לתפילה פנים שוחקות. לתשובה – פנים זועפות.

דימוי מעין זה קנה לו שביתה, לא אחת, בתודעתם של רבים. תפילה, בוודאי בחלקיה ה"רכים", שכוללים פרקי תהלים, תחינות ובקשות, נתפשת כמבטאת כמיהה רצויה לעולם טוב יותר, שָלֵו יותר, שלם יותר; חושפת נימים ורגשות החבויים בליבו של אדם.

לעומתה, נתפשת התשובה כמעין הליך בקרה וביקורת חמור סבר, דין וחשבון התר אחרי מומיו של אדם, בוחן ובודק את מעשיו בשבע עיניים, מעיר ומאיר בזרקור את פגמיו, חושף את יצריו ומעשיו הרעים, ודורש ממנו, לא רק מבקש, בלשון קשה ותובענית, להיטיב את דרכיו, לתקן את אורחותיו "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שאינו חוזר לזה החטא לעולם" (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב).

במשך עשרות שנים, העביר מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", עשרות רבות – אם לא מאות – של שיחות ושיעורים בנושא התשובה. תמידים – כסדרן, ומוּספות – כהלכתן. לצד עיון מעמיק בהיבטיה ההלכתיים של מצוות התשובה (שחמיו, הרי"ד סולוביצ'יק, גילה בהם פלאי פלאות והעמידם על מכונם, האנליטי וההגותי, בסדרת שיעוריו השנתיים שקובצו על ידי דודי, פינחס פלאי, לספר הקלאסי "על התשובה"), העניק הרב ליכטנשטיין לשומעיו מבט מעמיק על תהליך התשובה במישור הנפשי והפסיכולוגי. במשך שנות דור הייתה זו תורה על פה. לאחרונה, עם הופעת קובץ שיחותיו, "בדרשם פניך", יכולים הכל ליהנות מטובה וזיווה. עיון במשנת התשובה שלו מגלה עד כמה מרובות ומגוונות הן פניה.

מקוצר המצע, נסתפק בדוגמא אחת. כדרכו, נותן הרב דעתו לדיוק במינוח המשמש בכל סוגיה. כך עשה גם מתוך עיונו בלשון עולמה של תשובה, בנותנו את הדעת לשלושה מונחים המשמשים בה תדיר, שלדידו קיימת הבחנה ביניהם: תשובה, ריצוי וכפרה.

בפתיחת הלכות תשובה, קובע הרמב"ם שבכל תחומי החטא והעונש יש צורך בתשובה כתנאי מקדים לכפרה. בכלל זה מזכיר הרמב"ם גם את הפוגע בחברו: "וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: 'מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם' (במדבר ה, ו). בפירושו "כסף משנה" על אתר, מעיר מרן רבי יוסף קארו שמקורו של הרמב"ם הוא במשנה האחרונה בפרק החובל, העוסקת בדינו של אדם שחבל בחברו, ושילם לו לפי הדין: "אף על פי שהוא נותן לו, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו" (בבא קמא צב, ע"א).

אכן, הרב ליכטנשטיין מעיר שדבריו צריכים עיון, שהרי דברי הרמב"ם שונים מדברי המשנה: המשנה קובעת שאין די בתשלום לשם מחילת חטאו של החובל, והוא צריך לפייס את הנחבל. הרמב"ם, לעומת זאת, אינו מדבר על פיוס הנחבל וריצויו, אלא קובע שלשם כפרה צריך לעשות תשובה, ואחד מתנאֵי התשובה הוא וידוי – הן במצוות שבין אדם למקום, והן במצוות שבין אדם לחברו.

היה מקום לומר שקיימת הבחנה בין שני סוגי מצוות אלה. מצד אחד, היה מקום לומר שהמצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר, משום שמלבד עצם העבירה על צו ה', יש כאן גם פגיעה באדם אחר. וכדברי הרא"ש: "הקדוש ברוך הוא חפץ יותר במצוות שיֵעָשה בהן גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם לקונו". מצד שני, היינו יכולים להעלות על דעתנו שבמצוות שבין אדם לחברו אין כלל צורך בווידוי כאשר הנפגע מחל לפוגע. אכן, הרמב"ם שולל זאת, וקבע שלעניין הצורך בתשובה ובווידוי אין הבדל בין מצוות שבין אדם למקום לאלו שבין אדם לחברו. לצד זאת הרמב"ם אינו מתייחס כאן כלל לחובת פיוס הנחבל או לשאלה האם הווידוי צריך להתקיים בפניו דווקא.

מאידך, הרמב"ם מוסיף קביעה שאינה מופיעה במשנה ובגמרא בבבא קמא: כפרתו של החובל תלויה בעשיית תשובה, שכידוע יש בה כמה שלבים נחוצים: עזיבת החטא, חרטה על העבר, קבלה לעתיד ווידוי, שלבים שאינם מתקיימים בהכרח כאשר אדם מפייס את חברו.

