הגרים הסובוטניקים היו זהירים בנישואי תערובת, גידלו זקנים, והקפידו בדיני טומאה וטהרה. הם אכלו בשר רק משחיטה עצמית

הגרים הסובוטניקים שמרו על מצוות היהדות במשך השנים. הם בחרו לחיות ביחד בכפרים קטנים כדי להתרחק מעיניהם הבוחנות והעוינות של הגויים וכדי שיוכלו לקיים מניין בתוכם ללא הפרעות. בעדת הגרים הסובוטניקים תמיד שמרו שבת וכשרות, התפללו שלוש פעמים ביום והניחו תפילין. הם חגגו את כל החגים היהודיים מיום כיפור ועד ל"ג בעומר. אפו מצות משלהם לפסח ואף שלחו את ילדיהם ללמוד בישיבות בליטא. הגרים הסובוטניקים היו זהירים בנישואי תערובת, גידלו זקנים, והקפידו בדיני טומאה וטהרה. הם אכלו בשר רק משחיטה עצמית.

במשך השנים היו בקהילות הגרים הסובוטניקים רבנים ומלמדים אשר הנהיגו את העדה והדריכו אותה בדרכי התורה והמצוות, הם הביאו מלמדים ומורים מקהילות יהודיות גדולות בליטא ורוסיה. המבקר בויסוקי, כפרם של הגרים הסובוטניקים, מתרשם מייד מסימני היהדות בחייהם של הגרים הסובוטניקים וכן בחיי הכפר כולו.

בכפר יש בית קברות יהודי הקיים מאז הקמת הכפר לפני כ-100 שנה. בית הקברות נפרד לגמרי מבית הקברות הנוצרי. על שער הכניסה מתנוסס כיום מגן דוד ועל חלק מהמצבות יש מגן דוד. מצבות אחרות הן ללא סמלים דתיים כלל. אולם הדבר הייחודי בבית הקברות בויסוקי הוא ששמרו על קבורה נפרדת לגברים ונשים וכיוון הקבורה הוא עם רגליי הנפטרים לכיוון ארץ ישראל.

לבני הכפר בויסוקי יש כתובות של הוריהם, שופרות עתיקים, טליתות ישנות בנות יותר מ-100 שנה וכלים מיוחדים לאפיית מצות בבתים. מעניין, שעד היום בני הכפר בויסוקי והגרים הסובוטניקים בכלל, מקפידים להכין מצות בבתיהם. הכפר וויסוקי שונה גם מכפרי הסביבה בכך שהוא כפר "אורגני". למרות שבכל כפרי הסביבה מגדלים חזירים ובשרם משמש לבשר תאווה לבני המקום, בכפר וויסוקי לא תמצאו זכר לחזיר, אין כניסה לבהמה טמאה זו.

עד לפני מספר שנים היה שוחט בכפר, אולם כיום אנשי הכפר שוחטים בעצמם ליד בתיהם, כל אחד לפי ידיעותיו ועם סכין המטבח המצוי בביתו. לעולם הם לא יקנו בשר מחוץ לכפר.

נשות הכפר מעידות על עצמן שהיו טובלות בנהר, בין בקיץ ובין בחורף. גם כאשר הנהר היה קפוא ומכוסה קרח, הן שברו את הקרח וטבלו בתוך מימי הנהר הקפואים.

הסובוטניקים שומרים שבת, לא עובדים בשבת בשדה, לא מבשלים, לא מכבסים ויום שבת הוא יום המנוחה והתפילה בכפר במשך כל השנים.

מאמצע המאה ה-19 אנו עדים להתקרבות של הסובוטניקים ליהדות הקלאסית, בסגנון ובנוסח אשכנזי. ישנן עדויות מתקופה זו על כך שסובוטניקים גרים, למדו בישיבות יהודיות, רכשו תשמישי קדושה מיהודים, שכרו מלמדי תינוקות ומלמדים מקרב היהודים האשכנזים, והביאו חזנים ושוחטים לקהילותיהם.

יש לציין שהדור המבוגר של הסובוטניקים נימול וכן שעד לפני כ-50 שנה הסובוטניקים התחתנו רק בתוכם ולא היו נישואי תערובת כלל, אולם בשנים האחרונות השפעתו של המשטר הקומוניסטי וכן של המודרנה שהגיעה גם לכפרים באזור, מורגשת ופתחה את הקשר עם העולם הלא יהודי. למרות ההתנגדות העיקשת של ההורים עם בני או בנות זוג ש"לא משלנו" והם רוסים או גויים בעיניהם, הדור הצעיר לא תמיד מקפיד ללכת בדרך ההורים.

הגברים הסובוטניקים מתכנסים כמנהגם מדורי דורות ומתפללים בימי שני וחמישי. פעם היו מתפללים כל יום, אולם התמעטו הדורות והמתפללים מתכנסים רק בימי שני וחמישי.

