אצל יותם, עד גיל 19 הכל התנהל על מי מנוחות. ההורים עובדי הייטק, הוא שני מבין ארבעה אחים. הייתה לו ילדות שמחה, חוגים, חברים, מגמה ריאלית, 5 יחידות אנגלית ומתמטיקה, בגרות מלאה, שנת שירות וגיוס ליחידה מובחרת.

ואז, בא טוויסט בעלילה. במהלך מבצע צבאי עלה הצוות של יותם על מטען ומשם הכל קרס כמו מגדל קלפים. הוא משתף את "שבתון".

יותם: "אחרי שהצוות שלי נפגע, התמכרתי לכדורי הרגעה, ובהמשך לסמים ולאלכוהול. מעולם לא הסכמתי ולא הפנמתי שאני בהגדרה של פוסט טראומה או נכה צה"ל בעקבות התקרית.

"בסמים ובאלכוהול מצאתי מפלט להרגיע את הנפש, כביכול, וכמו שלא הסכמתי להגדרה של פוסט טראומה, כך גם לא הסכמתי להגדרה של מכור".

אז מתי הבנת שיש לך בעיה?

"בשלב שבו הוריי לקחו אותי לשיחה רצינית, מבלי לאפשר לי לחמוק. הבנתי שאני בבעיה והגעתי לאשפוזית במרכז הטיפולי מלכישוע בפעם הראשונה בחיי, כדי לבקש עזרה", הוא משיב.

יותר ממרכז גמילה

כמו יותם יש רבים. אודות לתהליך הייחודי ובעיקר בזכות עבודה קשה של הצוות המסור שנותן עבודה,  ולא פחות- נשמה, עבודת קודש אמיתית, במרכז הטיפולי במלכישוע.

מלכישוע – יישוב מרוחק וכאילו מנותק, ולא רק גאוגרפית, מנותק מרעשי תנועה ומקצב החיים השגרתיים. כבר ממרחק, המקום נצפה כפנינת טבע. השבילים, הערוגות, הפריחה והשקט… שקט ורוגע שלכאורה מנוגדים לפעילות ולאקשן שיש במקום הזה.

נווה מלכישוע הוקם בשנת 1989 כשראש מועצת בקעת הירדן דאז יגאל שחר, חבר לאליקים רובינשטיין בעת שכיהן מזכיר ממשלת שמיר, ויחד הקימו כפר לשיקום נפגעי סמים ואלכוהול.

"המטרה הייתה לשנות את התפיסה המקובלת ולטפל בנפגעי התמכרויות באופן שונה, תוך כדי חיי קהילה ולספק להם תעסוקה, מקצוע ומשמעות לחיים", כך מתאר אוריה גן מנכ"ל המקום. "מלכישוע זה בית. הכפר הוא ייחודי באופן הזה שהוא מעניק טיפול רב כיווני שעוזר להפסיק את ההתמכרויות. בבית הזה מאפשרים לרכוש השכלה ובעיקר משמעות בחיים ולחיים. משמעות שמלווה אותם להשתלבות חזרה בחיי הקהילה. לצורך כך יש מספר לא מבוטל של אנשי צוות, אנשי רפואה, הדרכה, חינוך, טיפול והשכלה".

מהם המאפיינים של מי שמגיע למרכז הגמילה?

אוריה: "מגיעים אלינו מכל הקצוות של החברה הישראלית וממקומות שונים בארץ. כל מי שמגיע לכאן מגיע לטפל בבעיה של התמכרות. בארץ יש מאפיינים יותר בולטים של מתמכרים לחומרים והתמכרויות התנהגותיות, אבל התחום שלנו חוצה חתכים ברורים. אפשר לראות מישהו מהקיבוצים באזור, מהישוב בצפון ומישהו מאילת במעמד סוציואקונומי כזה או אחר".

באלו גילאים מגיעים אליכם?

"מבוגרים, צעירים, נוער, נשים ונערות… בסוף הכל תלוי ברמה האישית. אנחנו משתדלים לבנות לכל אחד ואחת תוכנית אישית מותאמת.

"אנחנו משפחה אחת גדולה שיש בה ילדים בגילאים שונים. הכפר בנוי כך שהוא נותן מענה להכל. אנשים מגיעים אלינו ממש עם הבגדים לגופם ואנחנו מספקים להם ה-כ-ל. כולל כאלה שמגיעים ללא משפחה, בלי תמיכה מבחוץ ועד לטיפול רפואי, טיפול שיניים, רכישת השכלה, לימודים ואפילו מקצוע. כמו כן, טיפול נפשי ופסיכולוגי, כמובן באמצעות המטפלים שלנו".

אני מנסה להקשות… זה לא קצת מסוכן להוציא לעולם מכורים בסוף הטיפול?

"אנחנו מלווים את הנערים והנערות שיוצאים למכינות קדם צבאיות, לשירות לאומי, צבא ועוד", אוריה מרגיע ומדייק: "אנחנו מלווים אותם תוך כדי התהליך עד הרמה שאנחנו יכולים והם רוצים".