אמור מעתה: פיוס יכול להתקיים ללא כל זיקה לקדוש ברוך הוא. גם כופר בעיקר יכול לפייס את חברו, בלי כל קשר לתשובה.

מתוך עיון מעמיק זה, מציע הרב ליכטנשטיין אפשרות להעלאת מסקנה למדנית חריפה שלפיה תשובה לחוד ופיוס לחוד. לפי הצעה זו, גם ללא קשר להגדרת תהליך התשובה, קיימת הלכה נפרדת שקובעת את העיקרון שלפיו יום הכיפורים אינו מכפר בלי שירצה את חברו. במלים אחרות: זהו דין מיוחד ב"יום הכיפורים" וכפרתו, ולא במצוות התשובה שיפה לעולם בכל ימות השנה.  כדרכו, מציע הרב בהמשך דבריו את השלכותיה האפשריות של גישה זו במישור המעשי, וחותם את דבריו בהבחנה יסודית בין כפרת יום הכיפורים להליך הכפרה של כל ימות השנה, כגון הכפרה שמתלווה להקרבת קורבן חטאת.

אצל חייבי חטאות ואשמות, הכפרה מתייחסת בשורשה לחטא מסוים וממוקד. אכן, גם כפרה זו מותנית בתשובה, שהרי אם לא חזר החוטא בתשובה על חטא זה – זבח רשעים תועבה הוא. אך אם מתקיים תנאי זה, לא התשובה היא המכפרת אלא הקורבן. ממילא, אין צורך שהתשובה והכפרה יקיפו את כל מכלול אישיותו וקיומו של האדם. אפשר לשוב בתשובה על חטא מסוים, ואפשר לכפר עליו באופן ממוקד. לעניין זה די אולי בכך שהחוטא ביקש מהנפגע מחילה.

לא כך הם פני הדברים כאשר אנו מדברים על כפרת יום הכיפורים או על כפרת התשובה. כפרות אלה מתייחסות לאדם כאישיות שלמה, ולא למעשה פרטי מסוים שעשה אותו אדם. ממילא, כדי שיוכל לזכות בכפרה, תשובתו צריכה להיות מקיפה ומוחלטת: הן מבחינה כמותית, כדרישה להתייחס הן לחטאים שבין אדם למקום והן לאלו שבין אדם לחברו, הן מבחינה איכותית, כתביעה למאמץ יוצא דופן של החוטא לרצות את חברו.

(ראש השנה תשפ"ד)

הפוסט תשובה, ריצוי וכפרה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חשוב לדעת שאפשר לתקן, לשנות, לנסות שוב ולחזור בתשובה. אבל חשוב גם לזכור שזה לא תמיד נכון ושברוב המקרים יש לזה מחיר גדול

ראש חודש אלול הוא תחילת שנת הלימודים בישיבות, במכינות ובמדרשות. ראוי היה שהוא יהיה יום תחילת שנת הלימודים בכל מערכת החינוך בישראל, כדי לאפשר לתלמידים להגיע לימים הנוראים ולחגי תשרי אחרי לימוד הגון והכנה ראויה.

הימים של חודש אלול, במוסדות התורניים לכל הפחות, הם ימים בהם ניתן דגש מיוחד על ענייני התשובה. השופר, הסליחות, ה"לדוד ה'" בוקר וערב, מזכירים לנו את אחד הרעיונות היהודיים החדשניים, המבריקים והיסודיים ביותר. הרעיון שאפשר וצריך לתקן, שניתן לשנות ולהשתנות, שבמקום להביט לעבר עדיף להביט לעתיד, שאת העונש והפורענות יכולות להחליף סליחה ומחילה.

למרות שאני מרבה לדבר עם תלמידיי, במיוחד בימים הללו, על עקרונות התשובה המופלאים, בשנים האחרונות יש לי תחושה שלרעיון ה"תשובה" קרה דבר דומה למה שקרה לעוד כמה רעיונות יהודיים מהפכניים, שהפכו לעיוות גדול כשהעולם המודרני לקח אותם לקצה. במילים פשוטות, אני חושש שקצת הגזמנו עם התשובה.

הכלל העתיק, הידוע לכל שחקן שחמט או דמקה, לפיו "נגעת – נסעת", הולך ונעלם מהעולם, וליתר דיוק יש דרישה הולכת וגוברת למחוק את תג המחיר על כל החלטה, כך שגם אם החלטתי לשנות את דעתי באמצע הדרך, השינוי הזה לא יעלה לי כלום. הרעיון שלמעשים יש השלכות, מחירים או תוצאות נדרס תחת גלגלי רעיון התשובה.