בבתי הדין בארץ אישרו במשך השנים את יהדותם של תושבי אילינקה, הכפר המרכזי של הסובוטניקים. בני הכפר היו רשומים בתעודות הלידה הרוסיות כיהודים, לעומתם בני הכפר הסמוך בויסוקי לא נרשמו כיהודים מתוך פחד מהשלטונות. הסובוטניקים מודעים לכך שעקב ההיסטוריה הייחודית שלהם וכיון שאין להם את המסמכים הדרושים היום במדינת ישראל לצורך הוכחת יהדותם, יש ספק באשר למעמדם. הם מוכנים לעבור את כל התהליך הנדרש, כולל גיור מחודש או לחומרה, כדי להמשיך להיות חלק מכרם בית ישראל.

קשה לתת כותרת מרכזית לתופעה של הסובוטניקים, אולם ברור ללא כל ספק שבין אם נקרא להם סובוטניקים, גרים, מתייהדים, רוסים בני דת משה, זרע ישראל, שומרי שבת או אנוסים, הם חיו כיהודים מתוך מסירות נפש מופלאה והם סמל ודוגמא לגבורה יהודית. אם לא נמצא את הדרך לבוא לקראתם ולהמשיך לעזור להם ובעיקר לעלותם לארץ, עוד דור אחד או שניים הם יהיו חלק מספרי ההיסטוריה וייעלמו מחיקו של העם היהודי.

(ויקרא תשפ"ג)

הפוסט הגרים הסובוטניקים, חלק ב' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בסוף המאה ה-18 התפתחה ברוסיה תופעה מעניינת, קבוצות של נוצרים החלו לאמץ לעצמם אורח חיים יהודי

בחבר המדינות בכלל ובמספר אזורים נידחים ברוסיה, קיימות קהילות של גרים "סובוטניקים" הרואים את עצמם כיהודים או למעשה כרוסים בני דת משה. במשך השנים הם שמרו על יהדותם תחת שלטון הצאר והשלטון הקומוניסטי יותר מאשר קהילות יהודיות רבות אשר התקשו לשמור על יהדותן. חלקם עלו ארצה. כמקובל בקבוצות מסוג זה, גם בני הסביבה רואים בהם יהודים ונוהגים בהם שלא במנהג דרך ארץ, אלא מתוך אפליה ואנטישמיות גלויה.

מיהם הסובוטניקים?

מקורם של הסובוטניקים בהיסטוריה הרוסית לפני כ-200 שנה. משמעותו של המושג "סובוטניק" הוא בשפה הרוסית "סובוטה" – "שומר שבת", קרי כת ה"שובתים" או "שומרי שבת".

בסוף המאה ה-18 התפתחה ברוסיה תופעה מעניינת, קבוצות של נוצרים החלו לאמץ לעצמם אורח חיים יהודי. תחילה הם הפכו ל"מתייהדים", כלומר חיים כיהודים, אולם מאוחר יותר חלקם עברו תהליך של גיור והצטרפות לעם היהודי.

גל ההתגיירות ההמונית ברוסיה הגיע לשיא בראשית המאה ה-19. כפרים רבים ואפילו מחוזות שלמים של תושבים ממעמדות שונים, סוחרים בעלי מלאכה ועיקרים באו בהמוניהם ונלוו לקהל עדת ישראל ומצאו לעצמם שוחטים ומוהלים מליטא.

ניתן להגדיר את הגרים הסובוטניקים כבניה של "תנועת ההתגיירות" של המאה ה-19 ברוסיה. תנועת ההתגיירות הייתה המשכה הטבעי של הכיתות הנוצריות "שומרות השבת". מקורות שונים בין ההיסטוריונים מעידים על מעבר בין "סובוטניקיות" לשמירת יהדות מלאה. ככל הנראה זה גם מה שגרם להתנגדות כל כך חזקה מצד הצאר ומצד הכנסייה לתופעה של התייהדות.

לדברי ההיסטוריון יוסף קלוזנר, "הגרים הלא הם אנשים רוסיים, שקיבלו עליהם דת יהודית מתחילה רק למחצה לשליש ולרביע – ואחר כך אף בשלמות".

אין בידנו דברים ברורים באשר לסיבה שהביאה את הגרים הסובוטניקים לעזוב את דתם הנוצרית ולאמץ את היהדות. מקורות מסוימים מציינים שהם שאלו את עצמם: "אם הנצרות הולכת בעקבות היהדות, מדוע לא נקיים את המקור עצמו? את מצות תורת משה?",

דבר אחד וודאי: היה דרוש אומץ רב לעמוד מול האנטישמיות והאפליה הרודנית של רוסיה תחת הצאר ולהחליט לאמץ את הדת היהודית בפרהסיא.

