כששמואל דיקשטיין (24, אשדוד) שמע לפני כחודשיים שמחפשים אחרי צוותים רפואיים ומתנדבים לאבטח את ההילולה השנתית של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר במירון הוא לא היסס. דיקשטיין, בוגר ישיבה חרדית המשתייכת לחסידות ברסלב ראה בכך הזמנות פז להגיע חזרה להר ולחגוג בו ברוב עם אחרי שנה של הפסקה שנכפתה עליו בגלל הקורונה.

תחילת הערב נראה מבטיח. אלפי חסידים וסקרנים הציפו את ההר והשתתפו באירועים ובהדלקות השונות כשכל אותו הזמן דיקשטיין משמש כחוליית אבטחה רפואית באחת הנקודות המרכזיות בהר. מלבד מספר מטופלים שהתייבשו וילדים שחיפשו את הוריהם לא נדרש דיקשטיין לפעילות מיוחדת אך בינתיים נהנה מאווירת הקדושה הייחודית שעטפה את מירון. הכול השתנה באחת כשדיקשטיין וחבריו לצוות קיבלו קריאה בקשר להגיע לטפל בטריבונה שקרסה. עד מהרה הגיעו חברי החוליה הרפואית למקום ומיד הבינו את גודל הארוע. הם כרזו לאר"ן – ארוע רב נפגעים – ומאותו רגע לא הפסיקו לטפל בנפגעים הרבים בהם פגשו.

"איך שהגענו למקום ראינו את הלחץ והדוחק המטורף שהאנשים היו בו. עשרות אנשים שכבו, ישבו ועמדו אחד על השני נאבקים ממש על טיפת אוויר אחרונה ומנסים ללגום עוד מעט חמצן כדי להחזיק את עצמם בחיים", דיקשטיין מספר וניכר שההתרגשות מזיכרונות המאורעות הקשים עדיין לא חלפה.

"התחלנו למשוך את האנשים, אחד אחרי השני ותוך כדי התחלנו בביצוע פעולות החייאה ועיסויים באלו שאיבדו את ההכרה", הוא ממשיך. "עבדנו על אוטומט, בלי לחשוב בכלל, במשך דקות ארוכות. לא הייתה לי בכלל תחושת זמן או שניה לחשוב מה בעצם אני רואה פה. רק שעות אחרי שאחרוני הפצועים פונו התחלתי לעכל מה עברתי. כואב לי להגיד שלא את כל מי שטיפלנו בו הצלחנו להציל, אבל אני יודע בוודאות שיש כמה אנשים שהיום ממשיכים לדרוך על האדמה – בזכות אותן פעולות מצילות חיים שביצעתי באותו הלילה. זה סיפור גדול".

ודיקשטיין לא סתם נעזר בסופרלטיבים. אל השרות האזרחי במד"א הצטרף דיקשטיין לפני כשנתיים, כשהיה בן 23, נשוי עם אישה בהריון, מתוך מחשבה שהוא לא רואה את המשך דרכו בלימוד תורה יומיומי בישיבה, אך הבין שאם הוא חי במדינה הוא גם צריך לתת ולתרום חזרה, ולכן בחר במסלול של השרות האזרחי.

"ההורים שלי שרתו בצבא, אבל בסביבה שבה גדלתי והתחנכתי זה כבר פחות היה מקובל. יחד עם זאת, הרגשתי שאני לא יכול לעשות שקר בנפשי – ואם אני לא יכול ללמוד כל היום, אז אני חייב לעשות משהו, שיתרום לעצמי, למשפחה שלי ולעם ישראל", הוא מסביר.

 

"עשרות אנשים שכבו, ישבו ועמדו אחד על השני נאבקים ממש על טיפת אוויר אחרונה ומנסים ללגום עוד מעט חמצן כדי להחזיק את עצמם בחיים"

ואכן, במהלך השנה האחרונה ובמסגרת השירות הלאומי־אזרחי כחובש ונהג אמבולנס במד"א דיקשטיין זכה לתרום לא מעט ולהתמודד עם אתגרים רבים, בהם גם מבצע "שומר החומות" כשנדד בין זירות נפילות טילים תחת אש והן במסגרת המאבק בקורונה, עת שימש תחילה כאחד מראשוני הדוגמים של מד"א באזור הדרום, אחר כך עוזר מנהל מתחם הבדיקות המרכזי של מד"א באצטדיון טדי בירושלים ולבסוף כשלקח חלק במבצע החיסונים שסייע לישראלים להשאיר את הווירוס המדבק מאחוריהם.

צינור החמצן לחיים שבחוץ

מי שעוד לקחה חלק במאבק בקורונה היא גיתית שוורץ (18), בת שרות לאומי בעמותת עמינדב וחברת גרעין "צֳּרִי" שפועל בבית החולים תל השומר ומטרתו לסייע לחולים הקשישים והמבוגרים, אלו שבדרך כלל זוכים לפחות תשומת לב מצד המתנדבים ובני המשפחות (לעומת הילדים החולים, לדוגמא) ולתמוך בהם, לסייע ולהוות אוזן קשבת עבורם. את תקן הבוקר שלה מעבירה גיתית במחלקה הפנימית ט' בבית החולים, מחלקה שעם תחילת התפשטות הנגיף בישראל הוסבה גם היא להיות מחלקת קורונה. "בהתחלה הייתה אי ודאות גדולה סביב המחלה ואופן ההתמודדות איתה ולכן לא הרשו לנו להיכנס בעצמנו אל תוך המתחם המבודד", גיתית מספרת, "אבל במהלך העליה השנייה בתחלואה, סביב הסגר השני, כבר לא הסכמתי לוותר והתעקשתי מול האחראים עלי שיתנו לי להתמגן ולפגוש את המטופלים 'פנים אל פנים'".

