תמיד התקשיתי לקבל קביעה זאת, אבל נראה שהאירועים בתקופה האחרונה, במיוחד סביב יום ירושלים והבחירות לרבנות הראשית, מחזקים לכאורה קביעה זאת. השאלה איננה מי קובע, האם ועדת הרבנים או ועדת השרים, ואין זה עניין של ריבוי דעות מול השתקה, אלא מדובר במשהו בסיסי יותר. אני חרד על הדרך. הדרך לכס הרבנות עוסקת בכוחניות, היעדר נאמנות ויחסי אנוש בסיסיים, במתרחש מאחורי הקלעים ב"כללי המשחק". אבל מתברר שזה לא רק במסע לכס הרבנות, אלא  גם בקידום "חוק הרבנים". לא מפריעה לי זהות הרבנים אלא הדרך לשם, שלבסוף קובעת גם מי יהיו הרבנים. שיטה זאת נראה שיותר משהיא דואגת לצורכיהם הרוחניים של האוכלוסייה היהודית הישראלית, היא דואגת לצרכים של הממסד הדתי.

כדי שהקוראים יבינו את כוונותיי, אשתף את הקוראים בסיפור אישי. זמן קצר לאחר שסיימתי את לימודי בישיבת "הר עציון", פניתי אל אחת מהמועצות הדתיות כדי לקבל משרה רבנית. תשובתו של ראש המועצה הפתיעה אותי מאוד: "אני לא יכול לתת לך את המשרה כי אתה לא מספיק שחור". עניתי בתמימות: "אתה יודע שאני ממוצא אתיופי, צבע עורי החום לא מספיק לך?" ואז הוא המשיך בחיוך: "אני לא מתכוון לצבע עור, אני מתכוון לזה" והצביע על הכיפה השחורה שלראשו. כאשר הוא הבין שלפניו עומד אדם תמים, הוא המשיך ואמר: "צר לי, אני נאמן לציבור שבחר בי". יהדות שמונעת על פי אינטרסים ממסדיים איננה יהדות, אלא דת. אבל בעיקר איננה קשובה לצורכיהם הרוחניים של הציבור אלא לאינטרסים.

מספרים שיהודי דתי עם כיפה וזקן פונה ליהודי חילוני ושואל אותו: "יהודי, איפה הזקן שלך?". החילוני משיב לו: "זקן, איפה היהודי שלך?". אז פרופ' ליבוביץ צדק? דת ומוסר אינם מתיישבים זה עם זה?

יש מספר יסודות חשובים הקיימים עדיין בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה, שיכולים להפריך קביעה זאת. המקרה איננו התנגשות של הנורמה הדתית מול הנורמה המוסרית, אלא פשוט להיות אדם. ללא הצהרות גדולות, ללא אידיאולוגיות חוצבות גורל, אלא להלך בתמימות.

באתיופיה לא הכירו את המוסר. סוקרטס, אפלטון או אריסטו או של האפיקורסים והסטואיקנים ושפינוזה. ולכן, הם גם לא הרגישו צורך ליישב בין מוסר כזה או מוסר אחר. הם פשוט חיו בתמימות. איך אמר פעם פרופ' שלום רוזנברג? יש "יהודי פשוט" ויש "פשוט יהודי". ההבדל הוא גדול. יהודי אתיופיה לא תרו אחרי לבבם ולא תרו אחרי עיניהם, הם היו פשוט יהודים.

המשפחה של אשתי היא משוויץ, ובאופן טבעי אנו מעודכנים במתרחש במדינה הזאת. למשל שר בממשלה שהולך ברגל או נוסע באופניים לעבודה, זה מאוד מרשים אותי. כל יוזמה של הממשלה בסוגיות רבות מחייבת הצבעה במשאל עם. זאת דוגמה טובה שדורשת צניעות, פשוט להיות אדם. אני מביא את הדוגמה הזאת לא כדי להפוך אותנו לחסידי מבנה השלטון של שוויץ, אלא להדגיש את ההבנה שמאחורי כל שיטה או רעיון עומד בן אדם. בני האדם הם שנותנים משמעות לשיטה או לרעיון, ולא ההיפך. יהיו הרעיון, השיטה, המודל אשר יהיו – אם בני האדם אינם מוסריים, רעיונות אלה לא יאריכו חיים, סופם להיחרב.