היסוד האידיאולוגי של ההתגיירות בא לידי ביטוי גם בעובדה שהגרים באו ממעמדות שונים. המניע לא היה חומרי או אנוכי, שכן כל המעמדות שהתגיירו נרדפו ונדדו ממקום למקום וחייהם הורעו בעקבות צעד זה. היו ביניהם כפריים פשוטים ומצד שני בעלי אמצעים ובעלי אחוזות.

ניתן לחלק את כל הציבור הקרוי סובוטניקים לשלוש קבוצות: הסובוטניקים, המולוקונים והסובוטניקים הגרים. שתי הקבוצות הראשונות היו קבוצות נוצריות, אשר לא התגיירו אבל קיבלו על עצמן שמירת מצוות התורה בחלקן או ברובן. הכת השלישית, הסובוטניקים הגרים, לא זו בלבד שהתייהדו על ידי שמירת המצוות, אלא עברו הליך גיור במשך השנים למרות הסכנה שהייתה כרוכה בכך. מכאן איפה בלבול השמות הקיים בנושא הסובוטניקים. במאמר זה נעסוק בסובוטניקים היהודים אשר מוצאם בכיתות נוצריות ששמרו שבת ואשר קיבלו על עצמם דת יהודית ועזבו את הנצרות ואמונתה וברבות הימים עברו גיור כהלכה. לדעתי, יש לשנות את שמם של הסובוטניקים היהודיים למתייהדים או גרים סובוטניקים כדי לציין את ההבדל בין הקבוצות.

יש לציין גם שבין הגרים הסובוטניקים יש הקרואים סובוטניקים "קראים", שכן למרות שהתגיירו הם מבססים את דתם על התנ"ך ולא קיבלו על עצמם את התורה שבעל-פה. הגרים הסובוטניקים שקיבלו עליהם את כל שמירת תורה ומצוות נקראו גם "תלמודיסטים" כיון ששמרו את התורה בעל-פה, או "שפושניקי" מלשון כובע, בשל מנהגם לכסות את ראשיהם בעת התפילה.

נדמה, שאחת הטעויות אשר גרמה לבלבול בנושא הסובוטניקים ומעמדם בעולם היהודי, היא שכללו את כל הקבוצות של סובוטניקים תחת שם אחד ללא הבחנה ביניהם.

הסובוטניקים היו חלק מהתנועה הציונית והם החלו לעלות לארץ בשנת 1880 (בעקבות רדיפותיהם של הרוסים). עלייה נוספת הייתה בשנת 1920. העולים התיישבו בגליל וביסוד המעלה ואחרים היו בין מייסדי העיר בית שמש. במושב ייט"ב בבקעה, רוב התושבים הם עולים סובוטניקים.

במשך השנים עלו לארץ אלפי סובוטניקים אשר הם חלק מהחברה הישראלית והתחתנו בארץ כדת משה וישראל. חלק גדול מהסובוטניקים הגיעו מהכפרים אילינקה וויסוקי שכמעט כל תושביו עלו ארצה.

בין הדמויות המוכרות לנו בהיסטוריה של השנים האחרונות יש מספר בנים וצאצאים לעולים הסובוטניקים אשר עלו מערבות ברית המועצות לשעבר ביניהם, השומר האגדי אלכסנדר זייד, הסופר אלכסנדר פן, רפאל איתן (רפול), ניצב בדימוס אליק רון ויש גם הטוענים שיוסף טרומפלדור, היה ממשפחה של סובוטניקים.

(ויקהל פקודי תשפ"ג)

הפוסט מיהם הסובוטניקים היהודים? – חלק א' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

זיכרון איננו רק Memory, אוסף של נתונים המאוחסנים באזור מסוים במוח. זיכרון איננו רק פעולה של 'לא לשכוח', וזיכרון איננו משהו ששייך רק לעבר.

זיכרון זה משהו שאומנם נשען על העבר, אבל אקטיבי ונמשך, קשור ומשפיע גם על ההווה והעתיד. מי שלא זוכר את עברו גם עתידו לוט בערפל.

בעולמה של היהדות הזיכרון האישי והלאומי תופס מקום מרכזי ומשמעותי. פעם אחר פעם במקורות השונים ובתפילות אנחנו מזכירים את עניין הזיכרון- 'זכר ליציאת מצרים', 'זכר למעשה בראשית', 'זכור ושמור', וכן הלאה.

השבת, השבת שלפני פורים, נקראת שבת 'זָכוֹר', משום החיבור בין גזרותיו של המן שהיה מזרע עמלק, לבין עמלק ההיסטורי שתוקף את עם ישראל פעם אחר פעם.

עמלק הוא סמל הרוע והרשע. זה אויב שאסור למצמץ מולו אפילו לא לרגע. עמלק זו מציאות היסטורית שמטרתה אחת – השמדה וכיליון של עם ישראל וזיהום האנושות כולה.

