בשבועות האחרונים הגיע לשיא (לעת עתה) מאבקם של שורה ארוכה של רבנים, בעיקר מהמיעוט החרד"לי, נגד שירות נשים בצבא. במאבק הזה, הרבנים 'לא לוקחים שבויים'. השפה חריפה והמתלהמת, וקריאות נחרצות ולא מותירות מקום לספק באזני המאזינים, כי מדובר בסוגיה חמורה מאין כמוה, ממש ייהרג ואל יעבור. הקיצוניות והטונים מזכירים את אלו של עמיתיהם החרדים אנשי הפלג הירושלמי הנאבקים גם הם ב'גזירת גיוס' אחרת. בעיני, ה'עליהום' הרבני המתלהם נגד הצבא והרמטכ"ל, לא רק שצפוי להיכשל, אלא מביא כבר עכשיו לפגיעה מיותרת בצבא ובתורה אותה מבקשים הרבנים לייצג.
המתח סביב שירות נשים בצבא נמשך כבר תקופה ארוכה ומביא למאבק נחוש של רבנים נגד התופעה. למעשה, מדובר במאבק בשתי תופעות שונות: האחת, שילוב נשים בתפקידים צבאיים וביחידות בהן אן לא שרתו בעבר, והשנייה, עליה משמעותית בבחירה של בנות דתיות לשרת בצבא. רבנים מובילים מאבק ארוך בשתי התופעות הללו, אבל בשבועות האחרונים דומה שהטונים מוחרפים והמאבק עלה מדרגה. רבנים מרכזיים קראו בין השאר לרמטכ"ל להתפטר; קבעו שהצבא הכריז מלחמה שבה צריך לנצח; טענו שהגיוס מביא להרס המשפחה היהודית; קבעו שגיוס נשים מביא למיעוט ילודה; והביעו עמדה שיש איסור מפורש לשירות של גברים ונשים בכל יחידה שהיא.
הטונים הגבוהים והמתלהמים, מלמדים לטעמי כי ברבנים אחז חיל ורעדה, לנוכח העלייה במספר הבנות הדתיות שמתגייסות לצבא, והשילוב של נשים בצבא. אבל דומה שכך נחשפת האג'נדה האמתית של רוב הרבנים הללו. בשתי מילים: "נשים למטבח". עיון בדברי הרבנים מגלה שהצעקות נגד גיוס נשים לצבא הן רק המתלה בו משתמשים הרבנים הללו, כדי לקדם אג'נדה עקרונית וכללית יותר. לפי התפיסה שמציגים הרבנים האלה, תפקידה של האישה בבית. שם היא צריכה לגדל מספר ילדים רב ככל האפשר, 'על אדני הקדושה'. כל עיסוק אחר, כמו עבודה וקריירה, העלולים להסיט אותה מייעודה זה, פסול ואם בכלל, הוא בעדיפות נמוכה ביותר.
אכן, כדברי כמה מהרבנים, מדובר כאן במלחמת תרבות. אלא שצריך לחדד על מה המלחמה. לא מדובר רק בשירות צבאי ובבעיות הכרוכות בו. מדובר במאבק על החזרת הנשים לבית, למטבח. מצד אחד ישנה המודרנה, והרעיון הלא כל כך חדש של שוויון בין המינים ויכולתה של האישה לממש את עצמה בדרכים מגוונות, ומהצד השני, הרבני, רצון להפוך את האישה לעקרת בית, שלכל היותר תמצא לה פרנסה שאינה מתנגשת עם האופי הנשי, הרגשי, העדין הראוי לבת ישראל.
המאבק כנגד גיוס בנות לצבא הוא מאבק באפשרות של בנות דתיות לראות שהן יכולות ומסוגלות לעשות, להתקדם, ללמוד, לתרום ולא רק בבית. בעיני הרבנים האלה, הצבא הוא השער לאפשרויות האחריות, המודרניות ןהשוויוניות. הוא יכול להוות עבור הבנות, שמוצאות את עצמן תורמות בתפקידים משמעותיים, מתאבן לחיים עצמם. יראו כי טוב, וישאפו, רחמנא לצלן, לפתח קריירה. אגב, בעיני כמה רבנים ובכמה אולפנות, מחנכים את הבנות להעדיף לא לעשות אפילו שירות לאומי. את השירות שלהן, אומרים להן, תעשינה, אם תלמדנה מקצוע נשי ראוי, תינשאנה בגיל צעיר, תלדנה ילדים ותגדלנה אותם.
בזעקות השבר ובקריאות הקרב, הרבנים אולי משפיעים על כמה בנות לחזור למטבח, אבל מפסידים ברוב החזיתות האחרות. הבנות הדתיות מצביעות ברגליים ומתגייסות לצבא במספרים גדלים והולכים; הבנים ממשיכים לשרת מתוך מוטיבציה גבוהה; הרמטכ"ל, שהדבר האחרון שהוא רוצה זה 'לפגוע במשפחה היהודית' מושמץ כאילו הוא קם בבוקר וזומם מזימות נגד הדתיים והיהדות, והציבור הרחב רק מואס עוד יותר ברבנים הללו וביהדות שהם מייצגים.
