ליבי ליבי עם משפחות החטופים. אני לא יודע איך הייתי מתנהג לו הייתי אחד מהם. בעיניים שלי, הקו החדש שחלקן בחרו, והדגש הוא על 'חלקן', לא בטוח שיקדם את מאבקן הכל כך צודק.

ראשית, בהכנסת הדרישה לבחירות כאן ועכשיו, הן מפסידות תמיכה אזרחים לא מעטים ששותפים למאבק לשחרור החטופים, אך סבורים שבזמן מלחמה, בחירות זה הדבר האחרון שנחוץ. בהיבט הפוליטי, גם לא נראה שגנץ ואיזנקוט ימהרו לעזוב את הספינה הטובעת. אפילו החרדים, חרף הצו שניתן בבג"ץ בעניין הגיוס לצה"ל והפסקת התקציבים לישיבות, אינם ממהרים להניח את המפתחות, אלא ינסו למצות עד תום את האפשרות להסדיר את העניין מתוך הישיבה בממשלה. נכון, הלחץ בהפגנות שהולכות ונהיות סוערות יותר ויותר, מופנה לא רק כלפי הממשלה והכנסת אלא גם כלפי הציבור הרחב, מתוך תקווה שיתעורר, ייצא מהאדישות ויצטרף למחאה ברחובות. אני מעריך שזה אומנם ילך ויתרחב. דא עקא, לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שסינוואר וחבר מרעיו (כולל חיזבאללה ואף מדינות במערב) מתרגמים את המהומות ברחובות ישראל כעדות לחולשה בחברה בישראל, לקרע ההולך ומעמיק, כפי שהעידו מחבלי נוחבה שנשבו, שזה מה שדחף אותם לצאת לטבח ב-7 באוקטובר. אז, עם יד על הלב, זה שווה?

ועוד, מה חשים נוכח הכמעט מלחמת אחים הזו ברחובות, חיילינו שנלחמים בחאן יונס ובמקומות אחרים, אלה שמחרפים נפשם במאמץ לחלץ גופה של ישראלי/ת ומוכנים להקריב חייהם בשביל המטרה הזו? מה הם חשים כשהם רואים את הקרע בעם הולך ומעמיק מחדש, כאילו שכחנו את 7 באוקטובר? זה זורק אותי לקהלת פרק ג': "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק". אני בוחר ב"עת לחבוק". קטונתי מלייעץ מה כן נכון וניתן לעשות. הרבה יותר קל לומר מה לא – לא "להשליך אבנים". לא להבעיר מדורות בכבישים וגם לא בלבבות.

משהו יזוז?

גם לתפיסתי, אני הקטן, נושא הגיוס לצה"ל הוא עניין שלא בג"ץ צריך להכריע בו. זהו תפקידה של הכנסת. שופטי בג"ץ לדורותיהם חשבו כך, ובמשך עשרות שנים נמנעו מלתת הלכה פסוקה בעניין. כבר השופט יצחק כהן אמר בזמנו כי "השאלה אם יש או אין לגייס תלמידי ישיבות, היא ביסודה בעיה ציבורית, שיש להשאיר אותה בידי הגורמים הפוליטיים, שמתפקידם להכריע בעניין זה". זו הסיבה שהשופטים לדורותיהם רק ניסו לכוון את חברי בית המחוקקים שיוציאו כבר מתחת ידיהם איזה משהו שלא יזעק עד השמיים באפליה שבו, בחוסר השוויוניות שבו. עתה, כך נראה, כלו כל הקיצין. משראו השופטים את היחס הלא רציני של הממשלה לנושא, ולאחר כל הדחיות שנתנו במהלך השנים, החליטו לעשות מעשה. אי אפשר לחשוד בשופטי בג"ץ, עם כל היותם מורמים מעם, שהם עיוורים למה שקורה בעם. בשני הצדדים. אצל החרדים מזה ואצל "השאר" מזה.

בעיניים שלי, הצו משבוע שעבר היה מעין "קריאת השכמה ואזהרה" לכל הצדדים. לראש הממשלה ולשריו הרלוונטיים, לציבור החרדי ובעיקר למנהיגיו הרוחניים והפוליטיים, וכן לצה"ל. מה שהיה – לא יהיה. קחו עצמכם בידיים, גלו רצינות, תראו כיוון חיובי, שמשהו סביר זז, ובהסכמה, אז יש סיכוי שאנחנו בג"ץ "נבלע" את זה. לטעמי, הן נתניהו, שזקוק לאצבעות של המפלגות החרדיות, והן המנהיגות החרדית, היו חייבים את הירייה באקדח המעשן הזה. אם יתעשתו, לא בטוח שהאקדח יירה גם במערכה השלישית. ובחדריי חדרים אכן יש מגעים.

בתחושת בטן, אני סבור שמשהו יזוז. גם על דעת חלק מהמנהיגות החרדית. למשל, הסכמה על הקמת ישיבות הסדר חרדיות בבקעת הירדן ובאזורים סמוכים לגבולות אחרים. התלמידים שם יעברו הכשרה צבאית בסיסית, ויאבטחו את האיזור. זה ישחרר גדודי מילואים למשימות אחרות. יוסי יהושע כתב ב'ידיעות אחרונות', ששוקלים להקים לצעירים חרדים ישיבות כאלה ביו"ש, במסגרת אזרחית ייחודית שתוקם,  (על כל ההקפדות הנדרשות), והתלמידים האלה יהיו חלק משמעותי מההגנה המרחבית ביו"ש. שוב, הרבה גדודים יתפנו למשימות אחרות. הוזכרה גם האפשרות להקים גדוד חרדי נוסף על 'נצח יהודה', פתיחת מסלולים ייעודיים נוספים כמו אלה שכבר פועלים בהצלחה רבה בחיל האוויר וב-8200. דובר על הקמת יחידה מיוחדת לחרדים שתתפעל את כל העניינים הטכניים של מטוסי הקרב, ובמישור האזרחי דובר על אפשרות של הכנסת זק"א וארגוני התנדבות חרדיים נוספים למסגרת ממלכתית מחייבת, ועוד ועוד. אני רוצה להאמין שגם בקרב חלק מההנהגה החרדית נפל האסימון שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.

ובצד השני, הן בצה"ל והן בנו, שקצה נפשנו מהיעדר השוויון בנטל, צריכים להתאפק מלפרוק את הכעס האצור על המשתמטים, ולהכיל את זה שלא ניתן לשנות אורח חיים ומוסכמות של 75 שנה בהינף פסק דין אחד. דרושה פה אבולוציה ולא רבולוציה. לדוגמה, אם כיום בשנה מתגייסים 1,300 חרדים מתוך שנתון של 13,000 צעירים, בשנה הראשונה יש להגדיל ל-3,000 מתגייסים, אחר כך באלף נוספים בכל שנה, עד מספר הגיוני, נאמר של כמחצית משנתון הגיוס. אחר כך נדבר על ההמשך, מתוך הבנה והסכמה שמכסה מסוימת של עילויים יהיו פטורים לגמרי משירות. כל השאר – יחויבו בשירות צבאי או אזרחי (מותאמים לאורח חייהם), וייעשה מאמץ למצוא לכל אחד את המסגרת המתאימה לו.

תשאלו, איך ההערכה הזו שלך מסתדרת עם כל ההתבטאויות של המנהיגים החרדים מאז פסיקת בג"ץ ששוללים גיוס מכל וכל? הם באמת שוללים, וימשיכו להתבטא כך. ולא לדאוג, אף אחד מהם לא יארוז את המזוודות ויברח לגולה. יהיו הפגנות, יהיו צעקות, יהיו אולטימטומים פוליטיים, אבל בשטח תחל התעוררות. מלמטה. הציבור החרדי כבר אינו דבק אחד (כמו שה'סרוג' אינו אחד). ההליכה בעיניים עצומות אחר המנהיגים הרוחניים כבר לא מה שהייתה פעם. רבים גם במגזר החרדי כבר מפנימים שהחיים הם לא שחור-לבן. יש הרבה גוונים של אפור. ראו כמה מכוני מחקר חרדיים מחפשים לנווט את הספינה החדשה של החרדים המודרניים. כך יש גם כמה וכמה רבנים מהמגזר שפועלים תוך תיאום מלא עם המדור המיוחד לחרדים בצה"ל להביא לשם חברה' מתאימים, חלקם איכותיים. אם לא נסתמך רק על התקשורת החרדית והרגילה, אלא באמת נתפוס שיחות אקראיות עם חרדים צעירים שנפגוש ברפטינג על הירדן או בסקי בשווייץ, או ניזום מפגשים כאלה עם חרדים מודרניים בשכונה, ניווכח כי יש על מה לדבר. כולל על גיוס, במגבלות, כמובן. וזו יכולה להיות התחלה טובה.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שסינוואר וחבר מרעיו מתרגמים את המהומות ברחובות ישראל כעדות לחולשה בחברה בישראל, לקרע ההולך ומעמיק

אותו אמסלם, אותה עתירה

למי שתהה לאן נעלם כבוד השר דודי אמסלם, הנה אנשי בשורה אנחנו: אמסלם כאן, ומרגיש ב"ה טוב. אחרי פסיקת בג"ץ בנוגע לגיוס חרדים, הגיש אמסלם עתירה לבג"ץ נגד שר הביטחון יואב גלנט, 'הפוקד' ונגד היועמ"ש, בדרישה שיגייסו לצה"ל או לשירות הלאומי גם צעירים ערביי ישראל. לא שאלתי את אמסלם, אבל אני מסתכן בהערכה שגם הוא לא בדיוק רוצה לראות רבבות צעירים ערביים עם נשק צה"לי. אבל, אמסלם שוב מחפש צומי, ומה אכפת לו להציג את בג"ץ ואת המדינה באור מגוחך לכאורה, העיקר שהחברים ייתנו לו צ'פחה.

