בשאלות הגדולות צריכים לפנות לגדולי ופוסקי הדור האמיתיים, שמוכרים ע"י הציבור הרחב בזכות גדולתם העצמית, לא בשל מינוי פוליטי

ברשימה הקודמת הסברנו מדוע לרבנות הראשית בישראל אין מעמד של סנהדרין. מניין נובע אפוא מעמדה של הרבנות הראשית? באופן פרדוקסלי, מעמדה וסמכותה אינם נובעים מן ההלכה, אלא מחוק המדינה, שקבע שהיא תהיה בעלת הסמכות להסמיך רבנים, לנהל את ענייני הכשרות ועוד.

במלים אחרות, מעמדה הדתי של הרבנות הראשית נובע מחוק אזרחי-חילוני. זו אנומליה בלתי מתקבלת על הדעת. מי שהכיר באנומליה הזו היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שדרש מבן גוריון להפריד את הרבנות מן המדינה, אך האחרון סירב. הוא ענה לו, שהוא מעוניין לשלוט ברבנות ולא מוכן שהיא תתפקד עצמאית.

כאן נעוץ שורש הבעיה בתפקוד הרבנות הראשית היום. במקום שמעמדה יהיה דתי-הלכתי היא נדרשת להסתמך על חוק המדינה. זה מה שגורם לכך שפוליטיקאים, ולא הציבור או רבני ישראל, ינהלו אותה, וישתלטו עליה. את התוצאות המרות אנו רואים כאשר רבנים לא ראויים נבחרים למשרות רבניות בכירות, ופוליטיקאים פועלים כדי למנות את מקורביהם לרבנים ראשיים.

כאמור, מבחינה דתית-הלכתית, אין לכך כל תוקף. רב ראשי לא הופך לבעל סמכות תורנית בגלל שפוליטיקאים קידמו אותו. מבחינה הלכתית אין לו שום יתרון על פני כל רב אחר. אם הוא זוכה בכבוד, הרי שזה כבוד אזרחי, כמו כל נבחר ציבור. אסור לבלבל זאת עם כבוד תורני, שצריך לשמור על עצמאותו. מסיבה זו, ישיבות וקהילות לא צריכות, לדעתי,  להזמין את הרבנים הראשיים – הארציים או המקומיים – לשאת שיעורים ודרשות. אם מדובר ברבנים גדולים, שהוכיחו את מעמדם התורני, ודאי שיעשו זאת. אך זאת ללא שום קשר לתארים הממלכתיים שלהם.

ההוכחה הברורה לטיעון הזה היא הציבור החרדי (האשכנזי בעיקרו). פסיקות הרבנים הראשיים או של הרבנות הראשית מעולם לא עניינו אותו. החרדים יודעים היטב מיהו גדול בתורה ומי לא, וזה מה שנחשב בעיניהם. עם כל התנגדותי לתפיסת עולמם, הם מהווים תזכורת חשובה למהו כבוד תורה אמיתי. גדולי הדור שלהם היו לכל היותר דיינים, אבל לא נכנסו לרבנות הראשית. הם לא נזקקו לחוקי המדינה כדי להיות מוכרים כגדולים. יש לציונות הדתית הרבה מה ללמוד מהם בעניין הזה.

מדוע, אם כן, אנחנו רוצים רבנות ראשית? מדוע לתת לה מעמד אזרחי? הסיבה העיקרית לכך היא כדי לייצר סטנדרט מקובל בתחום שירותי הדת. כפי שכתבנו באחת הרשימות הקודמות, אנו רוצים שהמדינה תפעיל מקוואות, תספק כשרות, תרשום לנישואין ועוד. לשם כך צריך דמויות בעלות ידע מקצועי שינהלו את המערכת. לשם כך המדינה משתמשת בשירותי הרבנים שיוכלו לנהל זאת.

אבל, האם בשל הבחירה באותם רבנים לנהל את שירותי הדת הם הופכים להיות בעלי הסמכות הדתית לפסוק בענייניהם? האם זה מקנה להם מעמד תורני? התשובה היא ודאי שלא. רבנים אלה צריכים לנהל את מערך שירותי הדת על פי ההלכה המוסכמת, אבל בשאלות הגדולות צריכים לפנות אל גדולי ופוסקי הדור האמיתיים – אלה שמוכרים על ידי הציבור הרחב בזכות גדולתם העצמית, לא בשל מינוי פוליטי. העירוב הזה שבין הפן המקצועי של ניהול שירותי הדת ובין הסמכות התורנית מוטעה ומסוכן. צריך להבחין ביניהם.

זהו הרקע להצעה שכבר כתבתי עליה בעבר. את הרבנות הראשית צריך להעביר למחלקה מקצועית בתוך המשרד לשירותי דת. לא צריך לעשות עבורה בחירות פומביות אלא כמו כל משרה ממשלתית צריך למנות ועדה ממנה מקצועית, שתאתר את האנשים הראויים ותשליט אותם על תחום שירותי הדת. פסיקות הלכה ציבורית, חוות דעת תורנית וכו', כל זה צריך להיעשות מחוץ לפוליטיקה. שם צריך לתת לחברה שומרת המסורת להחליט מי גדול בעיניה ומי לא. כך הרבנות תשתחרר קצת מן הפוליטיקה ותחזור אל העם, שם מקומה, משם מעמדה.

(ראה תשפ"ג)

הפוסט רבנות מן העם – חלק ב' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אם הרבנות הראשית אינה סנהדרין, אין לה כל סמכות הלכתית לכפות את דעתה על רבנים מקומיים

במחלוקת סביב המהפכה המשפטית הטענה העולה אצל תומכיה היא ששלטון נבחר על ידי העם ואין סמכות לבית המשפט העליון, שלא נבחר, לכפות עליה מדיניות. עוד נטען, שבבית המשפט העליון אין גיוון שבאמת מייצג את העם ואת כלל הקולות שבו.

אינני מביע כאן עמדה ביחס למהפכה המשפטית. ברצוני להצביע כאן על ההיפוך המעניין שקורה לנגד עינינו, כאשר הקואליציה פועלת בניגוד מוחלט לטיעונים הללו כאשר היא מגיעה לעולם הרבנות. הצעת חוק שמקודמת כעת במלוא המרץ על ידי חברי הכנסת שמחה רוטמן (הציונות הדתית) וארז מלול (ש"ס) מבקשת להסדיר בחקיקה את תחום מינוי הרבנים במדינת ישראל. מטרתה אחת: להפוך את הרבנות לכוח ריכוזי, שמצוי בידי השר לשירותי דת ומועצת הרבנות הראשית, ומשם לשלוט על מינויי הרבנים במדינת ישראל, מרמת העיר ועד רמת השכונה, ולהכפיף אותם לדעתה.

אין זה המקום להיכנס לפרטי ההצעה. ברצוני לדון בה באופן עקרוני. על פי תפיסתה, הרבנות בישראל היא מנגנון הפועל "מלמעלה למטה". דהיינו, ישנה רבנות ראשית, שהיא פוסקת ההלכה והמנהיגה הרוחנית העליונה, והיא שולחת שלוחות אל כלל הקהילות במדינת ישראל, אשר מוציאים לפועל את הוראותיה ומדיניותה.

האם כך אמור לפעול מודל הרבנות? אני שואל שאלה זו לא מעמדה פוליטית אלא מעמדה הלכתית. האם המנגנון הזה הולם את ההלכה?

המוסד הראשון שעולה לראש כאשר מדברים על הרבנות הראשית הוא הסנהדרין. ואולם, צריך להכיר שלסנהדרין יש שני תפקידים: האחד, הערכאה השיפוטית העליונה; והשני, המנהיגות התורנית העליונה. בתפקידה הראשון, הסנהדרין היא המקום שבו מתבררים עניינים משפטיים, שלא זכו למענה בבתי הדין המקומיים (סנהדרין קטנה). בתפקידה השני, הסנהדרין דורשת את התורה ומחדשת הלכה עבור כלל ישראל.

הד לכפל התפקידים הזה (שמצוי כיום גם בבית המשפט העליון) מצוי בכתבי הרמב"ם. הרמב"ם חילק בין הלכות סנהדרין, שם התייחס לסנהדרין כערכאת שיפוט, ובין הלכות ממרים, שם קבע ש"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל", ודן בסמכויותיה ובחיוב להישמע לה.

כשאנו מדברים על הרבנות הראשית איננו מתייחסים אליה כערכאת שיפוט. לכך יש את בית הדין הגדול (משום מה, כיום, רב ראשי מכהן חצי קדנציה כנשיא בית הדין הרבני העליון, לעתים גם בלי הסמכה לדיינות. את הדבר הזה צריך לבטל – האם היה עולה על הדעת למנות אדם חסר השכלה משפטית כנשיא בית משפט עליון?). השאלה היא האם יש לה את המעמד השני של הסנהדרין, זו שהרמב"ם הגדיר כ"עמודי ההוראה"?

