את מי מותר לגדף ולקלל?

איסור הקללה שבפרשתנו מופנה כלפי החרש: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ…". אולם, בספר שמות ניסוח האיסור מתייחס דווקא לשדרת ההנהגה הן ביחס למערכת המשפט, והן ביחס לממשל: "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". הדרך הפשוטה והקלה לשחרר קיטור היא באמצעות הקללה. ובלשונו החדה של הרש"ר הירש: "הן הקללה מבטאת את כל רוע ליבו של המקלל רק מתוך שאין לו כוח, הוא נמנע מלהרע לחברו. איסור 'לא תקלל' הוא כללי ביותר".

ייתכן ורוע זה בא בעיקר לידי ביטוי דווקא בקללה המוטחת בחרש. דווקא משום שהחרש אינו שומע, וייתכן שגם לא יהיה מודע לכך שמקללים אותו. בכל זאת, התורה הזהירה אותנו מלקלל את החרש דווקא מתוך צורך לשמור על דמותו וצלמו של המקלל עצמו מעצם הוצאת המילים הנוראיות מפיו. הקללה נתפסת בעיקרה כעבירת התנהגות, ולא עבירת תוצאה, והיא מבטאת כֵּשֶל ערכי כשלעצמו, ללא קשר לתוצאתה או לנזק הנגרם הימנה. תפיסה זו באה לידי ביטוי בפסיקה שאוסרת על האדם לקלל אפילו את עצמו. אולם, ניתן לזהות מכנה משותף בין שתי האוכלוסיות שהתורה אוסרת לקלל. לדעת הרמב"ן, התורה מיקדה את האיסור גם באומללים כמו החרשים שאינם שומעים ומצד שני גם באנשים רמי מעלה כמו נשיא ושופט. ניתן לדייק מכך, שאיסור קללה מתייחס לכל השכבות באוכלוסייה. בפירושו השני סבור הרמב"ן, שיש קווי דמיון משותפים בין שני מעגלים אלו. החרשים בשל מוגבלותם עשויים לספוג עלבונות, אבל לא פחות מהם גם הנשיאים והשופטים שבעם. וכך כותב הרמב"ן: "והוסיף לאו אחר במושלים, הנשיא והדיין, בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם כאשר בהשפטו יצא רשע. ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם, והם במשפטם יעמידו ארץ".

לדעתו, קיימת נטיה לקלל את מנהיגי העם כאשר אין אנו מרוצים מהנהגתם. גם מערכת המשפט עלולה לספוג חירופים וגידופים מפני חוסר הנוחות שאנו חשים ביחס להכרעות שופטים. דומה, שאיסורים אלו מקבלים משנה תוקף בתקופה האחרונה. בחודשים האחרונים אנו עדים להפגנות ולמחאות. השמעת ביקורת היא מנשמת אפו של חופש הביטוי – "ציפור הנפש של הדמוקרטיה". חופש הביטוי הוא חלק מחירותו של האדם, ואין ספק שהוא מחזק את מעמדן של הרשויות המדינה. משטר דמוקרטי מבוסס על סובלנות, אבל כל זה מותנה בשמירה על גבולות השיח והסדר. לצערנו הגבולות נפרצו והשיח נהפך לאלים. צו של התורה שלא לקלל את המנהיגים והשופטים הפך להיות בתקופתנו רלוונטי מתמיד.

(אחרי-קדושים תשפ"ג)