לו הייתי חרדי, הייתי נפגע עד עומקי נשמתי מההשוואה שאמסלם עשה כאן בין חרדים לערבים. אמסלם הסביר: "החלטתי לעתור לבג"ץ, מכיוון שציבור הערבים בישראל זכאי לזכויות שמקבל כל אזרח ישראלי, אולם לא נושא בשוויון בנטל בכל הנוגע לחובת הגיוס לצבא. אני לא בונה על המוסד הזה, שאני קורא לו 'היכל הצבועים', אבל מעניין אותי לראות כיצד יצליחו לברוח הפעם מקבלת החלטה, אחרי ההחלטה שקיבלו בנוגע לגיוס חרדים… אני בעד ליצור שוויון בנטל, כך שכלל האזרחים במדינה הזכאים לזכויות יישאו בנטל הגיוס לצה"ל או בשירות לאומי (אלא אם כן קיבלו פטור או דחיית שירות כפי שהחוק מאפשר), ובכך ימלאו את חובתם האזרחית". אגב, כבר ב-2022 הגיש אמסלם, אז 'רק' חבר כנסת, עתירה בדיוק באותו עניין, עם אותו עורך דין. אז בג"ץ זרק אותם בנימוקים טכניים שלא מיצו את הנושא טרם פנייה לבג"ץ. מה עשו מאז כדי להתגבר על העניין הטכני? פנו במכתב לשר הביטחון וליועצת המשפטית לממשלה. הא ותו לא. האם בג"ץ יקבל צעד כה מורכב זה כמיצוי ההליכים טרם פנייה לבג"ץ? מסופקני. האם, למשל, אמסלם, שנבחר להיות משקיף כמעט קבוע בקבינט, העלה שם את הנושא? בעיניים שלי, סוגיית מה יתרמו ערביי ישראל היא סוגיה (נכון לעכשיו החרדים מקבלים הרבה יותר) שצריך להידרש אליה, ויש בהחלט מקום לתבוע יותר שירות אזרחי שלהם, ולו בקהילה הערבית, ויש המון מה לעשות שם. אני מקווה שבעיתוי מתאים גם זה יגיע, וגם זה יתקדם קמעא קמעא. אינשאללה. ואז, גם דודי אמסלם יהיה מבסוט. בעז"ה.

הפוסט להנמיך את גובה הלהבות, ועכשיו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שניהם למדו בצעירותם בישיבת ההסדר 'הר עציון' באלון שבות, שניהם בעלי ניסיון צבאי קרבי עשיר ואף גויסו למילואים במלחמה זו, ושניהם אנשי חינוך ברמ"ח איבריהם – אבל בעניין משך השירות הצבאי של בני ישיבות ההסדר, ח"כ משה (קינלי) טור-פז והרב ברוך וינטרוב חלוקים. חבר הכנסת מבקש לקדם מתווה שוויוני יותר, ואילו הרב טוען שהמודל הנוכחי הוא מנצח ויש להשאיר אותו על כנו. יחד עם זאת, שניהם מסכימים ששירות צבאי משמעותי וגדלות בתורה אינם סותרים אלא משלימים, ושישיבות ההסדר יכולות להוות מודל לחיקוי לעולם התורה כולו. ריאיון כפול

לאור המלחמה שעודנה נמשכת וגוררת אבדות כבדות כבר כמעט חצי שנה, ובשל המחסור בחיילים, הוקדם גיוסם של 1,300 בני מכינות קדם-צבאיות, ישיבות הסדר וארגוני שנת שירות, מתוכם 400 תלמידי ישיבות הסדר, מאוגוסט למרץ. בעקבות זאת, עולות קריאות שונות מהציבור – אלה דורשים להשוות את משך השירות הצבאי בפועל למשך השירות של חיילים 'רגילים', ואחרים מבקשים לקדם את הגיוס של ציבור שלם שכמעט שאינו חולק בעול ובמאמץ המלחמתי – הציבור החרדי.

עבור משה (קינלי) טור-פז, חבר כנסת מטעם יש עתיד וסגן יו"ר הכנסת, הסוגיה מוכרת היטב על כל צדדיה. הוא בוגר "ישיבת הגוש", אחת מישיבות ההסדר המוכרות, ועשה שם מסלול הסדר קצונה של 7 שנים, בתוכן שירת 3 שנים כחייל וקצין בצנחנים בגדוד 101 ולמד 4 שנים בישיבה. הוא הקים את היחידות החרדיות בצנחנים ובגבעתי – בשנת 2014 יזם הקמת פלוגה חרדית, שחוגגת כעת עשור, פלוגת 'תומר' בחטיבת גבעתי, ושנתיים אחרי זה נקרא על ידי הצבא להקים פלוגה דומה בח' בצנחנים. פרט לכך, הוא חבר ועדת חינוך, ועדת החוץ והביטחון ועוסק בענייני דת ומדינה. זאת ועוד, יש לו בן אחד בקבע בחיל האוויר, ובת שהשתחררה משירות צבאי בדובר צה"ל.

"אפשר לשרת ולהיות גדולים בתורה"

"בראש ובראשונה צריך לטפל בבני הישיבות החרדיות", פותח את דבריו טור-פז. "בעידן שבו אנחנו מתעסקים בשוויון בנטל ואוכלוסייה שלמה כמעט שאינה משרתת, יש לטפל קודם בה. לבוא לאלה שכבר משרתים – זה בעדיפות שנייה. אלה נתונים מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שאלה הנתונים המוסמכים ביותר בנושא ובהם משתמשים גם בכנסת: 88% מהבנים בציבור החילוני מתגייס לצה"ל, 83% מהבנים בציבור הדתי, 9% מהציבור החרדי. אם 13 אלף נערים מסיימים את החינוך החרדי – רק 1,200 מתוכם מתגייסים לצה"ל. רובם, צריך להודות, הם חרדים לשעבר. חרדים אמיתיים הם כמה מאות, ובנות לא מתגייסות כלל. לכן, צריך לראות את הדברים בהקשר הרחב: יש אוכלוסייה שלמה, גדולה יותר מהציונות הדתית, וגדלה בקצב של 4% בשנה, שלא מתגייסת כמעט בכלל, והיא האתגר האמיתי".

איך אפשר לעודד חרדים להתגייס?

"באמצעות סנקציות כלכליות, אולי גם פליליות, ולעסוק בנושא של חובת שירות בכל כיוון שהוא. באופן אידיאלי, אני חושב שכולם צריכים לשרת שירות צבאי מלא. היות שאנחנו רוצים שעולם התורה יפרח, אני מציע מתווה שבו בני הישיבות, חרדיות וציוניות, ישרתו בצבא לפחות שנתיים וילמדו בישיבה כמה שנים, למעט חריגים, בני עלייה – אלה שבאמת תורתם אומנותם, אלה שהולכים להיות גדולים בתורה – והם יקבלו את ההסדר הנוכחי. אף אחד לא צריך לקבל פטור מגיוס. רבני הציונות הדתית מוכיחים שאפשר לשרת בצבא ולהיות גדולים בתורה. זה חשוב מאוד. הרבה מחבריי מוכיחים זאת.

"לציבור החרדי, אנחנו, יש עתיד, מציעים שמתוך 13 אלף בחורים שמסיימים י"ב, יהיו כאלפיים שיקבלו דחיית שירות לגמרי, כלומר לא ישרתו כלל, והיתר יהיו במסלול של שנתיים צבא ועוד כמה שנים לימוד תורה. זה המבנה שאני חותר אליו. החברה החרדית צריכה לעבור מרחק גדול איך להכין את החבר'ה שלה לצבא – משהו שהיא לא עושה היום. הציבור הדתי לאומי עושה זאת היטב כבר 3 דורות, בצורה ראויה. את המודל הזה אני מציע גם לבני ישיבות ההסדר הדתיות לאומיות, ועדיף שיתקבל בהסכמה ובהבנה ולא בכפייה. לעומת זאת, במגזר החרדי, לצערי, צריך שיהיה היבט מסוים של כפייה, אולי כלכלית".

כמו מה?

"תקצוב אברכים ובני ישיבות בסך מיליארד שקלים צריך להיות דיפרנציאלי לפי שירות. ישיבות שיש בהן אחוז גבוה של משרתים – יקבלו תקציב גבוה; ישיבות שאין בהן מתגייסים לא יקבלו תקציב כלל. התקציב צריך להיות מותנה בשירות. לסנקציות כלכליות יש השפעה על כל המגזרים, גם על המגזר החרדי. גם חלק מההטבות הנוספות שניתנות לאברכים. ב-2003 הרבה חרדים יצאו לעבוד בעקבות הסנקציות של נתניהו, וב-2013 הרבה חרדים יצאו לשרת בעקבות הסנקציות של לפיד. אין ספק שתמריצים כלכליים משפיעים גם בעולם החרדי".

"בעידן שבו אנחנו מתעסקים בשוויון בנטל ואוכלוסייה שלמה כמעט שאינה משרתת, יש לטפל קודם בה, בחרדים, אם צריך גם באמצעים כלכליים"

בעניין ישיבות ההסדר הציוניות, של הציבור הדתי לאומי, טור-פז מאמין מאוד במפעלן, אבל חושב שיש להאריך את משך השירות הצבאי על חשבון הלימודים בישיבה. "נכון להאריך את השירות למרב ישיבות ההסדר ולהשאיר בכל מקום מכסה שיעשו הסדר מקוצר לבני העלייה", הוא חזר וטוען. "זו פשרה ראויה. להאריך את השירות כולו ל-6 שנים זה דבר שהרב ליכטנשטיין דרש מאיתנו, כמה חבר'ה שיצאו לקצונה. בשטח אני רואה שקשה מאוד לדרוש מבחורים צעירים יותר מ-5 שנים. המינון הנכון של ההסדר לרוב הבחורים, לדעתי, הוא שנתיים צבא ו-3 שנים ישיבה. וכאמור, להשאיר בכל ישיבה מספר בחורים שיעשו הסדר מקוצר, 17 חודשים.