התשובה היא ודאי שלא. זה היה אולי חלומו של הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית, אבל ודאי שמבחינה הלכתית אין לה מעמד שכזה. הרבה סיבות לכך. הראשונה במעלה, מפני שאין כיום יכולת לסמוך חכמים. גם לדעת הרמב"ם, לפיה ניתן לחדש את הסמיכה, יש לצורך כך הסכמה של כל חכמי ישראל, מה שלא קיים היום. ובהיעדר סמיכה אין לנו סמכות של סנהדרין. מלבד זאת, תפקידה המרכזי של הסנהדרין הוא לדרוש את התורה בי"ג מידות ולחדש הלכה למציאות המשתנה. אין זה סוד שהרבנות הראשית מתרחקת מכך. אי אפשר לבקש סמכות של סנהדרין מבלי לקחת את האחריות הגלומה בכך.

סיבה שלישית היא שעל פי הרמב"ם (סנהדרין ב, א) "אין מעמידין בסנהדרין… אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגין בחכמת התורה… יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות". בהמשך הוא מוסיף על כך את הדרישה שיהיו "יודעים בשבעים לשון". כל זה לא קיים היום ברבנות הראשית. מסופקני אם יושבים שם רבנים יודעי שפות.

אם הרבנות הראשית אינה סנהדרין, אין לה כל סמכות הלכתית לכפות את דעתה על רבנים מקומיים. אדרבה, רבנים הסוברים אחרת ממנה, אסור להם לדחות את דעתם מפניה. אבל מסתבר שזה לא רק נכון בעניין עיצוב עמדה הלכתית אלא גם בעניין המינויים, שלא אמורים להגיע מטעמה. על כך נרחיב ברשימה הבאה.

(עקב תשפ"ג)

הפוסט רבנות מן העם (א) הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מועצת הרבנות הראשית נבחרת לחמש שנים ורבנים ראשיים לעשר שנים. באותו אופן ראוי לנהוג בשאר המשרות הרבניות

האם רבנים צריכים לכהן בתפקידם כל החיים או שיש לקצוב את כהונתם בזמן? יש הטוענים, שאין זה לכבודם של רבנים שכהונתם תוקצב בזמן. לרבנים מעמד וכבוד. כשאנו קוצבים את כהונתם אנו כאילו פוגעים בכבוד זה. מלבד זאת, טוענים אותם קולות, אסור שהרב יהיה תלוי בציבור. אם הרב יצטרך להיבחר מחדש הוא יימנע מלהוכיח את העם ולומר לעתים אמירות שאינן-פופולריות, כדי שלא לפגוע בסיכויים שלו להיבחר מחדש.

מצד שני, טוענים אחרים, שעובדה היא שישנם רבנים שאינם עוד ראויים לתפקידם. אין זה קורה רק בגלל מצב פיזי מידרדר אלא בגלל שהדור או הסביבה משתנים ודמות הרב הספציפי כבר אינה מתאימה להם. זה קורה לעתים בקהילות וביישובים. עם הזמן, האוכלוסייה משתנה והרב כבר אינו דובר את ה'שפה' שמתאימה לאנשים. האם נגזר גורלם של יישובים וקהילות להיות תחת רב, שהם כבר לא מעוניינים בו?

כמו תמיד, האמת נמצאת באמצע. רב צריך לשמור על מעמד וכבוד ואי אפשר לצפות שהוא יצטרך להתחנף ולרצות את הציבור, אחרת ימעל בתפקידו. מצד שני, חיוני שרב יהיה מחובר לציבור ושאנשים ירצו לשמוע אותו, לקבל ממנו הוראה ולשאוב ממנו השראה. אחרת, במה יועיל בתפקידו? אגב, אפילו התורה שמרה על איזון כזה. מצד אחד, התורה נועדה לרומם את עם ישראל ולקדם אותם אל עבר מציאות רוחנית גבוהה (ממלכת כהנים וגוי קדוש). מצד שני, דיברה תורה בלשון בני אדם ולעתים היא אפילו ויתרה על האידיאלים הגבוהים שלה כי עם ישראל באותה עת לא יכול היה להכיל זאת (כך הוא למשל ההיתר לאכול בשר לדעת הראי"ה קוק; וכך הם הקרבנות לדעת הרמב"ם במורה הנבוכים).

דומני, שכשאנו מדברים על הסדרת משרותיהם של רבנים יש גם צורך לשמור על האיזון הזה. מצד אחד, צריך לשמור על מעמדו של הרב כך שיוכל לפעול בחופשיות ובנאמנות להלכה ולתורה ולא יחשוש ממה שהציבור יגיד עליו. מצד שני, צריך לתת לציבור את האפשרות להביע את עמדתו עליו ולבחור רב ההולם את שפתו ודרכו. כיצד עושים זאת?

התשובה היא כהונה קצובה, שתהיה מצד אחד מספיק ארוכה כדי שהרב יוכל להתנהל בחופשיות אך מצד שני היא תהיה תחומה בזמן כדי לאפשר לציבור לבחור את הרב שמתאים לו. במאמר מרתק שחיבר ד"ר אריאל פינקלשטיין בביטאון צהר (לז, התשע"ה), הוא סוקר את המקורות ההלכתיים בנושא קציבת כהונה ומביא בין השאר את תשובתו של הרב עובדיה יוסף בעניין.

בשנת תשל"ג היו אמורות להיערך הבחירות לרבנות הראשית. מי שכיהן באותה עת בתפקיד הרבנים הראשיים היו הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים. סכסוך פרץ בין הרבנים הללו והרב ניסים תמך במועמדותו של הרב שלמה גורן למשרת הרב הראשי האשכנזי במקום הרב אונטרמן. חברי בית הדין הרבני העליון ביקשו מהרב אונטרמן שיגיש את מועמדותו להמשך כהונה, אך הוא התנה זאת בכך שהרב עובדיה יוסף, שכיהן באותה עת כרב העיר תל אביב, יגיש מועמדותו מול הרב יצחק ניסים.

בתשובתו (שו"ת יביע אומר ט, חושן משפט ט) דן הרב עובדיה יוסף אם ראוי להוריד רב מכהונתו. כדרכו, הוא מביא מקורות רבים בעניין, שמהם עולה שאפשר לקצוב משרות של רבנים והוא אף מצטט תשובת מהרשד"ם שאומרת שאם ציבור איננו מעוניין ברב, ביכולתם להעבירו מתפקידו. מסקנתו היא:

"מאחר שכל הני אשלי רברבי הרבנים הגאונים כל חברי בית הדין הגדול בירושלים, ללא יוצא מן הכלל, נרתמו בכל כחם לשם שמים, להשפיע עלי להגיש את מועמדותי למשרת רב ראשי וראשל"צ, לשרת בקדש יחד עם הרב הראשי אונטרמן (שליט"א), וכדבריהם עשיתי, ואז פנו בכל כח השפעתם על 'הגוף הבוחר' את הרב הראשי, לתמוך בי, וכן עשו והצליחו".

הסוף ידוע. הרב עובדיה יוסף נבחר לתפקיד הרם אבל יחד איתו נבחר גם הרב שלמה גורן. מכאן עולה שאכן ראוי לקצוב את כהונת הרבנים מראש לתקופה ראויה. כיום נהוג שמועצת הרבנות הראשית נבחרת לחמש שנים ורבנים ראשיים לעשר שנים. נראה שבאותו אופן ראוי לנהוג בשאר המשרות הרבניות בישראל.

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)

הפוסט קציבת כהונה ברבנות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרצון שלך להתמודד לתפקיד רב ראשי

אין לי כל אובססיה בעניין. השאלה אם אתמודד או לא תלויה בתועלת שבהתמודדות ובסיכוי לחולל שנוי במוסד החשוב הזה.

שני רבנים ראשיים

זה עצוב שהמקום שאמור לסמל את אחדות ישראל הוא סמל לפיצול ולפילוג העדתי, אבל במסגרת הבעיות של המוסד זו אינה החשובה שבהן.

הגישה של הרבנות הראשית לצהר

אין גישה של מוסד, זה משתנה מנושא לנושא ומאדם לאדם. עם ישראל כולו היה מתברך משיתוף פעולה עמוק יותר. אבל גם עכשיו יש להודות על הטובה. מערכת בתי הדין נעזרת בשרותי צהר לברור יהדות, רבנויות לא מעטות משתפות פעולה ברישומי נישואין ואני מקווה שהמגמה תלך ותגבר.

מנגנון הכשרות בישראל
המערכת חולה כבר שנים רבות ורק אלו שעיניהם אטומות בשוגג או במזיד טחו עיניהם מראות את החלאיים של המערכת בתחום שחיטת הבקר, ייבוא בשר מכשרויות חו"ל, ניגודי העניינים המובנים בתוך מערך המשגיחים, מינוי מקורבים או קרובים לתפקידי השגחה תוך חיפויים הדדיים ועוד. הסובלים העיקריים, הם אלו שחפצים בכשרות באמת ולא מקבלים אותה וכמובן יוקר מחיר הבשר שגם הוא מושפע ממונופול השוחטים והרבנות.