המלחמה עם עמלק איננה עניין של קרב טקטי מקומי, אלא זו מלחמת קיום והישרדות 'על כל הקופה'. לכן מצווה התורה במילים הכי ברורות ונוקבות שיש: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ ..תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".

המילים הללו נכתבות בדמע ובכאב בעיצומה של המלחמה הנוראית המתחוללת לנגד עינינו באוקראינה, ובמזרח אירופה.

אני עוסק זה למעלה מ-30 שנה בהוראת השואה במסגרות שונות ובהדרכת מסעות ומשלחות לפולין.

בתמימותי ובתקוותי, לא חשבתי ולא האמנתי שבשנת 2022 נראה את המראות הקשים הללו ממזרח אירופה- של טורי טנקים מול אוכלוסיה אזרחית, של גופות ומחנות פליטים, של הרס וחורבן, של אימהות ותינוקות קופאים מקור בשיירות נמלטים, ושל אנשים המושיטים ידיהם מתוך הרכבות לבקש קצת מים.

אלו היו מסוג הדברים שאנשי העדות שליווי אותנו במסעות, שההורים והזקנים סיפרו לנו מהזיכרון של 'פעם', של לפני 80 שנה, ולא רצינו להאמין שאלו יהיו המראות שנראה גם אנחנו בחדשות מההווה באירופה של היום, בעולם המודרני, ההייטקיסטי והליברלי, עולם של חירות וזכויות אדם.

לאורך כל השנים, מבין כל השאלות שהיו עולות במהלך המסע, היו שתי שאלות שחזרו על עצמן: האחת- למה היהודים, שיכלו לברוח עוד בתקופה שזה היה אפשרי לא עשו זאת ? והשנייה- איך זה שהעולם שתק?

לצערי, המציאות הנגלית לנגד עיננו היום, ב- 2022, עונה על שתי השאלות הללו, בלי שנצטרך לדבר ולהסביר יותר מדי.

בכניסה למחנה טרבלינקה, מונחת אבן גדולה, ועליה כתוב בעברית, באנגלית, בגרמנית,בפולנית וברוסית –  לא עוד!  Never Again. לאחר המילים הללו החקוקות באבן הזו יש סימן קריאה.

דומני, שלאור מה שאנו רואים בימים הללו- יהיה נכון יותר להחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה- האומנם לא עוד?

בסיומם של חמשת חומשי התורה, לפני פטירתו, יצווה משה רבנו את העם על הזיכרון ומשמעותו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ".

משה אומר – אם אתם רוצים לזכור ולהבין, לכו תשאלו את ההורים והזקנים, הם כבר יספרו לכם מה היה בתקופתם.

ליבנו עם הסובלים והנאנקים, הפליטים והמגורשים, היתומים והאלמנות. זה זמן שכל מי שיש בכוחו, במקומו ובתפקידו לעשות משהו ולתרום את חלקו בשעות הקשות הללו באופן כזה או אחר- עליו לעשותו. זו החובה המוסרים והערכית המינימלית של כל אחד מאיתנו.

נקווה ונתפלל שמהרוע והכאב הזה, אולי איך שהוא בסופו של דבר יצמח משהו טוב לאנושות כולה, שתהיה אנושית, חומלת ומוסרית יותר, ותרומם את כבוד בני האדם- שכולם נבראו בצלם א-לוהים.

(ויקרא תשפ"ב)

הפוסט "לא האמנתי שאראה מראות כאלה שוב" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תהליך הקמת המשכן והשראת השכינה בתוכו הם נקודת מפנה היסטורית בתולדות האומה

ישנם אירועים דרמטיים שמהווים נקודת ציון רבת השפעה על החיים. השינויים שהם גורמים יוצרים תפנית משמעותית. ברבות השנים כשמתבוננים לאחור מחלקים בין מה שהיה עד אותו אירוע ובין מה שהיה אחריו. כך גם בחיי הציבור ובהיסטוריה של האומה, ועוד יותר – בהיסטוריה של העולם.

המלחמה שפרצה בין רוסיה לאוקראינה היא אחד מהאירועים שעשויים לשנות את ההיסטוריה העולמית. עוד כמה ימים לפני שפרצה, קבעו מנהיגים ופוליטיקאים ומומחי ביטחון מהעולם המערבי כולו (וגם מהארץ) שאין סיכוי שתפרוץ מלחמה, זאת למרות שכולם ראו את ריכוזי הכוחות הגדולים של צבא רוסיה בגבול אוקראינה, ולמרות שגופי המודיעין של ארה"ב התריעו על מלחמה. הם היו משוכנעים שאין סיכוי למלחמה באירופה של 2022 ומדובר באיום בלבד. ב'עשיית שריר' רוסי כדי ליצור תנאים משופרים לסיום הסכסוך במשא ומתן הדיפלומטי. הם הופתעו! ובגדול!

