בימים אלה, ללא רעש וצלצולים, פרש מכהונתו השופט ניל הנדל, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון. הפרישה עברה כמעט בשקט, מתחת לרדאר התקשורתי, כשבלט היעדרו של הטקס המסורתי שבו יושבים כל שופטי בית המשפט העליון באולם המרכזי, השופט הפורש יושב במרכז, מְשַמֵע את פסק הדין האחרון שלו מעל הדוכן, נושא את דברו לאומה, וזוכה לשמוע, עוד בחייו, 'הספדים' שנאמרים עליו בזה אחר זה, מנשיאת בית המשפט העליון, היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה וראש לשכת עורכי הדין.

הדבר נעשה לרצון השופט הפורש, שביקש באופן נדיר ביותר, מלהיות כ"צאן לשֶבַח יוּבַל", וביטל את אמירת פרק  "איזהו מקומן של שבחים" ברוב עַם. דומה שזו הפעם השנייה בכל תולדות בית המשפט העליון, ששופט הפורש בהגיעו לגיל גמלאות נמנע מקיום הטקס המתוקשר (הפעם הראשונה הייתה לפני כעשור שנים, עת פרש מכהונתו השופט אדמונד לוי ע"ה, איש צנוע ונחבא אל הכלים).

בהרבה מובנים, מהלך זה מבליט את ייחודו של השופט הנדל בנוף שופטי בית המשפט העליון. בשונה מבני הדור הראשון והשני שהתחנכו, רובם-ככולם, על ברכי מסורת התרבות והמשפט האירופאיים (בעיקר ה'יקית'), או בני הדור השלישי והרביעי שרובם-ככולם גדלו על מצע ה'צבריות' המחוספסת, גדל השופט הנדל בארצות הברית.

גם בחלוף כארבעים שנה מעת עלייתו ארצה, עדיין ניכרים בדיבורו ובהליכותיו גם המבטא גם הסגנון השקט והמעודן של בני טובים אמריקניים. לא בוטות ישראלית, מוחצנת ומלווה בהתלהבות (ולעתים ל"ע מגיעה כדי התלהמות), אלא שקט, נינוחות ומתינות. כך בדין, וכך חוצה לו.

אכן, השוני מתבטא במישורים נוספים. השופט הנדל גדל בברוקלין, למד בישיבת פלטבוש ולימים – לצד לימודיו האקדמיים – ב'ישיבה-אוניברסיטה', שם קנה תורה מפי 'הרב', הגרי"ד סולוביצ'יק.

בשנות השלושים לחייו, נטש את 'החיים הטובים' והקריירה מפוארת שהיו צפויים לו כפרקליט מוצלח בניו יורק, ועלה עם רעייתו ובניו (שלימים למדו בישיבות הסדר ועשו חיל, כל אחד בתחומו) לארץ ישראל.

גם כאן לא בחר בדרך הקלה. בשונה מרבים מעמיתיו, שהתיישבו ב'אזורי הנוחות' במרכז הארץ, בירושלים  וברעננה, בחר השופט הנדל להתיישב עם משפחתו בבאר שבע, 'בירת הנגב'.

שם, חָבַר לקבוצת אנשי רוח ואקדמיה (ביניהם הרב אברהם סילברט, אברהם אמיר ופרופ' יעקב בלידשטיין ע"ה, ויבדלחט"א הפרופסורים שמעון גליק, אברהם פיינטוך,והשופט יעקב טירקל ואחרים) שהקימו קהילה לתפארת, המשלבת תפילה, לימוד תורה ועשיית חסד.

לאחר חמש שנות עבודה בפרקליטות מחוז דרום, התמנה לבית משפט השלום, וממנו המשיך לבית המשפט המחוזי. גם עם מינויו לבית המשפט העליון לפני כ-13 שנה, לא נטש את מרכז חייו בבאר שבע, ובסופי השבוע הוא מעביר שיעורי תורה בבית הכנסת המקומי.

לצד פסקי הדין שכתב בכל ענפי המשפט, בלט השופט הנדל בשילוב המשפט העברי בפסיקתו. בשונה משופטים אחרים (דוגמת השופטים מנחם אֵלון ע"ה ויבדלחט"א השופט אליקים רובינשטיין), נמנע השופט הנדל מעשות כן בכל תיק, וייחד את עיסוקו זה לתיקים שמעלים סוגיות משפטיות מורכבות.

