מעשה בסוחר יהודי רב תושייה, שבנה לעצמו רפת גדולה בפאתי ניו יורק לייצור חלב. משבא חברו לבקרו, ראה שהוא משקה את פרותיו בחלב במקום מים. עמד ותמה: "איני מבין כיצד אתה מרוויח, אם אתה משקה את פרותיך בחלב, ומוציא מהן חלב, רווח מניין?". חייך הסוחר והשיבו: "פשוט מאד. אני משקה אותן 'חלב עכו"ם' ומוכר את חלבן כ'חלב ישראל'…

זר לא יבין זאת. אך כל הבקי, ולו מעט, ב"עסקי הכשרות" ידע מה רב הפוטנציאל הטמון בהם. לפי נתונים שונים, בארה"ב לבדה אלה מגלגלים מחזור עסקים של למעלה ממיליארד(!) דולר, כשחלק גדול מהשוק מיועד ללא יהודים שמקפידים לצרוך מוצרים כשרים בשל האמונה באיכותם ובטיבם הבריאותי.

המקום הרב שמיוחד בסוף פרשת שמיני לנושא הכשרות עשוי לעורר פליאה בעיני מי שאינו מצוי בעולמה של תורה. בעוד שפרקי הלכה שלמים, דוגמת דיני רצח וגנבה, מכר מקרקעין או הלכות שבת, המורכבות והמסובכות, נזכרות בתורה רק ברמז, והן כ"הררים התלויים בשערה", מקדישה התורה עשרות פסוקים לתיאור פרטני של מיני המאכלים המותרים והאסורים. זאת, עוד קודם שירדנו לטעמה של מצווה זו, שלא תמיד ברור לאשורו, ולא אחת נדמה כ"גזרה", לא מצווה שכלית אלא "מצווה שִמְעִית",  שהגיונה עמום ולוט בערפל.

לצד פרטי ההלכות, עמדו נושאי הכשרות גם במרכזם של פולמוסים חברתיים וכלכליים רבי משמעות. לא אחת, דרישות הכשרות מייקרות את מחירו של מוצר בעשרות (אם לא מאות) אחוזים. מכאן פתח גדול גם לרמייה, גם לגזל ועשיית עושר ולא במשפט, גם לריב על סמכויות ומחלוקות אינספור. ולא אחת כל אלה נעשים על גבם של צרכנים תמימים שאינם בקיאים ברזי הכשרות וסבורים שכל המרבה בחותמות "כשרות מהדרין" (דומה שגם מונח אחרון זה נוצר רק לצורכי השאת רווחים ואינו מוכר בהלכה הקלאסית אלא בהקשר לדיני החנוכה בלבד) אכן משובח הוא.

לנוכח האינטרסים הבלתי-כשרותיים בעליל שמעורבים תדיר בענייני הכשרות, אין זה מפליא שמהלכים המבקשים לתקן מעוות זה, דוגמת "רפורמת הכשרות" המדוברת כיום, זוכים לביקורת עזה. זו אינה בוחלת לעתים בהאשמות נלוזות, דוגמת "רפורמיות" רחמ"ל, דיבת שווא שרחוקה מן האמת מרחק ת"ק פרסה.

אין חדש תחת השמש. ספרות השו"ת רוויה במאות רבות של תשובות בענייני שחיטה ושוחטים, כשרויות ומחלוקות בין רבנים, כשזה מתיר וחברו אוסר. ולא אחת נחשפות אגבן ובאמצעותן פניו הגדולות והרגישות של חכם ההלכה.

כך, למשל, בתשובתו המופתית של רבי אהרן וואלקין, בעל שו"ת "זקן אהרן", שנדרש להכריע בדינו של שו"ב [=שוחט ובודק] "שהנשים השכנות הוציאו עליו קול מכוער, שראוהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות".

למותר לומר שהרב וואלקין אינו מקל ראש בהשלכותיה של שמועה זו. עם זאת, כאיש הלכה מובהק אין הוא ממהר ל'הרשיע' את השוחט על בסיס שמועות בעלמא, שאינן מגובות בראיות מוצקות. למעלה מכך: הוא נותן דעתו גם להשלכות החמורות שתהיינה ל'משפט שדה' מעין זה, של הדחת שוחט רק בשל 'שמועות' שטרם הוכחו.