כראש מכינה אני פוגש את הדבר הזה לא מעט בקרב תלמידי י"ב שמחפשים מסלול לשנת ה-י"ג. לא מעט מהמורים וההורים שלהם אומרים להם משהו בסגנון "תתחיל, ואם לא תהיה מרוצה, תפרוש".

מכמה חבר'ה שנרשמו לישיבות ומדרשות שמעתי בשבועות האחרונים שהם מתחילים במוסד מסוים אבל בהחלט ייתכן שיעברו בהמשך למקום אחר.

משנה לשנה זה הופך כמעט לנוהל – בחורים נרשמים למוסד, אבל עוד לא ממש מחליטים. "מקסימום נחליף בהמשך", הם אומרים לעצמם.

אני שומע קולות דומים מחבר'ה צעירים בהרשמה ללימודים אקדמיים, בחיפוש עבודה ואפילו במערכות יחסים. הידיעה ש"תמיד אפשר לשנות" והדרישה לצמצם לאפס את המחיר של השינוי הזה, לא מאפשרת שום עוגן של מחויבות או נאמנות. נכון שלפעמים יש טעויות וטוב שאפשר לתקן, אבל עדיין מהדהדים בי דברי המ"פ שלי בטירונות שאמר בפשטות לחייל שסרח וביקש מחילה – "על טעויות משלמים". לפעמים נראה לי שהמשפט הזה נעשה כמעט לא לגיטימי בשנים האחרונות.

כששחקן עומד על קו העונשין ויודע שזו הזריקה היחידה שיש לו, הוא מתייחס לזה אחרת משחקן שיודע שתמיד יש לו עוד הזדמנות.

כשחייל מסתער ויודע שזו המחסנית האחרונה או הכדור האחרון, הוא מכלכל את צעדיו אחרת לחלוטין ומכוון ומדייק את מהלכיו.

חלק ניכר מההחלטות שלנו בחיים הן החלטות של כדור בודד במחסנית, ולא מערך דמיוני שבו עומדת לרשותנו תחמושת בלתי מוגבלת.

חשוב לדעת שאפשר לתקן, לשנות, לנסות שוב ולחזור בתשובה. אבל חשוב גם לזכור שזה לא תמיד נכון ושברוב המקרים יש לזה מחיר גדול. תשובה היא רעיון גדול ויסודי וחשוב ומהפכני, ואי אפשר לתאר את העולם היהודי בלעדיו. אבל כדאי לזכור שהרעיון הזה לא עומד שם לבד. לצד הרעיון של תשובה עומד תמיד הרעיון של ברית. מוחלטת ובלתי חוזרת. כזו ש"כורתים" בצעד כואב ובלתי חוזר. תשובה ללא ברית, היא תשובה ריקה ממשמעות. לבנות עולם שמבוסס על תשובה בלי שלצדו עומד רעיון הברית, זה לרוקן אותו מתוכן וממשמעות. זו לא חצי מהדרך, זו כל הדרך בכיוון ההפוך.

(כי תבוא תשפ"ג)

הפוסט אולי הגזמנו עם התשובה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על מנת להישמר מגייסות האויב, כמו גם לשוב בתשובה – צריך להאמין שיש סיכוי

מדרש פסיקתא דרב כהנא כד, דורש את הפטרת שובה, ובדבריו כמה מהדרשות המפורסמות ביותר בנושא התשובה.

הדרשה הראשונה פותחת בדברי הנביא עמוס, וממנו ליחזקאל ולהושע: "'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהיה רעה בעיר…' (עמוס ג:ו). למדינה שהיתה משובשת בגייסות, והיה בה זקן אחד והיה מזהיר לכל בני המדינה, כל מי שהיה שומע לו היה ניצול, וכל מי שלא היה שומע לו היו הגייסות באות והורגין אותו".

ימי ראש השנה זה עתה עברו: שמענו את אזעקת השופר, האם נחרדנו? האם שמענו את האזהרה שיש בו? האם עשינו את הנדרש?
המשל מבוסס למעשה (כפי שניתן לראות בהמשך המדרש) על פסוקי יחזקאל לג: "כך כת' בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל לג:ז), באמרי לרשע רשע מות וגומ' (שם ח), ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעתו וג' (שם ט)".

"…בֶּן־אָדָ֗ם דַּבֵּ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־עַמְּךָ֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם אֶ֕רֶץ כִּֽי־אָבִ֥יא עָלֶ֖יהָ חָ֑רֶב וְלָקְח֨וּ עַם־הָאָ֜רֶץ אִ֤ישׁ אֶחָד֙ מִקְצֵיהֶ֔ם וְנָתְנ֥וּ אֹת֛וֹ לָהֶ֖ם לְצֹפֶֽה׃ וְרָאָ֥ה אֶת־הַחֶ֖רֶב בָּאָ֣ה עַל־הָאָ֑רֶץ וְתָקַ֥ע בַּשּׁוֹפָ֖ר וְהִזְהִ֥יר אֶת־הָעָֽם […]"

הנביא הוא הצופה: "וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל…".