"אתה צריך להבין", אומרת לי גיתית, "המטופלים במחלקת קורונה נמצאים שם כל היום לבד כמעט בלי קשר עם העולם החיצון ולכן אני ובנות השרות האחרות היינו עבור רבים מהם צינור החמצן לעולם שבחוץ, לעיתים, כפי שאמר לי אחד המטופלים – צינור חמצן לא פחות חשוב מזה אליו הם היו מחוברים על מנת להמשיך לנשום.

"הייתי נכנסת למחלקה לסבב פעמיים ביום, יושבת עם המטופלים, מדברת איתם. אפילו היינו צוחקים יחד. גם הצוותים הסוציאליים נעזרו בנו והיו נותנים לנו דגשים – 'היום תני יותר תשומת לב ל-א', הוא קצת נראה שפוף' או 'שבי יותר זמן עם ב' שמתחילה לפתח סימנים של תשישות ודיכאון'".

ואיך מתמודדת צעירה בת 18 עם המפגש באובדן של חיים? "זה באמת לא קל", עונה גיתית ונושמת עמוקות, "במיוחד זכורה לי אחת המטופלות, אישה צעירה יחסית איתה פיתחתי קשר עמוק אפילו יותר מהרגיל, שכל הזמן היתה מספרת לי כמה היא חוששת מהקורונה. באחד מימי חמישי אני כבר הייתי בבית כשקיבלתי ממנה טלפון מרוגש – כן, הייתי זמינה למטופלים באופן אישי 24 שעות – בו היא סיפרה לי שהוחלט להעביר אותה למחלקת השיקום, וקבענו להיפגש ביום ראשון כשאחזור לבית החולים ואבוא לבקר אותה ולהיפרד. אך לצערי, איך שהגעתי למחלקה בתחילת השבוע תפסה אותי האחות האחראית שידעה על הקשר המיוחד שנרקם ביננו וסיפרה לי שבלילה חלה הידרדרות במצבה של המטופלת – והיא נפטרה".

"אחרי שנתיים של שרות לאומי בבית חולים אני לא אותו בנאדם – יש מי שיגיד ילדה – שהייתי כשנכנסתי לכאן. התבגרתי וראיתי דברים, אבל כל הזמן הייתי תחת ליווי מקצועי של האחיות ואנשי העמותה שחיבקו אותי, היו לי לאוזן קשבת וסייעו לי לעכל ולאוורר את התחושות. ברור לי שבשנתיים בתל השומר התפתחתי ולמדתי המון על עצמי ועל העולם", היא מסכמת.

"אחרי שנתיים של שרות לאומי בבית חולים אני לא אותו בן אדם שהייתי כשנכנסתי לכאן. התבגרתי וראיתי דברים"

לוחמי החזית האזרחית

18,000 אלף מתנדבים לוקחים חלק במערך השרות הלאומי־אזרחי. אם בעבר היו אלה בעיקר בנות דתיות שמטעמי דת העדיפו שלא לשרת בצה"ל, הרי שהיום השרות הלאומי התרחב והפך לבחירה מודעת ומועדפת של יותר ויותר אנשים ומגזרים שלא יכולים לקחת חלק בשרות הצבאי ובמקום זה בוחרים להתייצב בחזית האזרחית ולהתנדב בשלל ארגוני הסיוע.

"אנחנו לא אוספים נתונים אישיים על המתנדבים והמתנדבות לשרות הלאומי אזרחי, אבל היום בערך 45% מהמתנדבים הן עדיין מתנדבות מטעמי דת, ואילו רוב המשרתים הם ערבים ודרוזים שרוצים לקחת חלק (כ-30% מהמערך), חרדים (1,300 משרתים) והשאר הם מה שאנחנו קוראים 'אוכלוסיות מיוחדות' – בעלי פטור משרות צבאי מסיבות רפואיות וכדו' שהתעקשו על תרומה לעם ולמדינה בדרך אחרת", מספר ראובן פינסקי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי-אזרחי, גוף רשמי שהוקם על פי חוק רק בשנת 2017 ומאגד את פעילות תשע עמותות השרות הלאומי השונות.

"בעוד חיילים המשרתים בצה"ל נהנים מהאתוס הצבאי המוכר, וזוכים לכבוד והוקרה באופן שוטף, הרי שבני ובנות השרות הלאומי, שנמצאים גם הם בחזית האזרחית ומתמודדים עם אתגרים וסכנות לא פחותות ואף משמעותיות יותר מהרבה חיילים, לא זוכים להוקרה מספקת מהחברה בישראל ולעיתים נאלצים ממש להתנצל או להתגונן על אופי השרות שלהם – על אף ש-100% מהמשרתים עושים זאת תחת החלטה התנדבותית מלאה ויכלו לבחור בשקט באפשרות לדלג על השרות – אבל בחרו שלא לעשות זאת.

"במהלך השנה האחרונה בנות ובני שרות לקחו חלק מרכזי בהתמודדות עם משבר הקורונה, אם זה בשרות בבתי החולים, במד"א, או במוקדי המידע ואיסוף הנתונים האזרחיים של העיריות השונות. בשנה האחרונה המשרתים תפקדו כחיילים לכל דבר וכל כך הם ראויים למלוא ההערכה", מחדד פינסקי.