שירות צבאי של בנות שנוי במחלוקת הלכתית, והתנגדות לו היא לגיטימית, אבל השאלה היא מה עומד מאחוריו. את השאלות ההלכתיות אפשר וצריך לפתור. הצבא, שבין בכיריו יש מפקדים דתיים, מעונין בשירות דתיים ודתיות בצבא, ונכון לעשות מאמץ לפתור אותן. אבל הטון הלוחמני והביטויים העולבים ברמטכ"ל ובצבא לא מועילים לקדם לא את פתרון המחלוקת ולא את הצורך של הצבא.
"אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם ,… וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל" … (אבות, פרק א' משנה יא').
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.
(משפטים תשעח)

הפוסט נשים – חזרה למטבח! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בין היהדות לנצרות יש הבדל תהומי באשר ליחס הרצוי בין הדת והמדינה. על פי התפיסה הנוצרית, שאמנם לא תמיד עומדת במבחן המציאות, צריך להפריד בין דת ומדינה. האפיפיור גלסיוס ה-I (נפטר ב-496) ניסח זאת במכתב 'שתי החרבות' שלו, בו הוא מציע הפרדה בין חרבו של האל, אותה אוחזים כהני הדת, שתפקידם לעסוק בשלמות הרוח, לחרבו של הקיסר, אותה אוחז השלטון במדינה, שתפקידו לשלוט בחיים הארציים. מאוחר יותר, התפיסה הזו התפתחה לכדי הפרדה בין הדת והמדינה שנשמרת, ברמה כזו או אחרת, ברוב מדינות המערב הנוצריות.
לעומת הנצרות, היהדות (והאסלאם) היא דת הוליסטית. כלומר, היא שואפת להסדיר את מלוא המציאות, ולהתוות בכלים משפטיים-הלכתיים את הנהגותיו של הפרט, כמו גם את חיי המדינה. כשאיפה מוצהרת, לית אתר פנוי מן ההלכה. מלוא כל הארץ משפט. כמגמה של הוגים רבים, בעיקר בדור האחרון, אפשר וצריך להנהיג את המדינה מתוך השולחן ערוך, וכאשר בארבע חלקיו אין מענה, לפתח מענה הלכתי לכל הסוגיות המטרידות את החיים הציבוריים; החל מדרך ניהול בתי חולים, דרך ניהול מערכת ביטחונית וכלה בכינון מערכת בתי משפט ומערכת שלטונית, שגם אותה, אפשר ורצוי לבנות על יסודות התורה. ובמונחים משפטיים מודרניים, היהדות אינה מסתפקת בהסרת המשפט הפרטי-דיני חוזים, דיני נזיקין וכן הלאה, אלא מבקשת גם את הסדרת המשפט הציבורי, זה השולט על התנהלותה של המדינה בכללותה.
טרם הקמת המדינה, עם הקמתה, ומאז, מקימיה ומוביליה של המדינה חילונים. בהתאם, המדינה לא מתנהלת על פי ההלכה וחזון דתי, אלא על פי חוק ומשפט מערביים-מודרניים. במציאות הזו מפלטם של בעלי החזון הדתי באשר לאופייה של המדינה, היה הפוליטיקה הדתית.
במשך עשורים רבים פעלו חברי כנסת דתיים וחרדים, בגיבוי רבנים ובעידודם, כדי להחדיר כמה שיותר יהדות למדינה החילונית. במאמץ ממושך וקולקטיבי הם עשו כל אשר לאל ידם לחוקק חוקים דתיים, להסדיר את ענייני המדינה על בסיס המשפט העברי ולהפוך את המשפט העברי למסד משמעותי ככל שניתן למשפט הישראלי. במבחן המציאות של שבעים שנה, התוצאה של המאמץ המתמשך הזה דלה (ולכך אקדיש מאמר נפרד). אבל המחיר שאותו משלמת היהדות בשל המאמץ הזה, כבד.
החודש החולף המחיש את המחיר של פוליטיקה דתית במירעה. בחודש חורפי אחד, הצליחו חברי הכנסת החרדים, בתמיכת חברי הכנסת הדתיים (ואחרים), להביא לשיא את הביקורת ולעתים התיעוב, שחשים חלקים נרחבים בעם כלפי הסוג הזה של פוליטיקה דתית. תוך שהם נושאים את שם השם, דרעי, ליצמן וחבריהם, העבירו שורה של תיקוני חוק (חוק שעות עבודה ומנוחה, 'חוק המרכולים', 'חוק ליצמן' לכהונת סגן שר) שלא הוסיפו בכהוא זה ליהדותיותה של המדינה, שבחקיקתם יש ציניות פוליטית גרידא ושהתוצאה היחידה שלהם הייתה חילול השם אחד גדול.
האם אם כן, הגיע העת לוותר על אופיה היהודי של המדינה, ורק להתפלל ולהמתין לימות המשיח? חלילה. בעיני לגיטימי, ואף רצוי, שלמדינה יהיה אופי יהודי, והדרך לקדם זאת, היא ללא ספק גם המערכת הפוליטית. ועם זאת, ההתנהלות של הפוליטיקה הדתית בשבועות ובחודשים האחרונים, ממחישה עד כמה לחיבור בין דת ומדינה, ולקידום אג'נדה דתית-א-לוהית, באמצעים פוליטיים ארציים, יש פוטנציאל לגרום נזק שעולה בהרבה על התועלת, גם ליהדות וגם למדינה.