הפוסט בין "יהודי פשוט" ל "פשוט יהודי" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לפני השאלה הזאת הצגתי לו מה דעת ההלכה הרבנית. אמרתי לקס שעל פי ההלכה הרבנית פרייה ורבייה נחשבת למצוות עשה שבתרי"ג מצוות. על האדם ללדת לכל הפחות שני ילדים, בן ובת. אבל יש הסוברים שעל פי חכמים חובה על הגבר להוליד שני בנים ושתי בנות. ומה עם האישה שיולדת את הילדים? באופן לא כל כך מובן, היא אינה חייבת במצווה.

הקס ענה: "עצם ההגדרה של להוליד ילדים לעולם כמצווה, זאת התערבות גסה ברצונו של א-לוהים. אנו נחליט איך א-לוהים יפעל בעולם? אנו לא אלוהים שנחליט כמה ילדים ללדת". על פי הקס, הגדרה של הילודה כמצווה יש בה סוג של חוצפה, אדם מחשיב את עצמו לאלוהים.

מתוך תשובתו של הקס עולה דבר מכונן בעבודת ה' הקיים ביהדות אתיופיה. לא רמת ההישגים היא שקובעת אצל עובד ה', אלא כוונתו של האדם, לא משנה אם זה גבר או אישה. פעם פניתי לדודי החכם דניאל מנגשה בשאלה מה מכונן את עולמו של האדם – הכוונה או התוצאה? והוא השיב: "מה שקובע אצל ה' הוא מה שיש לך בראש, הכוונה שלך היא שקובעת. אני לא אומר שהמעשה לא חשוב, אבל אם הכוונה טובה אז גם המעשה או התוצאה טובים ורצויים".

כלומר, המנהג האתיופי עוסק יותר בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו ופחות בפרטים מדוקדקים של הלכות. לפי יהדות אתיופיה, היהדות איננה בית חרושת או בורסה לעשיית מצוות. לפי זה, גם זוג שהתחתן ולא הביא ילדים קיים את המצווה בגדול. גם זוג שהביאו לעולם רק בנים או רק בנות, קיים את המצווה.

אם כך, התפיסה הראשונית של עבודת הא-לוהים כפי שהיא משתקפת במסורת המקראית של יהדות אתיופיה, היא כי עבודת האלוהים נמדדת על פי מידת הכוונה ומסירות הנפש, ולא על פי כמות המצוות או רמת ההישגים. הרב יוסף דב סולובייצ'יק אישש תפיסה זו: "שהאדם מתקדש בקדושת צלם א-לוהים כדי לקיים ולמלא את שליחותו באמונה ובלב שלם. הקדושה הזו נמדדת לא לפי מידת ההישגים ההיסטוריים, אלא לפי גודל מסירות הנפש של היחיד".

המדרש מספר שכאשר חרבה הארץ והעם היה בדרכו לבבל, הגיעו האבות להתחנן לפני ה' לבטל את גזֵרת הגלות, אך הם לא נענו בתשובה חיובית. לבסוף, פנתה אל האלוהים רחל אמנו, שהתורה מספרת עליה מעט מאוד ושנפטרה ממש סמוך לגבולה של ארץ ישראל, ואמרה לו: ריבונו של עולם, לאה אחותי לקחה ממני את אישי יעקב ולא קינאתי בה. יתר על כן, אני נתתי לה סימנים כדי שלא תתבייש. עכשיו, רק משום שבניך עבדו עבודה זרה, אתה שולח אותם לגלות בבבל? אלוקים השיב: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב".