וכך הוא כותב: "והנה, אם כי מכוער הדבר מאד, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזה על מְשָרֵת בקודש, שנצרך להיות מצוין ביראת שמים שכם [=חלק] אחד יותר על סתם בני אדם, אבל בכל זאת, בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלוקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי ביה טפלי [=של אותו אדם, שתלויים בו ילדים], וכל גופא מרתע בי [=וכל גופי רועד] להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו. ולמדתי קל וחומר לעצמי מיניה דידיה גופא [=ממנו עצמו]. השתא [=עכשו, אם] שו"ב ששוחט בהמות, אם ידיו מרתתות [=רועדות], שחיטתו פסולה, כל שכן אני, שבאתי לשחוט נפשות אדם. ולא רק ידי, אלא כל גופאי [=גופי] מרתת, היאך אוכל לשוחטו בשעה שעל פי דין תורה אין יסוד לזה? האם אפשר להתחסד יותר מהתורה עצמה? ואם התורה חסה למצוא זכות על חשוד לעריות, לומר עליו שאינו חשוד לשחיטה, ואנן ניקום [=ואנו נקום] ונאסור, הייתכן?". כפתרון מעשי הוא מציע אפוא שהשוחט לא יודח מכהונתו, אך יוטל עליו פיקוח מצד אנשים נוספים שישגיחו על מעשיו.

תשובה אמיצה נוספת יצאה מתחת ידיו של ר' משה פינשטיין, בעל ה"אגרות משה", בעניינו של משגיח כשרות שנפטר לבית עולמו צעיר לימים, והותיר את משפחתו ללא פרנסה. אלמנתו ביקשה להמשיך את עסקי ההשגחה, אך כמובן מיד יצאו עוררין על כך. לצד הימָנוּתוּ עם חוגי "אגודת ישראל" ופסיקתו השמרנית דרך כלל, היה ר' משה רגיש מאין כמוהו למצוקותיהם האנושיות של בני אדם. רגישות זו מאפיינת את כל תשובותיו. כך בדיני עגונות, כך בדיני אנשים עם מוגבלות וכך בדיני כשרות.

ראשית לכל קבע ר' משה כי בהתקיים כמה תנאים אין כל מניעה  הלכתית אמיתית למינוי אישה כמשגיחת כשרות. לאחר מכן, במהלך אמיץ מאד מבחינתו, לנוכח מעמדו והסביבה שבה חי ופעל, התיר לאלמנה להמשיך את עסק ההשגחה של בעלה, על מנת למנוע את הכרתת מטה לחמה, תוך שהוא מציע מספר תנאים 'מְאַזְנִים' שיפיגו את חששם של המלעיזים והמחמירים למיניהם.

לצד תשובות רגישות אלה, קיימות לא מעט תשובות אחרות שחושפות מעשי שחיתות ומאבקים בעלי פוטנציאל הרסני בתחום הכשרות, שאין בינם לתורת ישראל וערכיה כל זיקה ממשית.

אכן, ארוכה הדרך לכשרות. בעלי עסקים סיפרו לא אחת שבעסק שלהם "משגיח לא בא", אפילו "לא מצלצל", אלא בסוף החודש, עֵת פדיון שכרו. שומה על מנהיגי הדור ודַבָּרָיו לתקן מעוות זה, על מנת להבטיח שהאוכל הבא אל פינו יהא לא רק "גלאט כושר" אלא גם "גלאט יושר", ולא רק כשר אלא גם רחוק מן הסירחון והדומה לו.

(שמיני תשפ"ב)

הפוסט גלאט כושר וגלאט יושר  הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נגיף הקורונה, שהביא עמו משבר כלכלי חסר תקדים, גרם לכך שכמה וכמה מסעדות ויתרו על תעודות הכשרות שלהן, כדי לחסוך את עלותן. אבל מסתבר, שיש גם מסעדות שפועלות בדיוק הפוך. מצטיידות בתעודות כשרות.