אני לא חושב שהכנסיה צדקה. לתורת שתי החרבות אין מקום בישראל ואיני תומך בהפרדת הדת מהמדינה. אני סבור כי לתורה יש הרבה מה לומר על התנהלותה של מדינה יהודית. אבל לא זו הדרך. שום הישג 'דתי' שיושג באמצעים פוליטיים ציניים, על חודו של קול, ותוך גרירת ח"כים מה'שבעה' על יקיריהם להצבעה לא ייקר את מקומה של היהדות במדינה, אלא ישיג רק את ההפך. ככל שאנחנו רוצים שלתורה יהיה משקל והשפעה, צריך להשיג זאת בהסכמה ובנועם, ולא בכפיית הר כגיגית. כי אם בכוח נפעל ונעשה, כולנו דתיים ולא דתיים, ניקבר תחת ההר.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.
(בא תשעח)

הפוסט האם הכנסיה צדקה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בשנות ה-50 פנו פוליטיקאים דתיים לרב הראשי יצחק הרצוג בבקשה שיפסוק בענייני ציבור הנוגעים לאופי השבת בפרהסיה בישראל. בתשובתו הוא קובע כי מבחינה הלכתית השינוי שהם מבקשים להוביל אסור, אבל מאחר והם פוליטיקאים ולא פוסקי הלכה, הוא סמוך ובטוח שיפעילו את שיקול דעתם ויגיעו לתוצאה המיטבית בנסיבות הקיימות, גם אם היא אינה מתיישבת עם קוצו של יוד ההלכה. התשובה הזו ממחישה היטב את הקושי המובנה הקיים בתפקודו של רב שהופך להיות פוליטיקאי. המתח בין הרצוי ההלכתי למצוי הפוליטי עלול לשתק את יכולתו לפעול ולהוביל באופן מיטבי את הציבור שהוא מבקש לייצג.
מעורבותם של רבנים בפוליטיקה הישראלית היא כמעט אקסיומה בעשורים האחרונים. למפלגות הדתיות, ובכללן באופן חלקי גם לבית היהודי, יש מועצת חכמי-תורה, רשמית או לא רשמית משלהן, שלה השפעה על ההחלטות ועל המדיניות שמקדמים פוליטיקאים, בכלל, ובסוגיות דת ומדינה בפרט. בכמה מקרים בשנים האחרונות מועצת גדולי תורה זו או אחרת, או רבנים משפיעים, הטו את גורלה הפוליטי של מפלגה והשפיעו על גורלה של המערכת הפוליטית כולה.
החיבור בין הפוליטיקאים למועצות הגדוילים ולרבניהם משפיע, אבל לא נוגע בהכרח בתפקוד היומיומי. הרבנים והפוסקים לא יושבים בחדרי הדיונים ולא מקבלים החלטות יומיומיות. הם נדרשים לפסוק או לחוות את דעתם רק בסוגיות גדולות ועקרוניות ובמקרי קצה וגם אז, בתיווך הפוליטיקאים את המציאות. כך נוצרת הפרדה טובה ונכונה בין הפוליטיקה היומיומית ובין הפסיקה ההלכתית.
ההפרדה הזו היא זו שמאפשרת לפוליטיקאים הדתיים לפעול. בעוד שפסיקת הלכה, היא הראוי והנדרש, פוליטיקה היא אומנות האפשר וממלכת הפשרות. פוליטיקאי שיראה את עמדותיו כעקרונות שאי אפשר לסטות מהם יאבד די מהר את הרלוונטיות שלו ואת יכולתו להיות בעל ברית לקידום מהלכים פוליטיים הדורשים מטיבם פשרות. הרווח שבין היומיום הפוליטי לבין חדר ההתכנסות של מועצת גדולי התורה הוא המקום בו פוליטיקאים דתיים פועלים איכשהו.
בחירתו של הרב רפי פרץ לראשות הבית היהודי עלולה להתברר על כן כגזרת מוות על יכולתה של המפלגה הזו להיות רלוונטית לעשייה הפוליטית בישראל, בעיקר בתחומים מרכזיים כמו סוגיות דת ומדינה. הרב פרץ – שאין חולק שהוא איש ראוי, הוא קודם לכל פוסק הלכה ומי שנשא באחריות על פסיקת ההלכה בצה"ל, ואף היה חבר מועצת הרבנות הראשית לצה"ל. הוא מחנך שעומד בראש מכינה, ומורה לתלמידיו את הדרך שראוי ללכת בה. עם המעבר מעמדת פוסק ההלכה והמחנך לעמדת פוליטיקאי הוא לא מפסיק להיות פוסק ואיש הלכה. הוא רק מוסיף אל ראשו את כובע המנהיג הפוליטי. הוא אמור להוביל מפלגה במצוקה בתוך מערכת בחירות קשה, ואמור, אם אכן יצלח, להובילה גם בכנסת, עמוק בתוך הביצה הפוליטית.
בניגוד לפוליטיקאים דתיים אחרים, שכדברי הרב הרצוג, יכולים לפעול לפי שיקול דעתם גם אם אינו זהה לפסיקה ההלכתית, רב אינו יכול לעשות זאת. עבורו הפער בין הפסיקה ההלכתית לצורך הפוליטי להתפשר לא קיים. הוא פוסק, והוא זה שצריך לממש.
לכן, בחירתו של הרב רפי פרץ לראשות הבית היהודי היא בחירה פוליטית שיכולה להתברר כמכשול בפני יכולתה של המפלגה להוביל במדינת ישראל. זאת, לא בגלל שהרב פרץ לא ראוי לכל כתר, אלא כי ההזדהות הראשונית והבסיסית שלו היא להיותו רב ופוסק הלכה וככזה, כבול מלפעול בזירה הפוליטית באופן יעיל ככל פוליטיקאי אחר.