תפקידו הוא להזהיר את הרשע מדרכו. אם לא יעשה הצופה כך – הוא יישא באחריות למות הרשע, כפי שהצופה בעיר שלא הזהיר, הוא הנושא באחריות.

מה עשוי לגרום לא לשמוע לקול האזהרות? הייאוש. על מנת להישמר מגייסות האויב, כמו גם לשוב בתשובה – צריך להאמין שיש סיכוי. שאפשר להינצל: "…אִם־אֶחְפֹּץ֙ בְּמ֣וֹת הָרָשָׁ֔ע, כִּ֣י אִם־בְּשׁ֥וּב רָשָׁ֛ע מִדַּרְכּ֖וֹ וְחָיָ֑ה". ה' רוצה בתשובה, הוא מאמין בנו ואינו רוצה בעונש. ממילא, הוא חוזר על הקריאה: "שׁ֣וּבוּ שׁ֜וּבוּ מִדַּרְכֵיכֶ֧ם הָרָעִ֛ים…" (יחזקאל, שם).

דברים אלה בדיוק מסביר המדרש: "כך אם יתקע שופר בעיר – בראש השנה, ועם לא יחרדו – אילו ישראל, אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה – אין הקב"ה חפץ במיתתו של רשע… אם אחפוץ במות הרשע וגומ' (שם). עמא מה אנא מינכון בעי? (מה אני מבקש מכם?) אלא שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל" (שם).

וחותם בקישור להפטרה שלנו: "לפיכך הושע מזהיר את ישר' ואומ' להם "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע יד:ב)".

זוהי הדרשה הפותחת, המעמידה אותנו על תפקיד של דברי הנביא בהכוונה לתשובה, ועל האחריות הכפולה, של הצופה ושל השומע. היא גם מבקשת לטעת בנו אמון בעצם אפשרות התשובה, נושא שמדרש פסיקתא דרב כהנא יעסוק בו בהמשך הפרשה בהרחבה.

(וילך תשפ"ג)

הפוסט להאמין שהתשובה אפשרית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רק אחרי השאלה, התהייה והפקפוק, הרצון להעמיק חקר ולהבין ולא לקבל דבר כמות שהוא, יכול לבוא שלב התשובה

ימי הרצון, הסליחות והרחמים שבתקופת שנה זו מכונים בעולמה של מורשת ישראל "עשרת ימי תשובה". במוֹקדָם, ניצבת מצוות התשובה, שמאפשרת לכל אדם להרהר אחר מעשיו, לתקן ולהיטיב את דרכו.

ועל אף שכוחה של תשובה ומצוותה יפים בכל השנה כולה, בכל יום, בכל עת ובכל שעה, נודעה להם משמעות מיוחדת באלה הימים. וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ב, ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר (ישעיהו נה, ו) " 'דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ'".

מרוב העיסוק ב"תשובה", על משמעויותיה השונות, איננו תמיד שמים לב לכך שלצד מצוות ה"תשובה", ואולי כחלק מהותי שלה, קיימת גם מצוות "שאלה" (ואם תרצו, ניתן לדבר בהקשר זה, לא רק על "עשרת ימי תשובה אלא גם על עשרת – ואולי הרבה יותר "ימי שאלה").

הרב יונתן זאקס (שהשבוע נחנך בשכונת גוננים בירושלים, בית הספר הראשון בישראל על שמו, לכבודו ולזכרו) הדגיש לא פעם את העובדה שלעומת תרבויות ודתות אחרות, המאדירות דרך כלל רק את התשובה, הסיכום, ה'שורה האחרונה' של המסר הדתי, החינוכי והערכי, תורת ישראל מקדשת לא פחות, ואולי אף יותר, דווקא את השאלה, את תהליך הלמידה, ההתלבטות, העיון והלימוד, שמוביל לתשובה.

בתודעתנו, נושא השאלה מתקשר דרך כלל לליל הסדר, על ארבע הקושיות שבו ("מה נשתנה"). אכן, לשאלה שורשים עמוקים בכל מרחבי הווייתו הדתית של אדם מישראל, בהלכה ובאגדה, כמו גם בפולקלור (כמאמר הבדיחה היהודית המפורסמת על אותו ששאל את חברו היהודי "למה יהודים עונים תמיד בשאלה?", והלה השיבו: "למה לא?").

ודומה שלא לחינם, התלמוד, הבסיס לתורת המשפט העברי והתרבות היהודית כולה, רצוף כולו אהבה לשאלות ותשובות (ולא אחת, גם לשאלות שאין להן תשובה – ע"ע תיקו), ופרק מרכזי בה תופסת ספרות השו"ת – השאלות והתשובות).