טור-פז לא חושש שהמתווה שהוא מציע יפגע באיכות החיילים. "בני ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, גם בני המקד"צים הם חיילים טובים. אין סתירה בין השניים", הוא אומר. "הלמידה שם תורמת לצמיחה, להפוך להיות חיילים טובים. לא נראה לי שזה יינזק אם הסדרניק יעשה שנתיים צבא, אבל אפשר לחשוב על מודלים נוספים. חשוב להדגיש: אני בעד עולם ישיבות ההסדר, אני רואה בו חשיבות אדירה, הוא מודל לעצמו ולשאר החברה הישראלית".

האם שינוי מסלול ייתפס באופן חיובי או כרדיפה אחרי דתיים?

"תלוי בדרך שבה פועלים. אם באים בכפייה – זה ייתפס כדבר לא טוב; אם באים בהידברות – זה ייתפס כדבר טוב. אני מצפה מאיגוד ישיבות ההסדר שיאמר שלאור המחסור בחיילים, אנחנו נגדיל את תרומתנו מ-17 חודש ל-24 חודש, למעט איקס חריגים שתורתם אומנותם ונשאיר אותם במתווה הנוכחי. זה מהלך שהאיגוד יכול לעשות כקבוצה. הם נרתמו בנוגע להקדמת שירות, אבל אני חושב שצריך גם להאריך את השירות. יחד עם זאת, כשיש ציבור שלם שלא משרת, לבוא בתלונות לציבור הדתי-לאומי, זה לבוא ולחלוב פרה שממילא נותנת. צריך לנהל הידברות עם ישיבות ההסדר שייתנו יותר".

בעניין משתמטים "תל-אביביים", טור-פז טוען שהמספרים אינם תומכים באקסיומה הזאת. "88% מהציבור החילוני מתגייס לצה"ל", הוא מציין. "אין השתמטות רחבה. כל מי שמשתמט צריך לטפל בו ביד קשה, אבל אין תופעה נרחבת במגזר הזה".

"לא למכור משהו גדול בנזיד עדשים"

הרב ברוך וינטרוב למד אף הוא בצעירותו בישיבת הגוש. הוא שירת בשריון, ולאחר תקופת ההסדר המשיך את לימודיו בישיבה במסגרת הכולל הגבוה. הוא התחתן, הוציא הסמכה לרבנות, ויצא לשליחות של שנתיים וחצי בטורונטו שבקנדה בכולל של תורה מציון וישיבה יוניברסיטי (YU). הוא חזר ארצה, גר בתל-מונד ומשמש שם רב בית הכנסת. בשנת 2019 הוא רשם סגירת מעגל מרגשת כשחזר לישיבת הר עציון – הפעם כר"מ. כיום הוא מלמד שם בשיעור א'.

מה דעתך על המתווה שמציע ח"כ טור-פז לישיבות הציוניות?

"צריך להבחין בין שני מצבים: ראשית, עת חירום. בצו 8 ההתגייסות שלנו היא מוחלטת ומיידית. אני עצמי שירתי 101 יום, הרוב בעזה, כלוחם בשריון. בימים האלה לא הייתי בישיבה ולא לימדתי – זה פשוט. וככל שיצטרך, ודאי שנתייצב גם בעתיד; שנית, עת שגרה. ביום-יום בשגרה לא צריך לקצץ את משך הלימוד".

לרב וינטרוב חשוב להסביר ולחדד את חשיבות מפעל ישיבות ההסדר. "זהו מפעל מבורך, שזכה בפרס ישראל מפעל חיים, והתועלת שלו היא עצומה לחברה הישראלית. ישיבות ההסדר מוציאות אלפי בוגרים שמובילים ונמצאים בעמדות מפתח בחברה הישראלית, אנשים חדורים מוטיבציה ואידיאולוגיה, לא רק בהקשר הצבא. מדובר באנשים איכותיים בצורה בלתי רגילה. פגיעה בלימוד בישיבות ההסדר תהווה פגיעה גם בדבר הזה, שכל מדינת ישראל וכל עם ישראל התברכו בו".

"גם הצבא ייפגע", מוסיף הרב. "מספר בני ישיבות ההסדר שמתגייסים לשירות קרבי הוא מספר יוצא דופן. מבחינת מספר המילואימניקים, אחוזם של בני ישיבות ההסדר גבוה מחלקם באוכלוסייה. לצערנו, זה מתבטא גם במס' הפצועים והנופלים. לכן, גם במבט 'הצר' הצבאי, יש לישיבות ההסדר תרומה עצומה. אני לא חושב שבשביל ראיית קצרת טווח, להוסיף חודשיים פה או חודשיים שם, שווה לפגוע בפירות הרבה יותר ארוכי טווח", הוא מסכם.

"המתווה הנוכחי של ישיבות ההסדר הוא נוסחה שבדרך כלל עובדת מצוין באיזון שלה. איזון אחר יהווה פגיעה משמעותית ויפגע ביכולת לייצר עמוד שדרה תורני"

מה דעתך על הרחבה של משך החיול ליותר מ-5 השנים המקובלות?

"היו ניסיונות לעשות שילובים אחרים בכמה מקומות, וזה לא הניב תוצאות מוצלחות כל כך. השירות של בני ישיבות ההסדר הוא בעצם 5 שנים, מפוצל בין הישיבה לצבא. עושים את זה בצורה רצינית ומשמעותית, עם מגבלות לא לעבוד וכו'. אם יאריכו את משך ההסדר כולו, אתה מרתיע צעירים מלהיכנס למסלול כזה.

"גם בנוגע למתווה המוצע, יש לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה, וצריך לשים לב שאנחנו לא דורסים דברים ארוכי טווח משמעותיים בשביל רווח של כמה חודשים. יש לנו נוסחה שבדרך כלל עובדת מצוין באיזון שלה. איזון אחר יהווה פגיעה משמעותית ויפגע ביכולת לייצר עמוד שדרה תורני. התרומות של ההסדר הן בצבא עצמו ובמדינה בכלל – בעתיד הרבה מההסדרניקים ישמשו חלקים משמעותיים בקהילה והיכן שיהיו. יש להיזהר שאנחנו לא מוכרים משהו גדול בנזיד עדשים. המבט שלנו צריך להיות מבט כולל – על השנים בישיבה ובצבא, ועל השנים אחר כך – כולל במילואים".

הרב וינטרוב מסביר מה בישיבת ההסדר מנפיק כוח צבאי מעולה ואיכותי. "אנחנו מנסים לגעת בצורה העמוקה והמשמעותית בדבר ה', בתורה, במה שה' נתן לנו, בחוכמה האלוקית", הוא אומר. "זה סוג ידע שמשנה את האדם, שנפגש עם נפש האדם, ממלא אותו בלהט, רצון, קשה לתאר את זה מבחוץ. זו חוויה עמוקה. זה לא לבוא לשיעור ולסמן וי, זה דורש היכרות עמוקה. ליצור הזדהות עם הרוח התורנית, עם המצוות. הדרך לעשות את זה בצורה רצינית היא על ידי לימוד רחב היקף ועמוק בערכי ובמצוות התורה.

"נער מגיע, מתחיל ללמוד ונכבש בקסם החוכמה, הצדק, האמת, הענווה, היושר, התורה. אני מלמד בשיעור א' ואני נוכח לראות את זה לנגד עיניי: אדם שלא היה יכול לשבת וללמוד 40 דקות – אחרי 3-4 חודשים יושב 3-4 שעות ודן עם החברותא שלו ומתמלא. זה קסום לראות את זה מהצד. הלימוד יוצר חיבור גם עם עם ישראל. אתה מתחבר לדורי דורות שלמדו תורה – התנאים, האמוראים ביניהם – ואתה הופך להיות חלק מזה.

"הרבה עמים יוצאים למלחמה ונלחמים למען הדגל שלהם, בזה אין יוצא דופן בינינו לבין שאר העמים", הוא מוסיף. "אבל כשאתה יוצא מתוך חיבור עמוק מאוד למה הדגל מסמל, למען האומה וערכיה, למען הארץ והמדינה – אז אתה נמצא במקום אחר, אתה נמצא במקום מחובר ושורשי מאוד. בהסדר אנחנו שליחים של העם. השליחות לא מסתיימת עם תום לימודי הישיבה – זה הסדר לכל החיים. שליחות לכל החיים".

מה אתה חושב על חוק הגיוס?

"אני מאמין בהסדר מלכתחילה. זה נעשה מתוך אמון מלא במה שה' דורש מאיתנו בזמן הזה, הן מצד המחויבות לתקומת עם וארץ ישראל, והן מצד מוסריות פשוטה של נושא בעול עם חברו".

מי זה איתנו?

"איתנו זה מי שמאמין בתורת ה'. אין הפרדה בין כיפות. אני מאמין שכל יהודי מישראל צריך לשרת בצה"ל. גם עילויים לא צריכים להיות פטורים משירות צבאי – חשוב למדינה שהם ישרתו, חשוב להם שהם ישרתו, כדי שהם יכירו את החברה הישראלית. במאמר "זאת תורת ההסדר", בתוך "מוסר אביב", כותב הרב ליכטנשטיין: "בעמדו בדמעות על פיסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של 'כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו' משתרע לנגד עיניו, מה היה הרמב"ן נותן כדי לעמוד בראש ישיבת הסדר?" כמה היה נותן הרמב"ן בשביל להיות חלק בהקמה המחודשת של הממלכה היהודית. איך אנחנו לא לרצות להיות חלק מזה? מבחינה מוסרית, מבחינה אנושית, בעיקר מבחינה יהודית".

"אי אפשר לזרז תהליכים חברתיים"

בעניין 'הטיפול' בגיוס חרדים, הרב וינטרוב אומר שזוהי שאלה פוליטית-מעשית, והיא מחוץ לתחום ההתמחות שלו, אבל סובר שצעדים כוחניים ואלימים לא ישיגו שום דבר כלפי שום ציבור. "אדרבא, זה בדרך כלל משיג את המטרות ההפוכות", טוען הרב. "צריך להיזהר לא לנקוט צעדים דרסטיים שיגרמו חלילה לפילוג גדול. כל מי שחי במדינה הזאת בשנה האחרונה יודע שמהר מאוד אנחנו עלולים להתגלגל לשסעים עמוקים מאוד – ולכן צריך לנהוג בהרבה חוכמה כדי להתקיים ולחיות יחד. לא לוותר על עמדות על עמדות שאנחנו רואים אותן כנכונות.