הכותב – מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.
(תצווה תשעט)

הפוסט רבנים בפוליטיקה – מתכון לקיפאון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מערכת משפט היא לבה של כל חברה. עצתו של יתרו למשה להקים מערכת משפט, כוללת גם פרמטרים לבחירת השופטים "אנשי חייל, יראי א-לוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". משה, גדול הנביאים, ודאי ידע לראות ללבב ולמנות את האנשים הראויים. באין נביא, הממנים את השופטים הם בשר ודם שכפי שהוכיחו השבועיים האחרונים, נתונים מחולשות והשחתה. בעקבות הפרשה החמורה שפורסמה, שבה הביקורת על שיטת מינוי השופטים בישראל. השיטה הישראלית למינוי שופטים אכן לא מושלמת, אבל במציאות הישראלית היא כנראה הכי טובה שיש.
בישראל שופטים ממונים על ידי וועדה המייצגת את רשויות השלטון ואת מקצוע עריכת הדין: שלושה שופטים עליונים, שני שרים, שני ח"כים ושני נציגים של לשכת עורכי-הדין. השיטה הזו פועלת כבר שבעים שנים ובפרספקטיבה של זמן, היא בנתה מערכת משפטית מתפקדת ומוערכת, שבה רוב מוחלט של המינויים הוכיחו עצמם, 'התפוחים הרקובים' היו בודדים.
הטענה העקרונית המרכזית נגד השיטה הנוכחית היא שהיא יוצרת שלטון של שופטי בית המשפט העליון בתוך הוועדה. השופטים, כך נטען, 'משכפלים' את עצמם, וממנים שופטים שתפיסת עולמם הערכית והשיפוטית דומה לשלהם ונוטה לתפיסות ליבראליות ולאקטיביזם שיפוטי. לכן, סבורים מבקרי השיטה, צריך למנות את השופטים, לפחות את אלו שמתמנים לבימ"ש עליון, באמצעות גוף שייצג את הגיוון הקיים בחברה הישראלית, ולא גוף מונוליטי ואליטיסטי. במילים אחרות, להעביר את בחירות השופטים לגוף פוליטי.
בעולם יש כמה שיטות למינוי שופטים. חלקן נותנות בכורה לפוליטיקאים, וחלקן דומות לשיטה הישראלית ומעניקות את הסמכות למינוי שופטים לוועדה המייצגת גם את מערכת המשפט לצד נציגי רשויות אחרות. המגמה העולמית היא מעבר לשיטה הישראלית דווקא, של וועדה מקצועית או מעורבת, כשלדרג הנבחר יש מעורבות פחותה בהליך המינוי.
הסערה של השבועיים האחרונים מטלטלת את כל מי שהוא חלק מעולם המשפט וגם את תפיסת השופטים כנישאים מעם. עם זאת, אין בה הוכחה לכך ששיטת המינויים הנוכחית פשטה את הרגל. הקדנציה הנוכחית של שרת המשפטים הוכיחה כי גם בשיטה הזו אפשר למנות שופטים המייצגים עמדות שונות. אפשר לתקן את השיטה, ולשפר את פעולתה, אבל שינוי דרסטי יפגע במערכת המשפט ויכול לערער יסוד מרכזי לקיומה של המדינה.
(יתרו תשעט)

הפוסט איך צריך למנות שופטים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אמא לתשעה נסעה אל ביתה. בדרך נזרקו על רכבה אבנים והיא נרצחה. ברור שהיא נרצחה בפיגוע טרור. באופן חריג, הנרצחת במקרה הזה היא פלסטינית מבידיה, והמפגעים, כך עולה החשד, יהודים. האם בשל כך רשויות הביטחון האמונות על סיכול טרור צריכות לפעול באופן שונה מאשר בסיכול של טרור פלסטיני?
השב"כ הוא הגורם המרכזי המופקד על סיכול טרור בישראל ובשטחי יהודה ושומרון. את זאת הוא עושה באמצעות שורת כלים וסמכויות המוקנים לו בחוק. בחקירות טרור, שב"כ ניצב תמיד מול הצורך לתפוס את המבצעים של הפיגוע כדי להענישם, וכדי לסכל את הפיגוע הבא. לשם כך הוא מפעיל בחקירות אמצעים מיוחדים בהם מניעת פגישה עם עורך דין, לחץ פסיכולוגי ולחץ פיזי מוגבל.
ברור שהאמצעים המיוחדים שמפעיל השב"כ בחקירות טרור מהווים פגיעה קשה בזכויות האדם של הנחקרים. חירותם וכבוד האדם שלהם ולעתים גם שלמות גופם ונפשם נפגעים במהלך החקירה. הפגיעה הזו שנשקלה ע"י הכנסת בעת חקיקת חוק השב"כ ונשקלת בכל פעם מחדש מול צרכי חקירה, נתפסת כמוצדקת אל מול איום הטרור. ברוב מוחלט של המקרים בהם מופעלים האמצעים הללו כנגד חשודים פלסטינים ובמקרים מסוימים גם כנגד ערבים אזרחי ישראל. כנגד חשודים יהודים – במקרים נדירים.