פתיחת אזורי הרישום לנישואין

זו אחת הדוגמאות הנפלאות לחוק שארגון צהר הוביל. הילכו עלינו אימים, המפלגות החרדיות התנגדו וכך גם הרבנים הראשיים, איימו והזהירו שזה יהרוס את הנישואין בישראל. בפועל, רמת השרות במועצות הדתיות השתפרה כתוצאה מכך, זרימת המידע בין המועצות השונות השתפרה לאין ערוך והכל נמצאו מתברכים מכך. חבל שלא הסקנו מכך את הצורך ביצירת תחרות דומה גם בתחומים אחרים.

הצעת החוק לבחירת רבני ערים
מזעזע לחשוב שפוליטיקאים דתיים לאומיים יוזמים חוק נגד התורה שקבעה כי אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם נמלכים בו. באים עסקנים ומבקשים ששר הדתות או נציגי הרבנות הראשית יכתיבו לקהל מי יהיה רבם. גם סעיפים אחרים בחוק המכפיפים את הרב להחלטות מועצת הרבנות הראשית מבקשים ליצור סוג של רבנות מטעם או להפוך את היהדות לכנסיה קתולית בשליטת האפיפיור. ברור לי כי חקיקה נוראית זו לא תרתיע את רבני ישראל ולא תפגע באומץ ליבם לומר את אשר על ליבם בלי מורא.

הפילוג בעם

החברה הישראלית מדממת בשני צדדיה, הכל נושאים כאב אמיתי של שנים רבות. צד אחד לא יכול לשכוח ולסלוח על ה-"סזון" ו-"אלטלנה" עבור דרך ההתנתקות ועמונה ועוד ועוד. הצד השני רואה לנגד עיניו מנקודת מבטו חלום שנהרס, השתמטות המונית מנשיאה בנטל, שחיתות שלטונית בחסות המחוקקים, ועיניו כלות.

לכאב הזה אין מרפא בלי נכונות אמיתית להקשיב ולהזדהות עם כאבי כל צד, להאמין בטוהר כוונותיו וליצור אמנה חברתית חדשה שתתבסס על כבוד ואמון.

הציונות הדתית כיום

מי שהיה אמור להיות חלק מהפתרון הפך להיות שורש הבעיה. במקום לפייס הפכנו למתריסים במקום לחבר הפכנו למפרידים, במקום לעודד אהבה הפכנו למחרחרי ריב ומדון. את מקומה של הענוה החליפה ההתנשאות והגאוה.

ארגון רבני צהר

אלפי המתנדבים של הארגון מקדשים שם שמים כמעט מדי ערב בהדרכת כלות ועריכת חופות, בליווי אבלים ובהדרכת בני ובנות מצווה, בטקסי קבלת שבת ובמענה אינסופי לשאלות בסוגיות קשות של טפול בחולים סופניים או לוקים בדמנציה. עם ישראל מתברך בשפע האהבה שמרעיפים המתנדבים והמתנדבות הללו בבתים רבים בישראל.

כנס הקיץ

סיכום חלק מהיפה והטוב של התורה הנבנית והולכת בתוך עולם הציונות הדתית. טוב לנשמה. השנה הכנס הולך בעז"ה להכפיל את עצמו במשתתפים ובמרצים. כולם מוזמנים.

עשה לך רב

זכיתי ללמוד אצל הרב שפירא זצ"ל ואצל הרב ליכטנשטיין זצ"ל, מהם קיבלתי את יסודי התורה והפסיקה. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי לומד בספרי הרב זקס זצ"ל וחש מתחיה כמעט מכל מילה.

לנשמה

תורה, שירה ומשפחה

בזמן הפנוי

משפחה ומשפחה. לאחרונה בחופשה עם אשתי קראתי את הספר "הבחירה" של פסיכולוגית אמריקאית ניצולת שואה וקיבלתי ממנה השראה גדולה.

(דברים חזון תשפ"ג)

הפוסט השבוע בעזרת גברים: הרב דוד סתיו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מה שמדהים אותי לא פחות מהמרץ הבלתי נלאה של החברים המוכשרים מש"ס הוא שתיקת רבנים ושתיקת אנשי מפתח בהנהגה הציונית דתית, אל מול הסכנה הגדולה

נרדם בשמירה?

שר האוצר ויו"ר מפלגת הצה"ד בצלאל ס' לא מחמיץ הזדמנות לומר כי הוא פועל לחזק (להחזיר?) את הכבוד הראוי למוסד הרבנות הראשית. אני מוכן להאמין לו שהוא באמת מתכוון לכך. זה בדיוק מה שמביא אותי לשאלה (שאין לי תשובה עליה), אז איך, ריבונו של עולם, הבחור הזה נותן יד להצעת חוק (שאמורה הייתה לעלות להצעה טרומית ביום רביעי, שלשום) של ח"כ ארז מלול מש"ס וח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית, לשנות את הרכב הגוף הבוחר של רבני ערים ורבני שכונות, כך שהמשקל המכריע של הגוף הבוחר את רבני הערים והשכונות יעבור ממועצת העיר הספציפית בה בוחרים רב, לידי הרבנות הראשית לישראל ולמועצת הרבנות הראשית, הנשלטות בידי חרדים- כך היה בעשורים האחרונים וכך נראה שיהיה, למרבה הצער, גם בהמשך? (כן, אני מכיר את ה'טענה' שיושבים שם גם כמה רבנים שבהגדרה לכאורה אינם חרדים, אלא שלטעמי ההשפעה מהישיבה בחבורה שם היא חד כיוונית…).

הסבר קצרצר; עד כה, בחוק הקיים בכל הקשור לבחירת רב עיר, למועצת העיר משקל רב, לפעמים אפילו מכריע בבחירתו. הצעת החוק האמורה מעבירה את הכוח המכריע בבחירת רב/ יישוב לרבנות הראשית, מה שמבטיח בחירת רבנים חרדיים די בכל אתר ואתר (בסבירות כמעט הכי גדולה שיש), בעוד רבנים מהזרם הדתי-לאומי, שלא לדבר על הזרם המרכזי שבקבוצה זו, יכולים לשכוח מהתפקידים האלה.

רוצים לדעת איך מגישי החוק מסבירים את ההיגיון שלו? (שבו ותחזיקו חזק): בדברי ההסבר להצעה, נכתב בין היתר: "מאחר שקיים צורך בייצוג דתי משמעותי בבחירת רבני עיר, וכי הנציגים הדתיים באסיפה הבוחרת יהיו רבנים ובעלי מומחיות מיוחדת בדבר התאמתו של רב לתפקיד, נקבע בעבר כי נציגי בתי הכנסת ישמשו חברים בה. שיטה זו יצרה סרבול בירוקרטי שהכביד מאד על הליכי הבחירות, נושא שאף בית המשפט העליון עמד עליו בפסקי דינו. לפיכך מוצע כי כלל חברי מועצת הרבנות הראשית ייכללו באסיפה הבוחרת את רב העיר, לצד מועצת העיר ויתר נציגי הציבור". 'סרבול בירוקרטי'. השתכנעתם שזו הסיבה? להערכתי, לו חיברו אותם למכונת אמת, הסוללה הייתה מתפוצצת תוך שנייה.

פרה – פרה; קודם כל העניין המהותי. אין כמו פרנסי העיר, כלומר, ראשי העירייה ומועצת העיר (ובטח נציגי בתי הכנסת והקהילות) להכיר את הצרכים המצופים מרב העיר, ואין הגון ומוסרי מכך שהם יהיו הדומיננטיים בבחירת הרב "שלהם" (בכפוף כמובן לכך שהוא עמד במבחני הסמכה לרב עיר של הרבנות הראשית, ואין עוררין על כך שזה תנאי ראשון).  אני בטוח שסמוטריץ' עבר בחייו כבר כמה פעמים על הגמרא בברכות נה עמוד א': "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר 'ראו קרא ה' בשם בצלאל'" (שמות לה, ל). אז, איך זה סמוטריץ' – אחד- מוכן לתת ידו למהלך שכזה, שלא מתחשב במה שרוצה הציבור. ושתיים – איך הוא, בוודאי ובוודאי בעודו מחזיק בכובע של יו"ר מפלגת הציונות הדתית, נותן יד למהלך שבסבירות גבוהה מאוד ידיר את בוגרי בתי המדרש הציוניים מתפקידי מפתח בהנהגה הרבנית במדינה?

יש האומרים, שמה שמעניין אותו זה לחזק את הרבנות הראשית לישראל וככה, אם כל מי שיתמודד יידע שהמפתח לבחירה בו נמצא בידי הרבנות הראשית לישראל, הוא בוודאי ירצה למצוא חן בעיניה ולהתיישר לפי ה'סרגל' שלה, וזה מה שיחזק את הרה"ר. (אגב, בהצעת החוק יש גם סעיף הדורש מהרב לחתום על מחויבותו למועצת הרבנות הראשית). ואז, אחריי המבול. מה זה חשוב מה הרקע של הרב, מהיכן הוא בא?

