לא אחת, נוכח פסיקות בג"ץ, אני מוצא עצמי תוהה האם השופטים המכובדים מקבלים את החלטותיהם בצמידות מלאה ואבסולוטית לספר החוקים ולתקדימים המשפטיים, הא ותו לא, או שמא בהליך קבלת ההחלטות שלהם מכניסים גם משתנים חיצוניים, כמו: מה קורה שם בחוץ, בחברה הישראלית, במדינה.

מוכר המשפט אין לדיין (ולשופט) אלא את שעיניו רואות, אבל כמובן הרבה מזה תלוי עד לאן הוא מרחיק ראייתו. מבט צר אל כוננית הספרים שלפניו (או המחשב), או גם מעבר לכך. להתרשמותי הלא מקצועית, יש ויש. תלוי שופט ותלוי נושא. חוק הגיוס, למשל, הוא דוגמה לנושא שבג"ץ מושך כבר הרבה שנים מתוך רצון (אפילו מוצהר) שהכנסת היא שתוציא את הערמונים מן האש. לכן, אפשר אין סוף דחיות. ואולי טוב שכך.

ומכאן לפסיקה מהשבוע בעניין ביטול עילת הסבירות (ברוב של 8 מול 7), ובעיניים שלי, משהו הרבה הרבה יותר משמעותי – רוב מוחלט של שופטי בג"ץ, 12 מול 2 ואחד נמנע, הסבורים כי לבג"ץ סמכות חוקית לבטל חוק יסוד שחוקקה הכנסת. כל חוק יסוד. זו כבר דרמה אמיתית, בטח ובטח שבין התומכים בכך גם שופטים שלא נחשבו כאקטיביסטים, כאלה שמונו בידי ממשלות הימין לדורותיהן, ואיילת שקד כשרת המשפטים בזמנה, בכלל זה.

החלטת בג"ץ מהשבוע עשויה להיות השכפ"ץ של קציני צה"ל וחייליו הנלחמים בעזה, אל מול כוונות זדון של שונאינו לתבוע אותם לדין בביה"ד הבינ"ל בהאג

מהם הלקחים שאפשר להסיק מכך?

לענ"ד, האחד – לא כל שופטי בג"ץ הם מקשה אחת, או בעצם שתי מקשות: אקטיביסטים או שמרנים. יש גם, גם וגם. יש ששמרן יפסוק כאקטיביסט, ולהיפך. וגם אם נתעלם לרגע משתי השופטות שפורשות, חיות וברון, עדיין ממש לא ברור שיש רוב לאקטיביסטים שם.

השני – אין ספק שאם אהרן ברק, כנשיא לשעבר של בית משפט העליון, הוא אבי המהפכה השיפוטית, מהשבוע ניתן לקבוע כי החברים יריב לוין ושמחה רוטמן הם אבות המהפכה השיפוטית החדשה, לפיה בג"ץ ידו בכל ויד כל בו, גובר על בית המחוקקים הישראלי, כאשר יחפוץ בכך. בטוח שלא לכך התכוונו השניים עת יצאו עם הרפורמה המשפטית שלהם, שנכון להיום לא נשאר ממנה כלום, כלום, כלום.

השלישי – בסבירות לא נמוכה, לו השניים היו מתנהלים עם השינויים שרצו לחולל במערכת המשפטית בצורה סבירה, שלב אחרי שלב, תוך מאמץ כן להידברות ונכונות לפשרות, סביר שהיו מצליחים לפחות בחלק גדול מהדברים. כיוון שהתנהלו כפיל בחנות חרסינה, לא רק שהייתה להם תרומה משמעותית ביותר למחאה החברתית (וכך גם לתוצאות הפוליטיות והאחריות שינבעו ממנה בהמשך) אלא גם יצאו עתה (רק לבינתיים?) ואפס תאוותם בידם. ושיהיה ברור: אינני שמח לאידם, שכן על חלק מתוכניותיהם הייתי חותם.

הרביעי – החלטת בג"ץ מהשבוע עשויה להיות השכפ"ץ של קציני צה"ל וחייליו הנלחמים בעזה, אל מול כוונות זדון של שונאינו לתבוע אותם לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג. לפחות עד כה, מקובל היה שביה"ד הזה לא דן בתיקים שעניינם במדינה שבה יש מערכת משפט עצמאית תקינה. ההחלטה הנ"ל אמורה למנוע הרבה בלגן מהרבה מאוד לוחמים.

החמישי – היה טוב לו את ההחלטה הדרמטית היו שופטי בג"ץ מפרסמים שלא בזמן המלחמה, שבה נלחמים כתף אל כתף מצדדי הרפורמה ומתנגדיה, שעה שהאחדות והלכידות הן מרכיבים הכרחיים לניצחון המיוחל מול חמאס.

דא עקא, לענ"ד קצת מוגזם לצפות משופטי בג"ץ שיעברו על החוק. הסבר: החוק קובע שעל שופט פורש לפרסם את פסה"ד שלו עד 90 יום מיום הפרישה. הנשיאות אסתר חיות וענת ברון פרשו. 90 הימים מסתיימים באמצע החודש. הן היו חייבות לפרסם (הפרסום הוקדם בכמה ימים בגלל החשיפה של עמית סגל על טיוטת פסה"ד).

בעיניים שלי, בגלל המלחמה, יכלה הנשיאה הפורשת לפנות אל הכנסת ולבקש שתשנה את החוק כך שהפרסום יוכל להידחות, כחוק, ליום שאחרי המלחמה. כמובן, גם חברי כנסת יכלו לעשות כן. הכל שם ידעו שפסה"ד בנושא הרגיש הזה צפוי להתפרסם אוטוטו. כולם נרדמו, וגם דרעי התעורר מאוחר מדי.

שישי – בעקבות פסק הדין הזה, ומייד לאחר המלחמה, יש בהחלט מקום לרפורמה משפטית רצינית ומקיפה. זו הזדמנות פז לדון במכלול הנושאים: הפרקליטות, הוועדה לבחירת שופטים, סמכויות בתי המשפט, תוספות תקנים ועוד. הרושם הוא שלאחר המחאה החברתית של לפני המלחמה, כולם, כולל לוין ורוטמן, הבינו כי כדי להתקדם יש צורך בהידברות, בנכונות להתפשר. יש גם כמה משפטנים ואנשי אקדמיה מובילים בציבור הישראלי שעוסקים בכך לא מעט ותורמים מהידע ומהניסיון שלהם. לא בשמיים היא.

