שתיהן פונו מקריית שמונה בתחילת המלחמה, ושתיהן אימהות לבנות עם צרכים מיוחדים. ארבעה חודשים אחרי, אודליה וקרין מספרות על החודשים הקשים של הפינוי עבור בנותיהן, על החיבוק החם של המטפלות במעון פרח בטבריה, על הניסיון לבנות שגרה חדשה בעיר אחרת, ועל מפלס החרדה – שעדיין לא ירד, ובגללו סביר שלא יחזרו הביתה.

"לפני המלחמה הייתי עושה הכל", מספרת אודליה חלווני, בת 40 ואם למעיין בת השנתיים וחצי. "יוצאת לגני משחקים, מבלה, עושה קניות, מטיילת, נפגשת עם חברות. הביטחון הזה הלך לי, וזה למרות שאני לא גרה במקום מסוכן מאוד. כרגע אני כמעט לא יוצאת מהבית, מהפחד. לאחרונה התחלתי ליטול כדור נגד חרדות, כי אני אמא ואני צריכה לתפקד בשבילה. מעיין חוזרת מהמעון בשעה שלוש בצהריים, והיא צריכה אם מתפקדת", היא משתפת.

"החרדה זינקה לרמה אחרת"
אודליה ומשפחתה הם במקור מקריית שמונה. בעקבות המלחמה, הם פונו לפני 4 חודשים לבית מלון בטבריה, אבל השהות שם החמירה את התנהגותה של מעיין הקטנה, פעוטה עם צרכים מיוחדים.

"יש לה התנתקויות", מסבירה אודליה את בעיות התקשורת וההתפתחות של בתה שהחלו עוד בטרם פרצה המלחמה. "את קוראת לה והיא לא מגיבה, היא עדיין לא מדברת. יש לה פחדים, היא נבהלת בקלות מכל דבר, לפעמים ההתנהגות שלה היא לא כל כך רציונלית, והיא גם לא משחקת במשחקים לגילה אלא יותר של תינוקות. מאז תחילת המלחמה והפינוי התחילו לה התנהגויות חדשות: היא מקפיצה את הגוף מתוך שינה, וגם היה לה קטע כזה שאם היא רואה חפץ בצבע מסוים – היא אמרה את שם הצבע וחזרה על זה עשרות פעמים – אדום, אדום, אדום, 40 פעם. זה תסכל אותי מאוד בהתחלה, ולא הבנתי מה עובר עליה. מאז הפינוי לבית המלון היא בכתה המון, לא רצתה להיכנס לחדר במלון, זה היה לה חנוק מדי".

אז משפחת חלווני החליטה לצאת מהמלון ולחפש בית, והם אכן מצאו בית במגדל, שם הם מתגוררים כחודש וחצי. ב"ה, מאז שעברו, חל שיפור ניכר בהתנהגות של מעיין. חלק מהשיפור הזה זוקפת אודליה לזכותו של מעון פרח שבטבריה, אליו מעיין הולכת מדי בוקר.

המעון השיקומי פרח בטבריה מיועד לילדים בגילאי חצי שנה עד שלוש, ובו שתי כיתות שיקומיות (עיכוב התפתחותי ושיקומי) ושתי כיתות תקשורת לילדים על הספקטרום האוטיסטי. אל המעון מגיעים מדי יום 21 ילדים לכיתות השיקומיות ו-16 ילדים נוספים לכיתות התקשורת. במסגרת המעון מקבלים הילדים את כל הטיפולים הפרא-רפואיים להם הם זקוקים, ובכל כיתה יש מספר סייעות וגננת מוסמכת המנהלת את סדר היום. ילדים רבים עם צרכים מיוחדים שגרו בצפון טופלו במעון "בית דינה" שבקריית שמונה – מעון שיקומי המספק מענה לילדים בגילאי לידה עד שלוש הסובלים מבעיות התפתחות. משהחל הפינוי, רבים מהילדים הללו הועברו למעון פרח שבטבריה. בין היתר, מקבלים שם הילדים טיפולים של ריפוי בעיסוק, טיפול רגשי, פיזיותרפיה, קלינאי תקשורת, ודיאטנית כדי להעלות במשקל ילדים בעלי משקל נמוך מדי. לדברי אודליה, הדגש במעון הוא הרעפת חום ואהבה. כדי שהילדים המפונים יתרגלו לשינוי יותר בהדרגתיות. חלק מהמטפלות ב"בית דינה" עברו לטפל במעון פרח.