כידוע, בישראל בית עסק המבקש לקבל תעודת כשרות (מסעדה, בית קפה, בית מלון, גני אירועים, סניפים של רשתות וכו') חייב לעבור דרך הרבנות הראשית לישראל. אותו בית עסק משלם אגרה שנתית שנעה בין כמה מאות לכמה אלפי שקלים, תלוי בסוג העסק. בנוסף, אותו בית עסק גם נדרש לשלם למשגיח הכשרות את שכרו. הרבנות או המועצה הדתית המקומית, היא שמחליטה כמה שעות על המשגיח לעבוד באותו בית עסק. עלות שעת עבודה למשגיח היא כ- 38 ₪. יש עסקי מזון שמקבלים זאת בהבנה, שכן אותו בית עסק נהנה מציבור צרכנים גדול של שומרי כשרות ומסורת, שלא היו נכנסים אליו, אלמלא החזיק בתעודת כשרות. לעומתם, יש בעלי בתי עסק בתחום המזון המרגישים כי המונופול של הרבנות הראשית בתחום, הוא סוג של גזירה שקשה להם לעמוד בה.

על פי דיווחים בתקשורת, בעלים של מסעדות ובתי עסק החליטו בשל הקשיים הכלכליים שנחתו עליהם בעקבות הקורונה לוותר על תעודת הכשרות, כדי לחסוך בהוצאות. 'ידיעות אחרונות' הקדיש לסוגייה כתבת שער באחד המוספים שלו, ודיווח על 'ניצנים לסוג של מרד בכשרות הממוסדת וניסיון מצוא חלופות'.

מי שעורר את הסוגייה היה 'פלאפל התאומים' בגבעתיים, ששנים היה תחת כשרות הרבנות, והחליט לחדול מכך כדי לחסוך. נוסח המודעות שיצאו מטעם הרבנות המקומית על הסרת הכשרות מהפלאפליה הוותיקה, שלא הסתפק רק בהודעה על הסרת הכשרות אלא כדרכן של מודעות מהסוג הזה, נוספו ביטויי אזהרה לציבור, העצים את הרעש התקשורתי. ברבנות מסבירים כי מדובר בצעד מתבקש שנועד להתריע ולמנוע ממי ששומר כשרות, להיכשל … אבל בימי הקורונה הפחות עליזים שכולנו חווים, המודעות הללו הפכו, על פי הפרסומים בתקשורת, לסוג של 'שיימינג' ו'התנכלות' מצד הממסד הרבני.

ב'ידיעות אחרונות' הביאו שורה של בתי עסק שהחליטו לוותר על הכשרות בשל משבר הקורונה, למרות המחיר הכלכלי והתדמיתי שכרוך בכך. כך למשל, זכיין של רשת הנודלס ריבר בעיירה אור יהודה, מוטי אסרף, סיפר לעיתון כי רצה מאוד לשמור על הסניף הכשר באור יהודה, אך החליט לוותר על שירותי הרבנות המקומית. "שנתיים היינו מושגחים על ידי הרבנות באור יהודה. אני מבית דתי, השותף שלי דתי עם כיפה. כל המוצרים שלנו נקנים בכשרות 'חלק' ואנחנו משתמשים רק בירק גוש קטיף עם חותמת בד"ץ, חוץ מכרוב שהמשגיח חותך ושוטף אותו. הרב המשגיח מטעם הרבנות המקומית מגיע לפה לשעה וחצי ביום ומקבל 1800 ₪ בחודש. בנוסף החליטו שהם מביאים לי גם משגיח לערב. גם עליו אני אמור לשלם. לדעתי, רק כי מישהו רוצה לסדר ג'וב למישהו. אמרתי להם בואו נשב נדבר, אבל אצלם זה קומבינות וחברים", תיאר אסרף באותה כתבה. אסרף הוסיף שהחליט לעבור להשגחה האלטרנטיבית של ארגון צהר. המצב לא קל, והחלטתי שאני עובר להשגחה מקרבת ולא מרחיקה. הם מקפידים מאוד , בדיוק כמו הרבנות, אבל בצורה נעימה. הכל מוסבר, אין אינטריגות…".