שביעי ואחרון – בסך הכל, התגובות לפסה"ד של בג"ץ, גם מהצד ה"מפסיד", היו מאופקות (למעט כמה חריגים), כנראה בזכות רוח האחדות ושותפות הגורל שאופפת את כולנו בעקבות המלחמה. זה מראה שאם משתדלים, יכול להיות פה הרבה יותר טוב ורגוע. אי"ה, שיימשך ככה גם בשש אחרי המלחמה.

הפוסט מבעד לגלימה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על השאלה מה נדרש ממנהיג בבית ישראל – יכולת לדרוש או ייחוס – ענה מנגשה: "כאשר אתה הולך בלילה חשוך, ואין אתה יודע מהי הדרך – מה אתה עושה? מדליק נר. כהין הוא הנר של הקהילה. מי הדריך את עם ישראל במדבר? ה' הלך איתם בלילה על ידי עמוד האש וביום על ידי עמוד ענן". מדבריו נראה שכוחו של הכהין מגיע לא מהדרשה ומהפלפול, אלא מהאמונה, הכניעה וקבלת סמכות. הכהין, מעצם תפקידו, הוא סוג של נביא – הוא נחשב לשלוחו של א-לוהים, ודבריו אמת. מאז ומעולם כונו המנהיגים הרוחניים של יהודי אתיופיה כהנים, לא משום שהם צאצאי אהרון הכהן. בבית ישראל אין כוהנים ולוויים מיוחסים, כולם ישראלים – אלא משום ששימשו בתפקיד אהרון הכהן בשעתו. הכהנוץ' היו הלב של בית ישראל. לב זה פעם לאורך אלפי שנים והכריע הכרעות הרות גורל, ולכן בית ישראל רואים בכהין אב רוחני ועושים כל מה שהוא אומר.

תפקיד הכהין אינו עובר בירושה. על פי עדותו של כהין מנטסנוט אלי וונדה, יש שלושה שלבים בתהליך ההסמכה: בשלב הראשון התלמיד מקבל את ההסמכה מרבו האישי; בשלב השני הוא מקבל את ההסמכה מהנזיר היהודי; בשלב השלישי, לאחר שירות הקהילה בכפר למשך שנה, הקהילה מקבלת אותו ככהין. כלומר, מי שמסמיך את הכהין למנהיג רוחני של קהילה היא הקהילה, ולא הממסד. ברגע שהיא מקבלת אותו כמנהיג רוחני, היא מקבלת אותו בלא עוררין והוא בעיניה דומה למלאך צבאות.

הקהילה האתיופית הצליחה באופן מפליא לחבר בין סוגי המנהיגות השונים וליצור מנהיגות משותפת

דוגמה לבחירה של מנהיג ולתכונות הנדרשות ממנהיג, אנו מוצאים אצל חכמי הגמרא. האירוע שבו על פי האגדה מוּנָה הלל לנשיא הסנהדרין בירושלים, היה כרוך ביכולתו לתת מענה להתלבטות הלכתית בעניין שחיטת קורבן פסח בערב שבת. הסיפור מופיע בבלי (פסחים ס') וכן בתלמוד הירושלמי (פסחים ו, לג, טור א).

בשני התלמודים מתוארים הפרמטרים לקביעה אם אדם מתאים להנהגה דתית, ושניהם מלמדים על סולם הערכים והאמונות של הקבוצה. בתלמוד הבבלי הלל צריך להוכיח את יכולותיו הדרשניות, ואילו בתלמוד הירושלמי עליו לספק אילן יוחסין למדני לפסיקתו; בתלמוד הבבלי נבחנת יצירתיות למדנית, ואילו בתלמוד הירושלמי בודקים את המסורת שהוא נושא. בני בתירא, שכנראה היו המנהיגים באותו הזמן, שואלים את הלל שאלה. לשאלה זו יש שתי גרסאות: בבבלי נאמר "אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?", וגרסת הירושלמי היא: "אמרו לו שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת או לאו?".

לדברי ד"ר אריאל פיקאר: "ההבדל הדק בין השאלה: 'האם אתה יודע?' לבין השאלה 'האם שמעת?' […] גרסת הבבלי רואה ביכולת הדרשנית האנושית של החכם את מקור כוחו ועוצמתו. השליטה בכלי המדרש והיכולת לפתור בעזרת כלים אלו בעיה הלכתית, הן המעניקות לו סמכות. לעומת זאת, על פי הירושלמי עיקר כוחו של החכם הוא בהיותו נושא אותנטי של מסורת קדומה – כלומר, בכך ש"שמע ממישהו שהיה לפניו".

על פי זה ישנם שני סוגי מנהיגים: האחד – מנהיג שכוחו הוא מעצמו, מכוח הנאום והדרוש, וביכולתו למשוך את הציבור; והסוג השני של מנהיג הוא זה שמונחת על הציבור מכוח ייחוסו. הקהילה האתיופית הצליחה באופן מפליא לחבר ביניהם. סוג של חיבור בין שני אישים שונים בין פרעה לאדם הראשון. כל אחד לחוד הוא אסון. החיבור ביניהם הוא ברכה.

לפי הפרשנים ידיעה הוא מלשון התקשרות והתחברות. לא רק שהאדם לא הכיר את חווה, הוא ידע אותה, היה מחובר אליה בקשר תודעתי ופיזי עד כדי התבטלות כלפיה. לפי זה "לא ידע את יוסף" זה לא שבאמת המלך לא הכיר את יוסף. הוא הכיר היטב מיהו יוסף, ולפי חז"ל עשה עצמו כאילו לא ידעו (סוטה יא, א). מדרש רבה מסביר שהעם המצרי ביקש להתנכל לעם ישראל. המלך היה צריך להכריע בין מורשתו של יוסף לבין כיסאו שלו. הוא הכריע – את הכיסא.

יהודי אתיופיה הצליחו באופן נדיר ליצור מנהיגות משותפת שבה המנהיג מקבל כוחו מהקהל והציבור מקבל את כוחו מהמנהיג. הקס עבור הקהילה הוא כמו אור בחשכה. הקהילה הולכת אחריו ללא עוררין.

איך מצליחים להעמיד מנהיג כזה היום? זה תלוי בשני דברים. מנהיגות עטופה בענווה, וציבור גדול העוטף ענווה. משה רבינו היה מנהיג חד צדדי. "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על־פני האדמה". הוא נדרש להנהיג עם קשה עורף. שהכוונה (לפי ראב"ע) "משל לאדם הולך לדרכו במרוצה, ולא ישיב עורף לקורא אליו". עם שעורפו קשה כארז וממשיך לעשות את אותן טעויות שוב ושוב. ציבור עניו מאוד בזמן הזה הם החיילים שלנו אשר מוסרים את נפשם ואת נפש משפחתם בהגנה על המולדת. הם זקוקים להנהגה פוליטית שבוחרת את הענווה ולא את הכיסא. שבוחרת את טובת העם ולא את טובת המפלגה. שבוחרת את האחדות ולא את הפילוג. אנו זקוקים לנביא. אם הקהילה האתיופית הצליחה ליצר מנהיגות כזאת, אין שום סיבה שהחברה הישראלית לא תצליח.