מה גרם להם לעצום עיניים, ולא להשלים עם המציאות עד שהיא טפחה על פניהם?

זה כמה עשורים שאירופה וגם חלקים בארה"ב אימצו לעצמם גישה פרוגרסיבית ליברלית ולפיה אנו נמצאים בעידן של 'עולם חדש' ונאור, של 'קץ המלחמות'. מעתה סכסוכים בין מדינות ייושבו סביב שולחן הדיונים 'בדרכי שלום'. הם לא יוכרעו יותר ע"י 'כח צבאי' ו'מלחמה פרימיטיבית', אלא ברוח העידן החדש: באמצעים 'רכים': סנקציות כלכליות, מנופי לחץ מדיניים ומשפט בינלאומי. בעידן הזה אין 'לאומים' שמבדילים בין אנשים, כולם בני אנוש, וכולם שווים. כל העולם כפר גלובלי קוסמופוליטי של 'זכויות אדם' (ומינימום חובות), והכלכלה ('עגל הזהב') ומימוש עצמי אישי מניעים אותו. על כן אין צורך יותר בצבאות גדולים ויש לשלב ידיים במאמץ גלובלי לשמירת איכות הסביבה.

בהתאם לכך, בעשורים האחרונים מדינות אירופה צמצמו את צבאותיהם בצורה דרמטית. הן צמצמו את מקורות האנרגיה העצמיות, מתוך שיקולי איכות הסביבה, ונעשו תלויות באספקת אנרגיה מרוסיה (כ-30%), מבלי לחשוש מהסיכון להפיכתם לבני ערובה בידיה.

שיירות הטנקים והנגמ"שים שפרצו לאוקראינה, המטוסים שהפציצו את בסיסיה, והצנחנים שנחתו בפרברי עריה, היו 'קריאת השכמה'. בבחינת 'יום הכיפורים' של שיגיון הפרוגרסיביות המערבית, שהתעוררה מהחלום לשחר חדש, והופתעה לגלות, שבינתיים, האיסלאם העולמי, רוסיה וסין דהרו כל הדרך להגמוניה עולמית, באמצעים ה"פרימיטיביים" של כח צבאי מלחמתי.

ימים יגידו איך תסתיים המלחמה, ואם תהפוך לנקודת מפנה בתפיסת עולמם, או שה'פוליטיקל קורקט' יהיה חזק יותר.

פרשתנו חותמת את תהליך הקמת המשכן והשראת השכינה בתוכו. זוהי נקודת מפנה היסטורית בתולדות האומה, לאחר הנפילה והטעות של שיגיון הסגידה ל'עגל הזהב': "מאי 'ודי זהב'? וכו'. כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו 'די', הוא גרם שעשו את העגל" (ברכות לב א). כעת מתחיל עידן חדש של השראת שכינה.

הפרשה פותחת בדו"ח על תרומות העם למשכן: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה וגו'" (שמות לח כא). המדרש שואל: "מהו העדות?" (שיש במשכן). ועונה: "עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל" (על הטעות של חטא העגל!, שמות רבא פר' נא).

ומבאר שם: "כיון שהלך משה לבקש רחמים עליהם מיד סלח להם הקב"ה  שנאמר: 'ויאמר ה' סלחתי כדברך', אמר משה: ריבון העולם הריני מפויס שמחלת לישראל, אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בליבך עליהם. א"ל הקב"ה: חייך הריני משרה שכינתי בתוכם! שנאמר: 'ועשו לי מקדש' ומכירין שמחלתי להם, לכך נאמר: 'משכן העדות' שעדות היא לישראל שמחל להם הקב"ה" (שם). ומתחיל עידן חדש.

התרומות למשכן, שסכומם נמנה בפרשתנו, הן תיקון לשיגיון עגל הזהב: "הן נקרא ולא נבהת (נבוש א. ש.). לטובה (נתינה למשכן א.ש.) – 'כל נדיב לב'. לרעה (לעגל א.ש.) – 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב שר באזניהם'" (ירושלמי שקלים א א).

נתפלל לסיומה המהיר של המלחמה, במינימום נפגעים, להתפכחות ולמפנה.

(פקודי תשפ"ב)

הפוסט נקודת מפנה דרמטית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

 

העובדה שאנחנו לא שומעים את האופוזיציה תוקפת את העמדה הישראלית בנושא אוקראינה, מוכיחה כאלף עדים- שהפעם פועלים בתבונה

הפתעה לטובה

זה המקום להסיר את הכובע ולפרגן מכאן ועד הונולולו. ראשית: לכל שולחי חב"ד די בכל חור וחור באוקראינה ושכנותיה. 'מסירות נפש'- בהתגלמותה. לשלוחי משרד החוץ באותן מקומות, לסוכנות היהודית, לג'וינט, ליזם הישראלי עמר שפתח את משרדיו לטובת הפליטים ומהווה השראה לרבים, וסליחה אם שכחנו מישהו, ובטוח ששכחנו. כן, זה גם המקום לפרגן לממשלת ישראל ולעומד בראשה, נפתלי בנט, על הטיפול הרגיש והמקצועי בהיבט הדיפלומטי, נוכח האינטרסים שיש לישראל הן ברוסיה והן באוקראינה. העובדה שאנחנו לא שומעים את האופוזיציה תוקפת את העמדה הישראלית מוכיחה כאלף עדים- שהפעם פועלים בתבונה. בנט ולפיד, אמרנו? תמיד טוב להיות מופתעים לטובה.