הרב וינטרוב מבקש להמחיש את הנקודה באמצעות מקרה משעשע שאירע לו בשנה הראשונה לנישואיו עם אשתו פנינה. "גרנו אז בדירה קטנה באלון שבות ליד הישיבה. פנינה אפתה עוגיות בכמה 'נגלות'. היא הייתה צריכה לצאת והשאירה אותי עם התבנית השנייה שהיה צריך להכניס לתנור. הוראות האפייה היו לאפות 20 דקות על חום של 120 מעלות. באיזשהו שלב קלטתי שאני צריך לצאת למנחה ושנותרו לי רק 10 דקות. אז החישוב שלי היה שכדי לסיים את האפייה ב-10 דקות, אעלה את החום ל-240 מעלות. מה קרה כשהוצאתי אותן מהתנור? מבחוץ הן נשרפו לגמרי – ומבפנים הן לא היו אפויות בכלל.

"זה לא עובד ככה", הוא מקביל את הסיפור לחוק הגיוס. "אתה לא יכול להגביר את החום ולזרז תהליכים חברתיים, גם אם אתה רוצה מאוד שזה יקרה. אני מאמין שתהליך הגיוס של הציבור החרדי יקרה בסוף. אבל המחשבה של אם רק נגביר את חום אז העוגיות ייצאו מהר יותר – שגויה. אנחנו בעת מלחמה אז הכל אמוציונלי ו'חם', אבל החכם עיניו בראשו ופועל לאט ובצורה מתונה וזהירה".

מאיגוד ישיבות ההסדר לא התקבלה תגובה עד הורדת הגיליון לדפוס.

הפוסט לא כולל שירות: האם יש להאריך את משך השירות הצבאי של ההסדרניקים, או ראשית יש לעודד גיוס חרדים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מאורעות 7 באוקטובר הלמו בכולנו. לא רק הטבח הנורא, אלא גם אימת הכישלון, ההשפלה. איך יכול להיות שזה קרה לנו 75 שנה אחרי הקמת המדינה? מה זה אומר על החזון הציוני, שהבטיח לנו שלא תהיה עוד אנטישמיות, ולא יהיו עוד פוגרומים, ובטח לא בארץ ישראל, מתחת לאפו של הצבא החזק שלנו, צבא הגנה לארץ ישראל?

אבל ראינו גם את ההבדל בין שואה לתקומה. כי בתוך כמה שעות קמו אלפי גיבורים להשיב מלחמה שערה, להציל את מי שיכלו להציל, ועשרות ארגוני חברה אזרחית עם אלפי מתנדביהם לקחו אחריות על האסון, ומול אוזלת היד של המדינה, הפגינו תושייה, אחריות ומסירות נפש מדהימה.

אנחנו יודעים שהאסון אשר עברנו בשמחת תורה לא בא יש מאין. היו לו נסיבות מאפשרות. שונאינו תפסו אותנו באחד הרגעים החלשים בתולדותינו: נלחמים זה בזה, מפעילים כוח איש נגד רעהו, מאיימים באי התייצבות לצבא, ומתנהלים תחת משבר שלטוני מתמשך. הם חשבו שהסיפור הישראלי הגיע אל קיצו.

אנחנו הוכחנו אחרת, והאחווה הישראלית התגלתה בשיא כוחה. יחד אנחנו נלחמים ומנצחים, יחד אנחנו פועלים בעורף לעזור למפונים מצפון ודרום, למשפחות החטופים, לפצועים, לחקלאות, ובכל מקום שצריך – כולנו פועלים יחד. חזרנו להאמין באחווה שלנו, חזרנו להאמין אחד בשני.

'אמנת בראשית' נולדה מתוך ההבנה שאסור לאפשר לאחווה הזו להתפרק, ושיש סכנה מוחשית שהיא תתפרק אם לא נעשה מעשה משותף. התכנסנו אנשי ימין ושמאל, ליכוד ומפלגות מרכז, דתיים וחילוניים, תומכי רפורמה ומתנגדיה, דיברנו, התיידדנו, וחשבנו מה אנחנו יכולים לעשות ביחד עבור החברה והעם כדי שנוכל לתקן את שהתקלקל.

הסנטימנט והחרדה

רוב העם רוצה שהאחווה שפרצה במלחמה תישמר. שנישאר מלוכדים. רובנו מבינים עכשיו שתוכנית ההפעלה הפוליטית-חברתית, שבה צד אחד מנסה להכריע את השני באמצעות רוב פוליטי או כוח תקשורתי או משפטי, איננו נכון. לא ניתן לקדם ערכים של צד אחד, בלי לשמוע את הצד השני, בלי לקחת בחשבון את נקודות המבט השונות, ובמיוחד – אסור לנו לחשוב שמי שחולק עלינו הוא אויב, בוגד, פשיסט, משיחיסט, ועלינו לזכור תמיד שגם אם דעתו הפוכה, הוא אח אהוב.
אבל רוב העם גם מצוי בחרדה עמוקה שעוד רגע חוזרים למריבה, שעוד רגע זה מתפרק. חוסר אמון והרגלים רעים אינם מתנדפים בקלות, גם לא אחרי טראומה קשה. ויש גם מי שמרוויח משנאה, מהקצנה. התקשורת מרוויחה רייטינג, הרשתות מרוויחות עוקבים, ויש פוליטיקאים שזה מחזק את הבייס שלהם. ולכן, אנחנו חרדים. תוהים מהי הדרך לשמר את האחווה והלכידות.

מפת הדרכים

העם והמדינה זקוקים לתיקון בשלושה מישורים: שיקום פיזי של הצפון והדרום, שיקום הצבא והכלכלה, ושיקום המגזר הציבורי. ריפוי חברתי ושיקום ה'יחד' הישראלי על ידי כריתת אמנה חברתית חדשה שתגדיר את חוקי המשחק, שיטת השלטון, החוקה והערכים היסודיים. ולבסוף, תיקון רוחני, שיחבר אותנו בחזרה אל הרוח היהודית והציונית שלנו, לאור התנ"ך, מסורת ישראל ומגילת העצמאות.

יש מיעוט שחושבים, שהכל יכול להישאר כמו שהיה. אחרים חושבים שאם רק נחליף את הממשלה או את העומד בראשה, תבוא גאולה לעולם. אנחנו חושבים שצריך להחליף את תוכנת ההפעלה החברתית-לאומית שלנו. הקלקול הוא בשורש, ולכן אנחנו זקוקים לטיפול שורש. כדי שנוכל לתקן יחד, וכדי שרגש האחווה לא יתפוגג אל מרחבי חוסר האמון, משרטטת 'אמנת בראשית' מפת דרכים הכוללת ארבעה עקרונות, ואציגם בקצרה:

השיח החיובי: שמירה על שיח מכבד ומאבק בשיח שלילי. שיח שלילי הוא שיח מבזה, מכליל, המתייחס לגופו של אדם ולא לדעה, משתמש ב'פייק ניוז' ובלשון הרע. זו אחריות של כולנו שמי שנוקט שיח חיובי – ירוויח, ומי שבשיח שלילי – יפסיד. פוליטיקאים כאלה – יפסידו בבחירות, ואנשי תקשורת – לא יזכו לרייטינג.

הממלכתיות: שמירה על צה"ל מחוץ לכל מחלוקת ומתן כבוד לסמלי המדינה והדת, כך שלא יהיו חלק מהפגנות או ממחאות אידיאולוגיות או פוליטיות.

אמון מחודש בהנהגה רחבה: אנו קוראים למנהיגי העם מכל הצדדים להסכים על תהליך של מתן אמון מחודש בהנהגה. הריפוי הלאומי יכול לבוא רק על יד לקיחת אחריות ובקשת אמון, ועל ידי מנהיגות שתלכד קשת רחבה של דעות ומפלגות להנהגה אחת העובדת בשיתוף פעולה. כל מנהיג שהעם ייתן בו אמון יהיה לגיטימי, יהיה זה מנהיג מימין, מהמרכז או מהשמאל, והוא יוביל את העם מתוך אחריות ממלכתית וממשלה רחבה.

הסכמות רחבות ומועצה ציבורית: בהמשך תהליך השיקום, ניגש לסוגיות הליבה שפילגו אותנו: שיטת המשטר, יחסי הרשויות, דת ומדינה, סטטוס קוו, חוקה ועוד, ויחד נסכים על התשתית החוקית והערכית המשותפת שלנו. החלטות מהותיות, כגון אלה הנוגעות לכללי המשחק, לגבולות המדינה או לערכי היסוד שלה – יתקבלו רק בהסכמה רחבה. אנו קוראים להקמת מועצה ציבורית א-פוליטית שתייצג את כל חלקי העם ותקבל סמכות מהכנסת, אשר תגבש הצעות חוק ואמנה חברתית עבור כולנו, ותיתן מרפא וביטחון לשברים שנפערו.

האדמה והשמיים

כדי שנוכל להיות כאן באחווה, אנחנו זקוקים לאדמה ולשמיים משותפים. המכנה המשותף של השפה העברית, המולדת או היותנו דמוקרטיה מערבית – אין די בו.

האדמה המשותפת שלנו היא שורשינו ההיסטוריים, הרוחניים, מהאבות והתורה, דרך הנביאים, חז"ל ומסורת ישראל עד ימינו, והמורשת הציונית על ערכיה הלאומיים והאוניברסליים. היהדות והתורה אינן נחלתם של דתיים בלבד. הם חייבים להיות נחלת העם כולו, מתוך חירות, לא כאורח חיים מחייב, אלא כשורשים לצמיחה ואוויר לנשימה.

השמיים המשותפים שלנו הם החזון החברתי והערכי שעלינו לחלום ביחד. מובן שיש לנו גם חלומות נבדלים על עתידנו ועתיד המדינה. אבל אני משוכנע שיש לנו גם חלומות רבים משותפים על חברת המופת שאנו רוצים להיות. על צדק, מוסר, מצוות שבין אדם לחברו, ועל הבשורה שאנו רוצים לבשר לעולם. הבה נדבר על כך יחד, כל כך חשוב שנחלום יחד.