על פי הפרסומים בימים האחרונים, מספר נערים מישיבת 'פרי הארץ' בשבות רחל נעצרו בחשד לביצוע הפיגוע בו נרצחה עאישה א-ראבי. מן הנערים נמנעה פגישה עם עורך דין למשך מספר ימים ופרקליטיהם טוענים שהופעל עליהם לחץ נפשי ופיזי. אישי ציבור ושורה ארוכה של רבנים התגייסו לצד הנערים ופנו לראש הממשלה ולשרת המשפטים בתביעה כי לנערים תינתנה הזכויות שמגיעות להם וגם יחס מקל יותר. עוד הם ביקרו את השב"כ ופעילותו בסיכול טרור יהודי.
אם זכויות אדם ראויות להגנה וחקירות קשות שפוגעות בזכויות אדם לא לגיטימיות, זה צריך נכון בכל מקרה. אם סיכול טרור מצדיק פגיעה בזכויות אדם, היא צריכה להיות מוצדקת בכל מקרה, ללא קשר לשאלה מי הרוצח ומי הנרצח. לפני הטחת ביקורת בגופי החקירה ובשב"כ, ראוי שהמבקרים ישאלו עצמם, האם הם מוכנים לוותר על פעולות שב"כ אגרסיביות לסיכול טרור, מה המשמעויות שיכולות להיות לכך ומה המחיר של הביקורת המוטחת באלו שעושים מלאכת קודש בהגנה על ביטחון המדינה.
(בא תשעט)

הפוסט גם טרור יהודי הוא טרור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ביום שני בצהרים הוטלה ישראל למערכת בחירות. בין הסיבות שנמנו להליכה לבחירות דווקא כעת הייתה חוסר הנכונות של החרדים להתגמש בנושא חוק הגיוס גם כמלא הנימה. סדר היום הישראלי המוטרף מטשטש במעט את המרכזיות של סוגיות דת ומדינה בשנה החולפת-עבודות רכבת, גשר בתל-אביב ועוד, כל אלו הביאו שוב ושוב לעימותים ציבוריים ופוליטיים. בכל המקרים מי שהובילו את העימותים היו החרדים. אלא שהחרדים כבר לא אותם חרדים. אם בעבר הפוליטיקאים החרדים ראו עצמם אחראים לגטו החרדי אותו הם מייצגים, התקופה האחרונה מלמדת שהם רואים את עצמם אחראים לדמותה היהודית של המדינה כולה. בעיני רוחם ובחזונם, הם רואים מדינה שהיא חרדית ואולי גם דמוקרטית. בכל המקרים הללו הבית היהודי, מי שדמותה היהודית של המדינה היא לכאורה בראש דאגותיה, נאלמה דום וגם מפלגות אחרות העדיפו לא להתעמת הם החרדים. בבחירות הקרובות הגיע הזמן שהבית היהודי תשוב לשאת בתפקידה ההיסטורי החשוב ותיקח ברצינות אחריות על נושאי דת ומדינה, סוגיות דת ומדינה, יחד עם מפלגות ציוניות אחרות.
שאלת גיוס בחורי הישיבות, כמו סוגיות דת ומדינה אחרות, שהמרכזיות בהן, אופיה של השבת בישראל, הגיור, הנישואין והגירושין ואופים של שירותי הדת כגון הכשרות, מלוות אותנו מראשית ימי המדינה. גם בעבר הן גם הביאו להפלת ממשלות ובשאר הזמן הן פילגו את החברה בישראל והיוו עילה למשברים קואליציוניים חוזרים ונשנים. השוני הוא בנושאי הדגל של דמותה היהודית של המדינה. אם בעבר מי שחרטה על דגלה את הדאגה למדינה יהודית הייתה המפד"ל בגלגוליה השונים, היום אלו החרדים, והמדינה היהודית שהם רואים לנגד עיניהם היא הרבה יותר דתית.
בכל הסוגיות הללו, חלה עם השנים שחיקה בסטטוס-קוו. זאת בעיקר בעקבות פסיקות של בית המשפט העליון, אבל גם בגלל אינטרסים מסחריים ופעילות של גופים אזרחיים שפעלו ליצור אלטרנטיבות לשירותי הדת של הרבנות הראשית, ולקדם פלורליזם בדמותה היהודית של המדינה. המאבקים של החרדים, מנסים לאיין את פסיקות בג"ץ ואת השינויים האחרים, ולהפוך את המדינה למה שהם מכנים מדינה יהודית אמתית, כזו שמבטאת בהסדרים החוקיים שלה את הקו החרדי הנוקשה יותר, וזאת בדרך של כפיה וללא שום נכונות להדברות.
במערכות בחירות קודמות, סוגיות דת ומדינה, נדחקו מהמקומות הראשונים ומנהיגי המפלגות לא הרבו לעסוק בהן. זאת מפחד החרדים, אבל גם כי התחושה הייתה שהבוחרים לא מוטרדים מהן. את המחיר משלם הרוב הלא חרדי לאחר הבחירות. במצב דברים בו החרדים מכתיבים את האג'נדה בנושאים הללו הרצון של רוב אזרחי ישראל, בהם רוב בני הציונות הדתית, למדינה בה יש זהות יהודית והסדרים שמתאימים להם, מתנפצים אל מול תכתיביהם של החרדים שכופים את תפיסת עולמם הערכית על הציבור הר כגיגית.