בעיניים שלי: לא פחות מהזוי. הסבר לא פחות הזוי שמעתי דווקא מאחד שמכיר את סמוטריץ' הרבה יותר טוב ממני, והוא, שתמיכתו בחוק הזה היא הזדמנות טובה של סמוטריץ' 'לבוא חשבון' עם ראשי רשויות שבזמנו השביתו את המשק נגד הממשלה בניגוד לקריאתו. ככה? כעת תקבלו רב "משלנו". האמת? אפילו אני מתקשה להאמין שזה מה שמוביל את סמוטריץ', אבל לך תדע, אולי בתת ההכרה. ובכל זאת, אם זה לא זה ולא זה, מה ההסבר? בעיניים שלי, בכל הקשור לענייני מינויים בשירותי הדת, הקומבינות, מה שהחברים בש"ס כבר שכחו – סמוטריץ' עוד לא למד וייקח לו הרבה זמן ללמוד, חרף האיי.קיו הגבוה שלו.

תראו איך החברים מש"ס פועלים כמעט בחדא מחתא. (וזה עוד כשדרעי לכאורה מחוץ למערכת).  מנה ראשונה– בחירת רבני עיר, כמצויין בתחילת הקטע.

מנה שנייה– דחיית הבחירות לרבנות הראשית לישראל (שהיו צריכות להתקיים בעוד חודש וחצי לערך) רק בגלל שכך נוח להם, בתקווה שתוך תשעה-עשרה חודשים ימצאו פתרון למחלוקת הפנימית שלהם למי יעטה על גופו את מצנפת הראשל"צ הבאה, הרב יהודה דרעי (אח של אריה) או הרב דוד יוסף (אח ובן של). ולא לדאוג, מי שלא יהיה ראשל"צ, סביר שיהיה רבה הראשי של ירושלים. (ורק פתי יאמין ל'הסבר' הדחוק כי הדחייה נועדה לשמור על טוהר הבחירות. איך ידם לא רעדה כשכתבו זאת?) .

מנה שלישית בבישול של ש"ס- קביעה בחוק שגם בארבע הערים הגדולות: ת"א, ירושלים, חיפה ובאר שבע, יהיו שני רבנים ראשיים. אשכנזי וספרדי. עד כה, בארבע הגדולות האלה היה צורך בהסכמת ראשי העיר כדי שייבחרו שני רבנים. בתל אביב, למשל, חולדאי הסתפק ברב אחד. פעם אשכנזי ופעם ספרדי. כעת, אם יתמלא רצון ש"ס (ואיך לא?)- שני רבנים ראשיים בכל עיר. שיוכלו לריב. בערים של יותר מ-50 אלף תושבים, חוץ מארבע הגדולות, משרד הדתות כן יצטרך לקבל את הסכמת ראש הרשות. כמו כן, החוק החדש, אותו הגיש ח"כ ארז מלול מש"ס, קובע, כי מעתה השר לשירותי דת לא יהיה כפוף להסכמת ראש העירייה בכדי להקים גוף בוחר, שכן כל חברי המועצה מכהנים בגוף הבוחר ואת נציגי הציבור ימנה מעתה השר לשירותי דת, מה שימנע מצב בו ראשי רשויות מצליחים לעצור את תהליך בחירת רבני הערים. שמייח.

מנה רביעית- העמדה לדין של רבנים ורבני עיר בכלל זה. כיום הסמכות להעמיד לדין רבני ערים מסורה בידי נציב התלונות על השופטים, בד"כ מדובר בשופט בית משפט עליון בדימוס. שנים שניסו להעביר את החתול מתפקידו ולמנות במקומו מישהו מאנ"ש שישמור היטב על השמנת. עד כה הניסיון הזה לא צלח. עתה באים החברים, ומנצלים את שעת הכושר גם כדי לשנות עניין זה, כך שמועצת הרבנות הראשית היא שתדון בתלונות על רבנים ותוסמך להענישם. השר לשירותי דת, מיכאל מלכיאלי, מתכוון למנות לראשונה 'נציב תלונות הציבור על הרבנים'. את אישור הליך הקמת המשרה והמינוי הכניס השר מלכיאלי במסגרת חוק הרבנים אותו הגיש ח"כ ארז מלול. כזכור, הרב הראשי הספרדי הרב יצחק יוסף "ירד" לפני כמה חודשים על הנציב, השופט בדימוס שהם, וטען 'מה הוא מבין בזה' והרב 'המליץ' לשר הפנים ארבל בעת שנכנס לתפקידו שיעשה את הדרוש כדי לשנות זאת. עתה בא שר הדתות מלכיאלי, ועובר לתכל'ס. עפ"י הצעת-החוק, הממונה יהיה רב ראשי לשעבר, דיין בדימוס או רב עיר לשעבר. השר ימנה את הממונה בהסכמת הרבנים הראשיים לישראל. הממונה יהיה מופקד על טיפול בתלונות הציבור על רבני עיר, רבני יישוב, רבנים אזוריים ורבני שכונות.

בעיניים שלי- מה שמדהים אותי לא פחות מהמרץ הבלתי נלאה של החברים המוכשרים מש"ס הוא שתיקת רבנים ושתיקת אנשי מפתח בהנהגה הציונית דתית, אל מול הסכנה הגדולה שתיארתי כאן ושלבטח הם מודעים לה לא פחות ממני. עד כדי כך פוחדים מהאיש הממונה על אוצר המלך? מה קורה פה, החשש מקמיצת יד האוצר משתקת אתכם עד כדי כך? ואם גם אתם באותה הרגשה כמו שלי, שלפחות בעניינים אלה, אכלנו אותה בגדול- אז שיהיה לנו בתיאבון. או- שנתעורר, וכמה שיותר מהר.

"אנחנו בעלי הבית"

אם מישהו עוד היה זקוק לאיזו שהיא הוכחה למי מנהל את הממשלה (ובדרך זו את המדינה), הוא יכול למצוא את התשובה בנקל מהחלטת ועדת השרים בישיבתה ביום ראשון בנושא הקדמת הבחירות לרבנות הראשית. כידוע, נתקבלה החלטה על הקדמת הבחירות לרבנות. תחשבו שהשרים מכל המפלגות הדתיות והחרדיות תמכו בכך? ממש לא.

השרים של אגודת ישראל – גולדקנופף ופורוש- נמנעו, שרי עוצמה יהודית- התנגדו, מי שדחף בכל הכוח להקדמת הבחירות היו שרי ש"ס, כשחברינו ממפלגתו של סמוטריץ'- תומכים בהם. ללא ספק, ההחלטה היא ניצחון בולט של ש"ס.

להלן כמה התבטאויות מתוך ישיבת ועדת השרים בנושא:

השר חיים ביטון מש"ס איים על השר איתמר בן גביר כי עדיף שלא "יתערב לנו ברבנות", כדבריו. "נתערב לך בהחלטות שלכם", הבהיר. "אם תפילו את דחיית הבחירות לרבנות הראשית, נפיל את חוק האיזוק האלקטרוני לגברים אלימים".

השר איתמר בן גביר לא נשאר חייב: "רבנים ראשיים זה של כל עם ישראל. מדובר במחטף. אתם רוצים לשנות את כללי המשחק תוך כדי משחק", הוסיף. "אני זוכר מה אמרת על החלטת הציונות. אתה נגד מדינה ציונית… מספיק עם הטריקים, מספיק עם השטיקים, כל הזמן אתם מחפשים איך לעשות מעקפים ולא ללכת בדרך המלך. אי אפשר לעשות דילים בחדרים הסגורים. בחירות לרבנות הראשית לישראל, צריכות להיות נקיות מכל הפוליטיקה שאתם מנסים להכניס".

לאחר הישיבה שר בכיר בש"ס תקף את בן גביר – "שר הפיתות הכושל מעז להאשים אותנו בפוליטיזציה של הרבנות בזמן שכל ההתנגדות שלו נובעת מניסיון קידום אישי לאחד מהמועמדים וד"ל. איתמר, אל תנסה לשקם את התדמית הכושלת שלך על הגב שלנו" (כך עפ"י דיווח של העיתונאי קובי בורנשטיין).

גם שרי אגודת ישראל הוציאו קיטור. השר פרוש: ״סוכם בהסכם הקואליציוני שנהיה מעורבים בתהליך הבחירה לרבנות הראשית, למה לא עומדים גם בסיכום הזה?״.

לאחר הישיבה, אמר גורם בכיר בש"ס על החוק לדחיית הבחירות: "בן גביר יבין לאט את מה שסמוטריץ' הבין מהר, ושאפילו דגל התורה מבינים, אנחנו בעלי הבית ולא נסכים לשום התערבות. שבן גביר ילמד מבצלאל שאומר 'אמן' על כל מה שאנחנו אומרים ואנחנו בתמורה פרגנו לו רב בבית-אל וקריית ארבע שגם ככה לא קשורים אלינו" (את הדברים הביא העיתונאי החרדי ויסברג).

אז תגידו, מי באמת מנהל את העניינים, לא ש"ס? ואולי התובנה דלעיל של הגורם מש"ס, בעניין רבנות בית אל וקריית ארבע, היא התשובה לשאלה להיכן נעלמו בצלאל סמוטריץ' וחבורתו בעניין כה חשוב כמו הרבנות הראשית?

לצחוק או לבכות?