"אני אוהבת את המעון אפילו יותר מהילדה", צוחקת אודליה. "הם קיבלו אותה בחיבוק ובזרועות פתוחות, למרות שהיא לא הייתה שייכת למעון. כשאני אומרת למעיין 'היום לא הולכים למעון' – היא בוכה ומתבאסת מאוד. היא אוהבת את המעון ואת המטפלות, וזה חשוב לי מאוד. באופן מפתיע, בתוך חודש וחצי היא השתלבה מהר במעון שעוד לפני הגעתה כבר התחיל את שנת הלימודים שלו".

בעוד מעיין מתאקלמת במעון ומראה סימני התאוששות מהפינוי, אודליה עדיין סובלת מפחדים ועדיין מתקשה לחזור לשגרה שלה. "אני עם חרדות לא פשוטות מפרוץ המלחמה", משתפת אודליה בכאב. "נחשפנו לדבר זוועתי, בסיוטים שלי לא חשבתי שיכול לקרות דבר כזה. בחודשיים הראשונים לא ישנתי בלילות, ישנתי יותר ביום. היו לי סיוטים. אז פשוט צפיתי בטלוויזיה כל הלילה, לוודא שאף אחד לא ייכנס לחדר, שלא אפספס אזעקות או ירי. לאט-לאט זה השתחרר קצת, אבל גם כיום אני לא ישנה לילות שלמים… אני ישנה 3-4 שעות ומתעוררת. יש לי פחד מטֶבַח, חלילה".

"בחודשיים הראשונים לא ישנתי בלילות, ישנתי יותר ביום. היו לי סיוטים. אז פשוט צפיתי בטלוויזיה כל הלילה, לוודא שאף אחד לא ייכנס לחדר, שלא אפספס אזעקות או ירי"

החרדות האלה גורמות לאודליה לא לצאת מהבית, וגם לשמור על בתה קרוב אליה. בינתיים היא לא מאפשרת לה ללכת לבתים של חברים או חברות, אלא רק לארח אותם אצלה בבית. "מי שרוצה לשחק איתה – מוזמן לבוא אלינו לבית", היא אומרת. "אני לא מסכימה שהיא תהיה במקום אחר, לא לידי, בגלל החרדות. זה לא היה לפני המלחמה. אני מכירה מציאות של אזעקות וירי, הרי גדלתי בקריית שמונה, והתפתח לי חשש מסוים מזה, אבל המלחמה הזאת הביאה את החשש לרמה אחרת. מאז המלחמה זה גבר פי שלושה. מאוד קשה לי", מודה אודליה בצער.

פרט למעון פרח, שאליו אודליה שולחת את מעיין ברוגע, מה שעוד נוסך בה ביטחון הוא ליווי של אנשים קרובים. "גרה אליי בצמידות חברה טובה, ואם יש אזעקה ואני בבית עם מעיין – אני מעדיפה להיכנס לממ"ד של השכנה, למרות שיש לי ממ"ד בבית. אני מעדיפה לא להיות לבד", היא מסבירה.

"קראנו לה 'הדובון לא-לא'"
גם בני משפחת נוריאלי פונו מקריית שמונה, בשל פתיחת החזית הצפונית, והם שוכרים דירה ביבניאל, ליד הוריה של קרין. לקרין בת ה-34, אם המשפחה, ההתמודדות מאתגרת גם כי בעלה מגויס למילואים החל מ-20 באוקטובר, אז את תחילת המעבר היא עשתה לבד.