בהקשר זה מוזכר לא אחת גם הסיפור על חתן פרס נובל, הפיזיקאי היהודי איזידור (אייזיק) רבי, שהגיע לאן שהגיע בתחום המדע בזכות אמו. בעודו ילד, היא לא שאלה אותו "מה למדת היום בבית הספר?" אלא "איזו שאלה טובה שאלת היום בבית הספר?").

מאפיין זה של שאלה ותשובה, בא לביטוי בולט גם בניסוח המשנה (וכבר בפתיחתה: "מאימתי קוראין את שמע בערבית?"), ובעקבותיה גם ב"משנה תורה" לרמב"ם בכלל, ובהלכות תשובה בפרט: "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד?… ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו".

עיון ב"פרשת התשובה" שנקראת בימי צום ותעניות, מלמד שכבר בתורה, לצד מתן ההזדמנות לתשובה, ניצבת גם השאלה במוקד, וכבר בראשה, בתחילת הדרך: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר: לָמָה ה', יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ…  לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם".

מילה אחת, "מילה מנחה", חוזרת בפרשה זו פעמיים, אלא שמרוב שגירות הפרשה בפינו איננו נותנים תמיד את הדעת אליה: "למה?".

אפשר ששאלה זו, הנטועה היטב ב"ארץ הלָמָה" היהודית, מבטאת את חשיבות השאלה גם בתהליך התשובה. רק אחרי השאלה, התהייה והפקפוק, הרצון להעמיק חקר ולהבין דבר על בוריו ולא לקבלו מיד כמות שהוא, יכול לבוא שלב התשובה, תרתי משמע: "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּך".

על דרך הכלל, אדם שאינו שואל, חוקר ודורש, תוהה על דרכו מעשיו ומפעיל כל העת ביקורת עצמית, אינו יכול להיות מודע לחטאיו ולמעשיו הרעים. ממילא, לא יכיר גם בצורך להיטיב דרכיו ולא יגיע לעולם לידי תשובה.

הווי אומר: השאלה – היא-היא פתחה של תשובה.

(שבת שובה תשפ"ב)

הפוסט עשרת ימי שאלה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ראש השנה ועשרת ימי תשובה הם ניסיונות תיקון והכנה לפירמוט הגדול שבוא יבוא

הגר"י בלאזר זצ"ל שאל בשם הגר"י סלנטר זצ"ל כך: "מדוע לא צווה הקב"ה לעשות יום הכפורים מקודם, ואחרי שטיהרו מעוונותיהם יעשו ראש השנה ואז יוכלו לזכות ביום הדין לשנה טובה וברכה"?

בשמו של הסלנטר מובאת התשובה הבאה. ליבו של האדם אינו נפתח בבת אחת, זוהי פעולה איטית המתרחשת בשלבים. סליחות ותקיעות שופר עשויות לפתוח את סגור הלב הקשה. עשרת ימי תשובה מעניקים את זמן ההסתגלות ההכרחי או אז יגיע הלב בהכנעה ליום הקדוש.

יותר מכך, קיים כאן גם יסוד של הדרגתיות בו אנו עוברים מדין הגשמיות: 'בני, חיי, ומזוני', הנדונים בראש השנה אל הנשגבות הרוחנית של יום כיפור בו נדונות נשמותינו. "כאשר האדם יחם לבבו בבקשתו הגשמית אולי יוכל לצעוד הלאה אל הרוחני". כך או כך, הסברים אלו מתייחסים אל המימד הפסיכולוגי של התשובה. הקב"ה ריחם עלינו והפך את סדר המועדים הללו כדי להיטיב את סיכויינו לעמוד בדין. לו יום כיפור היה קודם לראש השנה, אדם שהיה עובר את חווית יום כיפור ללא השפעה אמיתית על יצרו, היה עניין זה עצמו מתווסף לו לדינו והיה חלילה מחמיר את מצבו ואת מצב נשמות ישראל.

אפשר להשיב על שאלה זו בבחינה מדוקדקת יותר של מהות הכפרה ויום כיפור עצמו. כאשר אדם חוטא הוא עושה זאת בתרתי. הוא פוגע בעצמו בבחינת 'טמטום הלב' והוא גם גורם לחילול השם. גם אם הוא אנוס ואינו פוגע בעצמיותו, הוא בכל זאת הביא עברה לעולם וגרם לחילול השם. תהליך הכפרה מקביל אף הוא לשתי בחינות אלו. כפרה לאדם בשל היותו אדם ובשל 'טמטום ליבו' היא כפרת 'גברא'. כפרה על השפעת חטאי האדם היא כפרת 'חפצא'.