הרב סולובייצ'יק מסביר מה הייתה פעולתה של רחל אמנו, שממנה הקב"ה אינו יכול להתעלם כביכול: שמסרה סימנים לאחותה. האם ייתכן לעשות השוואה בין פעולה זו לבין מעשה העקידה, לבין יציאת מצרים, לבין מעמד הר סיני? בכל השייך להשפעתה של רחל אמנו על תולדות העם, פשיטא שאין לעשות כל השוואה, אולם בנוגע לעניין קיום השליחות של נערה צעירה, בוודאי הסתכל הקב"ה והעריך את מידת מסירות הנפש הגבוהה ביותר. מדרש זה מבטא את התפיסה הדתית של יהודי אתיופיה, המדגישה את מסירות הנפש.

אם במצוות פרו ורבו עסקינן, לפני מספר חודשים הנחתי על השולחן עצה לפני רווקה מבוגרת הרוצה להרות. ההלכה הרבנית, לא באופן גורף, מתירה זאת בתנאי שהיא תשתמש בזרעו של גוי. צעד זה הוא צעד מבורך, אבל יותר מזה. באמצעות שימוש במאגר הזרע של חיילים שנהרגו במלחמת "חרבות ברזל", רווקות מבוגרות המודאגות מהגיל הביולוגי ושעדיין לא מצאו אהבה, יש לכן הזדמנות פז להקים נפש המת – נפשם של גיבורי ישראל. כמובן, בלי לוותר על החלום למצוא אהבה בהמשך הדרך.

להבנתי, על פי התפיסה המקראית, מעשה זה הוא מעשה אצילי וגדול, מלא בחמלה ובאהבה, בעוז ובגבורה. אין דבר מושלם, ערכי ותורני מאשר להחליט להקים זרע עם נפש המת של גיבור ישראל. לדעתי, מעשה כזה מקרב אותנו לימות המשיח. זאת גאולה לכל הצדדים – גם לאישה הרווקה בגיל מתקדם, גם לנפש החייל שנהרג, גם להוריו ולמשפחתו, וגם לכל עם ישראל.

הפוסט על מצוות פרו ורבו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כבר ציינתי בעבר שהתפיסה האתיופית, כמו התפיסה המקראית, מאופיינת בחשיבה כאוטית יותר מאשר חשיבה לינארית.  במקום להיצמד לעובדות, למציאות, התפיסה האתיופית מתמקדת באפשרויות הפתוחות, לראות את המחר. כלומר לקבל את המציאות כפי שהיא, כדבר נתון, וזה מה שמאפשר לנו להרפות מהמציאות העוטפת אותנו ולהתמקד בתקווה שעוזרת לנו לקום מהנפילה. התפיסה האתיופית עוזרת לנו לחפש את מה שאנו יכולים להיות ולא מה הביא אותנו למצב הזה. הגישה מאפשרת להיצמד בשני קטבים ולא להיתקע בתוך מציאות חיים המלאה דילמות קיומיות ומוסריות. היא גם מסייעת לנו לבנות חיים יציבים ארוכים ומאושרים בתוך מציאות כאוטית ולא מובנת.

גישה זאת יכולה להסביר למשל מדוע שיעור המתאבדים בעולם המערבי גבוה יותר משמעותית משיעור המתאבדים בכפרים באתיופיה. התפיסה הכאוטית מקורה בתודעה של כניעה כפי שהיא קיימת בתיאולוגיה האתיופית. התודעה הזאת מקבלת את המציאות כפי שהיא. היא איננה שואלת "למה זה קרה לי" כדי להבין את הסיבה או את התכלית אלא היא מקבלת את המצב כדבר נתון. כי כך רצה האל. התפיסה הזאת היא שמאפשרת להרפות מהעבר ולהפנות את המשאבים לקראת העתיד. היא מרחיקה את האדם מהייאוש ומספקת לו תקווה וסיבה לקום מהאפר ולהתחיל לצעוד לקראת המחר. סבתא שלי, כמו הרבה סבים וסבתות יוצאי אתיופיה, איבדה 5 ילדים. בכל זאת, מעולם לא שמעתי ממנה תלונות או סוג של ייאוש, ההיפך; היא תמיד שידרה אמונה, תקווה ושמחת חיים.

