איסור הקללה שבפרשתנו מופנה כלפי החרש: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ…". אולם, בספר שמות ניסוח האיסור מתייחס דווקא לשדרת ההנהגה הן ביחס למערכת המשפט, והן ביחס לממשל: "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". הדרך הפשוטה והקלה לשחרר קיטור היא באמצעות הקללה. ובלשונו החדה של הרש"ר הירש: "הן הקללה מבטאת את כל רוע ליבו של המקלל רק מתוך שאין לו כוח, הוא נמנע מלהרע לחברו. איסור 'לא תקלל' הוא כללי ביותר".

ייתכן ורוע זה בא בעיקר לידי ביטוי דווקא בקללה המוטחת בחרש. דווקא משום שהחרש אינו שומע, וייתכן שגם לא יהיה מודע לכך שמקללים אותו. בכל זאת, התורה הזהירה אותנו מלקלל את החרש דווקא מתוך צורך לשמור על דמותו וצלמו של המקלל עצמו מעצם הוצאת המילים הנוראיות מפיו. הקללה נתפסת בעיקרה כעבירת התנהגות, ולא עבירת תוצאה, והיא מבטאת כֵּשֶל ערכי כשלעצמו, ללא קשר לתוצאתה או לנזק הנגרם הימנה. תפיסה זו באה לידי ביטוי בפסיקה שאוסרת על האדם לקלל אפילו את עצמו. אולם, ניתן לזהות מכנה משותף בין שתי האוכלוסיות שהתורה אוסרת לקלל. לדעת הרמב"ן, התורה מיקדה את האיסור גם באומללים כמו החרשים שאינם שומעים ומצד שני גם באנשים רמי מעלה כמו נשיא ושופט. ניתן לדייק מכך, שאיסור קללה מתייחס לכל השכבות באוכלוסייה. בפירושו השני סבור הרמב"ן, שיש קווי דמיון משותפים בין שני מעגלים אלו. החרשים בשל מוגבלותם עשויים לספוג עלבונות, אבל לא פחות מהם גם הנשיאים והשופטים שבעם. וכך כותב הרמב"ן: "והוסיף לאו אחר במושלים, הנשיא והדיין, בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם כאשר בהשפטו יצא רשע. ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם, והם במשפטם יעמידו ארץ".

לדעתו, קיימת נטיה לקלל את מנהיגי העם כאשר אין אנו מרוצים מהנהגתם. גם מערכת המשפט עלולה לספוג חירופים וגידופים מפני חוסר הנוחות שאנו חשים ביחס להכרעות שופטים. דומה, שאיסורים אלו מקבלים משנה תוקף בתקופה האחרונה. בחודשים האחרונים אנו עדים להפגנות ולמחאות. השמעת ביקורת היא מנשמת אפו של חופש הביטוי – "ציפור הנפש של הדמוקרטיה". חופש הביטוי הוא חלק מחירותו של האדם, ואין ספק שהוא מחזק את מעמדן של הרשויות המדינה. משטר דמוקרטי מבוסס על סובלנות, אבל כל זה מותנה בשמירה על גבולות השיח והסדר. לצערנו הגבולות נפרצו והשיח נהפך לאלים. צו של התורה שלא לקלל את המנהיגים והשופטים הפך להיות בתקופתנו רלוונטי מתמיד.

(אחרי-קדושים תשפ"ג)

הפוסט את מי מותר לגדף ולקלל? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ממש לפני תום השנה, כפסע מראש השנה, בפרשת "כי תבוא", מוזכרות הקללות הצפויות לאדם שלא יקיים מצוות. אבל אנחנו נעסוק בקללות מסוג אחר – כחלק ממאגיה וכישופים, שמסתבר שהיו ועודן מנת חלקה של היהדות והיהודים.

מהי מאגיה יהודית? ההגדרה תשתנה מאדם לאדם. פרופסור גידי בוהק, חוקר של מיסטיקה יהודית ומאגיה יהודית בעת העתיקה ובימי הביניים, אוניברסיטת תל אביב, מגדיר מאגיה יהודית ככל ניסיון להשפיע על העולם העל טבעי ולהשיג תוצאות בעולם שלנו בדרכים שהן לא חלק מההלכה היהודית הממוסדת או מהדת היהודית הממוסדת. לדוגמא, וקחו אוויר – באמצעות קריאה למלאכים או לשדים, ריטואלים שמבוססים על כוחות נסתרים של כל מיני חפצים, קמעות מיוחדים, אבנים מיוחדות שעליהן חורטים סימנים מיוחדים מתוך כהגנה, ועוד.