הפוסט גוונים של מנהיגות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רבי אברהם אבן עזרא, רופא ופרשן, כותב את הדברים הבאים, "רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר, ואני ראיתי ארבעה בנים, שילדה אישה אחת. והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיעו בבטן אחת" (הפירוש הארוך, שם, א', ז'). ראיה לפירושו הוא מביא מהמציאות שבימיו 'אני ראיתי', הרופאים אומרים כי יכולה כרס אחת, והיריון אחד, לשאת עד שבעה וולדות. יש להניח שדברי הרופאים נאמרו ביחס למבנה האנטומי של בטן האישה. לא סביר שבאמצעי הרפואה של ימי הביניים שרדו מספר רב יותר של עוברים בלידה מן המוכר בימינו.

הרב יעקב מדן מבאר את דברי המדרש אודות ריבוי הצאצאים באופן שונה. לדעתו, לא מדובר על נשים שילדו שישה וולדות בלידה אחת, דבר שאינו מצוי, אלא הכוונה שכל אם, ילדה בממוצע ששה ילדים במהלך כל שנות פוריותה.

מעמדו של עובר ברחם אמו הוא נושא מורכב ורבו בו הדעות. ההלכה מקבלת את העובדה הביולוגית שהעובר הוא יצור חי. משיקולים ביולוגיים לא ניתן למצוא קו ברור המפריד בין עובר שיוגדר כחי לבין כזה שלא יוגדר כחי, ובכל אופן המשפט העברי אינו מתייחס להריגת עובר כאל הריגת ילוד. הבחנה זו מקורה בקביעת העונש למי שגורם הפלה במהלך קטטה "וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה…" (שמות כ"א כ"ב-כ"ג). קיימות מספר שיטות שונות בהלכה ביחס לחומרת איסור הפלה, מאיסור תורה חמור, ועד לאיסורים קלים יותר שמקורם אינו אלא מדברי חכמים. שאלות אלו נחשבות לדיני נפשות, ויש לדון כל מקרה לגופו ובפני מי שראוי לדון בשאלות חמורות שכאלו.

"דין רודף", הינו מושג תלמודי המאפשר להציל את הנרדף בנפשו של הרודף (רמב"ם הל' רוצח, פ"א ה"ח). גם עובר המסכן את שלום האם מוגדר בהלכה כ"רודף", ומותר להרגו כדי להציל את האם, ובתנאי שלא הוציא ראשו שאז "אין דוחין נפש מפני נפש" (שם ה"ט).

אלא, שבמקרה שבו מדובר בריבוי עוברים ברחם אחת, כשאינם מסכנים את חייה של האם, אלא אלו את אלו, כל אחד מן העוברים מסכן בעצם חיותו את אחיו ורודף לו, התירו הרבנים האחרונים לדלל חלק מן העוברים. הנימוקים לכך, ראשית, ישנם פוסקים שהתירו את הריגת העובר גם לאחר שהוציא ראשו, ובתנאי שבטוחים שהאם והוולד ימותו שניהם (פנים מאירות ח"ג סי' ח').

שנית, אין מדובר ב"הפחתת עוברים", אלא ב"החייאת עוברים" שהרי במצב הנוכחי כולם בחזקת אבודים, ואינו אלא כהורג מי שהוא כבר בחזקת הרוג, וכעין ההורג תינוק בן שמונה חודשים שאינו חייב עליו משום שפיכות דמים (מקובל היה בתקופת התלמוד שבן ח' אינו חי, יבמות פ').

המשפט העברי אינו מתייחס להריגת עובר כאל הריגת ילוד

שלישית, אין הורגים את העובר בידיים, אלא בדרך 'גרמא' (הרב זילברשטיין 'אסיא' מ"ז-מ"ח כסלו תש"ן עמ' 7-13). יש שהתירו הפחתה זו מטעם אחר, והוא שאין עובר נחשב כחי לעניינים שונים, רציחה (רמב"ם רוצח פ"ב' ה"ו), וחילול שבת, ועל כן תינוק כזה שאין איסור גמור ברציחתו, ואין חיוב גמור להצלתו מטעם שישמור שבתות הרבה, אין עניין להצילו ומותר להפילו (תחומין כרך י"ז, בין עובר לעובר, הרב פרופ' נחום רבינוביץ עמ' 340-343).

כך גם מובא בשמו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (נשמת אברהם חו"מ סי' תכ"ה ס"ק א' 21). בשאלה את מי, או כמה עוברים להוריד, אין ההלכה מתערבת, את זאת יקבעו המומחים לאולטרסאונד מיילדותי, 'וראיתן על האבנים' מן הסוג המודרני, כשמגמתם להמשיך דרכם של המיילדות העבריות, 'ותחיינה את הילדים'.

הפוסט כן ירבה וכן יפרוץ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

עם ישראל נאנק תחת עול השעבוד, והיה במשבר גדול, מיואש. גם הנהגתו היתה חסרת אונים: "עמרם גדול הדור היה כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' אמר לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו! עמדו כולן וגירשו את נשותיהן! אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות וכו'" (סוטה יב א).

הבחירה במשה ולא באהרון מלמדת שלפעמים בשעת משבר ושינויים היסטוריים, יש צורך במנהיגות מסוג אחר

ההנהגה הקיימת לא התאימה להנהיג את העם במצב המשברי שנוצר, ולהוביל אותו לשחרור מהשעבוד וליציאה ממצרים. נדרשה הנהגה מסוג אחר! היה צורך לחולל שינוי בהנהגה!

התורה מתארת את ההתגלות של הקב"ה למשה רבנו בסנה, ואת הדרישה למנותו כשליח וכמנהיג של העם בזמן המשבר הגדול, כדי להוביל את תהליך השחרור מעבדות לחרות ולעמוד כנגד האימפריה המצרית. משה רבנו נרתע מגודל השליחות וחשש שלא יזכה לאמון העם: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ד'" (שמות ד א). עפ"י חז"ל הקב"ה 'נזף' בו על הטלת הספק באמון העם: "אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין" (שבת צז א).

