כל המאמרים במדור פרשה מזווית פסיכולוגית

פרשתנו סובבת, להבנתי, על ציר מופלא של חסד. חסדו של אברהם, חסדה של רבקה וחסדיהם של יצחק וישמעאל נגלים לנו בזה אחר זה. ומעל כולם

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ… וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'…" (בראשית י"ב א'-ד'). אם נחשוב על כך, הרי

פרשתנו ובפרט הכנסת האורחים של אברהם אבינו, מזכירה לי סיפור מופלא ורווי רמזים של ר' נחמן – "מעשה מְאוֹרֵחַ". אצטט ממנו: "אַחַר הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה

פרשתנו רוויה בחציות גבול. תחילתה באנושות שהשחיתה את העולם בהתנהלותה הלא מוסרית, המשכה בחם, שראה את ערוות אביו וחצה גבול של כיבוד הורים, וסופה במגדל

תחילתו של ספר ושל סיפור, כמו גם של מפגש אנושי, אינו דבר של מה בכך. לא פעם עתידה של היצירה/של הקשר כולו, מונח על כתפי

פסוקי הפרשה מציבים ענן אשמה קבוע מעל ההתנהגות האנושית. מקריאת הכתוב נראה כי אין מנוס בידינו מלהִטמא, לחטוא (אם לא במזיד – אז לפחות בשגגה)

פסוק נפלא נגלה לי בפרשה. כזה שאני נוהגת לומר בביתי לפחות אחת לשבוע, בפנים זועפות ומתוסכלות: " לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם:

בשבוע הבא עלינו לטובה, תתחיל שנה חדשה. שנה שאיננו יודעים מה היא צופנת בחובה. בתפר הדק בין השנה המסתיימת וזו המתחילה ניצב שער, ובעצם– כמה

פרשתנו נפתחת במילים "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה". הליכה זו, במשמעותה העמוקה – פרידה.  משה רבנו נפרד מעם ישראל (ומאתנו) ומהנהגתו, ואנחנו נפרדים ממנו ומחמשת חומשי התורה. "וַיֹּאמֶר

פסוקי הפרשה מעוררים תמיהה וקושי: תמורת שמירת משפטיו ה' מבטיח חיי ברכה ושפע: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