ישיבת הממשלה, יום ראשון. אחרי שנתניהו הודיע שממשלתו תחזור לקדם את המהפכה המשפטית [מה בער לו? איכא דאמריי שהיה לו עניין לעורר עורכי דין שיבואו ביום ג' להצביע בבחירות ללשכה לאפי נווה (בד"כ אחוז ההצבעה מגרד את ה-30% בלבד) ובכך יובטח לימין רוב בוועדה למינוי שופטים, לכשתוקם], והתקשורת פינתה את עצמה מהאולם, החל החלק הסגור של ישיבת הממשלה. אולי היו שם דברים חשובים (כמו דחיית הבחירות לרבנות הראשית…), לא יודע, מה שבטוח, רצו שם קטעים, שאם בין השרות והשרים שהיו שם יש כאלה שעדיין קצת כבוד למוסד הזה- ממשלה- יש בהם, בטוח שהם נעו באי נוחות מופגנת (אם העזו…) על כורסת הצבי. הנה מה שדלף החוצה:

בדיון על המימון לחוק האיזוק האלקטרוני שהביא בן גביר, נדרשו כמה משרדים לתרום את חלקם בכמה מיליונים. שרת המודיעין גילה גמליאל, התנגדה לכך שמשרדי הממשלה נדרשים לממן את חוק האיזוק האלקטרוני מתקציבם, ויצא לה מהבטן המשפט – "ההסכמים הקואליציוניים עשקו את הליכוד". מי קפצה? שרת ההסברה המדופלמת גלית דיסטל-אטבריאן: "מה את מתערבת? תהיי בשקט". הציפורניים נשלפו, וההמשך היה ככה; גמליאל השיבה לדיסטל: "סליחה, אל תתערבי בכלל". דיסטל הטעימה: "תקפצי לי, יא מפגרת, אף אחד בליכוד לא אוהב אותך. בגלל זה שונאים אותך בליכוד". גמליאל: "איפה המדפסת שלך? תגישי לי את זה כתוב". דיסטל: "את אבן בנעל של הקואליציה. זאת יודעת הכול. תקפצי לי". גמליאל: "שרת ההסברה אומרת לי 'תקפצי לי'". דיסטל לגמליאל: "תפסיקי עם השקרים". גמליאל: "היא אמרה לי 'תסתמי מפגרת'". דיסטל: "את לא מבינה שאף אחד לא סובל אותך?". גמליאל: "את פתטית". תשאלו איפה היתה הגננת? כלומר, הגנן, נתניהו? נראה שחשש להכניס עצמו בין שתי הלביאות האלה. בשוך הסערה הוא שחרר: "אני מציע להימנע מהתקפות אישיות נגד שרים בממשלה וגם נגד האופוזיציה. אם יש ביקורת עניינית, להגיד אותה – אבל להימנע מהתקפות אישיות". מי בעד? לתפארת מדינת ישראל. (הערה שלנו: א. מזל שחברת הכנסת טלי גוטליב לא היתה שם. תארו לכם מה היה קורה אם כן… ב. מה מצאתי לנכון להכניס שטויות אלה במדור? לא בטוח בעצמי, אבל דומני שכשעוברים שם בממשלה כל גבול, חשתי מחויב בחובת התוכחה. מ.ז.).

דברים שרואים מכאן

שנתיים לאחר האירוע שבו נקרעו עשרות סידורי תפילה של נשות הכותל ע"י צעירים חרדיים שלא בא להם בטוב שהנשים מתפללות שם ועוד לשיטתן, (חלקן עם תפילין, אחרות מנסות לקרוא בספר תורה), הוחלט לסגור את התיקים במשטרה נגד החשודים בנימוק ש"לא מדובר באירוע פלילי". אני לא יודע פלילי או לא פלילי, אני רק מעריך שאם דבר כזה היה קורה בשבדיה, למשל, וערבים היו אלה שקורעים את הסידורים, משרד החוץ הישראלי היה מזמן את שגריר שבדיה בישראל לבירור ונזיפה, ולא מעט היו מגדירים את האירוע באנטישמיות. ופה, הכל מותר. העיקר שלא להרגיז את הרב הממונה (כבר עשרות שנים) על הכותל והמקומות הקדושים. לא, לא שאני חושד שהוא שלח את אלה שקרעו את הסידורים, אבל אני בטוח שלו רצה, יכול היה למנוע את הבלגן. (ולא שלנשות הכותל אין יד במהומה).

את מי לגלגל מכל המדרגות?

לפני כשנתיים ישבנו רעייתי ואני בהופעה של זמר, אחד הטובים שיש, ו'עפנו' על השירים. עד, שהזמר הזה התחיל לדבר. שילמנו במיטב כספנו כדי לשמוע אותו שר, והבחור (כבר לא כל כך בחור) פצח במונולוג על המצב במדינה בעיניים שלו. לא משהו חכם יותר ממה שקוראים במקומון נידח. כן, חשבנו שהבחור עשה עלינו סיבוב, שכן היינו קהל שבוי שלו. ולמה כל ההקדמה הזו? כי לא אחת, שרים מדברים בתקשורת בדברים שלא באמת יש להם הבנה בהם, ומחוללים סערות. אחד כזה הוא השר הרב עמיחי אליהו, השר לירושלים ומורשת, שבריאיון ברדיו 'קול ברמה', אמר בין השאר: "נגיד בנק ישראל (פרופסור אמיר ירון, מ.ז) מלכלך על מדינת ישראל, ופוגע בדירוג האשראי של המדינה. …הוא היה צריך להיות מגולגל מכל המדרגות. זה פרא אדם. לא ייתכן שפקידים ייצאו נגד הממשלה." איני יודע עד כמה רחב הידע של כבוד השר בענייני כלכלה, מדיניות פיסקלית וכדומה, ומניח שבעניין משרדו הוא בקיא יותר. בין כך ובין כך, בעיניים שלי, משר, בטח כשהוא גם רב ("דברי חכמים בנחת נשמעים"?), הייתי מצפה לקצת יותר דרך ארץ. שלא לומר הבנה, שנגיד בנק ישראל חייב לבצע את עבודתו בניהול המדיניות המוניטרית מתוך עצמאות מוחלטת. אופס, השר אליהו הבהיר אח"כ שאמר את דבריו קודם ששתה את הקפה של הבוקר. בעיניים שלי- תגובה שמחמירה עוד יותר את התנהלותו זו ומביעה זלזול במגנים אותו. נכון עשו הן ראש הממשלה, הן שר האוצר והן שר הפנים, שגינו את דבריו. נכון, לא חוכמה גדולה, שלושתם לא ממפלתו, ובכל זאת, קרן אור. ובכל מקרה, אם לרה"מ נתניהו יש עוד איזה קמצוץ של שליטה על שריו, מתבקש שיזכיר להם שכל אחד יעסוק בתחום עליו הוא מופקד.

אפילו לא מתקרב להדתה

כל עורך דין מתחיל יידע לכוון אותנו תמיד לקרוא את האותיות הקטנות. בהשאלה, נוכח כל המידע מזה והדיסאינפורמציה מזה בכל הקשור להישגי הקואליציה וכיווני הפעולה שלה, אם רוצים להבין טוב יותר לאן נושבת הרוח, מומלץ לעקוב אחר ה'קול קורא' שמפרסמים משרדי ממשלה שונים. אחד מעניין כזה פרסם באחרונה משרד החינוך והתרבות, ומהותו תמרוץ כספי נוסף לרשויות מקומיות, רשתות חינוך ובתי ספר ספציפיים, שיעסקו בלימודי "יהדות וציונות כתוספת לתוכנית הלימודים". תגידו הדתה? לא הדתה ולא נעליים. הצ'ופר הזה יינתן רק לבתי ספר המשלבים ילדים דתיים ושאינם דתיים בכיתות א'-ט' (בכל הארץ יש כיום רק 38 בתי ספר כאלה) ומעתה גם בתי ספר בכיתות י'-יב שיבקשו לעשות כן- יתקבלו בברכה. תנאי נוסף- נדרשת הסכמה של שני שליש מההורים ושל רוב הצוות הפדגוגי. בשנת הלימודים הקרובה העניין הזה ייכנס כפיילוט מצומצם. כל בית ספר שייבחר יקבל תוספת של עשרות אלפי שקלים בשנה עבור תוספת של 4-5 שעות יהדות במערכת השעות, ימונה מורה "רכז יהדות", צוות המורים בתחום יעבור הכשרה וכן יהיה ליווי צמוד של משרד החינוך. בעיניים שלי נשמע מעולה. אני אפילו מאמין שבציבור שאינו דתי תהיה יותר היענות מאשר בציבור הדתי-לאומי (אולי חוץ מהתל-אביבים שלהם אפיון ופתיחות ייחודים…). לא אחת ניסיון של משפחות מסורתיות (שאינן 'דתיות' בהגדרה המקובלת) להתקבל לחמ"ד נתקלו בסירוב של הורים אחרים מחשש שמא יבולע לקטנים. מעניין יהיה לעקוב, אולי איכשר דורא.

באמת הכי טובים?