פרופ' בוהק מפרט: "אם אדם מתפלל בבית הכנסת – אז מדובר בדת וביהדות, ואם אדם כותב קמע, שאיך כותבים קמע זה משהו שהוא לא חלק מההלכה היהודית הממוסדת, או אם בן אדם מקלל או עולה לגג ועושה כל מיני טקסים או כותב שמות קודש על לבנים ושורף אותן באש כדי שיקרה X, אז הוא בעצם מנסה לגייס כוחות על טבעיים, להשיג מטרות מאוד ספציפיות ואנושיות של אהבה, שמירה, הגנה, ריפוי חולים וכו', והכל לא חלק מהדת היהודית הממוסדת. זו מבחינתי מאגיה".

יש מאגיה שהייתה נפוצה במיוחד אצל יהודים?

"המאגיה היהודית הייתה תמיד נפוצה, והיא נפוצה עד היום", הוא משיב. "היא קיימת סביבנו, בכל מקם שנסתכל – החל ברב כדורי ז"ל ובעולמו ובאלפי הקמעות שהוא כתב, וכלה בקברי צדיקים ששמים עליהם לבנים שעליהן כתבו שמות של אנשים שחזרו בשאלה ורוצים שיוחזרו לאהבת הא-ל, אז שורפים את הלבנה באש שבוע ומניחים אותה על קבר של צדיק. קמעות, קללות בניסיון להרוג אנשים – אפילו פולסא דנורא. יש גם דברים שעליהם אפשר להתווכח האם זו מאגיה או לא – למשל כפרות – זו מאגיה או דת? אפשר להגיד שזו לא מאגיה, זו דת עממית, אלו דברים שהם בשולי הדת. אבל מבחינתי גם זה – זה ניסיון להשיג כוחות, או במקרה הזה להעביר חטאים".

ואם כבר כפרות, גידי מספר על ניסיונות של מקובלים להרוג את היטלר במלחמת העולם הראשונה – הם גידלו תרנגול, קראו לו 'היטלר' והאכילו אותו בכל מיני דברים, ואז שחטו אותו וקיוו שזה יהרוג גם את היטלר. אם זה עבד או לא – לשיקולכם.

"אביי נותן דוגמא לכישוף שמותר מלכתחילה – יושבים שני חכמים בערב שבת ובוראים עגל משולש, ואוכלים אותו אחר כך. הם בוראים יש מאין חיה, בעזרת אמצעים על-טבעיים לא הלכתיים, ואוכלים אותה, כך שברור שזה אמתי ולא איזו אחיזת עיניים"

נס או כישוף?

לא נצטרך לדפדף הרבה בתנ"ך כדי להגיע לסיפורים הקשורים בכישופים ובמאגיות הכשרים לחלוטין בעיניי הא-ל – רק שאנחנו קוראים לזה "נס".

איפה עובר הגבול בין כשפים ובין נסים?

"הגישה של התנ"ך אומרת – 'כל מה שאתם יודעים לעשות אנחנו יודעים לעשות יותר טוב, אבל כשאנחנו עושים את זה – זה נס', זו רק שאלה של הגדרה. אבל זה מסתבך בהמשך, למשל – כשאלישע הולך בדרך מיריחו לבית אל ונערים עושים ממנו צחוק – 'עלה קרח', ואז "…וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה'; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים." הוא משתמש בדבר הכי חזק במאגיה היהודית – ומקלל אותם בשם המפורש, יוצאים דובים מן היער ופוגעים ב-42 ילדים. האם זו דת או מאגיה? הרי כשמשה נלחם במכשפים של פרעה אפשר להגיד שהוא עושה את זה לצרכי האומה, ובשליחות א-לוהים, אבל כשאליהו פוגע בילדים שבסך הכל אמרו לו שהוא קרח – זה לחלוטין אישי ולא בשליחות האומה או הא-ל.

"בתנ"ך זה עוד יחסית מוצנע. בתלמוד, השיח על כשפים הרבה יותר מפורט, סיפורים על חכמים שעשו דברים, כולל דיונים בכשפים מותרים, מרשמים מאגיים נגד קדחת, חום וצמרמורות, וכו'. בספרות חז"ל, בעיקר בתלמוד הבבלי, זה עולה בצורה בולטת. מחוץ לספרות חז"ל יש לנו המון עדויות בימיהם של חז"ל על יהודים שכותבים קמעות, כותבים לחשים על קערות חרס, מציירים שדים ועוד", משיב פרופ' בוהק.