 

"בשנה האחרונה בנות ובני שרות לקחו חלק מרכזי בהתמודדות עם משבר הקורונה; בבתי החולים, במד"א, או במוקדי המידע ואיסוף הנתונים. הם תפקדו כחיילים"

ואילו חברת הכנסת מיכל וולדיגר, שכיהנה בהתנדבות כיו"ר עמותת בת עמי עד מערכת הבחירות האחרונה מבקשת לשים את הדגש על האור וההתלהבות שמפיצים אותם משרתי שרות לאומי: "כאחת שמכירה היטב את העשייה המשמעותית של בני ובנות השירות הלאומי, אין לי אלא לקום ולהצדיע להם. מדובר בצעירות וצעירים שמקדישים את כל כוחם ומרצם למען מדינת ישראל ותושביה. כל אחד ואחת בתחומו ובדרכו המיוחדת. השנה האחרונה הייתה ועודנה מורכבת ומאתגרת במיוחד, ועל רקע זאת בלטה עוד יותר הנחיצות במתנדבי השירות הלאומי. בכל מקום בו יש צורך, תמצא בן או בת שירות, שיתנו מענה בעיניים בורקות".

"השנה האחרונה הייתה ועודנה מורכבת ומאתגרת במיוחד, ועל רקע זאת בלטה עוד יותר הנחיצות במתנדבי השירות הלאומי"

ואחרי הכול, אולי זה הקסם המיוחד של השרות הלאומי־אזרחי אותו אי אפשר לשחזר על ידי העסקת עובדים קבועים, מנוסים ככל שיהיו. "כשאני פוגשת ילד חולה סרטן או כזה שזקוק לאשפוז מיוחד אני לא רואה בו עוד מטופל או לקוח", מספרת שירה גלפרין המשרתת שנה שניה של שרות לאומי במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים סורוקה בבאר שבע. "אני רואה בו חבר שלי. חבר חדש שהכרתי עכשיו, כזה שהחברים הקבועים שלו לא יכולים להיות במחלקה לידו, אם זה בגלל חובת הבידוד והריחוק ואם זה פשוט כי החיים ממשיכים עבורם ולכל אחד יש את העיסוקים שלו, אבל בזמן שהוא פה איתי במחלקה – אני אהיה החברה הכי טובה שלו. אנחנו נשחק, נקשקש נתאפר ונעשה 'שיגועים'. אני פה כדי שהוא ישכח, ולו לכמה שעות שהוא בבית חולים. אני פה – רק בשבילו". וזו, כנראה, מסירות מסוג שרק כשבאים תוך רצון כנה לתרום ומטען ערכי מתאים – יכולה להתקיים.

הפוסט הצעירים שראו השנה הכל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רובנו מפנטזים על היום שבו נצא לפנסיה, על כך שבבוקר אחרי שחתמנו על 'טופס הטיולים' האחרון בחיינו נקום ליום שהוא רק שלנו, נטייל בכל העולם וננוח (ואולי קצת נעזור עם הנכדים). אבל יש מי שממשיכים בשגרה עמוסה גם בגמלאות – מבלי לקבל תמורה. לפחות כספית.

חיה פרינס פרשה ממערכת החינוך ויצאה לגמלאות בגיל 58, לפני 14 שנים. "אחרי שאת פורשת את מחפשת משמעות. זה לא פשוט לקום בבוקר ושכל היום לפנייך", היא משתפת. "רציתי לתרום וגם ידעתי כמה נחוצים מתנדבים במערכת החינוך. חינוך זה לכל החיים. היה לי חשוב להיות משמעותית בעניין הזה, זה יקר לליבי".

גם ד"ר שלום קליין פרש לפני 15 שנה ממערכת החינוך, שם ניהל את האגף לחינוך מבוגרים, אגף המכללות במשרד החינוך וכן את האגף לתרבות תורנית. "ראיתי איך אנשים שאמורים לפרוש מהעבודה חרדים לקראת מה הם הולכים, וראיתי שאנשים נאחזים בקרנות המזבח שייתנו להם עוד תקופה בעבודה. הנורמה הייתה לא להתנדב אלא היה רצון לקבל תמורה בעד העבודה", הוא מתאר.

לפני 20 שנה הקים ד"ר קליין יחד עם שלומית עמיחי ודוב גולדברגר את תנועת של"מ – שירות לאומי למבוגר, בשיתוף החברה למתנ"סים, כדי שאנשים שיוצאים לגמלאות יוכלו לבנות את עצמם ואת חזונם כמתנדבים. "בתקופה בה הייתי אחראי על השירות הלאומי במשרד החינוך, ראיתי איך ההתנדבות של בנות בשירות הלאומי הפכה לנורמה, אין היום בת שמשתייכת לציבור הדתי לאומי שלא תלך לפחות לשנת שירות אחת ואני חולם שזה מה שיקרה גם בשל"מ", הוא אומר. "לכן קראנו לזה 'שירות לאומי למבוגר', בתקווה שהתנדבות של אנשים בגיל השלישי תיהפך לנורמה, לדבר מובן מאליו.

"אנשים שפורשים לגמלאות הם בעלי משאבים שלא מנוצלים, חלק מהאנשים פורשים והולכים להתנדב אבל רוב האנשים לא מתנדבים, והתוצאה היא שהאנשים נשארים בבית וזה נגמר, אין את המוטיבציה ללכת ולתרום בתחומים מגוונים שיש לאנשים ניסיון וכישרון בהם, וחבל שהמדינה וגם החברה מפסידה".

אורנית דקל, מנהלת היחידה להתנדבות בתנועת של"מ, משלימה את ד"ר קליין: "החזון הוא להפוך את ההתנדבות כדרך חיים בגיל המבוגר מרבבה לרבבות".