אולם, ניתן גם 'לסנגר' על משה רבנו. לחששו היה על מה להסתמך. מינויו הוא בלתי צפוי, הוא אינו מוכר לעם די הצורך, ואינו ידוע כדמות מובילה שניתן לסמוך עליה כהנהגה, ובזמן משבר היסטורי, ובהתמודדות מול האימפריה המצרית רבת העוצמה על אחת כמה וכמה: "והנה משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות, וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה ועוסק בחכמות חיצוניות, ומלובש ומדבר כמצרי, וכו'. ולפי דעות בני האדם היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרון קדוש ד' שהיה נביא עוד במצרים, וכו'. וזאת היתה טענת משה רבינו שיאמרו ישראל 'לא נראה אליך ד". (הנצי"ב 'אחרית כראשית'  'הסכמה' לספר "ילקוט א"י").

הבחירה במשה ולא באהרון, מלמדת שלפעמים בשעת משבר ושינויים היסטוריים, יש צורך במנהיגות מסוג אחר, שתיתן מענה לאתגרים החדשים ותשיב את התקווה. אולם יש כאלה שדווקא בשעה זו נושאים עיניים בתקוה למנהיגות הקיימת והמוכרת, בצפייה שהיא שתיתן מענה מנהיגותי למצב המשתנה. תקווה שעלולה לנחול אכזבה משום שכשהשתנה המצב, ו"מה שהיה הוא לא מה שיהיה", המנהיגות הקיימת כבר אינה מתאימה. בשעה של שינוי נדרשת מנהיגות שונה שמותאמת למאפיינים של השינויים והזמן "פרנס לפי דורו" (ערכין יז א). זה הזמן למנהיגים חדשים. אף כאלה שלפני כן היו אנשים אנונימיים. אולם אז ישנם אנשים חשדניים שמעלים ספקות בהתאמתם להנהגה, משום שהם לא היו מוכרים להם עד כה.

על כן נדרש הקב"ה לתת בידו של משה 'אות' שיבטא את מהות ה'מהפך' המתבקש בהנהגה, ויורה על התאמתו: "ועל זה הראה הקב"ה אות המטה שנהפך לנחש. והיה ראש המטה לראש הנחש וקצה המטה לזנב הנחש. וציווהו ה' לאחוז בזנבו ונתהפך למטה, והיה ראוי להיות שוב קצה המטה מה שאין מקום לתופשו כך בכפו, אבל לא כן היה, אלא 'ויהי למטה בכפו', היינו שנתהפך קצה המטה להיות לראש המטה וכדרך שתופשים המטה בכף. ובזה, הראה שאף על פי שאינך כדאי בעיניהם אלא להיות זנב לאריות. מכל מקום בזכות האבות נהפך משה רבנו ראש מנהיגי הדור שהוא משל ל'מטה' ו'שבט'" (הנצי"ב שם, ובהע"ד).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

הפוסט שינוי בהנהגה בתקופה של שינוי היסטורי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מי כתב פסקה זו המצדיקה את תלמידי החכמים וממעיטה בערכם של הלוחמים? תוכן הפסקה מתאים לדרך החשיבה החרדית, אך מי שכתבה הוא אחד העם, מההוגים המתועבים ביותר על החרדים. על אחד העם, הוא אשר גינצבורג, נוהגים החרדים להצהיר שגם אם הים היה נקרע לפניו ובמיוחד בשבילו, עדיין היה ממשיך לכפור בכל.

אלא שבפסקה זו, עושה אחד העם מעשה חרדי. הוא מצביע על הערך העצום של מי שעוסק בתוכן על פני מי שנלחם. אמירה שקשה לקבל אותה, אלא אם כן מכירים את ההגות של אחד העם. לדידו של אחד העם, כאשר יוצאים למלחמה, זוהי מלחמה על קיומו של עם ישראל, אך ללא התכונות המיוחדות של עם ישראל, אין על מה להילחם, ואת התכונות הייחודיות של ישראל משיגים לא בשדה הקרב אלא בלימוד הלכות טומאה וטהרה.

האם צודק אחד העם? האם צודקים החרדים? זו אינה שאלה חשובה. השאלה הקריטית היא האם מי שלא חרדי מסוגל להבין שלחרדים יש היגיון משלהם, שמטרתם אינה לחמוק מחובה אלא ליטול על עצמם חובה. זו שאלה שאמורה להיות מופנית גם כנגד החרדים עצמם: האם אתם מסוגלים לקבל שעולם החילוני אינו רק עצלות ויצר הרע, אלא שיש לו רעיונות משלו, שיעדיו אינם אך ממון, תאוות והנאות?

עם סיום המלחמה, יעמדו החרדים בפני הציבור המדמם וייאלצו לתת תשובות לשאלות איומות שיזדעקו מעל הר הרצל ומבתי העלמין הצבאיים האחרים. מדובר ברגע נפיץ ביחסי החרדים אל מול יתר החברה הישראלית. אולם, ברגע הזה טמון גם סיכוי. אם אלו שיתייצבו מול החברה החרדית יהיו מסוגלים להבין שהנחות היסוד של החרדים אינן ניוון, ניצול ועצלות, אלא עולם שונה לחלוטין שמי שלא בא מתוכו לעולם לא יוכל להבין אותו, אם כך תישאל השאלה: ייתכן שנוכל להמשיך לנהל דיון מבלי לקרוע את התפרים האחרונים שנותרו?

עם סיום המלחמה, יעמדו החרדים בפני הציבור המדמם וייאלצו לתת תשובות לשאלות איומות

תפרים רופפים מאפיינים לא רק את היחס בין החרדים לחילונים. כל החברה בישראל תלויה על בלימה, ולאחר המלחמה העצבים יהיו חשופים יותר והטלאים שאותם ניסינו לתפור כבר לא יצליחו לעמוד במעמסה. הכובד שיוטל לא ינבע מתוכני הוויכוח אלא מחוסר האמון, מכך שתמיד נאשים את הצד שכנגד באינטרס אישי, בהיענות לשטיפת מוח, בניצול ובחוסר נאמנות. העימות עם החרדים הוא דגם לעימותים אחרים.

כי למי שאינו חרדי, קשה עד בלתי אפשרי להבין את ההיגיון הערכי של החרדים, אך הוא חייב להבין שגם החרדים אינם מבינים איזה טעם יש בעולם החילוני. בשיחה של האדמו"ר מוויז'ניץ הקודם, רבי משה יהושע זצ"ל, עם אברכים מהחסידות, קונן האדמו"ר בכאב על החילונים: "מילא עולם הבא אין להם, אבל איזה עולם הזה יש להם? מה כבר יש לחילוני בעולם הזה שלו ליהנות ממנו". קריאת הכאב הזו נבעה מתסכול עמוק, מחוסר הבנה לתופעת החילוניות. האדמו"ר לא הצליח להבין איזה טעם יש בה בכלל.