כך, למשל, בהימנעות הרשעת חפים מפשע במקרי ספק. לא אחת, בתיקי רצח מורכבים (כגון פרשת רצח הילדה חנית קיקוס) זיכה נאשמים מן הספק, ופסל הודאות נאשמים תוך שהוא מסתמך על עקרון היסוד במשפט העברי שלפיו "אין אדם משים עצמו רשע". בסוגיה אחרת, העומדת כיום בראש סדר היום הציבורי, שמירת זכויות המיעוט האופוזיציוני אל מול הרוב הקואליציוני הדורסני, הרחיב בהבאת דוגמאות מחיי הקהילה היהודית כפי שהם משתקפים במקורות המשפט העברי. כך נהג גם בסוגיות של "ספק" במשפט, או בדיונו על היתר העגונות בעקבות קריסת "מגדלי התאומים".

מתוך עיסוקו ובקיאותו בספרות השו"ת, חשף לא אחת תובנות מרתקות מתוך מקורות המשפט העברי. כך, למשל, בערעור פלילי על בנייה שלא כדין, טען המערער כי המבנה שהקים, מעין "מסעדה צפה" בחוף אילת, אינו טעון כלל היתר בנייה מכיוון שנבנה על גבי רפסודה…

אגב דיונו בפן המשפטי של הסוגייה ודחיית הערעור, הפנה השופט הנדל את שימת הלב לתשובתו של רבי יוסף משאש מתלמסאן שבאלג'יר (ולימים, רבה הראשי של חיפה), שנדרש לפירוש המילה "רפסודה" שנזכרת רק פעם אחת בכל התנ"ך. בתשובתו, כותב הרב משאש: "מילה זו נמצאת בדברי הימים (ב, טו) 'נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך ונביאם לך רפסודות על ים יפו', ופירש המצודות וז"ל:ב 'רפסודות, הם דוברות האמור במל"א, והם הקורות הקשורות יחד להשיטם במים אל מקומם הנרצה. ולשון רפסודות הוכר בתלמוד ירושלמי ברכות, עכ"ל. ובעלי העיתונים מפרשים אותה על הספינות הקטנות הנקראים בלשון ער"ב פלאיי"ד, וזהו מ"ש ירד ברפסודה דהיינו הספינה הנזכרת, ואפשר שהיא מלה ארמית".

במקרה אחר נדרש לערעור על פסק דין שבו גזר בית המשפט על נאשם עונש מעבר למידה הקבועה בדין. על מנת להמחיש את הפגם החמור במעשה זה, שעשוי להביא, בנסיבות מסוימות, לביטול העונש כולו, נדרש השופט הנדל לחידושו היפה של הגאון הרוגצ'ובי, בעניין בית דין שהלקה מורשע בדין ארבעים פעם במקום ל"ט מלקות. לפי פירושו, במקרה זה עתיד בית הדין לתת את הדין לא רק על המלקה האחרונה אלא על המלקות כולן, וטעמו של דבר: ההלקאה הנוספת מלמדת שכוונת שליח בית הדין מתחילה לא הייתה לשמור על החוק אלא להעניש את המורשע בניגוד לו. משכך, גם מה שנעשה על פי דין הופך רטרואקטיבית למעשה אסור.

יש לקוות שגם לאחר פרישתו ימשיך בית המשפט העליון בהטמעת ערכי המשפט העברי ומקורותיו בפסיקתו כפי שמתחייב גם מן הדין, גם מכוח היותו מיוסד על אדניה של מדינה יהודית ודמוקרטית.

(קדושים תשפ"ב)

הפוסט השופט הג'נטלמן מארץ הנגב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפני השופט המבקש להידרש למשפט העברי ניצבות שלוש משוכות: רצון, זמן וידע

השופט בדימוס אליקים רובינשטיין

לפני 75 שנה הגו אישים גדולים בתורה ובהבנת צרכי הדור, את האנציקלופדיה התלמודית, הם הביטו סביב וראו – והיה זה בתום השואה ולאחר חורבן מרכזי התורה באירופה, כי העולם זקוק לסיכום כולל של הספרות התלמודית וההלכתית, לצרכי הלומדים.

היתה זו שותפות של כל החוגים התורניים, ושורשיה נטועים בעולם הציוני ובעולם החרדי, כאחד. וכך נמשכת שלשלת הזהב של אבות האנציקלופדיה – זה"ב ראשי תיבות: הרב זווין, הרב הרצוג והרב ברלין.