גם למאן דאמר כי 'עיצומו של יום מכפר' גם לאלו שאינם שבים, הסדר של ראש השנה ולאחריו יום כיפור הוא סדר מחייב. יום הכיפורים עושה מעין 'ויש' ו'פירמוט מחדש' של המערכת הרוחנית הפנימית של האדם וגם של השפעת חטאיו בעולם. את ה'פירמוט מחדש' אנו מבצעים במערכת רק אחרי שהמערכת יצאה מאיזון והיא בחוסר תפקוד. ראש השנה ועשרת ימי תשובה הם ניסיונות תיקון והכנה לפירמוט הגדול שבוא יבוא, בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה בכך.

הליקויים של ה'חפצא' וה'גברא' המצטרפים בעשרת ימי תשובה, מעצימים את גודל החטא, דווקא בשל תכונותיהם של הימים הללו. בסופם חייב להגיע פתרון אולטימטיבי שיאפשר כפרה שלימה.

(שבת שובה תשפ"ב)

הפוסט יום הפירמוט הגדול הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השנה, ה-1 לספטמבר (יבורך הגן) הצטלב עם א' אלול, ועם אינספור התחלות חדשות בכל בית ובית. בבתי הספר כבר הודבק המשפט 'אני לדודי ודודי לי', בעזרת סקוצ'ים קטנים על קיר הכיתה, ובחלק מבתי הכנסת כבר החלו באמירת סליחות ובתקיעות שופר.

אלול ידוע כחודש הרחמים והסליחות, כהכנה לקראת הימים הנוראים וגזר הדין, אף על פי שקשה להינחם בכך שחודש אחד יספיק לכסות על 11 החודשים האחרונים, וודאי כשבפחות מחצי שנה סחבנו על גבנו ועל טוקבקינו שתי מערכות בחירות רעילות במיוחד (ויש עוד שבוע וחצי – היד עוד לחלוטין נטויה), אבל רבים לוקחים את ההזדמנות הזו בשתי ידיים (ולא רק חובשי כיפות), מגבירים דריכות ומנסים להתכנס פנימה, לעשות חשבון נפש ולהתקדם ב-29 הימים הללו.

כחלק מההכנה לקראת עשרת ימי תשובה, ה'מתעוררים' מגיעים במהלך חודש אלול לשיעורי התעוררות. בארגון 'קהלים', המעביר הרצאות שתוכנן יהודי באופן מונגש, מתארים עליה עצומה בכמות ההזמנות להרצאות בחודש אלול, ומספרים על המוני מאזינים שרק רוצים להתקרב לאלוקים ולעצמם. "כמות ההזמנות להרצאות עולה במאות לקראת חודש אלול, מכל המוסדות, הגילאים והמגזרים וזה משקף את האווירה בחודש הזה. בחודש אלול הלבבות פתוחים והרצון לשמוע יהדות נגישה ומהירה זה משהו שמאוד משפיע על כולם", מספר הרב חגי לונדין, שמרצה דרך 'קהלים'.

"מה שרואים מכל כיוון אפשרי זה שהחיפוש לרוחניות, למשמעות, דווקא באוריינטציה היהודית – הולך וגובר משנה לשנה. חודש אלול זו נקודת הפיק של השנה, אבל זה לא רק. זה הופך לאט להיות התוכן המרכזי שהציבור הישראלי בכלל, ודאי הציבור הדתי לאומי והמסורתי, צורך – תחומי יהדות על סוגיה השונים", ממשיך הרב לונדין.

באמת יש מגמה כזו?

"מיליוני ישראלים מחפשים את הדבר הזה. זה חד משמעית לכיוון הזה. המושג 'הדתה' הוא מושג שהומצא, זה שם נרדף ליהדופוביה, זה משהו שנוגע באופן כפייתי. אנחנו לא מסגרת ממלכתית אלא עצמאית – מי שרוצה לשמוע מבקש, ויש ביקוש אדיר", משיב הרב לונדין. "באופן טבעי אנחנו הרבה פעמים קוראים את השטח לפי התקשורת. התקשורת, ודאי החילונית, נוטה לכיוון הליברלי ומציגה מיצג שיש הדתה ופחד מיהדות. המצב בשטח הוא בהרבה יותר אופטימי ממה שנוהגים לציין במערכות התקשורתיות. המצב הוא בדיוק הפוך. החברה הישראלית היום נוטה באופן מובהק לכיוון המסורתי. לא הדתי ההלכתי, אלא המסורתי והרצון ליהדות, ואני רואה את זה בכל מקום. בהיכרות אישית. אין בית כנסת שאני מגיע אליו ולא מספרים לי שבית הכנסת כבר צר מלהכיל את המתפללים ובונים בית כנסת גדול יותר. וגם לגבי הבחירות העומדות עלינו – מה יהיה שם אני לא יודע – אני לא מבין בפוליטיקה. אבל שום דבר לא ישנה את המגמה הכללית שהציבור הישראלי הולך לכיוון יותר ויותר מסורתי ויהודי".