"למדתי רק עד כתה ה'. אחר כך הייתי בעיקר ברחוב. בגיל 10 התחלתי לעשן סיגריות, וגם עם שתיה. הפסקתי להגיע הביתה, ישנתי במקומות מזדמנים ונוצלתי אינספור פעמים"

מהמילה "מכורים" הם משתדלים להימנע, לפחות בקרב בני הנוער.

אוריה: "אנחנו כמעט ולא אומרים את המילה 'מכורים' אצל נוער. תקופת השימוש בחומרים של נערים ונערות שמגיעים אלינו היא יחסית קצרה. היא יכולה להיות 4 – 5 שנים, אבל עדיין בהשוואה לבוגרים, היא קצרה, ואנחנו משתדלים לא לקטלג אותם כמכורים. יש גם הגדרה פסיכיאטרית של הפרעת שימוש בחומרים שאנחנו נמנעים מלהשתמש בהם בנוער, אבל אנחנו כן מדברים על נערות ונערים שהשימוש בחומרים פגע משמעותית בתפקוד שלהם להשתלב בחיים רגילים ובמסגרת רגילה ולכן הם הגיעו אלינו.

"כל מה שהצוות המגוון והנפלא עושה ופועל הוא למען מטרת-על אחת, להעניק למטופלים תחושת שייכות. מלכישוע זה בית! לכן חשוב מאד שנוכל לתת לחבר'ה כאן משמעות ותקווה. אין ספק, כאן עוסקים בהצלת חיים".

"הם עמדו במבחן"

חיים, לעומת יותם, נשלח למלכישוע על ידי הרווחה לטיפול. "לא עשיתי להם חיים קלים", מודה חיים, "הייתי עסוק בלבחון אותם – עד כמה הם יילחמו עליי. ברחתי בכל הזדמנות שהייתה לי והם פשוט לא הרפו ממני… הם חיפשו, רדפו ודיברו וכל זה בזמן שאני בנתק מוחלט מהמשפחה".

חיים, השלישי מבין שישה אחים ואחיות, מתאר שהוא גדל בבית לא יציב. "ההורים שלי עבדו בעבודות מזדמנות; אמא עבדה כמזכירה ובניקיון בתים ואבא עבד כמחסנאי במחסנים גדולים, אבל לא במשהו קבוע. לא היה חסר שום דבר, אבל גם לא היה שפע מכלום. היום אני יודע להגיד שהיה חסר חום ואהבה, התעניינות, גיבוש משפחתי, קשר בין האחים… אז לא הרגשתי את זה, חשבתי שאצל כולם חיים ככה. גרנו ביישוב שלא ממש היינו קשורים אליו וכשהייתי בן 8 עברנו לירושלים וחזרנו בתשובה".

ואיך מצאת את עצמך במלכישוע?

"נשלחתי למסגרות דתיות ולא מצאתי את עצמי. התחלתי להבריז מבית ספר ובעצם למדתי רק עד כתה ה'. אחר כך הייתי בעיקר ברחוב. בגיל 10 התחלתי לעשן סיגריות, אחר כך התחלתי עם השתיה. בהמשך הפסקתי להגיע הביתה, כי הקשר עם ההורים הלך והדרדר. ישנתי במקומות מזדמנים ונוצלתי אינספור פעמים", הוא נזכר.

כילד, נראה לך סביר לגדול במקום שהוא לא בחיק המשפחה?

חיים מתלבט, מתמהמה כמה שניות ואומר: "אני לא יודע… מה שאני כן יודע זה שהקשר הטבעי והסביר היחיד שהיה לי זה עם הצוות במלכישוע. ידעתי את זה. אבל לקח לי זמן לסמוך עליהם באמת".

חיים מתאר את 'חיים של אז' במלכישוע: "לאט לאט התקדמתי בטיפול, בדרך נס השלמתי בגרות מלאה", מחייך חיים בקריצה, "גם בבי"ס לא הרפו ולא ויתרו לי… ועם ההצלחות בא התיאבון והתחלתי לחלום. רציתי להתגייס לשירות משמעותי, נלחמתי על זה, כי קיבלתי פטור בגלל העבר שלי".

והיום?

"היום  יש לי משפחה מאמצת שאותרה ע"י מלכישוע. התגייסתי לחוות השומר, עברתי טירונות שם ובקרוב אני ממשיך לטירונות ביחידה מובחרת וזהו! מכאן אני מתחיל את החיים שלי. אני מודע לעבר שלי ויודע שיהיו לי התמודדויות בעתיד ושתמיד תהיה לי אוזן קשבת וגב יציב במלכישוע, כך שיש לי כלים ויש לי חיים!".

יותם, לעומת חיים, כבר שנתיים אחרי השהות במלכישוע. הוא עובד והתחיל ללמוד לימודי הנדסה, והוא מתאר שהוא מודע לחולשות שלו ומתמודד איתן, ומסכם: "התקופה שלי בגמילה, האמון שהצוות נתן בי מצד אחד והעובדה שלא נתנו לי לברוח לתוך עצמי מצד שני – ילוו אותי כל החיים".

הפוסט גם בני טובים יכולים להגיע למרכז גמילה. איך זה עובד? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.