מי שיזם אותה ועמד על ערישתה, כידוע, היה הרב מאיר ברלין (בר-אילן), שעל שמו נקראה האוניברסיטה. הרב ברלין היה נטוע מזה בעולם הלמדנות הליטאית שייצגו הגאונים המופלאים אביו הנצי"ב רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ראש ישיבת וולוז'ין, בעל העמק דבר, העמק שאלה ועוד, וסבו מצד אמו הרב יחיאל מיכל עפשטיין בעל ערוך השולחן וכן דודו הרב ברוך עפשטיין בעל תורה תמימה, לצד זאת הוא היה מראשי המזרחי, התנועה הציונית והיישוב, וזכה לראות בתקומת המדינה, ספר זכרונותיו "מוולוז'ין עד ירושלים" הוא מקור נפלא להבנת אישיותו ותקופתו.

הרב י"א הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל, עודד וסייע ובין כתלי "יד הרב הרצוג" המשיכה האנציקלופדיה לפעול, הרב זווין היה איש רב פעלים בחקר ההלכה, וספריו הרבים שנועדו לציבור רחב של אוהבי תורה עודם על שולחנם של חכמים ותלמידיהם, הוא היה איש חב"ד, ולצד זאת, לאחר שכיהן כרב בקהילות ברוסיה, היה מורה בסמינר המזרחי בירושלים, ואת רשימותיו התורניות המרתקות פרסם ב"הצופה".

במבוא המשותף לשני האישים הללו, הסוקר גם חיבורים אנציקלופדיים קודמים בעולמה של תורה, מתואר המפעל של האנציקלופדיה התלמודית לענייני הלכה כך: "מטרתה להקיף בצורה תמציתית ובסדור אלפ"א-בית"י את כל ענייני ההלכה לכלליהם ולפרטיהם היסודיים, לא לחדש חידושים ולא לפלפל במשא ומתן של הלכה באה האנציקלופדיה, אלא לתת את מהותם ועצמותם של ההלכות, המושגים המונחים והכללים של הספרות התלמודית-התורנית"".

והוסיף בהשלמות למבוא הרב שלמה יוסף זוין: "כל אדם מישראל הרוצה לדעת יסודותיו של מושג הלכתי או כלל תלמודי ידוע, את מהותו של אותו מושג ותוכנו של אותו כלל, וקשה לו לרדת לנבכי ים התלמוד הרי האנציקלופדיה התלמודית באה ונותנת לו דבר מעובד ומסודר, ומאידך, תוקל לו על-ידי כך הגישה למקורות".

רעיון האנציקלופדיה משקף פתיחות לצרכי הדור, ואכן גם כיום כשהאנציקלופדיה מצטרפת למאגרים – והיא מצויה למשל בפרויקט השו"ת, לא רק שלא נס ליחה אלא היא "בראש המדברים".

לפני השופט המבקש להידרש למשפט העברי ניצבות שלוש משוכות: רצון, זמן וידע. להתמודדות עם המשוכה האחרונה – הידע – תורמת מאוד האנציקלופדיה התלמודית. חשוב שבתי המשפט יביאו במכלול פסיקתם מאוצרות אלה, והאפשרויות לכך רבות וכשלעצמי באופן מובן מאליו, בתחילת ההידרשות לנושא במשפט העברי פניתי לאנציקלופדיה התלמודית, לדידי, היא כלי עבודה מאין כמוהו, אוצר בלום תרבותי – לאומי. היא נזכרת בלמעלה ממאה פסקי דין שיצאו מתחת ידי, ובעוד פסקי דין רבים של השופטים בבית המשפט העליון, וכמובן גם בפסיקתם של בתי משפט אחרים, דבר זה מדבר בעד עצמו.

במשא העריכה עוסקים ועסקו רבים וגדולים ובהם הרב יהושע הוטנר והרב אורי דסברג, לפני כשנה הלך מעימנו אחד יחיד ומיוחד, הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג, דיין בית הדין הרבני הגדול ועורכה הראשי של האנציקלופדיה התלמודית. אני מאמין כי פרנסיה ובראשם ידידי הרב פרופ' אברהם שטיינברג, ימשיכו את המפעל הגדול עד תומו ומאחל להם כי חפץ ה' בידם יצליח ויצא מתחת ידיהם דבר נאה ומתקבל.

(בא תשפ"ב)

הפוסט הדרך למשפט העברי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.