"אנשים מחפשים איפה אני מוצא את א-לוהים בחיים שלי, את המשמעות של הקיום שלי, איך הדברים האלה מתחברים למשהו גדול יותר מאשר הצרכים הטכניים של האדם, המשמעות, המהות, הכיוון  זה ה-דבר שבני אדם מחפשים במאה ה-21"

גם הרב יוני לביא מסכים שישנה מגמה של התקרבות בעם ישראל, בניגוד לתחושה שמתקבלת מהתקשורת: "אני רואה מגמה הפוכה מזו שנראית בתקשורת, שם רואים נטייה חזקה לצד החילוני, לתרבות המערבית, הדתה כשם נרדף למחלה. זה הקצף שעל פני המים. מה שקורה בעומק זה שאנשים לא יכולים לחיות בוואקום. ומי ששנה שלמה עובד כמו מכונה, קם בבוקר, מתקתק את הילדים, עומד בפקקים, רץ לעבודה, בסופו של דבר – בן אדם שואף למעבר לזה, ובחודש אלול מרגישים את המעבר, ואנשים מחפשים את המילוי, ההשראה. אין מישהו שיכול להרשות לעצמו שהתקופה הזאת תעבור לידו. אנשים לא רוצים להסתפק בלחזור על עצמי, על מה שעשיתי בשנה שעברה ולהסתפק במסגרת של התפילות והתפוח בדבש, אנשים רוצים שהדברים ייגעו בהם. אנחנו בדור שמחפש את החוויה, את החיבור, את ההרגשה.

"בחודש הזה ממש אין ערב פנוי, אתה רץ ממקום למקום – בבוקר בבית ספר יסודי, בצהריים מגיעים לאיזו שהיא ישיבה או תיכון חילוני, אחר הצהריים לאיזה מפעל ובערב באחד היישובים שעושים ערב התעוררות, ממש מכל הכיוונים רואים את הדבר הזה קורה. ויוצא לי להיות גם במקומות חילוניים לגמרי שלקראת השנה החדשה רוצים לשמוע משהו שייתן כיוון והשראה. אלול זה השיא של השנה. הלבבות פתוחים ואנשים מחפשים להתקדם, להתחדש, להשתנות, להתגבר על מחסומים בחיים. אלול זאת מתנה. צריך לנצל אותה".

"בימים של אלול, של עשרת ימי תשובה, עם ישראל מצביע ברגליים, בידיים, בלב ובנשמה, ובוחר בדרך של חיבור לעצמו, לאלוקים ולאמונה. בחודש כזה אתה מגלה שכל הדיבורים על 'הדתה' הם דיבורי סרק. רובו המוחלט של עם ישראל הוא מאמין ומחובר"

 

האדם מחפש משמעות

איך מתאימים את התכנים לציבור מסורתי או חילוני?

הרב לונדין: "צריך לדבר חילונית או ישראלית. המילה א-לוהים זו המילה החזקה היום. זה גם קשור לתוכן וגם למלל – לדבר על הנושאים לאו דווקא ההלכתיים -דתיים אלא על הנושאים הקיומיים הרוחניים. בכל מגזר ומקום שאני מגיע אליו – אני רואה את זה. אנשים מחפשים איפה אני מוצא את א-לוהים בחיים שלי, את המשמעות של הקיום שלי במשפחה, בעבודה, בתפקוד היומיומי. לכל אדם יש את הפחדים שלו, את התקוות והחלומות. איך הדברים האלה מתחברים למשהו גדול יותר מאשר הצרכים הטכניים של האדם, המשמעות, המהות, הכיוון – זה המאה ה-21. זה ה-דבר שבני אדם מחפשים. באופן טבעי אנחנו מדברים בשפה שהיא יותר ישראלית אבל ההבדל הוא לא גדול. כולנו חיים היום בתרבות הישראלית של 2019, דתיים ולא. ממילא המכנה המשותף הוא בהרבה יותר רחב ממה שנדמה וצריך לגעת בנקודה שמשותפת לכולם".

"אני רב של שתי קהילות", משיב הרב אביחי קצין, גם הוא מרצה דרך 'קהלים'. "כשאני בא לדבר בפני כל אחת מקהילותיי אני מתאים את עצמי לכל אחת מהן בכל מיני עניינים, אפילו גיל. זו צריכה להיות מיומנותו של כל רב וגם מרצה – דע לפני מי אתה עומד. עם מי אתה מדבר. התורה לימדה אותנו שיש אמנם תורה אחת אבל כנגד ארבעה בנים דיברה התורה. את אותה תורה אתה מעביר בארבע דרכים שונות. את האחד אתה מלמד הלכות כהלכות הפסח ואת השני אתה מלמד דווקא דברי הגדה. כל אחד לפי הצרכים והכלים שלו".