באותה כתבה גם התראיין ישראל דוידוב, הבעלים של מסעדת אוסן בפתח תקווה. משבר הקורונה הביא לסגירת המסעדה. "שילמתי 300 ₪ לחודש על משגיח ו- 500 ₪ שנתי אגרה לתעודת כשרות. הבנתי שבגלל הסגר אני לא יכול להמשיך ככה, אם אשלם על כשרות לא אשרוד. סגרתי את העסק ופיטרתי 3 עובדים. פתחתי חומוסייה בלי כשרות, אבל כל המוצרים בכשרות בד"ץ. אני בחור ישיבה לשעבר… לקוחות שואלים אותי אם יש כשרות, הרבה פחות מגיעים בגלל זה, אבל החלטתי שזה עדיין שווה לי".

מול הסיפורים האלה, יצאה המועצה הדתית בתל אביב בהודעה כי דווקא נרשמה עלייה בביקוש לתעודות כשרות מצד עסקים בעיר, בשל אותה קורונה…

"בתקופת משבר הקורונה נרשמה עלייה משמעותית בביקוש לקבלת תעודות כשרות מצד עסקים בתל אביב. מדובר על כ-30 עסקים שכבר קיבלו תעודות כשרות או נמצאים בהליך מתקדם של הבקשה״ – דיווח יו״ר המועצה הדתית בתל אביב, אלדד מזרחי.

מזרחי הדגיש בשיחה עם 'שבתון' כי ״בניגוד אולי למה שהצטייר תקשורתית, משבר הקורונה ולצידו המשבר הכלכלי החריף שפקד את העסקים, דווקא הביא לעלייה בביקוש לכשרות מצד עסקי מזון פעילים. מגמה זו בעיר תל אביב ובערים נוספות, משקפת שינוי כיוון מצד בעלי עסקים בפנייה לקהלים רחבים יותר כמו ציבור שומרי הכשרות המהווים פלח שוק משמעותי בעל פוטנציאל גדול לכל עסק מזון.

"הכשרות ועבודת ההשגחה הנעשית במטבח בית העסק תורמים גם לתדמית דתית ולא פחות חשוב לניקיון וההיגיינה הנדרשים בבית העסק, בפרט בתקופה זו של משבר הקורונה. אני יכול להגיד לך שמחלקת הכשרות ברבנות ת"א עושה כל שביכולתה להקל על בתי העסק המושגחים. משגיחי הכשרות מגיעים לעבודתם בשכר חלקי ומופחת בהסכמה ויש מהמשגיחים שביצעו עבודתם בתקופה האחרונה מבלי לקבל שכר מתוך התחשבות והבנה על מנת לאפשר לעסק לשרוד את התקופה הקשה תוך עמידה בכללי הכשרות״.

"עסקים בולטים בעיר ששנים עבדו ללא תעודת הכשר פנו אלינו בתקופת הקורונה לקבלת תעודת כשרות, כדי להגדיל מכירות ולפנות לקהלים חדשים, אבל היו גם עסקים שפשוט החליטו לעשות סוג של 'תשובה עצמית'"

גם באשקלון גדל הביקוש

בכיר במועצה הדתית באשקלון סיפר ל'שבתון' כי בעקבות הקורונה נסגרו כ- 15 בתי עסק לממכר מזון, אבל במקביל נפתח מספר דומה של עסקים חדשים, שכולם פתחו תיק כשרות במועצה ולחלקם הושלם הליך הבדיקה וכבר קיבלו תעודת הכשר. "זיהינו תופעה נוספת שעסקים בולטים בעיר ששנים עבדו ללא תעודת הכשר, דווקא בתקופה זו של הקורונה פנו אלינו לקבלת תעודת כשרות. השיקול העיקרי נובע מהרצון של אותם עסקים להגדיל מכירות עקב המצב ולפנות לקהלים חדשים. אבל פגשתי גם עסקים שפשוט החליטו לעשות סוג של 'תשובה עצמית' ובחרו להפוך את עסקם לכשר", אמר.