כיוצא בכך, בכל המחלוקות שצורבות אותנו, צדדי המחלוקת לא מצליחים להבין את אלו החולקים עליהם, ולכן הם אינם נותנים בהם אמון. לאיש ימין ברור שאדם הגיוני לא מסוגל להניח שפניהם של הערבים לשלום, ולכן את מי שמאמין בסיכוי להידברות יאשים באינטרסים או במחלת נפש. לעומתו, איש השמאל לעולם לא יקבל את ההיגיון בשליטה על עם אחר, ולכם יאשים את הימין בגזענות ובטיפשות.

חוסר ההבנה נובע מהנחות יסוד עמוקות שלא ניתן לגשר עליהן. כדי שנוכל להתקיים יחדיו, יש להכיר בכך שאכן עולמות אלו קיימים. כשם שאחד העם חשף בפנינו מקצת מתפיסת העולם החרדית, כך יש להניח שגם אצל מי שאינו חרדי יש תפיסות עולם, ולמעשה אין טעם שלא לייחס אמון לטענות שונות.

כדי לאחות קרעים יש להכיר את הזולת, והדרך להתאמן בהכרה זו היא להתבונן במראה. משה, שמקבל את השליחות להושיע את ישראל, טוען כלפי הקב"ה "והם לא יאמינו בי". הוא רואה בחוסר האמון את הסיכון הגבוה ביותר. משה צודק, אבל הקב"ה טוען כלפיו שהכל מתחיל במשה – אם הוא ייתן אמון בעם, בסופו של דבר, גם אם יהיו מהמורות בדרך, הגאולה תגיע.

הפוסט החרדים כמשל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בהתבוננות בתהליך ההחלמה של משה מהצרעת ניתן למצוא מאפיין נוסף. במהלך מכת הצרעת מתבקש משה להכניס את היד לחיקו ולהוציאה (שמות, ד, ו-ז) :

"וַיֹּאמֶר  ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ … וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ"

הרב מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וויזר (המלבי"ם) מסביר:

"כי האדם נברא לנטוע ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שהעולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה, שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר. והראה לו ה' כשיניח ידו בחיקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה".

לדבריו, מי שמכניס את היד לחיקו  – יושב בחיבוק ידיים, משול למת ומצורע. רק בעת הוצאת היד והחזרתה לפעולה חוזרים החיים. כך מבקש הקב"ה לשכנע את משה שלא להסס אלא לצאת ולפעול.

רק עם הוצאת היד מהחיק והחזרתה לפעולה, חוזרים החיים

מטרה זהה ניתן למצוא באות  האחרון, בהפיכת מי היאור לדם, שנחשב כמשמעותי ביותר לא רק משום שפוגע הוא באלוהי מצרים, אלא גם משום שהיאור המדמם מזכיר לעם את עברו. הדם במי היאור מסמל את דמם של התינוקות שנטבחו בעת שהושלכו ליאור.

הישיבה במצרים במשך שנים רבות הביאה את העם לאדישות. משה מבקש לנפץ את אותה אדישות ולהראות לעם את מי היאור המדממים, על מנת שיבינו שאסור להמתין ויש לצאת ממצרים מיד. ברגע שמשה יוציא את ידו מחיקו יוכל הוא לפעול ולהנהיג, וברגע שהעם יזכור את עברו באמצעות היאור המדמם, יהיה בכוחם להתנער מהאדישות ולפעול. יציאת מצרים מותנית בנחישותו של משה להנהיג את העם, וברצון של העם לצאת ממעגל האנטישמיות. האדישות מתנפצת בזכות זיכרון העבר שמזכיר לנו שאסור לשבת בחיבוק ידיים.

בחודשים האחרונים אנחנו מבינים שאל לנו לשבת בחיבוק ידיים. הטבח הנוראי היה צלצול השכמה לפעולות יזומות כנגד המרצחים והאויבים שמסביבנו ולא חלילה לשבת יותר בחיבוק ידיים.

הפוסט לא לשבת בחיבוק ידיים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האם זה הרגע שבו מקבל הוא על עצמו תפקיד או כהונה רשמית, שכרוכים  בהנהגת ציבור – ויהא זה הציבור הרחב, חיילים בצבא, אנשים בארגון – או שמא זרעי המנהיגות – על מאפייניה ותכונותיה – נשתלים בו כבר זמן רב קודם לכן, לעתים משחר חייו, ורק ביטוים החיצוני מתגלה בבת אחת בחלוף הזמן או שמא "על הרצף", בתהליך איטי מתמשך?

על דרך הכלל, אנו מכירים את תולדות חייהם של מנהיגים רק בהיותם אנשים בוגרים. לעתים, רק בערוב ימיהם. כך, למשל, מן המקרא איננו יודעים כמעט דבר על תולדות אברהם אבינו עד הגיעו לשנת ה-75(!) לחייו, עת נצטווה ללכת מחרן לארץ ישראל. כדרכם, ביקשו חז"ל ל"מלא את החלל" והעניקו לנו עדויות על מעשי אברהם שכבר בגיל שלוש הכיר את בוראו, ובעודו ילד כבר נתץ את אלילי אביו תרח.

אכן, כאמור לעיל, בדרך כלל אנו פוגשים את המנהיג כשהוא כבר אדם בוגר, בעיצומם של חייו. חריג לכלל זה הוא סיפור חייו של משה רבנו, אדון הנביאים ודגם, אות ומופת לכל המנהיגים שבאו אחריו.

באופן יוצא דופן, אנו יכולים לעקוב אחר לידתו, ואפילו אחר הריונו(!), ודומה שכמעט כל ילד מישראל מכיר את הסיפור (שמות ב): " וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.  וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶה. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה".

בשונה מדתות אחרות, שבהם ה"מושיע" ואבי האומה נולד מ"רוח הקודש, או באופן פלאי, לידתו של משה רבנו מתוארת כתהליך טבעי לחלוטין, של הריון, לידה ובכי ראשון.

ההגה הראשון שמוציא מפיו משה אינו נאום חוצב להבות אש או בעל תוכן פלאי כדרך הדברים שיישא משה בהמשך חייו אלא רק קולות של בכי. "והנה נער בוכה". שמא ביקשה התורה להדגיש בכך את אנושיותו של משה (ומסיבה זו גם מקום קבורתו לא נודע, שלא יהפכונו לאליל).

