כל המאמרים במדור אקדמיה בראי המציאות

את דיוננו בנושא עדות נשים והרחבתה על ידי פוסקים שונים בעבר ובהווה, נחתום בעמדותיהן המקילות של שני הרבנים הראשונים למדינת ישראל, הרב האשכנזי, הרב יצחק

בסיום הטור הקודם ראינו כי בקרב פוסקים אשכנזים (בגרמניה ובצרפת) מתקופת הראשונים (המאות ה-15- 11) הייתה מגמה של הרחבת האפשרות של נשים להעיד או להיות

 (המשך ב') כפי שהתחלנו לדון בגיליון שבתון, פרשת צו, לכלל של פסול נשים לעדות יש לא מעט יוצאים מן הכלל בעולם ההלכה. הדגשנו את כשרות

ההבחנה בין חפצא לגברא:  אחת ההבחנות הידועות בעולם ההלכה היא בין החפץ, האובייקט-"חפצא", לבין האדם, הסובייקט-"גברא". שורש ההבחנה הוא בעניין נדרים. התורה אומרת בפרשת מטות

ההנמקות לפסול נשים לעדות: בטור הקודם ראינו מקורות שונים בספרי ובתלמוד הבבלי לכך שנשים פסולות לעדות. הרמב"ם מביא מקור משלו: "נשים פסולות לעדות מן התורה,

אחד הנושאים הבולטים שבהם ניתן לראות את חוסר השוויון בין גברים ונשים במשפט העברי, שהוא גם ביטוי למעמד האישה בספרה הציבורית ויש לו השלכות גם

כפי שראינו בתחילת הסידרה, המאבק הציבורי המרכזי למען שוויון בין גברים ונשים שהובילה התנועה הסופרג'יסטית במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היה בכל הנוגע לפן הפוליטי

הסיכוי לפריצת מלחמת אזרחים בישראל על רקע הקרע הנוכחי הקשה בחברה היהודית בישראל, נמוך ביותר מאז העלאת תוכנית "הרפורמה המשפטית", כפי שהיא מכונה בחוגי הימין

את הניתוח של דמותה המיוחדת והמרשימה של ברוריה נסיים במקור בתר תלמודי העוסק בברוריא, שעורר הדים נרחבים לאורך הדורות. בטור קודם ראינו את הסיפור בתלמוד

בטורים האחרונים עסקנו בדמותה המרשימה של ברוריה שניחנה בשילוב נדיר של שכל ישר, חכמה, למדנות ושליטה עצמית. לתכונותיה אלה יש להוסיף את רגישותה הרבה והבנתה