כל המאמרים במדור נח

הפסוק, "וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י ד'" (בראשית ו, ח) ממלא תפקיד שונה בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית. בנצרות, פסוק זה הוא באמצע פרק ו

  פרשתנו עוסקת במבול, שהוא האסון הגדול ביותר שפקד את האנושות. בסוף פרשת "בראשית" נאמר שהמבול הוא תגובה אלוקית על הרוע האנושי "רַבָּה רָעַת הָאדָם

המבול עומד לבוא אל קצו. או כך לפחות נדמה למתבונן מן הצד. המים שוככים, וה"טפטופים" הולכים ומתמעטים. "מעיינות" המבול, המכלים כל אשר נקרה בדרכם, הולכים

"העוז והענווה לחי עולמים" – המילים הנשגבות מתוך "האדרת והאמונה" נאמרו גם בהקפות של שמחת תורה, ובבתי כנסת רבים, לפני האזעקות, הידיעות והגיוסים שהתחוללו בעיצומו

התורה מתארת את נח כאיש צדיק, אך חלק מחכמנו, בהתבססם על המילה "בדורותיו", למדו שרק בדורו היה צדיק אבל בדורות אחרים היה נחשב לאדם רגיל.

אני זוכר שעליתי לדוכן לשאת דבר תורה קצר בבית הכנסת של יוצאי אתיופיה בקריית גת לפני שני עשורים. היה זה בפרשת נח. הקראתי את הפסוק:

  לקראת סוף הפרשה, הארץ הייתה "שפה אחת ודברים אחדים". בני האדם התכנסו בארץ שנער  מתוך מטרה לבנות עיר עם מגדל וראשו בשמיים כדי "לעשות

לעתים, שכר מעשה טוב – אפילו מדובר במצווה גדולה כישיבת א"י – עלול לצאת בהפסדו פרשיית הסיום של פרשת נח, המתארת את יציאת תרח ומשפחתו