כל המאמרים במדור עט לדרוש

המעיין בדרשות חז"ל על מכות מצרים יבחין במגמה מעניינת: ייחוס של תכונות, מחשבות ורגשות אנושיים לדוממים ולבעלי חיים, או תביעה לרגישות מוסרית ביחס אליהם. כך

מי שמשתמש בפיו להרע, פוסל אותו מלשמש בקודש חז"ל דרשו את המילה "מצורע" כ"מוציא שם רע". במקומות שונים חז"ל מבהירים שמי שמשתמשים ביכולת הדיבור שלהם

מדרש ויקרא רבה מביא בתחילת פרשת תזריע (לפסוק: "אישה כי תזריע וילדה זכר") דרשה מסוג פתיחתא: דרשת פסוק ממקום 'רחוק': נביאים או כתובים, ההולכת ומתחברת

  השבוע הלך לעולמו הרב חיים קניבסקי זצ"ל, שלימד אותנו משהו על יחס הכבוד לזקנה ולזקנים. הפרשה שלנו פותחת בזה בדיוק: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא

על מנת שזוגיות תצליח, היא צריכה סולמות – יכולת התניידות תמידית בין גבוה לנמוך המילים "זה קרבן אהרן ובניו" מתקשרות אחרי דרשה ארוכה בויק"ר ח

מדוע עוונו של השותף בשתיקתו לפשע חמור כל-כך? "ונפש כי־תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע, אם־לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה:

  אחת השאלות בנושא המשכן, היא הקושי שבצמצום הקב"ה לתוך בניין חומרי. הדבר אכן מוצג כפלא גדול, והמדרש מצייר אותו כאות לאהבה המיוחדת שבין הקב"ה

גם בעולם ללא משכן וללא מקדש, יש לנו אפשרות להכניס את הקב"ה אל חיינו, באמצעות עיסוק בהלכה המושג 'קהילה' הוא מושג רווח בימינו, ובו למעשה

"בשעה שעשו ישראל אותו מעשה (חטא העגל) כתחילה הלכו ישראל אצל חור, אמרו לו: "קום עשה לנו אלהים". כיון שלא שמע להם עמדו עליו והרגוהו

אם כבר, רומזת לנו הגמרא, ייתכן שבעלי המחלוקת הם הזחוחים מסכת חולין (ו ע"ב – ז ע"א) מספרת לנו על מחלוקת הלכתית חריפה בין ת"ח