איך זה הוכשר על ידי חכמים אם יש איסורי כשפים?

"אחד הדברים בו חז"ל עשו מהפכה בחוקי המקרא הוא בחוקי הכשפים. הם פירטו יותר, והכניסו ניואנסים שהמקרא לא היה מכניס. הייתה הכשרה של חלק מהדברים. יש אמירה של אביי שהלכות כשפים כהלכות שבת – יש מהן אסור, יש אסור אבל פטור ויש מותר מלכתחילה. והוא נותן דוגמא למותר מלכתחילה – כשיושבים שני חכמים בערב שבת ובוראים עגל משולש, ואוכלים אותו אחר כך. הם בוראים יש מאין חיה, בעזרת אמצעים על-טבעיים לא הלכתיים, ואוכלים אותה, כך שברור שזה אמתי ולא איזו אחיזת עיניים. וזה כישוף שמותר מלכתחילה".

ומה עם הגבול שבין מאגיה יהודית 'כשרה' ובין עבודה זרה?

"הכשפים פחות הטרידו את חז"ל ורבנים בעבר וגם היום, אבל השאלה של מתי הדברים חוצים את הגבול של עבודה זרה כן מטרידה אותם. למשל, אם אתה משביע שדים לעשות משהו – אז זה לא חלק מההלכה, אבל לדוגמא, את הרב כדורי לא רדפו אף פעם, והוא כתב קמעות, השביע שדים, דברים שהם לא הלכתיים אבל הרבנים לא רדפו אותו, כי זה לא עובר את הגבול, והגבול הוא עבודה זרה. אם היו אומרים שהוא עושה צלמים של מלאכים, סוגד להם בלילות ומקריב להם קורבנות – סביר להניח שהם היו הרבה יותר אגרסיביים ביחס אליו, והוא בעצמו נזהר ולא עשה דברים כאלה".

"להסתובב בעמוקה 7 פעמים זו לא עבודה זרה מבחינה הלכתית. מצד שני – לא עדיף ללכת לבית הכנסת ולהתפלל? זה מה שיהודי טוב אמור לעשות, הוא לא אמור בכלל להגיע לעמוקה"

קמעות ועמוקה

לדבריו של פרופ' בוהק, הכשפים היו נפוצים מאז ומעולם – ועד היום. עוד בעת העתיקה, תקופות חז"ל, בימי הביניים וגם בימינו אנו. "זו רק שאלה אם אנחנו פותחים את העיניים", הוא מסביר. "לפני 40-50 שנה פחות דיברו על דברים כאלה בארץ, כי בלט שיח חזק של רציונליות שכל הדברים האלה הם אמונות טפלות והבל. היום, בין היתר בגלל הניו-אייג', זה יותר בולט. מספיק להסתכל סביב ולראות מה עושים אנשים שיש להם בעיות עקרות, לדוגמא, או ילד חולה".

הוצאת עין הרע על ידי עופרת – דברר הנחשב כלגיטימי אצל רבים מבני העולם הדתי ונפוץ עד היום – נחשב למאגיה. ומסתבר, שגם רווקים שמסתובבים 7 פעמים בעמוקה נכנסים תחת הגדרה זו.

פרופ' בוהק: "ללכת לעמוקה ולהסתובב 7 פעמים זו לא עבודה זרה מבחינה הלכתית. מצד שני – לא עדיף ללכת לבית הכנסת ולהתפלל? זה מה שיהודי טוב אמור לעשות, הוא לא אמור בכלל להגיע לעמוקה. ופה יהיו ויכוחים. יהיו רבנים שיעצמו עין או יגידו שזה בסדר, יהיו שיגידו שזו מסורת אבות, יהיו שיגידו שגם ר' יוסף קארו עשה דברים כאלה, וכל קבלת צפת, וכו', ויהיו רבנים שיראו את זה יותר בחומרה, אבל אף אחד לא יאסור דבר כזה מלכתחילה. הרי קבר מטמא טומאת מת, כל הרעיון של לעלות לקברי צדיקים בעייתי מבחינה הלכתית, אבל היום אנשים לא רואים אותו כך כי הוא התקבל מזמן.