שלא כאלילי העמים או מלכיהם (כגון פרעה שלפי מדרש חז"ל יצא ליאור כדי להטיל שם בצנעה ובאין רואה את מימיו, שלא יכירו כי בן אנוש הוא), משה רבנו מתגלה לעינינו בראשית דרכו כאחד האדם. הוא אינו מתנכר לרגשותיו, ויודע גם 'לבכות',  כשהשעה יפה וצריכה לכך.

ברוח זו ביטאו חז"ל גם את רגישותו של משה לסבלו של ה'אחר'. לפי המדרש, כאשר הלך משה לרעות את הצאן ברח טלה קטן מן העדר. משה רבנו לא עצם עיניו מראות, ועשה מאמץ כדי להשיבו לעדר. וגם בזה ניכר מנהיג: ביכולתו לדבר ולטפל לא רק ב"שועי העם", נכבדיו ושריו, אלא גם בחוליות החלשות ביותר המצויות דרך כלל בשולי החברה ואין איש שת ליבו אליהם.

"וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד. וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה. וַיְהִי לָהּ לְבֵן. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה. וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.  וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה. וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו. וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו".

33 מילים בסך הכל. שני פסוקים, סמוכים. בקצב הסְטַקַטוֹ. אך איזו תהום פעורה ביניהם, בין ה"ויגדל" הראשון ל"ויגדל" השני!

ה"ילד" הראשון אינו אלא חסר ישע אנונימי, בֵּן בלי שם בֶּן שלושה חודשים, פאסיבי לחלוטין, המוּבָא ממקום למקום משל היה חפץ המיטלטל מיד ליד באמצעות חברת הובלות.

אֵם התינוק מניחה אותו בתיבה. "האחות הגדולה" ניצבת מרחוק לשמור עליו. לימים הוא "מוּבא" אחר כבוד לבת פרעה, כטפל לה, והיא זו שקוראת בשם שילווה את אדון הנביאים ורבבות מצאצאיו. התינוק שותק, לכל היותר בוכה. הא ותו לא.

80(!) שנה חולפות, "חור שחור" שאנו מדלגים עליו בקלילות, כמבלי משים. והנה לפנינו איש אחֵר, שונה לחלוטין. בניגוד מוחלט ל"ויגדל הילד" הראשון, שלאחריו נותר משה אילם, אדיש, פאסיבי לחלוטין, ה"ויגדל משה" השני, מציב לפנינו מנהיג גדול וגדול. משה יוצא אל אחיו, רואה בסבלותם, ועושה מעשה.

חובת הדיין להציל עשוק מיד עושקו, ויהא זה כל "עשוק", אפילו מי שאינו יהודי

כדרכה של פרשנות פנים-מקראית, אפשר שפרשנות "גדולתו" של משה טבועה בהמשך הפסוק עצמו: "ויגדל משה". ומהי גדולתו? ש"יצא אל אחיו, ראה בסבלותם" ופעל לחלצם ממֵצַר. כך בשעבוד מצרים, וכך בחלצו את בנות יתרו מפני הרועים שביקשו לגרשן. לא עוד עצימת עיניים או אדישות.

ביטוי עז ל"תורת המנהיגות" כפי שהיא מתגלה לעינינו מפרשת חייו המוקדמת של משה נמצא גם בהמשך הפרשה. כאשר ביקש הרמב"ם למנות בהלכות סנהדרין את תכונותיו הרצויות של דיין מישראל, הוא כולל בין השאר גם את "לבו האמיץ": "ובכלל 'אנשי חיל' שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר 'ויקם משה ויושיען'" (שמות ב, יז).

אכן, הבאת הראיה ממשה רבנו ולא פחות מכך, מהפסוק שעליו נסמך הרמב"ם, אומרת דרשני. כידוע, על דרך הכלל הרמב"ם נמנע בחיבורו "משנה תורה" מציון מקורות להלכותיו. בשל כך, אף זכה לביקורת חריפה של מבקריו ומשיגיו עד כדי כך שאחד מהם הציע לקרוא לחיבורו נטול האסמכתאות "מְשַנֶה תורה(!)" במקום "מִשְנֶה תורה").
זאת ועוד: היה וכבר חרג הרמב"ם ממנהגו והביא במקום זה סעד וסֶמֶך לדבריו, מה טעם הביא דווקא פסוק זה כראיה?

ושמא תאמר שהרמב"ם, כדרכו, מביא ראיה ממשה רבנו, אדון הנביאים, מה טעם הביא ראיה דווקא ממעשה זה של משה רבנו? והלא היה יכול להביא ראיה משני מעשים דומים שבהם הציל משה רבנו את אחיו: בפעם הראשונה (שמות ב, יא-יב) מציל משה איש עברי מיד מכהו ומענהו שהיה "איש מצרי", כמו שנאמר: "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול", מעשה שבוודאי ראוי להערכה גדולה (לפחות בעיני המתבונן בפשט הכתובים על רקע מקומו וזמנו של המעשה), וכך, מקל וחומר, בהיות משה רבנו נתון בעקבותיו לסכנת חיים.

בפעם השנייה, למחרת היום, רואה משה "שני אנשים עברים נצים". אף כאן משה לא נותר אדיש או שווה-נפש. הוא נזעק לעזרת העשוק-המוכה, ואמר לו, לאותו רשע: "למה תכה רעך?" (שם, יג), מעשה שבעקבותיו היה חשש ממשי כי ילשינו עליו. באותה שעה היה משה נתון בסכנת מוות עד שהוכרח לברוח מפני פרעה לארץ מדין (שם, יד-טו).

מה טעם מכל שלושת המעשים בחר הרמב"ם להביא ראיה דווקא ממעשה הצלתו של משה את בנות יתרו? מעשה שבזמן התרחשותו עדיין לא היה משה – "משה רבנו", מנהיג ומורה דרך, אלא איש מן השורה, ומכל מקום ברור שלנסיבות אותו מקרה אין כל זיקה לתנאי הכשירות של דיין בבית הדין, שאותם ביקש הרמב"ם לסמוך בדבריו.

ועל אחת כמה וכמה שה"עשוקות" במקרה זה לא היו כלל בנות ברית אלא בנותיו של יתרו, כהן עבודה זרה, שלפי חז"ל לא הניח אליל בעולם שלא עבדו(!)

שמא ביקש הרמב"ם ללמדנו את חובת הלב הטבעית והמוסרית של כל אדם, ומקל וחומר חובה המוטלת על הדיין: הצלת עשוק מיד עושקו, ויהא זה כל "עשוק", אפילו מי שאינו יהודי. ואולי מקל וחומר הצלת "עשוק" מעין זה שאינו אלא "עשוקה", אישה מושפלת, שמראש מעמדה היה נחות באותן נסיבות, המגורשת בבוז מן הבאר על ידי "רועים" גברתנים ובריונים, אדירי כוח ורבי אֵימה.