"כשאני עומד בפני הקהילה שלי יש בה מצביעי יותר ממפלגה אחת ומן הסתם יותר משלוש. אני רוצה לדבר עם כל אחד מבני קהילתי, בין אם הוא מצביע לרוחי או שלא. תפקידנו להשתדל לומר את דברנו בצורה שתפתח את האוזניים, שתסיר קצת את הפלגנות"

ההתחזקות דווקא בחודש אלול – לא מונעת מאינטרס מסוים לקראת גזר הדין?

"חז"ל אמרו – לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אני אף פעם לא יודע מה אני עושה לשמה ומה לא, ומה האחר עושה. הלוואי שנעשה הכל לשמה, אבל גם זה בסדר. גם מי שחושש ועושה את זה בשביל לקבל קצת שכר יש מה להקל… זה יותר טוב מעבירה לשמה", צוחק הרב קצין.

אלול ינצח את הבחירות

כבר חודשים שאנחנו בתקופת בחירות. איך בתוך הפלגנות הזו נכנסים לחודש אלול, שאמור להיות רחוק שנות אור מזה?

הרב לביא: "הבחירות השנה יחולו באלול. על פניו אלו דברים שונים. בחירות זה דבר שמציף את כל הקיטוב, העוינות והשליליות, ואלול זה חודש של אהבה, של חיבור, בפרט השנה כשאלו בחירות חוזרות ופעמיים קיבלנו את הדבר הזה של השליליות. היינו צריכים השנה אלול כפול, שיבואו גשמי הברכה של אלול שיטהרו את האוויר. וגם אחרי הבחירות יהיו לנו עוד שבועיים שלמים עד ראש השנה. יש כמה פוליטיקאים שיצטרכו להגיד סליחות בכוונה יתרה עד ראש השנה, וכולנו צריכים את ההתנקות הזו לקראת ראש השנה. יש משהו מטעה בבחירות שיש לנו בקרוב. הבחירות האמתיות זה מה שמתגלה בימים האלה של אלול, של עשרת ימי תשובה, של יום כיפור, שבהם עם ישראל מצביע ברגליים, בידיים, בלב ובנשמה, ובוחר בדרך של חיבור לעצמו, לאלוקים ולאמונה. בחודש כזה אתה מגלה שכל הדיבורים על 'הדתה' הם דיבורי סרק. רובו המוחלט של עם ישראל הוא מאמין, מחובר".

הרב קצין: "אני מאוד משתדל על עצמי להתרחק ת"ק על ת"ק פרסה מכל השאלות הפוליטיות, באופן כללי. אפילו מי שלא נוהג כך צריך לחלק לשאלות ציבוריות ולשאלות פוליטיות. אני יודע, יש רבנים שמעורבים גם בזה וגם בזה בצורה משמעותית, אבל אני מרגיש, לפחות על עצמי, רצון וצורך להתרחק מהדבר הזה כדי לגעת בלימוד התורה שלנו בציבורים שונים. אין לי ספק שכשאני עומד בפני הקהילה שלי יש בה מצביעי יותר ממפלגה אחת ומן הסתם יותר משלוש. אני רוצה לדבר עם כל אחד מבני קהילתי, בין אם הוא מצביע לרוחי או שלא. אין ספק שזה יוצר כל מיני מתחים שיכול להיות שיש אוזניים מסוימות שננעלות. תפקידנו להשתדל לומר את דברנו בצורה שתפתח את האוזניים, שתסיר קצת את הפלגנות. זה לא פשוט, אבל זה תפקידנו".

הרב לונדין: "במישור הפוליטי הציבור הדתי לאומי מורכב מהרבה כוחות, כך שאני לא יודע אם הוא יצליח לאחד את עצמו. אבל אני חושב שהפוליטיקה משפיעה על חיינו הרבה פחות ממה שהיא עושה רושם. ואנשים אכן נמצאים בסערות, בטוקבקים, פוליטיקה זה מקום שאתה יכול לפרוק עצבים, זה נותן תחושה שיש לך איזו שהיא השפעה, אבל בסופו של דבר זה לא מה שבאמת מטריד אנשים. מה שמטריד אותם זו הנקודה הקיומית – איפה אני מוצא את עצמי בחיים שלי. ממילא גם האלימות הפוליטיות והאווירה העכורה הזו משפיעה פחות והצדדים הפנימיים המשותפים, העמוקים יותר, הם אלו שבסופו של דבר מובילים. ולדעתי זה מה שיקרה עכשיו – חודש אלול ינצח את הבחירות. אחרי הבחירות נהיה כולנו בבית כנסת ביום הכיפורים ונתפלל על הדברים הבאמת חשובים. פוליטיקה היא אחד מהם, אבל היא לא היחידה".

הפוסט זמן אלול – מי באמת מגיעים להרצאות ההתעוררות, ואיך מתאימים אותן לציבור שאינו דתי? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.