"אבל בדברים אחרים, לדוגמא קמעות – יש לגיטימיות הלכתית לענוד קמע. אנשים רבים עונדים קמעות, בעיקר קמעות כתובים – וקמעות מגולגלים שנושאים אותם בתוך נרתיק. אבל, מי כתב את הקמעות האלה ומה כתוב בהם? אולי כתובות בו תפילות לישו, או כתובות מוסלמיות? אולי יש בו בקשות משדים? אף אחד לא פותח את הקמע. יש פה תחום אפור שההלכה מצד אחד לא יוצאת נגדו ומצד שני גם לא מנהלת אותו ולא אומרת מה בדיוק צריך להיות כתוב בקמע". וזאת, הוא מדגיש, בניגוד למזוזה, שבה ההלכה הורתה בדיוק מה צריך להיות כתוב.

בומבמלה ושמאנים

היום, עוד אין קונצנזוס לגבי כל הקשור במאגיה, אבל הדברים צפים מעל לפני השטח, ובגלוי. "זה קרה משתי סיבות עיקריות", אומר גידי. "ראשית, העליה של ש"ס וכל מה שש"ס מייצגת, של ניסיון להחזיר עטרה ליושנה, לא להתבייש במסורת אבותינו, ואם הם ענדו קמעות – נישא בגאון את מסורתנו. אלמנט שני הוא הניו-אייג'. היום הנושא של מאגיה נהיה הרבה יותר פופולארי ומיינסטרימי ממה שהוא היה לפני 40 שנה. בעולם המערבי יש כניסה של ניאו-פגאניזם, של שמאניזם, של ניסיונות להחיות את המאגיה הפגאנית העתיקה של אירופה. יש תחיה של מסורות מאגיות במערב שנכנסת אחר כך ליהדות – פסטיבל בומבמלה, הודו, מיסטיקה, וכו', שבאים עם אלמנטים מאוד חזקים של מאגיה ובהדרגה זה משפיע, ואני מכיר הרבה מסגרות בעולם הדתי שמושפעות מזה. וזה בא עם קטורת, ציורים מאגיים, סימנים מאגיים, קריסטלים, תקשורים, הורדת כוחות שמימיים, ואסטרולוגיה – כל הדברים האלה הם היום בתחייה.

"התחומים אפורים. לדוגמא – הרנטגן ומקובלים אחרים. איפה עובר הגבול בין דת למאגיה? היום בניו אייג' הכל מתערבב שוב, מערבבים חומרים שבאמת הגיעו מהעולם היהודי עם חומרים שהם לחלוטין זרים לעולם היהודי – כמו מקובלים שמשתמשים בפתיחת קלפי טארוט, שזה דבר לא יהודי לחלוטין".

ממה שחקרת, הדברים האלה עובדים?

"אני חילוני גמור. אני חוקר את הדברים האלה, אבל לא מאמין בהם. מצד שני, יש הרבה אנשים שכן מאמינים שזה עובד. התפיסה הרציונליסטית הקלאסית היא לצחוק מאנשים כאלה. אני לא צוחק עליהם. אם הם רוצים להאמין בזה – שיאמינו. אני כן כועס על שרלטנים שלוקחים 700 ₪ בשביל שקית של חומרים שהם אספו בשדה, כי זו רמאות פיננסית. אבל קיים הצד האמוני. לדוגמא, בנושאי עקרות ופוריות – אנשים הולכים לטיפולים רפואיים ולפעמים זה לא עובד. אם בן אדם יחליט שהוא הולך לעמוקה – שילך לעמוקה. אם אחר כך יהיה לו ילד והוא משוכנע שזה מזה – אז שיהיה משוכנע שזה מזה. אני מבין את המצוקה שגורמת לאנשים לנסות כל דבר, בעיקר במקומות שבהם המדע לא יכול לעזור.

"לפני 100 ו-200 שנה היו מאות מרשמים של מאגיה יהודית, למשל לטיפול בבעיות עיניים. היום אף בן אדם עם בעיות עיניים לא ילך למקובל. במובן הזה המאגיה צמצמה את עצמה לתחומים שבהם אין למדע פיתרון עד הסוף או שהוא לא מתעסק בהם – לדוגמא בנושא של שידוכים. הרווקה תלך למקובל שימצא לה זיווג, אין לה מה ללכת לרופא. זה משהו שבו המקובלים, המאגיקונים, המכשפים – הם אלה שמספקים את התשובות כי אף אחד אחר לא יעשה את זה".

(פורסם ב – 20.9.19)

הפוסט תכלה שנה וקללותיה – המאגיה היהודית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.