קרין מתארת את הקושי במעבר עבור בתה אדל, בת 3 עם צרכים מיוחדים. "לאדל היה קשה מאוד בלי מסגרת. המסגרת מאוד מאוד חשובה לילדים בכלל, ועוד יותר לילדים עם צרכים מיוחדים. בהתחלה זה היה בסדר עבורה להיות אצל סבתא כל היום, אבל בהמשך זה נהיה לה מוזר. היא סבלה מהרבה התפרצויות זעם, כל דבר היא לא רצתה והשתטחה על הרצפה. קראנו לה 'הדובון לא-לא'. היא לא מצאה את עצמה. ניסינו להתמודד איתה. לקחתי אותה לחוג ריתמיקה כדי שיהיה לה מקום עם חברה ודברים מעשיים. עבדתי מהבית עד לפני כחודש. הייתה לי התמודדות מאתגרת של גם להיות איתה בבית וגם להצליח לעבוד במקביל. אדל לא הייתה מוכנה ללכת לסבתא וסבתא שלה, רצתה רק איתי ולא הייתה מוכנה לעזוב אותי".

"עבדתי מהבית עד לפני כחודש. ניסיתי גם להיות איתה בבית וגם לעבוד במקביל. אדל לא הייתה מוכנה ללכת לסבא וסבתא שלה, רצתה רק איתי ולא הייתה מוכנה לעזוב אותי"

הקושי של אדל הצמיח קושי גם אצל הבת הבכורה של קרין, שילת בת ה-6, שאף עבורה הכל חדש. "גם לה היה קשה מאוד להתמודד עם הפינוי – היא גם פונתה, היא גם נכנסה למסגרת חדשה עם חברים חדשים. גם היא צריכה את התמיכה שלנו, ההורים. כשאדל נכנסה למעון פרח לפני כחודש וחצי, חלוקת הקשב שלי בינה ובין אחותה הגדולה היה הרבה יותר קל".

בדומה למעיין, אדל נכנסה למעון פרח שבטבריה, נקלטה שם במהירות, וניכרת מגמת שיפור משמעותית בהתנהגותה. "התפרצויות הזעם פחתו, הדיבור שלה מובן והתפתח יותר, היא מקבלת את הטיפולים שהיא צריכה לקבל", מפרטת קרין. "אדל היא ילדה רגישה מאוד, קשה לה להיפתח למקומות חדשים, קשה לה שחלים שינויים, היא חייבת מגע וחיבוק – והיא מקבלת את זה במעון. כשאני שמה אותה במעון, אני יוצאת משם הכי רגועה שיש".

"הייתי ממש בלחץ"
הלחץ והקושי של ילדים עם צרכים מיוחדים לא פוסח גם על המבוגרים שבהם, אף הם לא יודעים להכיל את גודל הטראומה שגרמה המלחמה. שיראל פנחס היא צעירה בת 23 עם צרכים מיוחדים מאלעד. היא נולדה עם שיתוק מוחין קל, במשקל של חבילת סוכר – קילוגרם אחד בלבד. כילדה התניידה בכיסא גלגלים ובגיל 7 היא עברה ניתוח ברגליים כדי לטפל במוגבלות שלה, וב"ה היום היא הולכת באופן עצמאי. גם בעיית הפזילה שממנה סבלה, תוקנה.

אומנם שיראל אינה מפונה, אך בדומה לאודליה ולקרין, גם בה המלחמה עוררה מתח רב. "בהתחלה זה היה שיא החרדה – מה יהיה, וצריך להיכנס מהר לממ"דים. הייתי ממש בלחץ. עכשיו זה נרגע", היא אומרת.

"זה מסר למשרד החינוך. בבתי הספר לומדים כל מיני מקצועות עם ספרים, אבל מה עם הערך של קבלת השונה?"