הפוסט מנהיג נולד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נזכרתי איך לפני כמה שנים, בבית ספר יסודי אחר, ישבתי באספה מול זוג הורים של תלמידי כיתתי (כיתה ו'), שמאוד היה חשוב להם לדעת כמה הילד שלהם קיבל במבחן במתמטיקה.
אבא שלו, שהציג את עצמו בתור ראש צוות בחברת הייטק מוכרת וידועה בע"מ, ציין בפניי בגאווה לא מוסתרת שמכיתה ג' הוא לא זוכר ולו פעם אחת שבה הוא קיבל במתמטיקה פחות מ-95.

"למעשה", נצצו עיניו בהתלהבות, "אין אצלנו במשפחה מישהו שאין לו מוח ריאלי. זה בגנים שלנו!" סיים בחיוך מנצח.
לאחר מכן, החרתה החזיקה אחריו אשתו ש"כל הילדים שלנו נשלחים ל'סאמר סקול' בלונדון ובארה"ב. הילדים יודעים שהם יכולים לפשל בכל מיני דברים, אבל אין – במתמטיקה ובאנגלית אנחנו לא רואים בעיניים. בזה הם ייתנו את הנשמה שלהם". כשראו ששידרתי אדישות מסוימת נוכח ההתלהבות שלהם, הוסיפו ליתר ביטחון: "אי אפשר להצליח היום בעולם בלי מתמטיקה ואנגלית".

אחרי הסקירה במתמטיקה ואנגלית שהוציאה את ההורים האלו מאושרים ומרוצים הם ביקשו ממני סקירה מהירה גם בשאר המקצועות. וכך, עברתי ציון אחרי ציון, בתורה ובלשון ועוד, ועשיתי נחת להורים המאושרים שהוקירו את גורלם הטוב שהועיד להם בנם.

"למעשה", נצצו עיניו בהתלהבות, "אין אצלנו במשפחה מישהו שאין לו מוח ריאלי. זה בגנים שלנו!"

לבסוף, כחכחתי בגרוני ואמרתי להם: "אחרי שעברנו על כל הציונים שלו, אני רוצה ברשותכם לדבר קצת חינוך. אתמול בטיול השנתי ייעדנו שקית אשפה שתאסוף את כל הפסולת של כל הכיתה. השקית הזו עוברת מתלמיד אחד לשני למשך עשר דקות. בכל פעם שביקשתי ממנו לאסוף את האשפה, הוא התחמק באלגנטיות ובחיוך והעביר את השקית לחבר אחר. כל החברים בכיתה אספו את השקית חוץ ממנו".

אמא שלו חייכה ואמרה לי: "כן, אני מכירה את זה. ככה הוא. גם בבית הוא מתחמק מעבודות הבית. אנחנו מנסים ללמד אותו". הסתכלתי על אביו בניסיון להבין איפה הוא בכל הסיפור, אבל האבא היה עסוק בכלל בסמארטפון שלו. בטח קיבל הודעה ממש חשובה מחברת הייטק שלו.

נותרה לי עוד דקה למפגש איתם. התלבטתי אם לפתוח נושא חדש ולספר להם איך הילד המצטיין שלהם לא מפסיק לרדת על תלמיד אחר בכיתה שלי. איך הוא דורס אותו ומשפיל אותו בפני כל הכיתה, ומבחינתי מדובר במעשים שלא ייעשו, אבל הם כבר התכוננו ללכת והתנצלו כי הם "ממש ממהרים".
קבענו שיחה טלפונית וסיימתי את הפגישה איתם בתחושת תסכול מטורפת. ידעתי שבעולם שפוי הייתי מפסיק את השיחה אחרי שלוש דקות ואומר להם: "תסלחו לי! אבל אני, מחנך בישראל, מצהיר בזאת שהרבה לפני מתמטיקה ואנגלית מעניינות אותי המידות של הילד שלכם. וזה גם מה שאמור לעניין אתכם. כן, הרבה לפני הציונים המדהימים שלו במתמטיקה, באנגלית, בעברית ובתורה".

הייתי אומר להם שמתמטיקה לא תגרום לילד שלהם לעצור טרמפ בחורף לאדם שעומד בתחנה ומחכה שרק יראו אותו, כמו שאנגלית טובה לא תגרום לילד שלהם לראות נשמה של ילד דחוי.

ומאז השיחה הזו, אני משתדל בכל אספת הורים להקצות מקסימום 3 דקות למעבר על ציונים, ובשאר הזמן לומר להורים איך הילד שלהם גדל להיות בן אדם ומה החשבון של הלב שלו.

הורים! ציונים במתמטיקה ובאנגלית תוכלו גם לשמוע בטלפון. תשאירו את הזמן היקר עם המחנך לגלות אם הילד שלכם מרים את הכיסא בסוף היום.

כי התואר הכי חשוב שהוא יוכל להשיג לעצמו הוא לא תואר ראשון או שני. התואר הכי חשוב הוא התואר 'בן אדם'.

הפוסט הנה הדבר החשוב שאתם צריכים לדעת על אספת הורים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מנהיגים גדולים שונים בדרכם ובתכונותיהם. גישות חדשות יותר מתמקדות בסיפור חייו של המנהיג ובחוויות שעיצבו אותו להיות מי שהוא, מתוך הבנה שבמנהיגות יש אלמנטים מולדים אבל היא בעיקר מתעצבת לאורך החיים. התכונה המרכזית שאנחנו מוצאים בתחילת דרכו של משה היא האחריות, חוסר היכולת לעמוד מנגד כאשר מתרחש עוול. תכונה זו הולכת, נבנית ומתעצמת בזכות החוויות שנקרות בדרכו של משה.

"ויגדל משה ויצא אל אחיו ויראה בסבלותם" – משה, שגדל בבית פרעה, יוצא לבחון את עם העבדים מחוץ לארמון. "וירא איש מצרי מכה איש עברי" – משה מזהה עוול ולא יכול לשאת אותו. למרות הסכנה הוא פועל, והדבר חוזר על עצמו שוב במריבה בין שני העברים. "ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם" – גם כאן משה לא יכול לעמוד מנגד, לוקח אחריות על הסיטואציה ומתקן את העוול שנגלה לנגד עיניו.