אח, פגישה שכזאת

אחרי שפוטין לא נענה להצעה של בנט שהציע עצמו לתווך בין רוסיה לאוקראינה, נותר לבנט זמן פנוי ואת חלקו ניצל לפגישה בלשכתו עם מנהיגי התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית בישראל ובצפון אמריקה. בגדול, היה זה מפגש רשמי ראשון שלו עמהם מאז בוטל מתווה הכותל, שבנט בתפקידו אז היה אחד השושבינים שלו. אה, כן, החברים הגיעו ללשכתו במטרה אחת; לקדם את מתווה הכותל. נו, אז יצא מזה משהו? הם יצאו אופטימיים, וגם זה משהו. ההערכה היא שלבנט לא חסר עכשיו את כאב הראש הזה, והוא לא יזיע מדי כדי לקדם את הנושא. לא יקרה כלום אם בקדנציה של לפיד כראש ממשלה (אם וכאשר) יתבשל תפוח האדמה הלוהט הזה.

וכצפוי, בתנועות הליברליות בירכו על עצם הפגישה, בעוד במפלגות החרדיות ובמפלגת הציונות הדתית נשמעה ביקורת נוקבת. למשל, יו"ר יהדות התורה, ח"כ משה גפני, אמר: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו".

"המסכות מוסרות בזו אחר זו", אמר יו"ר מפלגת נעם, ח"כ אבי מעוז (הציונות הדתית), "מטרת כל השינויים שמבצע השר מתן כהנא בענייני דת ומדינה היא להנדס את תודעתם של אזרחי ישראל כאילו הרפורמים הם עוד זרם לגיטימי ביהדות. עם ישראל חכם יותר מכם, יהדות יש רק אחת ולכן לא תצליחו".

כמה משעמם יהיה כשהכנסת תצא לפגרה.

יצא גבר

ח"כ בצלאל סמוטריץ' כבר מזמן התגבר על המתקפה הבוטה של ארגון הגג של יהודי בריטניה בעת ביקורו שם. גם מי שמאוד לא אוהב (כמוני) השתלחויות בוטות חוזרות ונשנות של סמוטריץ' על כמעט כל דבר שלא מסתדר עם האג'נדה לו, ממש לא אהב גם את ההתבטאות ההיא של הבריטים. ובמה נזכרנו? ובכן, נשיא המדינה יצחק הרצוג התייחס לנושא, בנאום שנשא השבוע לחבר הנאמנים של הסוכנות, וכה אמר: "המתקפה על סמוטריץ' היתה לא ראויה. הציוץ בעברית נועד להעליב ולייצר אי נוחות. כמו שאתם רוצים שיכבדו אתכם בישראל, כך אני מצפה שתכבדו את נבחרי הציבור הישראלי. מה הרווחנו מאותו ציוץ? הפערים בינינו רק גדלו. האם אין מספיק שנאה בינינו? האם לא חווינו מספיק שנאות ורעל בשיח? האם לא חווינו מספיק הרס בגלל שנאה פנימית?". נשיא לעניין.

צפה את הנולד?

לטקס השבעת נשיא של כל מדינה, מגיעים אח"מים מרחבי תבל, לכבד את המעמד. כאשר הושבע בזמנו הקומיקאי זלנסקי לנשיא אוקראינה, הרבה מאוד מדינות נמנעו מלשלוח נציג לטקס ההשבעה, כנראה כי לא רצו להרגיז יותר מדי את פוטין. מדינת ישראל 'הלכה בין הטיפות' ושלחה לא שר בכיר אלא את ח"כ ישראל אייכלר מ'יהדות התורה', שכיהן אז כסגן יו"ר הכנסת. אייכלר סיפר השבוע למימרן ברדיו קול חי: "אני נתבקשתי על ידי יו"ר הכנסת אדלשטיין לייצג את ישראל מתוקף תפקידי אז כסגן יו"ר הכנסת. לא ידעתי מה לי ולהכתרת נשיא אוקראינה, אבל נעניתי לבקשתו של אדלשטיין ונסעתי".