כל השנים פימפמו לנו שהחינוך שלנו (הדתי-לאומי) הוא הכי טוב שיש; ראו כמה התנדבויות, כמה עזרה לזולת, כמה שירות ביחידות קרביות, כמה, כמה וכמה. אבל, כשהילדים התבגרו, נכנסו למסגרות שמחוץ למעגל הסגור, ופגשו גם חבר'ה צעירים אחרים, התברר להם לפתע שגם שם, בחינוך שאינו דתי, יש חבר'ה איכותיים, שבהרבה דברים כלל לא נופלים מכוחותינו, ובדברים מסוימים אף עולים על כוחותינו. 'גאוות היחידה', שלא לומר היוהרה, היא, בעיניים שלי, אחת הרעות החולות בתוכנו (בלי הכללות, כמובן). אנחנו, כלומר, מחנכינו ורבנינו, יודעים הכי טוב מכ-ו-ל-ם מה טוב לנו, לילדינו. בשנים האחרונות התרבו סעיפי השאלה סביב הנחת מוצא או מוסכמה זו. לא רק הבוגרים המאוכזבים, גם חלק מההורים שואלים בשיחות סלון, האם לזה התכוון המשורר. לענ"ד, את אחוז הדתל"שים הגבוה במגזר, אפשר לייחס גם לכך. בלי הכללות, אבל לדוגמא המכוערת שהיתה לנו עם אולפנת חורב לפני כמה שבועות, שריח מבחיל של גזענות עלה ממנה, הצטרפה בשבוע שעבר אולפנה יוקרתית אחרת, זו המיתולוגית בכפר פינס. שם, במסגרת מסיבת סיום לשמיניסטיות, נתלה על הקיר בריסטול תחת הכותרת 'יזכור', ועליו תמונותיהן של בנות מהמחזור שעזבו את האולפנה במהלך שנות הלימודים, כשמתחת לכל צילום שם הבחורה והשנים בהן למדה שם עם משפטים קצרים מתחת למילה 'יזכור'. למשל: "שביעיסטית בנופלה". מזכיר לכם משהו? 'נפלו על…"?

נפתלי פוקס, אב לבת שלמדה באולפנה ועזבה בכיתה י', שיתף בפוסט את התמונה וכתב: "איך הייתם מגיבים כהורים לראות תמונה של הבת שלכם כאילו נפטרה? כשהבת שלי הודיעה למורה בכיתה י' באולפנת כפר פינס שהיא עוזבת, כל מה שהיה לה להגיד זה 'את עוד תחזרי אלינו על ארבע'. ההתנשאות הזאת מסתבר, חלחלה יפה אל בנות האולפנה".

פוקס הוסיף: "ואני שואל בתור איש חינוך; איפה המחנכות? מנהלת? מורה? רבנים? לראות את הבת שלי כאילו נפטרה? בכיתי. וזה אחרי ארבע שנים שבהן אמורים לחנך, להטמיע ערכים נעלים של בחירה בחיים, של טוהר מידות, של קבלת האחר ובחירתו, של 'ונשמרתם מאוד לנפשותכם', לא רק בכללי זהירות בדרכים, ולא רק כקלישאה, לא בצחוק כי זה לא מצחיק אף אחד, וזה אפילו מגעיל".

פוקס הוסיף בפוסט כי כתב לראשת האולפנה: "מרים שלנו לא עזבה כי היא חלשה, אלא כי היא חזקה. היו לה הכוחות והגב לבחור במה שנכון לה. מתפלל מעומק ליבי, שההתנשאות הזאת והפגיעה בכבוד האדם תיפסק, ושמישהו שם כבר יתעורר. שלא יהיה מאוחר מידי. הכאב לא רק על הבת שלי שנפגעה, אלא גם על הבנות שכתבו את הדברים".

הפוסט של פוקס הובא באתר 'סרוגים', שגם פנה לאולפנה לתגובה, וזו תגובתם: "אנחנו רואים את המעשה כמעשה חמור ומאוד לא ראוי, שנעשה ללא חשיבה והבנה של משמעותו ונמצאים בעיצומו של מהלך חינוכי כלפי הבנות המעורבות. אנחנו מצטערים על עוגמת הנפש שנגרמה לבנות ולמשפחותיהן, ואנו מתנצלים על כך ומקווים כי גם הבנות המעורבות ימצאו את הדרך להתנצל בפניהן.

"האירוע התקיים במסגרת כיתתית ואורגן על ידי התלמידות, ללא מעורבות או השתתפות של הצוות החינוכי של האולפנה". סוף ציטוט.

ואנחנו, נעזוב את המקרה הספציפי (מי שרוצה יכול להגיד- 'עזוב אותך, מעשה קונדס/ שטות של כמה צעירות שאינו מלמד על הכלל') ונחזור להרהורים שנכתבו בריישא של הקטע הזה. ובעיקר- לא הגיע זמן לחשיבה מחדש? (בעיקר מצד אנשי החינוך המופקדים על המוסדות ועל ראשי המוסדות עצמם?).

ואפרופו כל אלה- במוצ"ש ב'כאן' הסרט המיוחצ"ן (אומרים שלא לטוב) על מדרשיית נעם. כמה מחבריי שראו את הסרט בהקרנות בסינמטק בקושי זיהו שמדובר על אותו מוסד בו הם התחנכו וגם בזקנתם זוכרים לו (כמוני) חסד נעוריו- נעוריהם.

(חוקת תשפ"ג)

הפוסט מגיע לנו יותר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפולמוס הגיור יש ליבה הלכתית, שאינה קשורה כלל וכלל לפוליטיקה, לרבנות הראשית או לכל עניין מעין זה

"פולמוס הגיור". אנסה להציג את הנושאים העקרוניים הכלליים בדיון בדרך שכל המשתתפים בו יסכימו לפחות לרוב הדברים שאציג. מטרתי ללכת בעקבות הוראת חז"ל, לעשות אוזניי כאפרכסת, ולהציג את דברי האוסרים ואת דברי המתירים.

לפולמוס הגיור יש ליבה הלכתית, שאינה קשורה כלל וכלל לפוליטיקה, לרבנות הראשית או לכל עניין מעין זה. הליבה ההלכתית עוסקת בשלושה נושאים הנתונים במחלוקת.

ראשון בהם הוא האם יש דרך לגייר אדם שלהערכתנו ולרוב גם לדבריו אינו מתעתד לשמור מצוות באופן מלא? הדעות נעות בשאלה זו מקצה אך לא עד לקצה, לאמור: קצה אחד סובר שאין כזה דבר, ולא ניתן לגייר בשום דרך ובשום אופן מי שלא מקבל על עצמו לקיים את כל המצוות שהוא יידע עליהן באופן מלא; מן העבר השני, ככל הידוע לי, אין עמדה שטוענת שניתן לגייר ללא קבלת מצוות כלל. ברם, ישנן רמות שונות של דעות הלכתיות במה ניתן להסתפק בתהליך הגיור, ואיזו רמה של מחויבות נדרשת. הדעה הרחוקה ביותר שאני מכיר היא זו הטוענת שאם מדובר בקבלת המצוות שהציבור המסורתי מתקיים, ובכוונה להתקדם (כגון לשלוח את הילדים לחינוך דתי וכדו') – מרמה מסוימת הדבר מאפשר לגייר. זו שאלה הלכתית טהורה.

שני בהם הוא שאלת גיור קטינים למשפחות שההורים אינם יהודיים, או אינם שומרי מצוות: גיור קטינים מבוסס על היסוד ההלכתי ש"זכין לאדם שלא בפניו", וזו זכות גדולה להיות יהודי ולעשות את רצון ריבונו של עולם. ברם, כאשר מדובר במשפחה שההורים גויים, או אינם שומרי מצוות, ניתן לדון האם מדובר עדיין בזכות, או להפך – מדובר בחובה, שכן הופכים את הילד המתגייר למי שיידון על כך שלא יקיים מצוות. גם זו כמובן שאלה הלכתית טהורה, ויש ראיות לכאן ולכאן.

הליבה השלישית הקשורה לדיון ההלכתי: בהנחה (שניתן לערער עליה) שאם תיבחר העמדה לקולא גם כאן, וגם בנושאים האחרים שייכתבו להלן, יהיו יותר מתגיירים – האם זהו שיקול שמותר להכניס לדיון ההלכתי: יש הטוענים שכמובן שכן (אדגיש: מדובר בהליכה לקולא במסגרת ההלכה, ולא בפיקציה), שהלוא אם לא נעשה דבר ירבו נישואים בין יהודים ללא יהודים, ודווקא במדינת ישראל נמצא את עצמנו בריבוי גדול של נישואי תערובת; יש הטוענים שכמובן שלא, שכן גיור הוא נושא אישי של אדם המצטרף לדת היהודית ומקבל אותה על עצמו, ולא ניתן להכריע בדיני גיור בגלל שיקולים כלליים. למותר לציין שבין הקצוות יש עמדות ביניים.