למערכת הבחירות הקרובה יכולה להיות השפעה מכרעת על דמותה הערכית של המדינה. אם הפרהסיה והסדרי דת ומדינה בישראל ינועו לצלילי החליל החרדי, רוב אזרחי ישראל ימצאו את עצמם חיים במדינה שאינם מזדהים עם דמותה היהודית. חוסר העניין שמגלים רוב הפוליטיקאים בנושא מחד גיסא, והמוטיבציה של החרדים להשפיע על יהודיות המדינה מאידך גיסא, צובר עם השנים ריבית דריבית. זוהי הזנחה מהמעלה הראשונה של פוליטיקאים דתיים ואחרים ושל חלקים ניכרים מהציבור את דמותה הערכית של המדינה. בבחירות הבאות, הבית היהודי, יחד עם פוליטיקאים מכל המפלגות חייבים לאזור אומץ ולעסוק בסוגיות
הללו ברצינות ולהבטיח שיחד יסדירו סוף סוף את הסוגיות המרכזיות הללו. שאם לא כן, אנו עלולים למצוא את עצמנו, בתוך כמה שנים במדינה חרדית ודמוקרטית.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.
(שמות תשעט)

הפוסט בחירות על זהותה היהודית של המדינה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפרשיות שבסוף ספר בראשית ובתחילת ספר שמות עוסקות ביחסים בין עם ישראל המתהווה למצרים וליחסם לעם ישראל, ובסופו של דבר לגירושם ממצרים. בדיון שהתקיים בקבינט ביום ראשון בהצעת החוק לגירוש משפחות מחבלים חשש היועץ המשפטי לממשלה כי הוא עלול להביא בכירים ישראלים 'לספסל הנאשמים בהאג', ולא לראשונה. האפשרות הזו עולה בכל פעם בה מדיניותה של ישראל נדונה בהקשר של המשפט הבינלאומי.
מאז החל לפעול בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, בשנת 2002, הוגשו בו כתבי אישום נגד 42 אישים וכמה מהם אף הורשעו ונכלאו. נגד כמה אחרים, תלויים צווי מעצר בינלאומיים.
ישראל נמצאת על ספו של בית הדין הפלילי בהאג כבר שנים ארוכות. מאז מבצע עופרת יצוקה ודו"ח גולדסטון, מנסים הפלסטינים להביא לפתיחת חקירה נגד ישראל בעוון 'פשעי מלחמה' שהיא ביצעה ומבצעת לטענתם נגד העם הפלסטיני. המאמצים הללו קיבלו משנה תוקף בשנת 2015 בה הצטרפו הפלסטינים לאמנת רומא וזכו למעמד של מדינה חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי.
על פי אמנת בית הדין, פשעי מלחמה הם עבירות שבגינן ניתן להעמיד לדין אישים בבית הדין, כגון- עבירות הנוגעות לפגיעה לא מידתית באזרחים בזמן מלחמה, וגם עבירות של העברת תושבים של מדינה כובשת אל השטח הכבוש ופעולות בשטח הכבוש שאינן חוקיות, כמו גירוש תושבים. טענות הפלסטינים נוגעות להתנהלותה של ישראל במסגרת מבצע 'צוק איתן', אבל גם כלפי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון שהם סבורים כי הוא מהווה פשע מלחמה מתמשך.
בשנים האחרונות הפלסטינים מנהלים מאמץ משפטי מרוכז שמטרתו להביא בשלב הראשון לפתיחת חקירה נגד ישראל ולהגשת כתב אישום וניהול משפט נגד בכירים ישראלים. טענותיהם נופלות על אוזניים קשובות. התובעת של בית הדין בהאג הצהירה מספר פעמים כי היא עוקבת אחרי הנעשה בישראל ובשטחים ומשרד התובע מנהל כבר כמה שנים 'בדיקה מקדמית' של מדיניותה ומעשיה של ישראל.
אל מול הפעולות הפלסטיניות מנהלת ישראל מערכה דיפלומטית-משפטית שמטרתה למנוע פתיחת חקירה נגדה בבית הדין שנחלה עד כה הצלחה. עם זאת, האפשרות של פתיחת חקירה נגד בכירים ישראלים-שרים או בכירים בצה"ל, בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ולאחריה אף כתבי אישום – אינה תאורטית. האיום הזה לא צריך להצמית את ישראל ולמנוע ממנה להגן על עצמה ולפעול למען האינטרסים שלה, אבל התעלמות ממנו יכולה לעלות ביוקר.
(ויחי תשע"ט)

הפוסט מי מפחד מהאג? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היחסים בין עמים, כמו בסוף ספר בראשית וראשית ספר שמות, מסובכים מאז ועד היום. האו"ם נועד לפעול לשמירת השלום בעולם, אך גם לשגשוגו ולהגברת שיתוף הפעולה בין המדינות. לישראל היסטוריה מורכבת ועתירת משקעים עם האו"ם. אמנם מדינת ישראל קמה על בסיס החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר, אבל מהקמתה ועד היום זוכה ישראל ליחס מוטה לרעה וביקורתי מצד האו"ם על ארגוניו השונים, ואין מדינה בעולם שספגה מהגופים הללו יותר גינויים. לא לחינם היחס בישראל לאו"ם שלילי ומתבטא במטבע הלשון שטבע בן-גוריון כבר ב-1955 "או"ם שמום".