שמע ישראל – ה' אחד

אנחנו חייבים להיות ביחד לא רק כדי שהאויבים שלנו לא ינצלו את הסכסוך הפנימי והחולשה שהוא גורם, ולא רק כי זה נעים יותר, אלא כי זו המהות הישראלית. המשמעות הפילוסופית של הרעיון המונותאיסטי היא שאף על פי שהיש הוא ריבוי, הרי במקורה ובמהותה המציאות שורשה אחת ותוכה אחד. כך גם בעולם הדעות: אף שיש אמונות ודעות רבות, ככל שהן כוללות ניצוץ של טוב, יש להן שורש משותף אחד. הא-ל האחד כולל בתוכו את הריבוי האינסופי של האפשרויות.

המערב הליברלי מממש עד הקצה הרדיקלי את אידיאל הריבוי: פלורליזם, רב-תרבותיות ואינדיבידואליזם עד כדי פירוק כל זהות מגובשת. המזרח האסלאמיסטי בגרסתו הרדיקלית לקח עד הקצה את הרעיון של האחדות, שאין בה שום ריבוי: אמת מטאפיזית אחת, אמת פוליטית אחת, וכל השאר כופרים או רשעים.

עם ישראל בא לבשר לעולם את רעיון האחדות שבריבוי, אחד שהופך לריבוי וחוזר לאחדות. וכדי הצליח בכך, חייבים להתחיל מהבית: אחדות לאומית, המאפשרת ריבוי דעות, ומתלכדת לאחדות גבוהה יותר.

הכותב הינו ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב ומיוזמי 'אמנת בראשית'

צילום: אריאל רוטנברג

הפוסט 'אמנת בראשית': מפת הדרכים ל'יחד' הישראלי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חכמים עמדו על כך שברשימת העופות האסורים בספר דברים מופיעה "רָאָה"  במקום "דָּאָה" שבפרשתנו. הם הסבירו שהשם המקורי של ציפור זו הוא "דָּאָה", אך היא קיבלה את הכינוי "רָאָה", מפי שיש לה חוש ראיה מפותח ביותר: היא "עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל" (חולין סג, ב). מדוע נתנו חכמינו דווקא דוגמה זו כדי להסביר את יכולת הראיה המשוכללת של הדָּאָה? ייתכן שהם ביקשו לרמוז לאנשים שציפור זו מסמלת – הנמצאים באזור הנוחות שלהם בגולה המבוססת והבטוחה, ומשם הם רואים ליקויים וחסרונות במדינת ישראל הנאבקת על קיומה ושגשוגה. אכן, ראוי להוקיע את אותם יהודים בתפוצות המתנכרים לעמם וחוברים לגדולי מבקרינו בביקורתם, המשפיעה על דעת הקהל בעולם.

אולם, אסור שאותן דמויות יגרמו להטלת צל קודר על כלל אחינו שמעבר לים. יהודים ביקורתיים אלה בדרך כלל ניתקו כל קשר עם בני עמם, בעוד רוב יהודי התפוצות קשורים במידה זו או אחרת לקהילה יהודית, ומגלים יחס אוהד ותומך באופן כללי, אף אם לחלקם יש ביקורת ספציפית כזו או אחרת, שנאמרת בדרך כלל בזהירות ומתוך אהדה ודאגה כנה.

הבעיה הגדולה ביותר ביהדות הגולה מתמקדת ביהודים שלא משתייכים כלל לקהילה יהודית. שיעור נישואי התערובת בארה"ב, לדוגמה, עומד בעשור האחרון על 58%, 2% בלבד בקרב האורתודוקסים, 27% אצל הקונסרבטיבים, 50% ביהדות הרפורמית ו-69% בקרב יהודים שאינם משתייכים לשום זרם. כ-30% מהאמריקאים שמגדירים את עצמם יהודים אינם חשים זיקה לאף אחד מזרמי היהדות, ובקרב צעירים מתחת לגיל 30 – 41% אינם משתייכים לשום זרם דתי.יהודים אלה מתאפיינים בזיקה קלושה ליהדות, היעדר סולידריות או מחויבות בנוגע לעם היהודי, ו47% מהם לא מקנים לילדיהם חינוך יהודי כלשהו. חשוב אפוא להבין שגם שייכות לקהילה שאינה אורתודוקסית, היא בעלת ערך רב בתפוצות, שכן כל קהילה יהודית מקנה קשר לעם ישראל וזיקה מסוימת למסורת היהודית ולמדינת ישראל, ובלעדיה היא נמוגה כליל (ראו בהרחבה בספרון שכתבתי: "האם לזרום עם הזרמים?" במרשתת).

מאורעות חצי השנה האחרונה המחישו היטב את ברית הגורל העמוקה שכרותה בין יהודי הארץ ליהודי הגולה

העוף האחר שלא עולה על שולחננו, אך יעלה במאמרנו, הוא החסידה. עליה אומרת הגמרא: "ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה" (חולין, ס"ג, א). הרמב"ן מסביר שהעופות הטמאים אסורים באכילה בשל אכזריותם, ומדוע אפוא החסידה אינה כשרה? הרי"מ מגור ענה שהחסידה טמאה, משום שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, בעוד שיש להתנהג במידת החסד עם כל הנבראים, ולא רק עם חברים.

יחסה של החברה הישראלית ליהדות התפוצות ידע תמורות מקום המדינה ועד היום. בעשורים הראשונים של מדינת ישראל רווחה תפיסה של שלילת הגלות, אולם בשנות השמונים חלה תפנית משמעותית בעקבות מגמות אוניברסליות ורוח של אינדיבידואליזם שהחלו לפעפע, ונוצרה לגיטימציה לירידה מהארץ, שבשנות האלפיים אף קיבלה שם ניטרלי: רילוקיישן.

בציבור הדתי-לאומי, לעומת זאת, נותר בעינו היחס השלילי כלפי החיים היהודיים בתפוצות, בשל המעמד המיוחד שניתן לערך הישיבה בארץ ישראל. הגישה הדומיננטית ביהדות הדתית-לאומית התאפיינה בהתעלמות מיהדות התפוצות, בהדחקת בעיותיה ולעתים אף בהתנשאות כלפיה. התפיסה שרווחה קבעה שעל כל יהודי התפוצות לעלות לארץ, ומי שאינם עולים – אינם מענייננו. בשנים האחרונות מסתמן שינוי ביחס של הציבור הדתי. החלה לחלחל ההכרה שמדובר ביותר ממחצית העם היהודי, ויהיה זה לא צודק ולא חכם לוותר כלאחר יד על יותר משמונה מיליון יהודים.

מאורעות חצי השנה האחרונה המחישו היטב את ברית הגורל העמוקה שכרותה בין יהודי הארץ ליהודי הגולה. בתחילת המלחמה היא התבטאה בהבעות תמיכה ובהתגייסות נרחבת של יהודים בתפוצות לתרום כסף וציוד לחיילי צה"ל. בהמשך היא השתקפה בגילויי שנאת ישראל בתפוצות, שגברו מאוד בגלל המלחמה במדינתנו, והמחישו את שותפות הגורל והסבל.

שבת זו נקבעה על-ידי משרד התפוצות, "צהר", "בית הלל" ועוד כ"שבת התפוצות", מתוך מטרה לחזק בה את ברית האחווה, לצד ברית הגורל המתעצמת בעיקר בעתות מצוקה. אל לנו להיות כחסידות שעושות חסד רק עם חברותיהן. עלינו להדק את הקשרים בין יהודי הארץ והתפוצות, ומהמקום של היהדות הארץ-ישראלית, שכיום הוא איתן מאי-פעם, עלינו לגלות אכפתיות ואחריות כלפי אחינו שמעבר לים. מי ייתן ויתקיים בנו בקרוב: "מִי־אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו, ס, ח).

הפוסט העופות ויהדות התפוצות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במילים אלה ניחם משה את אהרון בצטטו את דברי ה' לאחר מות שני בניו, נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים. רש"י שואל היכן אמר ה' אמירה זו? ועונה: "'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' [שמות כט' – מג] אל תקרי בכבודי, אלא 'במכובדי'. אמר לו משה לאהרון: אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו אני רואה שהם [נדב ואביהוא] גדולים ממני וממך". ה' מחמיר עם מי שקרוב אליו. דבר דומה קרה למשה עצמו, שלכאורה עבר עבירה קלה ובגללה לא זכה להיכנס לא"י, למרות עושר זכויותיו. אמירה נשגבה זו קשה להבנה של בני תמותה כמונו, אך אין לנו אלא להיאחז בדבר ה'. הטובים ביותר נפלו במערכות ישראל. במותם ציוו לנו את החיים.

סיפורה של שיירת יחיעם הוא בדיוק כזה. קיבוץ יחיעם עלה לקרקע בנובמבר 1946, באזור מבודד בין כאברי לתרשיחא, ממזרח לנהרייה. עם פרוץ מלחמת העצמאות עלתה באופן קשה בעיית האספקה של מזון, מים, כלי נשק ותחמושת וכן חומרי בניין לביצורים לצורך עמידת הנקודה בפני התקפות הערבים. בחורף תש"ח התנהלה התחבורה מנהריה ליחיעם בשיירות קטנות, שעברו בין הכפרים הערבים תוך סיכון ביטחוני לתנועה היהודית בכביש. ב-20 בינואר 1948,  במהלך התקפה גדולה על יחיעם, נפגע משוריין. ששה נוטרים יהודים נהרגו. על אף שההתקפה בסוף ינואר נהדפה על ידי המגינים, מצבה של יחיעם היה קשה עקב בידודה והמספר הקטן של מגיניה.