"המתנדב מקבל סיפוק אדיר מהמקום שבו הוא מתנדב. מחכים לו, יש לו בשביל מה לקום בבוקר. הוא מכין את מה שהוא צריך להעביר, מרגיש תמיכה מכל הכיוונים וגם מרגיש חשוב על הדרך"

יותר משכילים ובריאים

עשרים שנה מאוחר יותר והתנועה מונה כ-20,000 מתנדבים מכל רחבי הארץ, מקריית שמונה ועד אילת – בלמעלה מ-100 סניפים, כולם בני הדור השלישי. במסגרת התנועה יכולים המתנדבים לקחת חלק ביותר מ-200 תחומי עשיה התנדבותיים כשכל אחד יכול לבחור את התחום שקרוב לליבו, החל מהתנדבות בגיל הרך ועד הגיל המבוגר, בגני ילדים, בתי ספר, מועדוני קשישים ועוד, בתחומי הפנאי, הרווחה והחינוך.

"הגמלאים היום יותר בריאים, יותר משכילים ורוצים להיות משמעותיים בפנאי שנוצר להם וזו הסיבה שבכל שנה אנחנו גדלים באלפי מתנדבים שרואים בתנועת של"מ מקום למימוש עצמי, משמעות ושייכות", אומרת אורנית.

אחד מהמתנדבים בתנועה הזו הוא מי שעד לא מזמן היה אבן דרך בעולם המשפט הישראלי, כבוד השופט בדימוס, משנה לנשיאת בימ"ש העליון אליקים רובינשטיין. לפני שנתיים וחצי הוא יצא לגמלאות, לאחר שנים ארוכות בעולם המשפט וכהונה בשופטות, והתעניין בהתנדבות. הוא מספר: "אני מתנדב בכמה מקומות ושל"מ הוא אחד מהם. כשקראתי ושוחחתי עם מתנדבים מהתנועה, זה מצא חן בעיניי והרגשתי צורך להצטרף. זה מרשים בעיניי שיש כיום אלפי מתנדבים, שממש נותנים את הנשמה בחינוך, בטיפול בחולים ועריריים ובכל מיני פעילויות חברתיות מכל הלב, בהתנדבות מלאה. המילים 'מחמם את הלב' הן הנכונות כשמבקרים בסניפי של"מ. זה כיף לראות שיש פינות נפלאות בחברה הישראלית".

כבוד השופט בדימוס רובינשטיין משמש כנשיא של"מ, ויחד עמו משמשים בנשיאות גם השר לשעבר זבולון אורלב, חיים לפיד ורות חשין. מתוקף תפקידו, הוא נוהג לפקוד סניפים של של"מ ברחבי הארץ שם הוא מעביר הרצאות.

רובינשטיין: "יש לי סיפור חיים של שירות ציבורי ארוך בכל מיני תחומים; בעבר הייתי מעורב בשלום עם מצרים וירדן, ולרוב מבקשים שאדבר על הימים ההם או על בימ"ש העליון. זו ההתנדבות שלי, וגם כמובן לתת צביון ותחושה שאני מעורב, על ידי הביקורים האלה בסניפים, לפגוש את המתנדבים ולשוחח איתם".

שיתגאו בסבתא

פרויקט הדגל של התנועה שנדמה שפזור בכל סניפי של"מ ברחבי הארץ הוא פרויקט מערכת החינוך שנעשה בשיתוף עם משרד החינוך.

ד"ר קליין: "המתנדבים מגיעים לבתי הספר, מוציאים קבוצה של תלמידים מהכיתה ומקיימים איתם שיחה בנושאים שנבחרים מראש, כמו מדע, חברה, מה שמתאים לגיל הילדים. בקבוצה קטנה מתאפשר לילד להתבטא ולהגיש את עצמו, הוא לא נבלע בים הגדול של הכיתה. בנוסף אנחנו מקדמים תכנית בה מתנדבים דוברי אנגלית מקיימים שיחה באנגלית עם תלמידים כדי לשפר את הדיבור שלהם, יש לנו 200 מתנדבים שזה עיסוקם".

שמואל בורקש יצא לפנסיה לפני כ-9 שנים ולפני 5 שנים נחשף לתנועת של"מ כאשר ביקשו ממנו להיות שותף להקמת סניף באזור מגוריו, גבעת שמואל. כאיש חינוך ותיק בעברו, שבתפקידו האחרון אף שימש כמפקח הארצי של החינוך העל יסודי הדתי במשרד החינוך, הוא נרתם מיד למשימה.

"היינו צריכים להקים תשתית של מתנדבים ומתנדבות שייכנסו למוסדות החינוך בגבעת שמואל", הוא נזכר. "התחלנו עם תכנית בגני הילדים 'זהב בגן' – זהירות בדרכים, ובבתי הספר היסודיים בנינו תשתית לתכנית שנקראת 'קריאה בהנאה'- מפגש שבועי של מתנדבת או מתנדב עם קבוצת ילדים מכיתות גן, א' ו-ב' להכרות עם ספרי קריאה נבחרים, קריאה של קטע מתוך ספר, שיחה ויצירה".

עם הזמן סניף גבעת שמואל התרחב למגוון פרויקטים נוספים, והתכנית האחרונה שנוספה והיא גם ייחודית לגבעת שמואל, בהובלתו והדרכתו של ראש העיר יוסי ברודני, היא בניית ארכיון להיסטוריית גבעת שמואל מיום הקמתה. יש עדיין בגבעת שמואל תושבים מבוגרים שמכירים את המקום מראשיתו, המתנדבים מראיינים אותם, אוספים קטעי עיתונות ומכינים מרכז זיכרון לשנותיה הראשונות של גבעת שמואל.