מתוך כך תמוהה תגובתו של משה לקריאתו של אלוקים בסנה. ניתן לפרש את דבריו של הקב"ה כך: ראיתי את האחריות שלך לגבי הכלל, את הרצון שלך לתקן את הרע, את הכמיהה שלך לתקן ולעשות צדק. הנה, אני נותן לך תפקיד רשמי בשליחות אלוקית, ובו תוכל להמשיך בתפקיד הלא רשמי שלקחת על עצמך.

משה הוא גם עניו מאוד, וזו התכונה המרכזית שנלמדת מדמותו לאורך הדורות. אותם חוקרים שניסו למצוא תכונה משותפת למנהיגים, ודאי לא ציינו את הענווה כאחת מהן. אפילו להיפך, נהוג להגיד שאצל המנהיגים הגדולים, גם הטובים שבהם, יש מידה מסוימת של שאיפה לכוח. זה הדלק שמניע אותם להתקדם לעמדות השפעה.

כדי להפוך אדם שיש בו אחריות גדולה, אקטיביות, יוזמה ומצד שני גם ענווה גדולה ואף קושי לעמוד ולדבר מול קהל, למנהיג, צריך מנהיג נוסף שילך עימו בדרך. המכילתא (בא, פרשה א) לומדת מהפסוקים שלפעמים משה קודם לאהרון ולפעמים הפוך: "ששניהם שקולין זה כזה". ההבנה שגם המנהיג הגדול צריך לשלב ידיים עם אחיו כדי להוביל את עם ישראל למטרה היא שיעור חשוב למנהיגים גם היום. לצד התכונות הטובות והחוויות שמעצבות את מנהיגותם, כדי להצליח להוביל באמת צריך שילוב של תכונות שונות עם מידה רבה של אמון ושיתוף פעולה.

הפוסט מהן התכונות הדרושות למנהיג? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרמב"ן מסביר זאת כשהוא משתמש באחת מעובדות החיים. אנשים אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר. משקרים בדרך מתוחכמת. כך נהג פרעה. הוא אמר לבני עמו על בני ישראל "הבה נתחכמה לו", ומייד עבר לביצוע. אין במקרא הוכחה כתובה שהמצרים הכריזו על שינוי במעמדם של בני ישראל מאזרחים לעבדים. עם זאת, בפועל כך עשו. התורה היא שמגלה לנו כי מדובר בְּעַבְדוּת, בכך שמשתמשת בַּפֹּעַל עבד – "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", "עבודה בשדה", "אשר עבדו בהם" ועוד.

הרמב"ן מסביר כי מדובר בתהליך הדרגתי. פרעה לא יצא נגד עם ישראל באופן חזיתי ומיידי. תחילה הטיל עליהם יותר מס, אחר כך חייבם בעבודה קשה, ורק בשלב השלישי שיסה בהם את שוטריו. כך נהג גם בעניין השלכת ילדי ישראל ליאור. ניסה לעשות זאת בחשאי, באמצעות המיילדות, על מנת שלא ייראה כרוצח ילדים. רק כאשר המיילדות לא נשמעו לו, קרא בגלוי לעמו: "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו". הוא הסית את עמו נגד בני ישראל בקצב איטי אך מתמיד. כך עובדת תעמולה. כך עובדת הסתה. כך עבדה עלילת הדם האנטישמית. כביכול, לא את היהודי חיפשו, אלא רק את אותו אדם שרצח ילד למטרת אפיית מצות.

הנאצים פעלו בשיטת הסלאמי המפורסמת. צעד אחר צעד דחקו את רגלי היהודים מהחברה. תחילה מהעסקה במנגנון הציבורי, המשך בהרחקת הילדים מבתי הספר ועד 'אריזציה' מוחלטת – גניבת הרכוש היהודי. היהודי הפך 'רחוק מן העין – רחוק מן הלב' והדרך להשמדה הייתה סלולה. בהולנד נפתחו מחנות עבודה ליהודים 'מובטלים' כביכול. אחר כך נאמר להם כי יועסקו בגרמניה. הם התלבשו במיטב בגדיהם, וכולם רכשו כרטיסי נסיעה ברכבת שלקחה אותם היישר לאושוויץ.

לפי הרמב"ן, צריך להיזהר היטב ממכבסת מילים

אפילו שם, במחנה הנורא, לא הבינו מה קורה. במשפט אייכמן נשמעה העדות הבאה:

" – אתה זוכר שיחה עם רופא הולנדי? – כן, רופא יהודי זה היה טרי. כלומר, הוא בא מוסטרבורק [מחנה בהולנד] ושאל אותי: 'תגיד, קולגה, מתי אראה את אשתי וילדיי?' שאלתי אותו: 'מה סיבת השאלה הזאת?' הוא ענה: 'אמרו לי אלה ברמפא בבירקנאו, כי הכשירים לעבודה הולכים למחנה נפרד בו יקבלו טיפול טוב יותר. אחרי שבועיים יהיה מפגש מסוים עם המשפחות לזמן מה'. הוא שאל אותי מתי יהיה המפגש ואיך יהיה המפגש. – סיפרת לו שאין מפגש עם המשפחות? – סיפרתי לו את האמת ואחר כך הצטערתי. – מה הוא אמר לך? – ענה לי: 'לא פלא שהגרמנים מאשימים את היהודים בסיפורי זוועה. זה בלתי אפשרי מה שאתה מספר'. הראיתי לו את הקרימטוריום, שהיה כ-300 מטר מהמחנה שלנו ושאלתי אותו: אתה רואה את הבניין הזה, מה זה? הוא אמר לי זאת מאפייה… – מה קרה לו אחר כך? – כעבור שבועיים נפגשתי איתו במקרה… הוא אמר לי: 'קולגה, אתה צדקת, זהו רצח!" (ד"ר אהרון ביילין, עדות במשפט אייכמן).

כך עובדת תעמולת השקר הערבית נגדנו גם היום. מדברים על 'פתרון שתי המדינות' מבלי לומר "שתי מדינות לאום – יהודית וערבית". כוונתם האמיתית – מדינה אחת נקייה מיהודים, והשנייה – מדינה שתקבל לתחומיה את כלל 'הפליטים' הערבים – כ-5 מיליון נפש. למעשה, זו תהיה מדינה אחת 'מהנהר ועד הים' – מדינה ערבית בה היהודים יהיו מיעוט, אם בכלל.

לפי הרמב"ן, צריך להיזהר היטב ממכבסת מילים. פרעה נמנע מלקרוא לילד העברי בשמו, ונגרר לכך רק כאשר בני עמו כבר סברו שזה או הם או העם העברי. השיח המסתיר הוא פסול ומסוכן. צריך לקרוא לילד בשמו.

Yaakovspok1@gmail.com

הפוסט 'לקרוא לילד בשמו' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.