הוחלט לשלוח שיירה של לוחמי גדוד מחטיבת כרמלי ומלווים נוספים, מנהרייה אל הקיבוץ הנצור. ברם, יום לפני צאת השיירה לדרכה [טז' אדר ב' תש"ח] הגיעו למפקדה בשבי ציון ידיעות וסימנים שצפוי מארב לשיירה באמצע הדרך. המידע היה אמין ומדויק – מודיע מכפר א-סמריה התריע על מארב שצפוי באותו היום שבו ישתתפו כאלף ערבים.

הדילמה של מפקד הגדוד, בן עמי פכטר הייתה – האם להקשיב למידע ולוותר על הניסיון לפרוץ את המצור ליחיעם? מחד, המידע המוצק על המארב המתוכנן.  מאידך, יום קודם לכן נסעה השיירה לחניתה ומצובה ועברה בסמוך בשלום. ברוח התקופה, שכללה עמידה עיקשת במשימות למרות הקשיים, החליטו בן עמי וחבריו לצאת לדרך. השיירה כללה שבעה כלי רכב, רובם משוריינים, ובהם 87 לוחמים.

השיירה נצפתה סמוך ליציאתה בידי כוחות ערביים ונתקלה במארב של כוח ערבי גדול אשר התקיף אותה בשעה 14:25, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כאברי. הכוח הערבי כלל פלוגת מתנדבים מעבר הירדן מגדוד הירמוך השני, של 'צבא ההצלה' שמפקדו היה  שישכלי, וכן ערבים מקומיים. המשוריין פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה הצליח לפרוץ סדרה של מחסומים והגיע עד יחיעם, כאשר מפקדו הרוג וכמה מלוחמיו פצועים. ברם, שאר כלי הרכב נלכדו בכביש הצר עקב התהפכות הרכב השני בשיירה, שעלה באש, ושניים מאנשיו נהרגו. מפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון, איתן זית, נהרג במארב ירי בסמוך למחסום השלישי שהוצב על דרכה של השיירה. במהלך ההתקפה הושבת מכשיר הקשר שהיה במשוריין הראשון, ועל כן אבד הקשר שלו עם שאר השיירה. חלק מהלוחמים התבצר ברכבים  המשוריינים. חלק אחר תפס משלטים כמו מבנה נטוש או גבעה. הלוחמים, וביניהם המפקד בן עמי נפלו בקרב גבורה מול כוח עדיף בהרבה עד שאזלה התחמושת. שתי קבוצות  לוחמים הצליחו להימלט רגלית לכיוון נהרייה.

בקרב נפלו 46 לוחמים, מתוך  87 אנשי השיירה.  הגופות נאספו על ידי כוחות צבא בריטיים ביום שלמחרת הקרב. גופות חלק מהלוחמים הושחתו והיה קושי בזיהויים. רבה של נהריה, הרב ד"ר אהרן קלר השתמש בגורל הגר"א  לצורך זיהוי הנופלים.  [ בדומה לזיהוי חללי שיירת הל"ה על ידי הרב אריה לוין] 45 מהלוחמים נקברו בנהריה, ומפקד השיירה שהיה במשוריין הראשון שהבקיע ליחיעם, נקבר ביחיעם.

מסקנת פיקוד ההגנה מאסון השיירה ונפילת טובי הלוחמים, הייתה ברורה- יש לעבור מהגנה להתקפה. חודש וחצי אח"כ נערך 'מבצע בן עמי', על שמו של המפקד הנערץ,  ובו שוחרר כל הגליל המערבי.

Yaakovspok1@gmail.com

הפוסט בקרוביי אקדש הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מחקריו האירו באור יקרות את תורתם של חכמי אשכנז וצרפת הראשונים, ובראשם רש"י. מתוך עמל בן עשרות שנים, תוך קריאה מעמיקה בכתבי יד גנוזים, דלה פרטים חשובים על תולדות חייהם של חכמים הראשונים, על תקנות קהל והלכות עלומות, ולא פחות מכך על פירושים של גדולי הראשונים שנשתקעו בשל אימת הצנזורה והפולמוס היהודי-נוצרי וכמעט שאבדו בתהום הנשייה.

ענף מרכזי אחר שעליו הושתת מחקרו התמקד בחקר מעמד האישה בימי הביניים (בעיקר בשני ספריו "חסידות ומורדות", "והוא ימשול בך?" והמאמרים הנלווים עליהם).

פרופ' גרוסמן הראה שלמרות הגישה השלטת בעולם העתיק בכלל, ובעולם היהודי בכלל זה, בדבר 'נחיתות' האשה, בהקשר החברתי והכלכלי, ולמעלה מכך גם בעולם הדתי ובקיום המצוות (דוגמת הפטור נשים מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן, שהביא, במידה רבה, לדחיקת הנשים גם מעולם לימוד התורה), רווחו בחברה היהודית גם מגמות שהעצימו את הנשים והאדירו את דמותן. ולא מדובר רק בדמויות מופת חז"ליות כגון ברוריה, אשתו של רבי מאיר אלא גם בהלכות שמבטאות יחס אוהד כלפי הנשים. כך, למשל, "מעניינא דיומא", ההלכה הקובעת שלמרות הפטור הבסיסי של נשים מדין הסיבה בליל הסדר, אם מדובר ב"אישה חשובה" – עליה להסב, והערת אחד מגדולי הראשונים שלפיה כל "הנשים שלנו – חשובות הן".

לצד מחקריו המאלפים העמיד פרופ' גרוסמן גם תלמידים הרבה. במשך שנות דור לימד תנ"ך במכללת ליפשיץ והורה היסטוריה באוניברסיטה העברית ובמוסדות אקדמיים אחרים. כפדגוג רב אמן, רגיש ועדין, שיעוריו והרצאותיו היו בנויים לתלפיות ורוויים בהומור שהחיה את לב השומעים.

למרות החידושים והעושר הגלומים במחקריו, דיבורו היה תמיד "בגובה העיניים", תוך מתן כבוד לכל לומד ושיתופו בתהליך הלמידה. כבקי בתרבות האסלאם, אימץ את שיטת המוסלמים ל'שתול' בתוך דבריו 'חידושים' ו'אנקדוטות' משעשעות שהחיו את הלימוד וריתקו את השומעים.

כך, למשל, סיפר תדיר כי במהלך לימוד אחת הסוגיות שעניינן אלימות כלפי נשים, נלמדה בכיתה תשובת ראשונים שתיארה את אלימותו הקשה של בעל, "ראובן", שמכה תדיר את רעייתו. האישה הביעה את חששה שמא יבוא הבעל הביתה, ו"רחמנא ליצלן יכה אותה". אחד התלמידים, שלא היה בקי גדול בלשון חכמים (לשון המעטה), הקשה: "איני מבין. אם הבעל הוא זה שנוהג כלפיה באלימות, מדוע היא חוששת שגם 'רחמנא ליצלן' יכה אותה?"…

על מנת להמחיש את התמורה שחלה ביחס למעמד האישה בהלכה היהודית, הזכיר גרוסמן את דברי הרמב"ם(!!) בהלכות אישות (יג, יא) שלפיה "גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש(!!) או כמה פעמים בחודש לפי הצורך", ואת המשך דבריו שם (טו, יט-כ) "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו… ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן ציוו על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך".

אגב ההלכה האחרונה, הזכיר בבדיחות הדעת שלאחר נישואיו אמר לרעייתו כי מעתה ואילך הוא "כמו שר או מלך", ועליה לכבדו ביותר ולקום מפניו כל אימת שהוא נכנס לחדר. רעייתו לא התרגשה, והשיבה: "אכן כן, יתכבד נא אפוא אדוני המלך, ייקח את פח האשפה ויוריד אותו".

גרוסמן הקפיד על מצוות חכמים "הווי לומד מכל אדם", וכך במיוחד מתלמידיו. לא פעם עודד אותם, שיבח את ידיעותיהם, ודאג להראות להם זאת. כך נהג גם מחוץ לבית המדרש.

בעיסוקו בסוגית האלימות כלפי נשים בימי הביניים, הזכיר בין השאר את "סורת הנשים" בקוראן, המצווה על כל אדם שאשתו ממרה את פיו להכות אותה. אגב כך סיפר כי באחת מנסיעותיו להרצות בצפון, שאל את נהג המונית, מוסלמי אדוק, האם הוא מקיים בפועל 'מצווה' זו? הנהג הביט בו בתמיהה, "יא סייד מועלם, אנתי מג'נון?", [אדוני המורה, השתגעת?]. "ומה אתה עושה אפוא?", הקשה גרוסמן, "והלא בקוראן זו מצווה ממש?". "יש לי בבית נעל רכה מבד, וכשאשתי ממרה את פי אני טופף קלות באמצעותה על קצות רגליה", השיב הנהג. באמצעות דוגמא זו המחיש את היצירתיות המבורכת שניתן וראוי לנהוג בעולם המשפט, וקרא ליישמה גם ביחס להלכות שעניינן מסורבות גט.

לא אחת סיפר על חוויותיו כילד במושבה משמר הירדן, שהופקרה וננטשה במלחמת העצמאות, שבמהלכה מצא אביו את מותו. הילד אברהם סייע בחליבת הפרות ובעיבוד השדות, וגם מפרק חיים זה נטל דוגמאות להחיות בהן לב שומעיו.

בהזדמנות אחרת, סיפר על אחת הפעמים שבהן שהה בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד. בהגיע שעת תפילת המנחה, ביקש להימלט מצילם המאיים של כל אותם צלמים וצלבים שנקבעו על קירות הספרייה, שמייסדיה היו אנשי הכנסייה. בצר לו, מצא תא טלפון סגור ונכנס אליו. כדי למנוע חילול השם, ומראית עין של תפיסת התא ללא שימוש בו, נטל את שפופרת הטלפון בידו, קירבה לאוזנו והתפלל בדבקות את תפילת המנחה. משסיים, השיב את השפופרת למקומה, וביקש לצאת. בחוץ עמד אדם שהמתין בסבלנות לתורו. כשגרוסמן יצא, פנה אליו הלה באדיבות ושאל אם גם הוא יכול לקבל את מספר הטלפון של היושב במרומים…

לצד גדולתו המחקרית, נתייחד פרופ' גרוסמן בדרך הילוכו גם במצוות שבין אדם לחברו. הוא נהג הידור רב בכבוד האדם, כל אדם, ונמנע מלדבר סרה באנשים. לא אחת חזר על חומר האיסור שבדיבור לשון הרע, ואגב כך הוסיף בבדיחות הדעת: "פרט לדיבורי רכילות ביום השבת, שיש המתירים אותם ואף מהדרים בהם משום קיום מצוות עונג שבת".