גם לא רחוק משם, בפתח תקווה, תכנית החינוך של מתנדבי של"מ היא שם דבר. התכנית פועלת כבר 12 שנים כשחיה פרינס משמשת כרכזת שלה, ויחד איתה פועלים כ-120 מתנדבים ב-16 בתי ספר שונים ברחבי העיר. בתכנית החינוך המתנדבים עוזרים לתלמידים בלימודים על מנת שישפרו את הישגיהם בתחומים הנלמדים, ומעבר לכך ישנן תוכניות שהמתנדבים קיבלו ממשרד החינוך, כמו פרויקט 'קריאה בהנאה', לילדים בכיתות א' ו-ב', שאליו הצטרף פרויקט 'מעורבים בלב העניין', תכנית חברתית שמטרתה לאמן את התלמידים לשוחח, להקשיב ולקבל דעות שונות דרך שיח בגובה העיניים, המיועדת לילדים בכיתות ה' ו- ו'. "התלמידים מעלים נושאים שמטרידים אותם כמו שיימינג, כלכלה או בעיות אקולוגיות והמתנדב הוא המנחה", מסבירה חיה.

"אחרי שאת פורשת את מחפשת משמעות. זה לא פשוט לקום בבוקר ושכל היום לפנייך. רציתי לתרום בתחום החינוך, הוא יקר לליבי"

מעבר לתפקידה כרכזת נושא החינוך בשל"מ העסוקה בגיוס מתנדבים לשורות התנועה, חיה התנדבה לא מעט בבתי הספר, במסגרת תכנית "קריאה בהנאה", גם בשביל לפגוש את נכדיה בבתי הספר ולגרום להם להתגאות בסבתם, היא מודה. "התנדבתי בכיתות שהנכדים שלי היו בהן כי רציתי זמן איכות איתם ורציתי שהם יתגאו בסבתא. עצם הדבר שאני מגיעה לבית הספר וכולם מחכים לי זה מחמם את הלב בצורה בלתי רגילה. כשאנחנו עושים סיכום בסוף השנה הילדים מרגשים אותי ונותנים לי תחושה שזה לא היה סתם, הילדים התחברו לספרים ונרשמו לספריה, או ביקשו מאמא לקנות את הספר, וזו המטרה- עם כל המסכים היום, הילדים לא מרבים לקרוא והמטרה שלנו היא שהם ירצו את זה. כשזה קורה – זה נותן לי המון סיפוק".

שמואל: "ההצלחה של הפעולות הללו מדהימה, בלתי רגילה. לא כל המתנדבים הם אנשי חינוך לשעבר אבל זה ממש לא משנה. התכניות של משרד החינוך הן תוכניות מובנות ויש עליהן הדרכה של משרד החינוך והתוכן של המפגשים אהוב על הילדים, אנחנו רואים את התגובה המאד נלהבת של הילדים לקראת המפגשים, אפילו ילדים שיש איתם בעיות התנהגות בכיתה, מגיעים לפעילות ונוצרת אווירה חמה ואיכותית".

כל התכניות המועברות בבתי הספר על ידי מתנדבי של"מ מתבצעות לאחר שהמתנדבים עוברים הדרכה. ד"ר דבורה מצא משמשת כרכזת פדגוגית ארצית של של"מ בחינוך לתכניות שמתנהלות בבתי הספר והיא יוזמת וגם מעבירה חלק מההשתלמויות. נוסף להתנדבות יש מפגשי העשרה אליהם מביאים מרצים בנושאים שונים המעשירים את המתנדבים בכל התחומים שקשורים לבתי הספר. משכך, המתנדבים לא חייבים להיות בהכרח אנשי חינוך בעברם, התנועה מחפשת בהתנדבות הזו אנשים בעלי ידע, ניסיון ורצון לתרום מזמנם וממרצם לשיפור האקלים הבית ספרי לתמיכה רגשית ונתינה הדדית ולהעלאת הישגי התלמידים במקצועות השונים.

יש בשביל מה לקום בבוקר

בין הדור הצעיר לדור המבוגר נרקם קשר שאלמלא התנדבות זו – ייתכן ולא היה נוצר כלל.

שמואל: "עצם העובדה שמבוגרים יוצרים קשר בין אישי עם קבוצת ילדים בגן ובבית הספר יצרה תשתית מדהימה של קשרי גומלין, קשרים בין-אישיים שנרקמו בין המתנדבים ובין הילדים", הוא אומר בהתלהבות.

ובהמשך לכך, כל המתנדבים ששוחחנו עמם הדגישו את הסיפוק האישי, ואת תחושת השייכות והמשמעות שקיבלו לחייהם מן היום בו החלו להתנדב.

ד"ר קליין: "המתנדב מקבל סיפוק אדיר מהמקום שבו הוא מתנדב. מחכים לו, יש לו בשביל מה לקום בבוקר. הוא מכין את מה שהוא צריך להעביר, מרגיש תמיכה מכל הכיוונים וגם מרגיש חשוב, על הדרך. בנוסף לזה הוא שייך לקבוצה של מתנדבים שנפגשים מידי פעם ויש גם את המסגרת החברתית שבתוכה הוא מתנדב ברמה המקומית. מי שמתעניין ומספיק צעיר להתחיל משהו מעניין מוזמן לבוא, במיוחד אנשים עם חזון שרוצים לממש את החזון – אנחנו הכתובת".

השופט בדימוס רובינשטיין מסכם: "כשאתה בגמלאות יש לך מספיק זמן למשפחה, לקרוא, לצאת לחופש וללכת לתיאטרון, אבל צריך להקדיש קצת זמן לזולת. זה נשמע קלישאה, אבל אתה יותר נתרם מאשר תורם. ההרגשה שעשית משהו חיובי ועזרת לזולת, עושה לך טוב. אני דור שלישי למתנדבים, סבתא שלי הייתה אשת חסד ידועה, שני ההורים שלי התנדבו, ואני ואחי מתנדבים וגם רעייתי מתנדבת. אני ממליץ לכל אדם שפורש לגמלאות ויש לו זמן – לבוא להתנדב".