חוטף מכל הכיוונים

מתן כהנא, השר לשירותי דת, הפך לשק החבטות של הרבנות הראשית וגורמים חרדיים וחרד"ליים, בגלל מתווה הכשרות ומתווה הגיור שהביא לכנסת. נו שויין, חשבתם שלפחות נציגת 'ישראל ביתנו' בוועדה לשירותי דת בכנסת, תשלח לו זר פרחים הביתה? מסתבר, שהגברת חה"כ מלינובסקי, לא מסתפקת במה שכהנא מקדם. עפ"י 'ישראל היום', היא עקפה את כהנא והגישה הצעת חוק שמגבילה כהונת רבני ערים ל-10 שנים. זה מילא (ואני בעד), אבל היא הוסיפה תבלין להצעתה ואמרה על כהנא: ״הוא בסוף מתעסק רק בשינוים קוסמטיים בלבד. צריך טיפול מהשורש ולא רק להחליף עסקנים מצד אחד לעסקנים מהצד השני״.

(פקודי תשפ"ב)

הפוסט יש גם הפתעות טובות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"תגיד לי", שאל אותי השבוע חבר, נכד של ניצולת שואה שהילד שלו לומד בכיתה ד' בבית ספר יסודי בצפון הארץ: "עשיתם כבר פעילות עם התלמידים על המלחמה בין רוסיה ואוקראינה? כי הילד שלי אמר לי שאף אחד לא עשה להם כלום ולא דיבר איתם בכלל על המצב באוקראינה".

"דברנו על זה בכיתות ואני יודע שיש תכנון בעניין", עניתי.

"אני לא מבין את בית הספר של הילד שלי", הוא המשיך: "אנשים נהרגים, מאות אלפי אנשים נהפכים לפליטים, משפחות נעקרות והם לא חושבים שצריך לעשות משהו?"

ניסיתי לענות לו ולהגיד לו שעם כל הכבוד, אוקראינה לא בדיוק נהגה בכבוד לעם היהודי ודווקא הייתה בין המדינות היותר אנטישמיות שהתאכזרו לעם שלנו, אבל הוא עצר אותי באמצע ואמר: "אתה רוצה לשמוע משהו? סבתא שלי ע"ה הייתה בשואה. היא אמרה לי שהאוקראינים היו לא פחות אכזריים לעם היהודי מהגרמנים יימח שמם. כל הפראות ביהודים, הטבח והרציחות שלהם היו פשוט זוועה. הכול נכון. אבל תמיד כשהיא שמעה שיש פורענות, סבל או מלחמה בעולם היא אמרה פרקי תהילים והתפללה לטובת הסובלים. כי בשואה העולם שתק והיא, הבטיחה לעצמה שהיא לא תשתוק למראה סבל של עם אחר – גם אם לא מדובר בשואה או במימדים שלה".

"גם אם מדובר באוקראינה?" שאלתי, "יכול להיות שבגלל זה בית הספר של הילד שלך לא ממהר לעשות מחווה של סולידריות כלפי המצב שם".

"כן, גם אם מדובר באוקראינה", ענה לי: "האם הילדה בת החמש שנקרעה מאבא שלה שנשלח להילחם ברוסים טבחה ביהודים? האם אבא שלה טבח ביהודים? מה היא אשמה שסבא שלה היה רשע? האם לא נראה לך הגיוני שבבית ספר יהודי בישראל התלמידים יגלו סולידריות חברתית ואכפתיות ויתפללו וילמדו בשביל להקל על הסבל שמתחולל עכשיו באוקראינה? האם אנחנו יכולים ללמד אותם על המחדל המוסרי של העולם ובו זמנית לשתוק ולא לעשות כלום?"

בצהריים שלח לי אותו חבר סרטון ויראלי וקורע לב שבו רואים איך אבא שצריך להיפרד מהילדה שלו שנוסעת ביחד עם אמא שלה לגבול בעוד הוא נשלח לחזית מתפרק לגמרי ולא מפסיק לבכות.

והוא כתב לי: "אמא שלי סיפרה לי איך שסבתא שלי כילדה קטנה נקרעה מההורים שלה בשואה. אז למרות שאין מה להשוות את השואה למלחמה בין רוסיה לאוקראינה, כי בכל זאת פוטין לא רוצה להשמיד את העם האוקראיני, אלא לשלוט בו, הסרטון הזה לא הפסיק להזכיר לי אותה".

וחשבתי, איך שאנחנו מנסים ללמד את התלמידים שלנו אנגלית ומתמטיקה, לשון, מחשבים, פיזיקה ופיתחנו מגמות נהדרות ברפואה ותיאטרון. הכול חשוב והכרחי. ובכל זאת, מה עם קצת חמלה?

***

בערב שבת התפללתי עם המניין של הישיבה הקרובה למקום ביתי בפעם הראשונה מזה חודשים.

לקראת סוף התפילה ניגש אליי בחור שנראה לי כתלמיד ישיבה, לחץ לי את היד ואמר לי: "שבת שלום. לא יצא לי לראות אותך כאן בעבר. אתה מסודר מבחינת אוכל? כי אם לא – אני אארגן לך".