לימים, מצאתי שגם בדברים אלה כיוון, גם אם שלא מדעת, לדברי אחד הראשונים. בשו"ת תרומת הדשן (סימן סא), מובאת עדות על "מה שנוהגים רוב בני אדם, אף המדקדקים במעשיהם, להתאסף ביום השבת לאחר יציאת בית הכנסת, ולספר שמועות מעניני מלכים ושרים וערך המלחמות וכהאי גוונא [=וכגון אלה]".

המשיב, ר' ישראל איסרליין, נשאל האם יש חשש איסור בדבר או לאו, והשיב: "יראה דצריך לדקדק בדבר, דהתוספות וכן האשירי [=הרא"ש] כתבו ד'אסור להרבות בשיחה בטילה בשבת… משמע דאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול, ובירושלמי אמרינן דבדוחק וטורח התירו בשאלות שלום בשבת', הא קמן להדיא [=הרי לפנינו בפירוש] דאסור להרבות דברים כמו בחול, וכל שכן יותר מבחול. אמנם אם אותם בני אדם מתענגים בכך, כשמדברים ומספרים שמועות מהמלכים ושרים ומלחמותיהם וכהאי גוונא, כדרך הרבה בני אדם שמתאווים לכך, נראה דודאי שרי [=מותר]… אמנם ראיתי הרבה פעמים, שמקצת מאותם בני אדם המתאספים לספר שמועות הללו, אינם מתענגים בריבוי שמועות הללו, אלא שעושים כן לרצון חבריהם הנאספים עמהן. כהאי גוונא נראה דיש חשש איסור לאותן שאין מתענגים".

גרוסמן העלה על נס לא רק את דבריהם של חכמים הראשונים, אלא גם את המידות הטובות שנשקפות מחיבוריהם, ובמיוחד זו של רש"י, דוגמת מדת הענווה והרגישות לצערו ולכאבו של הזולת, ואימצן אל ליבו.

מורשתו הספרותית העשירה והמגוונת תמשיך לעשות פירות, ונדבכים נוספים של תורה, בינה ודעת ייבנו על גבה, והיה זה שכרו.

הפוסט אחד היה אברהם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בפרשתנו 'שמיני' אנו נחשפים לאסון נוראי שמתרחש במשכן ממש ברגע השמח ביותר של עם ישראל. כולם דרוכים ומצפים לאש שתרד מהשמיים, ובאותו הרגע שיוצאת האש מתים הבנים של אהרון ואלישבע. ברגעים הקשים הללו בוחר אהרון לשתוק: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

מפרש הרשב"ם: "ולא בכה ולא התאבל… אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו". לדעת הרשב"ם, אהרון רצה לפרוץ בבכי, אבל התאפק ונמנע מלבכות. לעומתו, סבור הרמב"ן שאהרון בכה – זו תגובה אנושית יותר: "שהיה בוכה בקול, ואז שתק". דהיינו, אהרון בכה ולאחר מכן שתק. השתיקה מעידה על צידוק הדין.

אהרון הוא שליח הציבור של העם, וכאשר בעתיד הוא יצווה על עבודת יום הכיפורים, הוא יידרש לעמוד לפני ה' ולהקטיר קטורת, שתכליתה לכפר עליו ועל העם. אהרון הכהן הגדול אינו יכול לעמוד בפני ה' מתוך טרוניה וביקורת, ולכן הוא נשמר אפילו מזעקה ומבכי.

התורה מתמקדת בתגובתו של אהרון, אולם אין היא מתארת את תגובתה של אלישבע אשתו. למרות שסיפור מותם של נדב ואביהוא מתואר במקרא מספר פעמים, תגובתה והתמודדותה של אלישבע עם השכול על בניה אינו מתואר במקרא כלל. אולם, חז"ל  מתארים את תחושותיה, לאחר שהמתינה בכיליון עיניים לרגע שבו אהרון יהיה הכהן הגדול ובניה יהיו כוהנים.

אלישבע המתינה והתרגשה לקראת הכתרתם של בני משפחתה לתפקידים החשובים בישראל. ובאותו יום ממש, מתים שני בניה מאש אלוקים. רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. עשן הקטורת הוחלף בתימרות עשן שכיסו את פניה. אולם, מתוך המדרשים לא ברור דיו מה הייתה תגובתה הרגשית. ייתכן ששתקה כבעלה אהרון, וייתכן שתגובתה היתה שונה והיא זעקה וייללה על מות בניה.

רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל, וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא

מקומה של אלישבע שונה משל אהרון בעלה. אלישבע אינה מצויה במשכן, היא אינה שליחת ציבור. אך טבעי הדבר שהאם תבכה ותזעק במות בניה. ראיה לדבר משרה אמנו, שפרחה נשמתה בשעה שרק שמעה על עקידת בנה היחיד יצחק. ולהבדיל, אם סיסרא מייללת וגונחת בשעה שבנה אינו חוזר מהמלחמה.

מאה קולות השופר בראש השנה, זמן בריאת האדם, מייצגים את קולות הבכי של אמא הממתינה לבנה שלא שב (ספר הערוך רע"ב). לצערנו, במלחמה הכל כך צודקת שבה אנו נמצאים בימים אלה, היו אימהות שהמתינו לבניהם שישובו משדה הקרב, ונאלצו לשמוע את הבשורה הנוראית על הבן או הבת שנפלו בקרב או נרצחו בידי בני עוולה.

בכל משפחה יכולות להיות תגובות שונות לשכול. האחד שותק ומפנים, והשני זועק ודואב. פערים יכולים להיות גם בין אחים להוריהם. ישנם מחקרים המצביעים על פער בין ההורים השכולים שחווים את האבל כמלחמת הישרדות יומיומית אינטנסיבית הכרוכה בקושי רגשי ותפקוד, לעומת אחים המסרבים לשקוע באבל כהוריהם והם יכולים לחזור לשגרה מהר יותר.

שמא פערים רגשיים מתגלים גם במשפחתו של אהרון הכהן במות נדב ואביהוא. אהרון, אלישבע וילדיהם הנותרים מקבלים את האסון בצורות שונות.

נתפלל לשובם של החיילים והחטופים לביתם לשלום, ולפצועים נאחל החלמה מהירה ושלמה וחזרה טובה וקלה לשגרת חייהם.

הפוסט משפחת השכול הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נניח שאני מסתובב באפריקה, ונוחת על כתפיי תוכי – האם הוא כשר? לכאורה, כל העופות שלא הופיעו בפרשה טהורים ומותרים באכילה, כמו תרנגולים, יונים וברווזים. כשאנחנו בוחנים את התוכי, האם הוא חלק מ"הנץ למינהו"? או שאולי סוג של שָּׁלָךְ? הרש"ר הירש מביא את התמיהה שעולה אצל פרשנים נוספים: "נמצא, שכל טעות בתרגומו של אחד מן השמות עלול להביא לידי מכשול. עתה, התרגום המקובל של רוב השמות הנזכרים כאן תלוי רק בהשערה בלבד".

במסכת חולין מנסים חז"ל ליצור הכרעה בעניין, בכך שמצאו מכנה משותף בין כל העופות הנזכרים בפרשה וקבעו כי העופות הכשרים הם בעלי אצבע יתרה, זפק, קורקבן נקלף ואינם דורסים. יחד עם זאת, סימנים אלו פחות מוחלטים מסימני הבהמות והדגים. על כן, מימי האמוראים מקובל להגיד כי "עוף טהור נאכל במסורת", ולכן אם אין מסורת לאכול תוכי, הוא אסור באכילה.

עלינו לקבוע כללים שכל אחד יידע לעבוד לפיהם

כאשר יש לנו ארגון מורכב ומגוון עם הרבה עובדים, משימות ותהליכים, ניתן לראות שיש ניסיון לבנות מערכת בירוקרטית שתעשה סדר ותיתן הנחיות למותר ולאסור. ככל שהארגון מורכב ומשתנה, לא ניתן לכתוב נוהל מסודר על כל דבר ויש לתת לעובדים מידה מסוימת של שיקול דעת. עם זאת, גם שיקול דעת צריך להתבסס על משהו, אחרת צוותים רבים יטעו ויתעכבו באותו המקום מבלי ליצור למידה בין המחלקות השונות. לשם כך, הארגון נדרש, לצד החוקים המוחלטים, לבצע תהליך של ניהול ידע, שם מרוכז הידע הארגוני וניתן יהיה להשתמש בו. לצורך זה, גם המציאו תפקיד כמו מנהל ידע ארגוני ופורטלים ייעודיים.

התורה מלמדת אותנו כי יש ערך לשני צידי המטבע. עלינו לקבוע כללים שכל אחד יידע לעבוד לפיהם, ולצד זה לא תמיד נוכל לסמוך על הכללים הראשוניים ועלינו לנהל את הידע, לפתח מסורת. לא מדובר רק על מסורת המסבירה לנו מה אנחנו מחשיבים כחסידה, אלא על כל תהליך לימוד התורה שעוזר לנו להכריע במחלוקות חדשות שעולות. לצורך כך, דרושים מנהלי ידע (פוסקי הלכה) שיידעו לקחת את המסורת ולהתאים אותה לאתגרי ההווה.

הפוסט לא להיות תוכי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היו מי שפקפקו בכך בערב החג, והיו אף מי שפעלו בכוחנות בהשקעה של מיליונים, כדי לפלג ולזרוע שנאת אחים, להדגיש את המפריד והמפלג. המטרה הייתה פוליטית, להפיל ממשלה ולחזור לשלטון, והכל תחת שמות מוסווים ואמתלות שונות. חמורות מכל היו הקריאות "אנחנו לא אחים" ודחיית התחנונים של ה'אחים', שביקשו להזכיר שלאורך ההיסטוריה, בכל פעם שהתכחשנו לכך שאחים אנחנו, האויבים ניצלו זאת, היכו בנו והזכירו לנו שאחים אנחנו.