הנושא השני הנתון במחלוקת הוא שאלת מי הגוף המוסמך לגייר. בעבר, כל רבנות מקומית גיירה. זו דרך מובנת בשל עצמאות הקהילות והיות הגיור משפיע לרוב על הקהילה המקומית עצמה. ברם, דרך זו אינה רלוונטית עוד, שכן לא זו בלבד שאנחנו גרים בכפר הגלובלי הקטן, אלא שכאשר יש לכך השלכות על מדינת ישראל (ראו להלן) לא ניתן להמשיך בדרך זו. מציאות זו יוצרת קשת של אפשרויות. בקצה האחד יש הטוענים כי חייב להיות גוף הלכתי אחד האחראי לגיורים, גם מצד עצם הדבר, וגם כדי להישמר ממצב שגרים שונים לא יוכרו על ידי רבנויות שונות, ומטבע הדברים הגוף הזה צריך להיות הרבנות הראשית. לא זו בלבד, אלא זו הדרך שתחזק את שמירת הגיורים בדרך ההלכה בלבד. המערערים על כך טוענים כי הרבנות הראשית מטבעה סובלת מבעיות מבניות (טיעון זה אינו קשור לשאלת זהות הרבנים הראשיים במישור האישי או התנועתי), כגון: העובדה שהיא נבחרת כיום על ידי גוף שרובו כלל אינו רואה את עצמו כפוף אליה; העובדה שהיא לא הוסמכה על ידי איש להיות הפוסקת של כלל ישראל (ראו להלן בנושא מדינת ישראל), ועל כן לא יהיה זה נכון לבסס את הגיור בישראל רק עליה ברמה העקרונית.

ואכן, בשנים הראשונות לקיומה של המדינה הוסמכו גם רבני ערים לגייר. כאן הגבול בין שאלה הלכתית טהורה ובין מדיניות הלכתית מטושטש יותר, אולם עדיין ניתן לראות בשאלה זו שאלה עקרונית ולא פוליטית, ובלבד שהעמדות תהיינה נקיות מהטיות, לאמור: העמדה צריכה להיות נכונה ביחס לכל רבנות ראשית שתיבחר. לפני עשרות שנים כתבתי מאמר בעיתון 'הצפה', בשעת כיהונם של גדולי הרבנים הראשיים בציונות הדתית (הרבנים אליהו ושפירא זכר צדיקים לברכה), כי צריך להיזהר מלקבוע שהרבנות הראשית היא הפוסקת לכלל ישראל, בגלל שקביעה כזו תחייב בכל מציאות עתידית, ועמדות חייבות להיות עקביות. דברים דומים לאלה כתב הרב סולובייצי'ק זצ"ל במאמרו הנודע 'מה דודך מדוד'.

הנושא השלישי הוא ההקשר בין סוגיות אלה, שתיאורטית היו קיימות גם אם מדינת ישראל כלל לא הייתה מוקמת – לחוקי מדינת ישראל. אחד מסימני הזהות היהודית של מדינת ישראל היא העובדה שהרבנות הראשית היא חלק ממוסדותיה על פי חוק. זו זכות גדולה למדינה, אולם אליה וקוץ בה: משעה שהיא גוף של המדינה – המדינה היא הקובעת את כלליה: היא קובעת את סמכויותיה (למשל: בחוק הרבנות הראשית כתוב שאחד מתפקידיה הוא "מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה לשואלים בעצתה". לאמור: הרבנות הראשית לא הוסמכה להיות פוסקת ההלכה של מדינת ישראל, וכמובן לא פוסקת ההלכה לגבי היחידים, אלא רק "לשואלים בעצתה"; המדינה קובעת כיצד היא תיבחר, וזהו תהליך פוליטי; הרבנות הראשית בהיותה איבר של מדינת ישראל כפופה עקרונית לבג"ץ (על אף שנעשה ניסיון מתמיד מצד כל הצדדים לא להגיע להתנגשות חזיתית) וכדו'.

זה המקום שבו נכנסת ההתערבות הפוליטית מפלגתית, לטוב ולמוטב: כל שר דתות השפיע השפעה ניכרת על הגוף הבוחר את הרבנות הראשית (לאמור: היא נבחרת במהלך פוליטי מפלגתי); כל שר דתות השפיע על סמכויותיה (למשל: בחוק הרבנות הראשית לא קיים סעיף המסמיך אותה לעסוק בגיור, אולם יש החלטת ממשלה פוליטית מלפני כמה עשרות שנים) וכדו'. שר הדתות הנוכחי מבקש להשפיע גם הוא על הגוף הבוחר, על הסמכויות של הרבנות הראשית בנושאי כשרות וגיור וכדו'. אדגיש כי מעשיהם של כל השרים אמנם לא היו הלכתיים, כי אין סמכות לאדם פוליטי להשפיע על ההלכה, אולם למעשה יש לכך השפעה ניכרת. בנושא שלנו, שר הדתות הנוכחי מבקש לבזר מעט (לא בצורה דרמטית) את סמכויות הגיור, ולהעניק אותן גם לרבני ערים (רמה מסוימת של פיקוח הרבנות הראשית), ועל כך מתנהלת מחלוקת פוליטית, שמעורבים בה לא רק פוליטיקאים, אלא גם רבנים רבים.

כדרכן של מחלוקות – יש להן הרבה סמטאות. חלקן עוסקות במחלוקת על המציאות, על ההערכה מה יקרה וכדו'; חלקן מנצלות את המחלוקת האמיתית גם לנושאים אחרים, כגון פסילת ושלילת רבנים הסוברים אחרת ממה שהם סוברים וכדו'. אולם נראה כי אלו הנושאים העיקרים העומדים לדיון, ומקווה שכיוונתי ככל הניתן להצגת הדברים ביושר.

(תצוה תשפ"ב)

הפוסט עם יד על הלב: זהו פולמוס הגיור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לא עם הראש בקיר

תמונה אחת; במאמץ לגייס את הרב חיים קנייבסקי ליתר הקפדה על סגירת מוסדות הת"ת במגזר החרדי, לקראת אפשרות של הארכת הסגר, התקשר ראש הממשלה נתניהו לנכדו של הרב, משמשו הצמוד, וביקש הנחייה ברורה של הרב בעניין. ברשתות החברתיות, ולא רק שם, היו שתקפו את ראש הממשלה איך זה הוא מבזה את עצמו ודרכו אותנו אזרחיי המדינה, בכך שהוא יוצר קשר עם הנכד, ר' יענקל, וממתין למוצא פיו של הרב קנייבסקי.

תמונה שנייה: כמה מחשובי הרבנים במגזר הציונות הדתית, הרב חיים דרוקמן, הרב שמואל אליהו, הרב יהושע שפירא, הרב דוד סתיו, הרב יעקב מדן, והרב דודי דודקביץ', (הרכב מעניין עם ייצוג למנעד הזרמים במגזר) נפגשו לאחרונה עם המשנה לפרקליט המדינה, שלמה (מומו) למברגר, לשמוע ואולי בעיקר להשמיע סביב סוגיית מותו הטראגי של אהוביה סנדק ז"ל. למברגר, מתוקף תפקידו, הוא האחראי על החקירה. הוא שמע שם שאלות קשות על התנהלות השוטרים שהיו מעורבים באירוע, על התנהלות החקירה ובכלל זה כלפיי השוטרים, מדוע לא השעו אותם, ועוד שאלות, שלטענת הרב שמואל אליהו לא קיבלו עליהן תשובות. כצפוי, מיד עם פרסום הידיעה, החלו ברשתות תהיות- מה פתאום המשנה לפרקליט המדינה יושב עם הרבנים האלה בנושא כשהחקירה עדיין בעיצומה, האם כך נוהגת הפרקליטות גם כשמדובר בקבוצות אחרות, מה למברגר סיפר להם מהחקירה (הנ"ל 'סרוג', מה לעשות. וגם הרבנים. מהפרקליטות הבהירו: לא סיפר כלום מהחקירה עצמה), וכדומה.

לענ"ד, לעצם עניין הפגישה הזו של הרבנים עם המשנה לפרקליט המדינה (הרב דרוקמן אמר לערוץ 7 שמטרתה היתה לתבוע חקירה חיצונית בלתי תלויה), כמו גם לטלפון של נתניהו לנכד הרב קנייבסקי, לא רק שלא היה פה עניין של "מלך ('ביבי- מלך ישראל', זוכרים ממרכז הליכוד?) שמוחל על כבודו אין כבודו מחול", אלא שהפנייה הזו והמפגש השני היו מתבקשים, וטוב שהיו. גם בניהול מדינה, לא תמיד נכון ללכת עם הראש בקיר. כשרואים בעיות שמתקשים לפתור אותן עפ"י הספר, נכון ורצוי לצאת קצת מהמסגרת הפורמלית (בגבולות נכונים, כמובן), לוותר קצת על הכבוד והעיקר- להביא לתוצאות טובות יותר מהדרכים האחרות שהעלו חרס. אם מפגש הרבנים יביא למחשבה נוספת בפרקליטות ביחס להתנהלות החקירה, כך שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה – היה שווה. אם שיחתו של נתניהו עם ר' יענקל הנכד, תביא לכך שהרב קנייבסקי יורה לצאן מרעיתו שלא לפתוח עדיין את תלמודי התורה, עד שמשרד הבריאות יתיר, היה שווה. ועוד איך. (ומה אם לא? לסגור בכוח, לקנוס. מה שצריך). ואתם יודעים מה? אם ערוץ הקשר יביא בהמשך לעוד דברים טובים ביחסי חרדים-מדינה, מה רע?