בימים אלה רושמת שיראל סגירת מעגל מרגשת – כילדה וכנערה היא למדה במסגרות חינוך של פרח, וכעת היא עושה שירות לאומי בכפר פרח שבראש העין, יחד עם עוד 13 בנות שירות. הכפר הקהילתי פרח בראש העין הוא בית עבור 243 חוסים בוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ברמות תפקוד שונות. דיירי הכפר נמצאים תחת טיפול והשגחה לאורך כל שעות היממה, ומתגוררים בדירות מותאמות ברחבי הכפר. כשהחל הפינוי, ארגן הכפר חגיגה צבעונית לכבודם, כדי להקל עבורם על המעבר ולהעלות חיוך על פניהם בתקופה המאתגרת: "עשינו להם הפנינג עם הרבה דוכנים ופעילויות – למשל דוכנים של ציורי פנים ושל נגינה. שימחנו אותם מאוד", אומרת שיראל.

לשיראל חשוב להעביר מסר – שאנשים ילמדו על עולם המוגבלות כדי לגשת בצורה נכונה ונעימה לאנשים שיש להם מוגבלות כלשהי. "יש אנשים בחברה שלא יודעים מה זה ולא מכירים את האוכלוסייה הזאת, וחשוב שיכירו. אני זוכרת שפעם אחת כילדה, ילד ראה אותי ושאל את אמו – אמא, למה היא הולכת ככה? והאמא ענתה – היא מפגרת. גם ההורים וגם הילדים צריכים לקבל את האחר ואיך לדבר. זה מסר גם למשרד החינוך. בבית הספר לומדים כל מיני מקצועות עם ספרים, אבל איפה הלימוד על קבלת השונה?", היא אומרת.

"שלא נהיה 'בארי 2'"
קרין ואודליה, נראה שהלחימה בחזית הצפונית רחוקה להסתיים. אתן חושבות שתחזרו לגור בקריית שמונה?

קרין: "אין לנו דעה סופית עדיין. אני אישית מאוד-מאוד מפחדת לחזור לקריית שמונה. כן יש את הדיבור להעביר את המגורים ליבניאל באופן קבוע, לא אכחיש. אבל כרגע, כשאנחנו חוזרים לבית בקריית שמונה להביא ולארוז עוד דברים, קשה לומר: 'לא אחזור לפה'. זה לא קל בכלל. זה לא שגרנו הרבה זמן בקריית שמונה, גרנו שם יחד רק שנתיים וחצי, אבל פיתחתי לעצמי חיים שם – לי, לבעלי, לילדות שלנו. בנינו שם את הבית ואת החיים. פתאום להגיד 'לא נחזור' למקום שהתרגלנו אליו – זה מאוד קשה. יחד עם זאת, אנחנו רואים שטוב לשילת בבית ספר שהיא נכנסה אליו, וגם עדיין יש את הפחד שנהיה 'בארי 2'".

אודליה: "נגמר לנו החוזה בקריית שמונה, והחלטנו לא לחדש אותו בינתיים. אחרי המלחמה נראה מה נכון לנו, צריך לבדוק את זה מבחינה ביטחונית. לדעתי, לא אישן בלילות אם אחזור לשם. אני אומרת את זה בצער כי אני אוהבת את קריית שמונה – גדלתי שם, החברים והחברות שלי שם, אבל אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לחזור לשם. מהיום שיצאתי מהבית בקריית שמונה – לא חזרתי לשם. מי שמבצע את האריזות והבאת חפצים זה אבא של מעיין, ואני לא מתלווה אליו. מה שמפחיד אותי הוא לא מציאות האזעקות וירי הרקטות. מה שמפחיד אותי הוא הטבח. אני ברחתי משם בגלל הטבח. גם התרשמנו ממגדל – מקום יפה, ירוק, נחמד, יש הכל באזור. כרגע אין סיכוי שאני חוזרת לשם, אבל עוד לא החלטנו סופית".