עם שחר שבת שמחת תורה, פשטו מחבלים שטניים מפלצתיים והרגו, שחטו ואנסו את אחינו ואחיותינו בקריאות "אטבח אל יהוד" ללא הבחנה בין דתיים וחילונים, בין בעלי דעה ימנית ושמאלנית. בעיניהם, כל היהודים 'מתנחלים' ולכולם דין שווה. תזכורת כואבת.

להבדיל בין האור והחושך, הקודש והחול, מיהרו להגיע האחים הגיבורים מכל רחבי הארץ לדרום כדי להציל את אחיהם בקיבוצים, אף שלא הכירום ולא נתבקשו. בדרכם, הזכירו לנו שאחים אנחנו. חלקם שילמו על כך בחייהם. צוואתם הייתה: "לא ניתן יותר להפריד בינינו!".

התעוררות זו של אחווה מלווה מאז את הלוחמים בחזית מכל המגזרים ואת המתגייסים בעורף לסיוע ללוחמים בחיבור הלבבות. מהארץ ומהתפוצות. זהו רוב העם. הוא משווע לאחדות. הוא בטוח שרק באחדות ניתן לבנות את העתיד. שרק האחדות תאפשר לנו לעמוד מול האתגרים שעומדים בפנינו; האתגר שלא הושלם עדיין בעזה, ניצחון על חמאס, השבת יקירינו החטופים והאתגר מול חיזבאללה בלבנון. רק אחדות תוכל להוות תשתית לריפוי ולשיקום החברה לאחר מחדל שבת שמחת תורה, לבניין מחודש של מנהיגות ציבורית ושיקום אמון העם במנהיגות. להפקת לקחים בצה"ל ולבניינו המחודש לנוכח אתגרי העתיד, להעניק למדינה ביטחון קיומי.

יש בתוכנו מיעוט שבעיצומה של מלחמה בעזה ועל גבול לבנון, הם חוזרים לאותם מתארים של ערב שבת שמחת תורה. להסית איש באחיו, לחסימת כבישים, להבערת צמיגים, לשלטי ענק מסיתים בהשקעה של מיליונים. המטרה אותה מטרה פוליטית, רק האמתלות התעדכנו: דרישה להיכנע לדרישות חמאס בתמורה להשבת החטופים עכשיו, גיוס חרדים עכשיו, בחירות עכשיו ועוד. המשמעות: תבוסה במלחמה ואובדן הישגיה שנקנו בדם הנופלים, שקורבנם יהיה לשווא, פגיעה אנושה בהרתעה האזורית, אובדן הסיכוי להחזיר את החטופים ועוד.

אולם, הפעם הציבור הרחב, שלמד את השיעור, לא ייתן לכך יד. מילואימניקים שנלחמו כתף אל כתף, והיושבים בעורף שנרתמו לסייע ללוחמים, לא ייתנו להם להפריד בינינו. משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן מכל ופצועים, לא יסכימו שקורבנם יהיה לשווא. עשרות האלפים שגלו מביתם בגבול הצפון ובדרום בעקבות המלחמה, לא יסכימו ששנאת חינם תביא להם גלות שנית. כל האנרגיות של כל אלה יופנו לבניין העתיד של עם ישראל ומדינת ישראל, ביחד.

בפרשתנו נחתם תהליך בניית המשכן וההכנות לעבודה במשכן: "והיה המשכן אחד" (שמות כו, ו). המבנה של המשכן משקף את מודל האחדות בעולם: "והמשכן קראו 'אחד' כולל הכל, כי כל גוף אינו דבר אחד, רק הוא מחובר מאחדים". בנייתו איחדה את כל העם, שכולו שותף בנדבתו.

השבת קוראים גם את פרשת "החודש הזה לכם וגו'" (שמות יב). את הציווי על ההכנות לגאולה ולהקרבת קורבן הפסח שמבטא בהלכותיו את יסוד האחדות בעם ישראל: "ומפני שה' יתברך לקח ובחר בישראל בפרט מכל האומות להיות שלו מורה בזה שהוא יחיד, שכיון שהוא יחיד בוחר באומה יחידית, וכו'. וזאת העבודה היא עבודה מאומה יחידה למי שהוא אחד. וזהו עצם הקרבן הזה, לכך היה כל העבודה הזאת בעניין אחדות, כי היה מצות הקרבן לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו, שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק וכו', כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד וכו', אבל דבר שהוא שלם יש בו אחדות, וכו', וכן בבית אחד יאכל, כל העניין הזה שאסור לחלק הקרבן לשתי חבורות או שאסור לאכול אותו בשתי מקומות, וכו'. וכן 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כי אם צלי אש' הכל ענין זה, כי הבשול במים או בשאר משקין חלקיו מתפרדין על ידי הבישול ומתחלקין, אבל צלי אש מכח האש אדרבה נעשה הבשר אחד" (מהר"ל גבורות השם ס).

מפטירים בנבואת יחזקאל (מה) על הגאולה העתידית, הבניין וחנוכת הבית השלישי. גם הגאולה תלויה באחדות העם: "וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר (ירמיה נ, ד): 'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדיו וגו". כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה" (תנחומא ניצבים א).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

הפוסט בונים עתיד ביחד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כל אלה טובים ויפים הם. אולם, אליה וקוץ בה, שכן מי שנושא עימו אובססיה טורדנית כפייתית נחשף לכך שלגביו כל זה הוא אחד הייסורים הקשים ביותר של קיומו. אהבת התורה הופכת לעולם של פחדים וחששות, והוא נופל לתהום עמוקה של רעדה פנימית והגדרת עצמו כחוטא וכפושע.

דוגמאות מובהקות למפגש שבין ההלכה ו-OCD נמצאות באופן מיוחד בכמה תחומים: הפחד המתמיד מפני נדרים – כל מילה שנאמרת, כל תוכנית שמתוכננת, כל לוח זמנים מיועד, הופכים להיות בעולמו של האדם לאיסור מוחלט להפרה, ואם התוכנית לא יצאה אל הפועל, האדם רואה את עצמו כמי שחילל את קדושת הנדר; הלכות טבילה – הפחד המתמיד שמא הייתה חציצה ושהטבילה פסולה לחלוטין, ועל כן מדובר באיסור כרת, אינו מניח לטובלות ולעיתים גם לטובלים כדי לעלות להר הבית, ובשל כך חיי הזוגיות נמצאים תחת משא כבד.

היחס המיוחד לניקיונות והימנעות מכל פירור של חמץ, שזוכים בדרך כלל לשבח גדול, ואף כוללים עימו את האבק ודברים ישנים אחרים – הם חלק מהסיוט הקשה הזה

אלו דוגמאות בודדות בלבד לתופעה רחבה בהרבה, וניתן להוסיף דוגמאות רבות ומגוונות: אמירה חוזרת ונשנית של קריאת שמע ותפילה שמא לא יצאנו ידי חובה; נתינה של דבר מה לאישה, אפילו החזרת עט לאחר שאילתו לכמה דקות, שהופכת להיות פחד מפני קידושין, וצורך להתמודד עימו, ועוד ועוד. ההלכה הופכת לסיוט, והחיים הדתיים לקושי מרובה.

דיני חמץ לא יצאו מכלל זה. גם כאן אנו עוסקים בתחומים הנושקים לאיסור כרת, בעיקר כשמדובר באכילה ובניקיון. היחס המיוחד לניקיונות והימנעות מכל פירור של חמץ, שזוכים בדרך כלל לשבח גדול, ולזכותם של ישראל המבקשים לבער ממש את כל החמץ, ואף כוללים עימו את האבק ודברים ישנים אחרים – הם חלק מהסיוט הקשה הזה. חג הפסח הופך להיות שנוא, והלכות הפסח לעוף טורף, ולקיום מתמיד באימה ופחד שמא נותרו שאריות חמץ.

איך מתמודדים עם הקושי הזה? כמו בנושאים נפשיים רבים, מדובר בשתי תנועות שצריכות להיעשות במקביל. תנועה אחת היא כמובן התנועה הטיפולית, שמיועדת להקל ההתמודדות מבחינה נפשית, ולסייע להשיב את השמחה ועונג הקיום למקומם; התנועה השנייה היא התנועה ההלכתית. כאמור, היא מסובכת יותר, שכן קשה להבחין בין הצד החיובי של הקפדה במצוות ורצון עמוק לעשות סייג לתורה ולהוסיף שפע של ביטויי החמרה, בעיקר בפסח, לבין הסתבכות מייסרת בפחדים, חששות וכפייתיות. יש להטמיע כי עולם ההלכה בנוי כסולם – יש בו תשתית בסיסית של יציאה ידי חובה אלמנטרית, בהכרה עמוקה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, והקב"ה אינו רודף אחרינו עם זכוכית מגדלת כדי לחפש את חטאינו.

ההלכה אינה מחייבת את החששות והפחדים האלה, והיא מכוונת אלינו כבני אדם ואל הדרכים הפשוטות שבהן אנו חיים. משעה שנוקה הבית ניקוי בסיסי, ואין בו חמץ הגדול מכזית – אדם עומד בדרישת ההלכה, ואם הוא סובל מ-OCD, טוב שיעצור כאן. הדבר אינו שולל את קיומם של שלבים גבוהים יותר של החמרה והקפדה, שיש בהם טעם גדול כשהם נעשים ברצון ובאהבה, אך אין חובה לטפס בשלבים האלה למי שסובל מהם, וכך ביחס לתחומי הלכה רבים.

בכך ישובו השמחה וההארה בקיום המצוות, ובמקום תחושת רדיפה מתמדת יתקיים בהן עולם של "משכני – אחריך נרוצה".

הפוסט על OCD והלכות ביעור חמץ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.