בנוסף, יהדות אתיופיה מאמינה שכל בני האדם שווים לפני א-לוהים ויצר לב האדם הוא טוב מטבעו, ולכן הגישה כלפי האדם היא תמיד חיובית ומאמינה בטוב ליבו, ללא כל חשדות.  אבל, על פי הגישה, ברגע שאדם מועל במזיד באמון שנתן לו, אין עליו רחמים. היום האתגר הוא להבדיל בין רחמנים לאכזרים, בין אוהבי אדם לשונאי אדם, בין בני האור ובין בני החושך.

התפיסה הזאת היא שמאפשרת להרפות מהעבר ולהפנות את המשאבים לקראת העתיד. היא מרחיקה את האדם מהייאוש ומספקת לו תקווה וסיבה לקום מהאפר

יחד עם זאת, נראה שמשהו התשחרר בעקבות המלחמה. היינו אוטומטים כולנו, עכשיו התפכחנו. למשל קרוב ל-80% מערביי ישראל, בצורה כזאת או אחרת, תומכים או לא מביעים התנגדות במלחמה. זאת מהפכה. התודעה הכאוטית דורשת מאיתנו תפקיד כפול: מצד אחד להתמקד בגישה של "עשה טוב" – להגביר את האור, לראות את הקבוצות השקופות ולחבק אותן. אנשים שרוצים להיות חלק מהקולקטיב הישראלי, יש לסלול עבורם דרך שתאפשר להם לקבל הכרה. צריך לראות בהם אחים ואחיות. אנו צריכים להתייחס אליהם בחמלה, בדאגה ובאכפתיות; מצד שני, יש להתמקד בגישה של "סור מרע" – לזהות קבוצות טרוריסטיות, מניפולטיביות, המצליחות להפוך את החברה הדמוקרטית שלנו למערת פריצים. הם גונבים, רוצחים, אונסים, משקרים ובאים לצעוק "זכויות אדם, זכויות אדם". אסור לאפשר להם לשחק בנו. יש לנקוט אפס סובלנות כלפי קבוצות עם אפס סובלנות. אסור לרחם על אכזרים. כבר הזהירו אותנו חכמי הגמרא "המרחם על האכזרים, סופו להתאכזר על הרחמנים".

לכבוד יום העצמאות המורכב, ברצוני לשתף שוב בסיפור ששיתפתי פה בעבר, המספר את הסיפור המיוחד של העם שלנו. לפני מספר שנים התקשר אליי דני לימור, שהקים את התשתית של פעילות המוסד בסודן והמפקד הראשון של "מבצע אחים" להעלאת יהודי אתיופיה מסודן. הוא היה שותף להצלתם של אלפי יהודים. אף אני עליתי ב"מבצע אחים" שדני פיקד עליו.

באותה שיחה אמר לי דני: "שרון, כאשר היית בסודן, הייתי המפקד שלך ועזרתי לך להגיע לישראל. עכשיו כשאתה רב בישראל, אני מבקש ממך טובה: שהפעם אתה תהיה המפקד שלי. אני רוצה שתעזור לי לערוך חופה וקידושין לבן שלי. סגרנו מעגל. מתחת לחופה כולנו בכינו.

זה הסיפור האמיתי של מדינת ישראל, סיפור מלא גבורה וחמלה. ושום אויב בעולם המקדש את המוות לא יכול להביס עם המקדש חיים. אנו מקדשי חיים מלאי תקווה, ונגד זה אף אויב שבעולם לא יכול לנו.

יום עצמאות שמח לנו! בזכות הכוח והאמונה של העם הזה, בע"ה נזכה לראות ישועות ונחמות.

הפוסט סוד התקווה בתפיסה הכאוטית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.