לטעמי, לו היתה דרך לדבר גם עם הפלג הירושלמי הקיצוני ולשכנעם להתחסן מפני הקורונה ולהפסיק עם בלגנים, הייתי מעדיף את הדרך הזו על פני אין ספור התכתשויות עימם, תוך ביזוי השוטרים הנאלצים להיכנס למאבקים האלה. אבל למרבה הצער, על הפלג הזה, בכל הקשור ליחסו את רשויות המדינה, נאמר: "דבר אל הקירות ואל האבנים". אך כמו שלמדתי פעם, שכל משבר יכול להיות קרש קפיצה להתפתחות חיובית, גם כאן, ממעמקי החיתולים המצחינים שנזרקים על שוטרים המגיעים לאכוף את הנחיות הקורונה שם, לצד הענשת אלה הלוקחים חלק בכך, כדאי אולי שימצאו את האנשים הרלוונטיים שיתכנסו לוועידת קנוסה במאמץ לקבוע 'כללי משחק' שכולם יוכלו לחיות אתם בשלום. ואם לא יילך – אז להיות הרבה יותר רציניים עם אכיפת החוק שמה, על כל שלוחותיו. טיפול בעריקים, סנקציות כלכליות, הכל. ממש. כי הכי גרוע בעיני זה להתרגל לכל ההתנהגות הנאלחת הזו של הפלג הזה, ולהישאר אדישים כלפיה.

 למלא את טנק הדלק

טוב מאוחר מאשר בכלל לא, ומכאן אני שולח זר ברכות ותודות לראשון לציון הרב יצחק יוסף על שגינה את הפוחזים המשתתפים בהפגנות ומתנכלים לכוחות הביטחון ואסר על השתתפות בהן. לצערי, מעמיתו הרב האשכנזי הראשי מה ששמעתי זו רק קריאה ליום תפילה. אולי זו בעיה בשמיעה שלי. וסוף סוף גם הרבנים קנייבסקי ואדלשטיין עשו את המתבקש, אם כי באיחור מה, ואסרו על הנערים להשתתף בהפגנות האלה. ולפחות ביום הראשון זה פעל את פעולתו והלילה בבני ברק נראה שקט. אני הייתי מצפה מהרבנים הראשיים למלא את טנק הדלק ברכב השרד שלהם עד הסוף, להצטייד בסנדוויצ'ים כשרים למהדרין ולנסוע מרב לאדמו"ר, מאדמו"ר לראש ישיבה, מראש עיר חרדית אחת לאחרת, ושינסו לדבר אל ליבם ואל השכל הישר שלהם. מה יותר חשוב מזה היום? לא תופס. ובאותה נשימה, גם התנהגות המשטרה, כפי שהיא משתקפת בטלוויזיה וברשתות, היא לא מה שניתן לצפות ממנה. לפעמים קשה להשתחרר מהרושם כי אופי תגובתה מכוון למצלמות. לדעת הקהל. שגם החילונים ובעיקר התקשורת יראו שיש אכיפה בבני ברק. בעיניים שלי, כשמחפשים מבוקש בשטחים, או עבריין ספציפי, יודעים לעשות עבודת פינצטה. כך לענ"ד נכון לנהוג גם כאן. אבל מי אני. ונקודה נוספת העולה מהסרטונים על המהומות בבני ברק. לפחות על פי מראה חלק מהמסיתים הראשיים, הם ממש לא חרדיים. אולי שבאבניקים, אולי סתם נערים גברתנים התופסים טרמפ לעשות בלגן. גם הם (לא רק הם) עושים עוול לציבור החרדי. ולסיום עניין זה. לטעמי, מוסד חינוכי שיפתח בניגוד להנחיות, על המדינה לקזז לו סכום משמעותי ממה שמגיע לו. ובעיקר הייתי מצפה מראשי ישיבות שיבהירו לתלמידים ולהוריהם, שילד/נער שייראה בהפגנות האלה או שיפר את הנחיות הקורונה, פשוט ייזרק מהישיבה. למה כ"כ קל לעשות את זה (בלי שאחשוב שזה מוצדק) למי מהם שייתפס רח"ל עם מכשיר טלפון 'לא כשר', ופה אי אפשר?

המחאה הקטנה שלי

גילוי נאות: אני "מת" על חלת ויזניץ'. לא חשוב עם מה. אבל בלנ"ד, כנראה שניפרד. ולא בגלל דיאטה. מחאה קטנה שלי על ההנחיה שנתן האדמו"ר של החצר החשובה הזו לפתוח את תלמודי התורה שלהם, חרף הנחיות משרד הבריאות. אופס, בשורה. כעבור יום הובהר מהחצר ש"יש להקפיד על ההנחיות, שלא להדביק", או משהו דומה, ובתחילת השבוע אכן נשארו המוסדות סגורים. יש תקווה לחלה הטעימה הזו גם בשבת הזו. ואחד מחבריי, בעברו הרחוק חרדי והיום פרופסור, העלה פוסט בו הכריז כי נוכח התנהגות (חלק) מהציבור החרדי ובעיקר נוכח הגיבוי, המלא או בשתיקה, של רבנים ונבחרי ציבור חרדיים, הוא מפסיק את הוראות הקבע שלו לטובת מוסדות חרדיים. מודה, לי אין את הבעיה הזו. אין לי הוראות קבע כאלה. כל אחד והמחאה שלו.

דוגמא אישית

גם אני ושכמותי לא חוסכים שבט ביקורתנו מחרדים העורכים שמחות ברוב עם, וכדומה. אבל בואו רגע, ככה בשקט בשקט, בלי שאף אחד שומע, נבדוק את עצמנו. בשכונה שלנו, ובעיקר ביישוב שלנו. ההומוגני. לפחות באחד מהיישובים "שלנו", נערכו בשבת שעברה שלוש שמחות, כן ירבו, אבל עם מלא, מלא אנשים. הרבה יותר משההנחיות מתירות. לפחות אחד מהם עם מאה ויותר משתתפים, באולם של בית כנסת. גם תירוץ של 'רק משפחה מורחבת השתתפה' הוא פחות מתירוץ קלוש. (תשאלו את משי זהב, ששכל את הוריו שנדבקו בקורונה במסיבת חנוכה משפחתית). החגיגה הזו היא גם לא בדיוק אקט חינוכי מבריק של ההורים כלפיי ילד בר המצווה. אם בחינוך עסקינן. אז לפני שנבוא בדרישות כלפיי אחרים, הבה נקשוט עצמנו תחילה.

ע"ש מי יירשם הכישלון?

"25,000  מתיישבים שנשלחו ע״י ממשלות ישראל להתיישב על קרקעות מדינה חוקיות, נותרו מופקרים בשטח ללא תשתיות אלמנטריות וללא מרכיבי ביטחון. נתניהו וגנץ בחרו, כל אחד בדרכו, להשאיר אותנו כאזרחים סוג ג׳", נמסר מפורום ההתיישבות הצעירה ביו"ש, עם פירוק אוהל המחאה שהקימו בירושלים. "זהו יום עצוב למדינת ישראל. יום בו מנהיגיה הפנו עורף להתיישבות ביהודה שומרון. מי שלא מסוגל לנהוג באנושיות והומניטריות כלפי עשרות אלפי ילדים נשים וגברים יהודים וחלוצים ומעדיף להעניק אתנן פוליטי דווקא לעברייני הבניה בנגב וברשות הפלסטינית, חושף סדר עדיפויות מעוות ומקומם, שלא עולה בקנה מידה אחד עם סדרי העדיפויות של מרבית החברה בישראל." קל להזדהות עם ההרגשות האלה, וההאשמות שהם מטיחים, גם אם אתה או אחד מילדיך לא מתגוררים ביו"ש.

ומכיוון שאנחנו בתקופת בחירות, לא הופתענו לראות שוני כלפיי מי מפנים את האצבע המאשימה. בהודעה דלעיל, של המתיישבים עצמם, הטענות הן הן כלפי נתניהו והן כלפיי גנץ. לעומת זאת, ראש מועצת בנימין, ישראל גנץ, שהיה מעורב מאוד בשבועות האחרונים בכל המהלכים, שיבח את ראש הממשלה נתניהו ואת הקיטור הוציא על גנץ: "לצערי, שר הביטחון בני גנץ, שיודע היטב מהי ההחלטה הצודקת שצריכה להיות וכבר הסכים לה, חזר בו ברגע האחרון בלי סיבה עניינית ומשיקולים פוליטיים צרים וקטנים, למרות המבט העמוק שלו בעיני נציגי ההתיישבות הצעירה בפגישה שלנו."

ואילו ח"כ איילת שקד מ'ימינה' בחרה למצוא את האשם בראש הממשלה ש"לא נלחם (מן הסתם מול גנץ) על מה שחשוב באמת." אז לא הבנתי. כמה אבות יש לכישלון? אחד (ואז, מי הוא) או שניים?

(בשלח תשפ"א)

הפוסט סמארטפון לא, פגיעה בשוטרים – למה לא? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.