ועם זאת, ישראל, בעיקר בסיוע ארה"ב, ממשיכה לפעול ולהיאבק על צדקתה וזכויותיה באו"ם ובמוסדותיו. בדרך כלל המאבק הוא הגנתי, אבל בשבועיים החולפים מנסה ישראל למנף את האו"ם לטובתה בשתי זירות העימות המרכזיות: מול חמאס בעזה ומול חיזבאללה בלבנון.
בעקבות מתקפת הטילים האחרונה של חמאס על יישובי הדרום וחפירות המנהרות שמפרות את ריבונותה של ישראל, הצליחו ארה"ב וישראל להוביל מהלך כמעט חסר תקדים של קבלת החלטה על גינוי חמאס בעצרת הכללית של האו"ם. רוב משמעותי של מדינות חברות הארגון תמכו בהחלטה, אבל לא מספיק כדי שההחלטה תעבור. אבל גם אם הייתה עוברת – היא הייתה הצהרתית בעיקרה, אבל לא חסרת משקל בזירה הבינלאומית.
בלבנון הסיפור שונה. בתום מלחמת לבנון השנייה התקבלה במועצת הביטחון, הגוף המשמעותי והביצועי יחסית של האו"ם, החלטה הקובעת כי לחיזבאללה אסור לפעול מדרום לליטני, ומחזקת את יוניפי"ל, כוח שמירת השלום של האו"ם בדרום לבנון. להחלטה תוקף מחייב. כמו שניתן לראות בשטח מאז, חיזבאללה עושה בדרום לבנון כבשלו, וכוח שמירת השלום גם הוא אינו אפקטיבי במיוחד. אבל, ההחלטה אכן משמשת את ישראל בזירה הבינלאומית.
עם חשיפת המנהרות, ובמקביל לפעילות בשטח, פתחה ישראל, בהובלת רוה"מ, בקמפיין בינלאומי שנועד להשחיר את חיזבאללה ואת ממשלת לבנון בעולם. אחד הטיעונים המרכזיים הוא שחיזבאללה ולבנון מפרים באופן בוטה, לא רק את ריבונותה של ישראל, אלא גם את החלטת מועצת הביטחון. השימוש בטיעון הזה נועד להקנות לישראל לגיטימציה לפעול להגנת גבולה הצפוני, גם מעבר לגבול הבינלאומי, ככל שתצטרך. הגישה החדשה של ארה"ב ומומנטום חיובי באו"ם יכולים לסייע לישראל להגן על ביטחונה גם על בסיס שימוש מושכל בגורמים אלו לטובתה.
(ויגש תשע"ט)

הפוסט או"ם שמום והמנהרות בדרום ובצפון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במהלך השבוע החולף, ובעקבות הצהרת שר החינוך לפיה יועצים משפטיים מגבילים את יכולתו של צה"ל "לנצח" וכי "הפצ"ר אינו המצפן המוסרי של צה"ל" סערה הזירה הציבורית בשאלת הציות למשפט הבינלאומי בעת לחימה. בדבר אחד אין ספק: פעילות צבאית ולחימה במסגרת דיני הלחימה מגבילה את השימוש בכוח ואת מיצוי כל יכולותיו של צה"ל. ברור שאם צה"ל היה נלחם בלי שום כבלים משפטיים, ומשטח, כמאמר הכותרת, את עזה, ייתכן והיה אפשר לסיים מהר יותר כל מערכה צבאית. למה, אם כן, שנחייב את עצמנו לדיני המלחמה של הדין הבינלאומי?
אפשר לשטוח שורה של טיעונים אבל דומה שכולם מתמצים בשניים עקרוניים: טיעון מוסרי-משפטי וטיעון תועלתני.
חיילים, טוען שר החינוך, כמו שאר האנשים יש להניח, הם מוסריים. הם אינם צריכים את המשפט שיכוון את התנהגותם. תסמכו עליהם שיהיה בסדר. האמנם? דמיינו מדינה בה אין משפט פלילי שאומר מה מותר ומה אסור, כי סומכים על האזרחים. 'איש את רעהו חיים בלעו'. בעניין הזה דיני הלחימה אינם שונים. אכן, צה"ל, וזו אינה קלישאה, הוא הצבא המוסרי בעולם ואין ראויים ומוסריים ממפקדיו. ועם זאת, אמות מידה משפטיות יכולות להועיל ולהכווין את התנהגותו. דיני הלחימה אינם אוסרים על לחימה, גם כשהיא פוגעת באזרחים. הם כן מנסים להסדיר, באמצעות עקרונות וכללים את המותר והאסור במהלך לחימה מתוך רצון לאפשר לצבא למצות את המאמץ המלחמתי ולנצח במערכה, תוך צמצום עד למינימום את הפגיעה באזרחים שלא מעורבים במעגל הלחימה. קיום פעילות צה"ל על בסיס הנחיות דיני הלחימה והפרשנות שניתנת להם בישראל, היא מקור עוצמה ולא חולשה מוסרית.