הפוסט שירות לאומי בגיל 70 הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שירות לאומי – פריבילגיה לבנות הדתיות?

ישנן בנות רבות הפונות לשירות לאומי. אני לא מסתכלת על זה כפריבילגיה, אלא כהתאמה של צורך ועשיה. הציבור שלנו אוהב להיות בעשיה ולהרגיש שליחות, ולכן בנות רבות מגיעות לשירות לאומי בתחושת שליחות של ממש, ובאמירת "הנני כאן".

מקום השירות הכי מבוקש

יש מגוון רב של תקנים, ולכל בת יש את התקן המתאים לה. ישנן בנות רבות הפונות לתקנים של משרד הביטחון, וישנן בנות רבות הפונות לחינוך, רפואה, בטחון פנים, סייבר, מוקדי בטחון, כנסת, בית הנשיא ועוד. אין יותר טוב או פחות, ישנם צרכים שונים ויכולות שונות לכל תפקיד ולכל בת.

התחומים הפחות מבוקשים

לעניות דעתי אין תחומים כאלה. כל תקן מתאים לבת מסוימת ובכל מקום שיש צורך הבנות שלנו נמצאות שם. אני לא מכירה תפקיד שאף בת לא רצתה להגיע אליו. הבנות של היום יודעות להיות במקום הנכון ובזמן הנכון ולמלא כל צורך בעשיה.

רוב הבנות מעדיפות לצאת מהבית או להישאר – במהלך השירות?

הרבה בנות אוהבות לצאת מהבית אבל זה תלוי במשפחה, סביבה ואזורים. ככלל, אני חושבת ש"עניי עירך קודמים" ולכן יש לתת לסביבה הקרובה לפני שיוצאים להציל את העולם. אבל כמובן שיש נתינה ועשיה בכל מקום, ובסופו של דבר זה עניין אישי של כל בת.

גיוס נשים דתיות לצבא

סוגיה זו היא מן המורכבות בחברה הדתית לאומית. לדעתי, מן הראוי שבנושא זה יעסקו אנשי רוח ופוסקי ההלכה. ככלל, במדינת ישראל אנו הולכים לפי הוראות הרבנות הראשית, ובנושא זה הרבנות לדורותיה אינה מעודדת גיוס בנות דתיות לצה"ל. כמובן שישנם מקרים יוצאים מן הכלל וכל החלטה כזאת צריכה להיות לאחר ייעוץ עם רב מוסמך. אין ספק שכל נער ונערה המתגייסים לצה"ל מקיימים בגופם מצווה חשובה, וראויים להערכה מהחברה הישראלית על כל גווניה.

שירות – שנה או שנתיים?

כאחת שעשתה שנתיים שירות, האידיאל הוא שירות מלא, כמו בנות המשרתות בצבא. אבל, אני גם מבינה את השיקולים השונים של בנות כיום לשרת שנה. בעיניי הכי חשוב שכל אחת תתאים את ההחלטה שלה ליכולת שלה ולמה מתאים לה מבחינת התכניות שלה להמשך דרכה.

האתגר העיקרי של בנות השירות הלאומי

ישנם אתגרים רבים לבנות השירות, תלוי בתקן ובבת. זו הפעם הראשונה שהן יוצאות לחיים האמתיים ומנהלות לעצמן סדר יום. עבור הבנות שיוצאות מהבית וגרות בדירת שרות האתגרים רבים, החל מחלוקת החדר עם חברה נוספת, התארגנות על ארוחות וכלה בניהול סדר יום לפני ולאחר השירות, שמירה על תפילה בזמן, שיעורי תורה ועוד… בנוסף, ישנם אתגרים נוספים בתקן עצמו כמו לדעת להתנהל עם אנשים ומורכבויות שונות נוספות. בסופו של דבר זו יציאה הדרגתית לעולם הגדול, ורוב התקנים יודעים לשמור על הנכס הזה שנקרא בת שירות לאומי, ותפקידנו לעזור לה שהיציאה הזו לחיי השליחות ולחיים האמתיים תהיה באווירה טובה ובתחושת שליחות ונתינה.

שיפור שיטת ההרשמה הנוכחית לסיירות השירות הלאומי
אני מאמינה גדולה כי תמיד ניתן לשפר עוד ועוד. אני רואה את העשייה של החמ"ד ושל רשות השירות הלאומי בראשות ראובן פינסקי, בכדי להנגיש את העניין ולהקל על הבנות בתהליך הזה. החשיבה היא על הבנות – מה נכון להן ומה יעזור לשרות הלאומי ובטוחה שלאט לאט נמצא את השיטות לשיפור כל המהלך.