קמחא דקורונה

אריה פרידמן, יו"ר המועצה הדתית ברעננה, אומר כי עם רצון, יצירתיות ושיתוף פעולה, בית העסק יכול לשמור בעידן הקורונה גם על תעודת הכשרות וגם לחסוך בהוצאות השוטפות. לדבריו, הרבנות המקומית לא איבדה אף בית עסק, על רקע הרצון לחסוך בהוצאות לכשרות. להיפך. "לצערי, יש כמובן עסקים שנאלצו להיסגר בשל המשבר הכלכלי, אבל לא כאלה שוויתרו רק על תעודת הכשרות. למעשה, יש שני בתי עסק שפעלו עד היום ברעננה ללא תעודה וכעת מבקשים את הכשרות שלנו", ציין.

שם המשחק, הדגיש פרידמן, הוא "שותפות בעת משבר". "עוד לפני פסח בעיצומו של משבר הקורונה, פרסמנו הודעה שדיברה על שותפות והתמודדות משותפת עם המשבר. באותם ימים היו ברעננה 150  בתי עסק סגורים. החלטנו לאות הזדהות להקל ככל האפשר על אותם בתי עסק, הן בהקטנת ההוצאות השוטפות והן בדרכים נוספות", מתאר פרידמן.

בין הפעולות שביצעה המועצה הדתית ברעננה: הקפאת תשלומים של אותם בתי עסק בימי הסגר; עסקים שיכלו לבצע משלוחים בימי הפסח- המועצה הכשירה את המקומות ללא עלות וגם סכום האגרה שבדרך כלל משולם לתעודת כשרות מיוחדת לפסח- הפעם לא נגבה.

המועצה הדתית ברעננה אף יצאה אז בקמפיין תחת הכותרת: "שותפות עם טעם – שומרים על מערך הכשרות ברעננה".

"בשל הקורונה היו  סגורים 150 מסעדות, בתי קפה, פאבים, דוכני אוכל וחברות קייטרינג בצו משרד הבריאות. חלקם היו סגורים לחלוטין וחלקם הפעילו שירותי משלוחים. כולם חוו משבר כלכלי קשה. אנחנו כמועצה הדתית הבנו את עומק המשבר והחלטנו לתת כתף ולסייע בזמן אמת", מוסיף פרידמן.

בין היוזמות שהובילה המועצה הדתית ברעננה: "קמחא דקורונה" – מימון המונים וגיוס כספים לעסקים בצרה; עידוד הזמנת משלוחים או טייק אוויי ; קניית שוברי ארוחה במסעדות למימוש בסיום המשבר ועידוד הזמנת ארוחות מוכנות לשבת ממסעדות וחברות הקייטרינג בעיר.

בצהר מדווחים על גל פניות

ארגון צהר הוא החלוץ שהרים את נס המאבק במונופול הכשרות של הרבנות הראשית לישראל, בשנים האחרונות. על פי פרסומים, מערך הכשרות של הארגון נותן כשרות ליותר מ- 200 בתי עסק ברחבי הארץ, אבל בעקבות משבר הקורונה, דיווחו בארגון על "גל פניות גדול".

הארגון והמשגיחים מטעמו לא עובדים בחינם או בהתנדבות, ויש אפילו מקרים שבית העסק ישלם יותר על המשגיח של צהר מאשר על משגיח של הרבנות, אבל היחס החם והמקרב- בהחלט עושה את העבודה. בתקופת הקורונה הקפיא הארגון את הגבייה וחלק ממשגיחי הכשרות שלו אף הוצא לחל"ת. הכל כדי לסייע לאותו בית עסק לעבור את התקופה הקשה.

הרב יהודה זיידרמן, מנכ"ל כשרות צהר, אמר ל'שבתון' כי "מאז נפתחו שוב עסקים ומלונות, לאחר הגל הראשון של התפרצות הקורונה, כשרות צהר קיבלה פניות רבות המאופיינות בעיקר במוקדי תיירות ומלונות שהיו מכוונים לקליטת תיירות חוץ. בעקבות המשבר ועם התגברות הצורך לקלוט תיירות פנים, פנו רבים בבקשה להצטרף לכשרות צהר וזאת כדי לשרת קהל לקוחות גדול מקרב הציבור הישראלי, שרבנות צהר מוכרת לו, נחשבת אמינה ומקובלת הלכתית בקרב הציבור הדתי בישראל".

(פורסם ב10.7.20)

הפוסט האם בעלי המסעדות ויתרו על תעודת הכשרות בגלל הקורונה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.