ציות לדיני הלחימה הוא גם תועלתני. בכל מלחמותיה של מדינת ישראל, המערכה התנהלה בשדה הקרב אבל גם בשדה הדיפלומטי ובזה של דעת הקהל העולמית. יתרה מזו, במבצעים האחרונים בעזה, כמו גם במלחמת לבנון השניה ובמלחמות העבר, הפעילות הצבאית הוגבלה, ולעתים נעצרה בעקבות לחץ בינלאומי. תוצאות מבצעים ומלחמות לא מסתיימות בשדה הקרב אלא ממשיכות בעולם המדיני הבינלאומי הדיפלומטי, וכיום גם המשפטי. כדי להיות מסוגלת לפעול בשדה הקרב באופן חופשי, ולבחור את מועד סיום המבצע, ישראל זקוקה גם ללגיטימציה בינלאומית. ציות לדיני הלחימה המונעים בסופו של דבר הרג של אזרחים, מסייעים לכך. דוגמה בולטת בהקשר זה הוא מבצע ענבי זעם בדרום לבנון (1996), שם במהלך מאמץ לחילוץ כוח, נורו פגזים לתוך מחנה פליטים וגרמו להרג של 102 אזרחים. בעקבות הביקורת הבינלאומית החריפה, המבצע הופסק תוך שעות.
בשני העשורים האחרונים, אחרי כל מבצע צבאי – מגיעה גם מערכה משפטית. המודעות בעולם וגם אצל הפלסטינים לשימוש בכלים משפטיים גדלה. הם עושים מאמץ להביך את ישראל, לכרסם בלגיטימציה שלה ואפילו להביא בכיר ישראלי לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. עד עכשיו, ההתקפות החמורות נהדפות. אבל מה שמאפשר לגורמים הללו להדוף אותן הוא ההקפדה של צה"ל על דיני הלחימה באופן חד משמעי ועקבי. אם המדיניות תשתנה, הסיכון כי חבר קבינט או קצין בכיר יועמדו לדין יגדל, והלגיטימציה של ישראל לפעול תוגבל.
למרות מצבה הביטחוני של ישראל והאיומים המתמשכים על ביטחונה, הציות לנורמות בינלאומיות נכון מבחינה משפטית ומוסרית וגם מחויב המציאות לאור הצורך של מדינת ישראל לזכות בלגיטימציה לפעולותיה ולהגן גם מהבחינה המשפטית על בכיריה ומפקדיה.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס' (גילוי נאות: הכותב הוא גם יועץ משפטי במחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית במיל.) .
(וישב תשע"ט)

הפוסט למה שלא נכסח את עזה חלק ב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על פי הסכמי אוסלו, רצועת עזה ויהודה ושומרון הם שני חלקים של ישות אחת. למרות זאת, המצב בשני החלקים הללו שונה באופן קיצוני. ביהודה ושומרון יש התיישבות ישראלית ושליטה צבאית ישראלית מלאה, לצד שליטה פלסטינית חלקית של הרשות בשטחי A, המקובלת על ישראל. בעזה אין נוכחות ישראלית אזרחית או צבאית וחמא"ס השולט ברצועה נחשב בישראל ארגון טרור.
למרות זאת, האו"ם, הצלב האדום ומדינות רבות בעולם סבורות שישראל עדיין נחשבת כובשת בעזה. למה? בעזה חיים כ-1.7 מיליון פלסטינים בשטח של 365 קמ"ר. בנוסף למצרים ולים, רוב הגבול של עזה הוא עם ישראל, כך שלמעשה ישראל שולטת בו, ובכלל זה גבולה הימי, ובידה האפשרות לפתוח או לסגור אותו כרצונה.
לאחר עליית חמא"ס לשלטון ב-2007 הכריזה ישראל על עזה כעל 'ישות עוינת' והיא מטילה עליה סנקציות שונות. בשל עוינות ארגון חמא"ס לישראל וההתקפות שיוצאות משטח הרצועה לישראל, ישראל מטילה מגבלות על חופש התנועה של פלסטינים מתוך הרצועה ובין שטחי יהודה ושומרון לעזה ועל הסחורות שנכנסות ויוצאות מן הרצועה. בנוסף מוטל על עזה סגר אווירי וימי, ולא מתאפשרת שום תנועה של מטוסים או אניות אל עזה וממנה.

משכך, יש הטוענים כי למרות שישראל לא נמצאת בקביעות בשטחי רצועת עזה, היא שולטת בהם. לטענתם, על פי דיני הכיבוש הכיבוש יסתיים רק כשלתושבי עזה יהיה חופש תנועה אל הרצועה. בנוסף, לדבריהם, ישראל חייבת לנהוג כלפי הרצועה על פי דיני זכויות האדם. על פי הניתוח המשפטי הזה, ישראל אחראית למעשה לשלומם ורווחתם של האזרחים בעזה והיא חייבת לספק את צרכי החיים שלהם ככל שהדבר נמצא בשליטתה.
אך, כמובן שהמדיניות המשפטית הרשמית של ישראל נמנעת מלהכיר בשליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה ככיבוש. יתרה מזו, לאחר ההתנתקות ישראל הודיעה כי היא לא אחראית מהבחינה המשפטית לנעשה בעזה. בפועל עושה ישראל מאמץ לספק את הצרכים ההומניטאריים הבסיסיים של תושבי עזה, אך גם זאת בכפוף לשיקולים ביטחוניים ולא מתוך חובה משפטית.
לוויכוח הזה השלכות מעשיות. היקף האחריות המשפטית של ישראל כלפי רצועת עזה עולה בדיונים במועצת הביטחון של האו"ם ובין ישראל למדינות בעולם. היכולת של ישראל לשכנע בתפיסתה המשפטית את המציאות, ומנגד, התפיסה הרווחת בגופים אלו מביאים לא אחת לגינוי של ישראל ומקשים עליה לפעול בהקשרים דיפלומטיים ומבצעיים.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.
(ויצא תשע"ט)

הפוסט הכיבוש הישראלי של עזה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.