הפוסט השבוע בעזרת נשים: יעל פלקובסקי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כשהגיע המכתב מצה"ל ובו צו הגיוס, היינו, חברותיי באולפנה ואני, צריכות להחליט האם לגשת ולהחל בתהליכי הצו הראשון או להצהיר כי אנחנו דתיות. האמת שהרהרתי בעניין ואפילו השתעשעתי תקופה ברעיון להיות טייסת, אבל כבר במחצית השנייה של כיתה י"א החלו המפגשים עם עמותות השירות הלאומי השונות, עם רכזות ומצגות שהראו כי כל תחלואי העולם והאוכלוסיות החלשות זקוקות לנו, בנות האולפנה. הראיונות, חלקם במספר שלבים, החלו מוקדם, והיה צריך להירשם במהירות לסיירות במקומות הנחשקים באתרי העמותות. התהליך התקדם, ובינתיים החלטתי להצהיר בבית הדין כי אני דתיה ולוותר על השירות הצבאי. קצת לאחר מכן הגיעה גם נציגה מ"אלומה", המלווה בנות דתיות בשירותן הצבאי, אבל זה היה מאוחר מדי בשבילי.
זה לא שאמרו לי שאסור להתגייס לצבא, והיו מעטות בשכבה שכן התגייסו, אבל אשליית הבחירה שניתנה לי כללה בחירה בין "בת עמי" ל"עמינדב", ולא בין השירות הצבאי לשירות הלאומי. שירתי שנתיים מלאות ומעצימות שלא בטוח שהייתי מוותרת עליהן. תרמתי לחברה וגם לעצמי רבות ויכול להיות שבצבא התרומה שלי הייתה מתגמדת לעומת השנתיים הללו. אבל, ויש אבל, הצבא זו חוויה ישראלית. סבתא שלי שירתה בצבא. כל הסובבים אותי שירתו בצבא. וכשאתה לא חלק מזה אתה יוצא מן הכלל במובן מסוים. וגם, לא כל בת שירות מחליטה לשרת שנתיים או מוצאת את עצמה במקום משמעותי באמת.
הציבור הדתי לאומי התקדם מאז (ויש יאמרו 'התקלקל'), ונתוני הגיוס של הבנות הדתיות בעליה, אבל רבות מהאולפנות נוקטות בשיטה דומה לזו שלי עד היום, ויש כאלה שאף מדגישות קו ברור נגד גיוס הבנות לצה"ל עד שהבנות שמעוניינות בכך עושות זאת בהיחבא. הנקודה היא לא לעודד גיוס בנות דתיות לצבא או לצאת כנגדו (כל עוד הצהרת הדתיות של הדתיות הלאומיות תופסת כפטור מצה"ל) אלא לפרוס את כל האפשרויות בפני הבנות כך שכל אחת תבחר את הדרך בה היא תתרום הכי הרבה לחברה מבחינתה, ושתי האפשרויות לגיטימיות ומבורכות.

"יכול להיות שהתרומה שלי בשירות הלאומי הייתה מתגמדת בשירות צבאי. אבל, ויש אבל, הצבא זו חוויה ישראלית. סבתא שלי שירתה בצבא. כל הסובבים אותי שירתו בצבא. וכשאתה לא חלק מזה אתה יוצא מן הכלל במובן מסוים"

 

לאחרונה הועלתה האפשרות שבנות דתיות תוכלנה להצהיר במקומות נוספים מלבד בתי הדין, עם דגש על בתי הספר. הווה אומר- יבוא הדיין בכבודו ובעצמו לבית הספר. האמת שלגבי כל מה שכרוך בצמצום טרטורים ובירוקרטיה- אני בעד. מה עוד שהחוויה של הגעה לבית דין היא לא מאוד נעימה, ודאי אם לא כל באי המקום בדיוק נרשמים לנישואין, אלא להפך. אבל, במקרה הזה הסיפור מורכב יותר מקצת בירוקרטיה. הדיינים מבית הדין יגיעו למוסדות הלימוד ויאפשרו לבנות לחתום על ההצהרה שם, כשהעין הבוחנת של בית הספר והצוות החינוכי שמחזיק לעתים בעמדה די אחידה וברורה צמודה לתהליך הבחירה או אי הבחירה בהצהרת הדתיות ובגיוס או אי הגיוס לצה"ל בהתאמה, לא בטוח שאחרי הלבבות יימשכו המעשים. מדובר בלחץ לא סביר על בנות שמעוניינות לצאת מהקופסה ורוצות לתרום למדינה בתור חיילות מן המניין למרות או בלי קשר לדתיותן. האפשרות, למי שמרגישה שהלחץ כבד מדי, שלא לחתום על "הצהרת דתיות" מבלי שהמורים יידעו על כך נעשית מסובכת, והבחירה החופשית של הבנות העדיין צעירות- כבר לא תהיה מספיק 'חופשית'.

ועדת החוץ והביטחון, בראשות ח"כ אבי דיכטר (הליכוד), עסקה ועוסקת ברעיון על פיו מיועדות לשירות ביטחון יוחתמו בבתי הספר, במקום בבית הדין הרבני, על 'הצהרת דתיות' לפטור מצה"ל. בדיון המקדים, שנערך בחודש אוגוסט השנה, התייחסו מספר חברות כנסת לסוגיה והיו סקפטיות לגבי מניעי הרעיון. "אני חושבת שהיוזמה הזו לא הגיעה יש מאין, אלא היא באה בזמן בו מתנהל קמפיין נגד שירות נשים כלוחמות ונגד שירות נשים בצבא בכלל, דווקא בשל כך שיותר ויותר בנות דתיות בוחרות כן לשרת בצבא, על פני שירות לאומי", מילותיה של ח"כ מיכל רוזין (מרצ).

ח״כ רחל עזריה (כולנו) הוסיפה: ״במקום להשלים עם המציאות, שצה"ל צריך את הנשים הדתיות והן מצדן רוצות להתגייס, עושים גורמים דתיים הכל כדי שזה לא יקרה. היכולת של נערה בת 17 להתנגד להחתמה קולקטיבית היא כמעט אפסית, ולבוא עם דיינים לאולפנה זה דבר שלא ייעשה. אם אומרים שזה סה"כ שירות עבור הבנות, מדוע לא נותנים לארגונים כמו 'אלומה' או 'צהלי', שמלווים בנות דתיות במהלך השירות הצבאי, להיכנס גם לאולפנות? אנחנו רואים כאן את הדתי אבל איפה הממלכתי? אלה בנות איכותיות, הגיוס שלהן טוב לצה״ל, טוב למדינה, וטוב לבנות עצמן".