הסברתי לו שזה מאוד מחמם לי את הלב אבל אני גר דקה וחצי הליכה מהישיבה. ושידע – הרגישות שלו עשתה לי את השבת.

חשבתי לעצמי- מה הסיכוי שאני, כאדם מבוגר, הייתי ניגש לבן אדם שאני לא מכיר וישר שואל אותו אם יש לו איפה לאכול?

יודעים מה, עזבו אותי מממוצע הציונים במתמטיקה, אנגלית, לשון או כמה מגמות יש בישיבה הזו ברפואה, ביו-טכנולוגיה ומחשבים. האמת שזה לא מעניין.

תנו לי בני אדם… תנו לי תלמידים עם אינטליגנציה רגשית.

אז אני לא יודע מה הם שמים לתלמידים שלהם באוכל בישיבה הזו, אבל כנראה שאני גם ארצה לשים לילדיי משהו מהתבלין הזה.

(פקודי תשפ"ב)

הפוסט צריך לדבר עם הילדים על אוקראינה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

זכות גדולה למדינת ישראל להציל כל ישראלי ויהודי, גם אם לא ציית לקריאה המפורשת לצאת משם. אולם, חייבים לתבוע ממנו אחריות על מעשיו

הבחירה החופשית והאוטונומיה של האדם מהווים את אחד מאבני היסוד של הקיום שלנו. הדבר נכון בין בשורשים התורניים, ובין באווירה התרבותית שאנו חיים בתוכה היום. הרמב"ם קבע שבחירה זו היא אבן היסוד של האמונה כאשר אנו עומדים מול הקב"ה, והוא היסוד של היות האדם ברוא בצלם א-לוהים: "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו… ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה". לימים התרחבה תפיסה זו גם בעולמם של בני האדם. המהפכה הצרפתית, החוקה האמריקאית וכדו' – הדגישו חזור והדגש את זכויות האדם, את האינדיבידואל, את הסמכות לבחור את דרכו, ואת איסור הכפייה עליו. מכאן נוצרו פרקטיקות רבות: החובה לקבל הסכמה מדעת לפני טיפול רפואי; קיומו של בית משפט שנועד להגביל את כוחו של השלטון; כתיבת חוקות וכדו'. חלק גדול מהתקדמויות אלה יונק מעולמה של תורה, ומהבשורה התנ"כית מלכתחילה על מעמד האדם וכוח הבחירה.

אלא, שבד בבד עם התקדמות זו הוחלשה מאוד התביעה לקבלת אחריות על הבחירות האלה, ונעשה ניתוק בין הבחירות ובין התוצאות. בשנתיים האחרונות, לדוגמה, נותק הקשר שבין הכרעתו הלגיטימית של אדם לא להתחסן ובין החובה שלו לשלם על משמעויות הבחירה הזו כשהיא מביאה לתקלות מוכחות רבות. זו דוגמה קטנה אחת בלבד המדגימה את היעדר הצד השני. שפת הזכויות אכן קיימת בהיקפים גדולים; אולם שפת האחריות לתוצאות- נעדרת.

חילוץ הישראלים והיהודים מאוקראינה הוא דוגמה נוספת. בהלכות פדיון שבויים אנו למדים "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים" (שוע רנב, א), ובהמשך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים". ואף על פי כן, כאשר מדובר בשבוי שהוא אחראי ואשם למצבו: "מי שמכר עצמו לעובד כוכבים, או שלוה מהם ושבו אותו בהלוואתו, פעם ראשונה ושניה פודים אותו; שלישית, אין פודים אותו". אולם: "ואם בקשו להרגו, פודין אותו מיד, אפילו אחר כמה פעמים".

לאמור: מי שנמצא בסכנת חיים, גם אם הוא אשם ואחראי למצבו – פועלים להצלתו. ההלכה עוסקת בפדיון שבויים. היא לא חלמה לעסוק במדינה יהודית עצמאית העוסקת בהצלת אזרחיה מאזור לחימה. אבל העיקרון הזה נכון גם במצב היום באוקראינה. אולם, מההלכה המטילה אחריות על השבוי כשהוא "מכר עצמו" אנו למדים גם על האחריות המוטלת על מי שמצילים אותו.

זכות גדולה אפוא למדינת ישראל להציל כל ישראלי וכל יהודי, גם אם הוא לא ציית לקריאה המפורשת לצאת משם, והסתמך על כך שכשתבוא הצרה – נירתם להצילו. אולם, בד בבד, חייבים לתבוע ממנו אחריות על מעשיו, לשלם על כך, ולעשות תיקון גדול לטובת הציבור שנחלץ לעזרתו.

(פקודי תשפ"ב)

הפוסט האם עלינו לחלץ את היהודים שנשארו באוקראינה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.