שר החקלאות, ח"כ אורי אריאל (הבית היהודי), הממונה על רשות השירות הלאומי-אזרחי, השיב כי אכן, הם מעודדים את הבנות הדתיות ללכת לשירות לאומי, כי ההתנדבות בשירות הלאומי היא שליחות אמתית שלא נופלת מרוב התפקידים בצבא. עם זאת, השר הסכים כי אין חובה שהצהרת הדת תיחתם בבתי הספר, אבל יש צורך שיהיה בכל עיר מקום בו בת דתיה תוכל להגיע ולהצהיר במטרה שהתהליך יהיה נגיש והוצאות הנסיעה ובזבוז יום לימודים יהיו מזעריים.

שר-שלום ג'רבי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי-אזרחי הסביר את המהלך מצד הרשות: "יש אלפי בנות שכדי להצהיר צריכות להפסיד יום לימודים שלם ולשלם מכיסן על הנסיעה, לא כמו שמקבלים בנסיעה ללשכת הגיוס. היוזמה הזו היא אחת מיוזמות רבות שלנו להקל על מי שמבקש להגיע לשירות הלאומי, רק משיקול סוציו-אקונומי, וכל פתרון לזה, גם מחוץ לבתי הספר, מבורך".

גם הח"כ אלעזר שטרן (יש עתיד) הגיב לדברים ואמר: "מנכ"ל השירות הלאומי חורג מתפקידו, שכן החלטת הממשלה שהקימה את הרשות הסמיכה אותו לפעול רק מול בנות שכבר קיבלו פטור, ולכן לא בסמכותו לעודד בנות לקבל את הפטור. החלטת הממשלה גם קובעת במפורש "'תישמר העדיפות והבכורה לשירות הצבאי'".

בשבוע שעבר נערך דיון נוסף בנושא בוועדת החוץ והביטחון. בועז קולומבוס, מחמ"ד מחוז התיישבות, משרד החינוך, תמך במהלך של חתימה במועצות דתיות ברשויות המקומיות, שכן לא בכל עיר יש בית דין והבנות נאלצות לנסוע מרחקים ארוכים כדי להצהיר, אך אמר כי אין מקום שההצהרה תתבצע בבית הספר עצמו מחשש ליצירת מתח בתהליך.

מי שפחות התלהבה מההצעה היא ח"כ ענת ברקו (ליכוד) שאמרה כי אין להקל על 'הצהרות הכזב האלה', כלשונה, ויש להקל על חיילי צה"ל ולא על מי שמבקש פטור מגיוס. גם מנכ"לית אלומה, יפעת סלע, התנגדה נחרצות להתערבות בתי הספר בהצהרה, טענה כי הרעיון הגיע בעקבות העלייה במספר הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל והצהירה כי יש לאסור הגעה של דיינים או שופטים לצורך כך לבתי הספר ולאסור הוצאת הסעות מבתי הספר למוסדות שניתן בהם פטור.

נציג הרשות לשירות לאומי אזרחי, מוטי אלמליח, עדכן בוועדה כי הרשות החליטה לוותר על היוזמה להצהרה בבתי הספר עקב המורכבות שעלתה בעניין, ותיבחן היערכות להצהרה במועצות הדתיות במטרה להקל על הבנות המצהירות.

הנושא יעלה לדיון נוסף בחודש פברואר, תוך בדיקה של המשרדים חינוך, ביטחון ומשפטים לגבי התקנות הקיימות ותקינות הרעיון של כניסת דיינים לבתי הספר וחתימה של הצהרת דתיות שם בימים מרוכזים. זה יכול להיות נוח- אבל יש כל כך הרבה משתנים שצריך לבדוק לגבי כל בית ספר כדי לוודא שהתהליך יהיה 'כשר' ולא ייחתמו הצהרות מתוך לחץ או בושה- שזה פשוט לא אפשרי.
כשקולות כמו "שיגעו לנו את הילדות" של הרב לוינשטיין (וזו האמירה הקלה ביותר שנאמרה בנאומו) צצים בציונות הדתית מדי פעם בפעם, כשרוב מוסדות החינוך של הבנות הדתיות-לאומיות מעבירים תחושה ברורה או יוצאים כנגד גיוס הבנות לצה"ל, או, וזה לא פחות חמור לענ"ד, לא מספקים להם היכרות עם האפשרות הנוספת של גיוס לצה"ל- עם ההבנה שאפשר להתגייס לצבא ועדיין להישאר דתיות והתמיכה של הארגונים שעוסקים בכך, 'הילדות', מכניסות למשוואה שיקולים שאינם בהכרח ייטיבו עימם או עם הצבא והמדינה. והן אכן עדיין ילדות, הן עדיין נותנות משקל רב לדעה של הסביבה ושל הצוות החינוכי שעוטף אותן.

'להעלים' את צה"ל זו לא הדרך. צריך להביא את ארגון "אלומה" ודומיו יחד עם עמותות השירות הלאומי לבתי הספר. לפרוס את כל האפשרויות. ואין מה לדאוג, גיוס המוני של שמיניסטיות דתיות לא יהיה פה. השירות הלאומי מזוהה כל כך מזוהה עם המגזר, ומהווה מקום בטוח ורבגוני לנערה; היא יודעת בדיוק היכן תשובץ ותגור, מה יהיה תפקידה ומה יהיו 'היציאות' שלה הביתה. לא כל אחת תוותר על האפשרות הזו, ואין סיבה לוותר על שירות משמעותי כזה. אבל אף אחת שרוצה להתגייס לא צריכה להרגיש סוג ב' בבית ספרה או לעמוד בסיטואציה של לחץ.

הפוסט 'להעלים' את צה"ל מהתלמידות הדתיות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.