אני מבקש למצוא במצוות השראה, מתוך שותפות של ברית בין האדם לא-לוהים

הרב יובל שרלו התייחס ברשימתו האחרונה בעלון זה לתפיסות שאני מקדם אודות 'יהדות הרצף' ו'יהדות של השראה', ואני מודה לו על כך. אבקש להגיב לו בקצרה.

בקצרה, טיעונו של הרב שרלו הוא שבניגוד להרבה מצוות שבתורה, לדיני טומאה וטהרה המפורטים בפרשות 'תזריע מצורע' אין כל מבוא בשכל האנושי, ובכך טמונה חשיבותם. "המכנה המשותף שלהם הוא עצם העובדה שאלה הם עניינים שכולם א-לוהיים, והם לא נוצרו מלמטה למעלה כלל וכלל", כתב. בכך הציות להם יוצר תודעה דתית המבוססת על ציות. ועל כן, אם "בשם המינוח 'רצף' אנו טוענים כי המצוות הן מקור השראה ולא מקור סמכות, ולפיכך יבחר לו כל אדם את מה שהוא מקיים – אנו מפקיעים את ליבת המצוות, שיסודן לקיים את מה שקידשנו ריבונו של עולם בהן, וציוונו לקיימן".

על טיעונו אבקש להגיב בשלוש נקודות קצרות:

א. האמנם אין לדיני טומאה וטהרה מבוא בשכל האנושי? ראשית, הרמב"ם נתן להם כבר טעמים בספרו 'מורה הנבוכים'. אבל גם בלעדיו, אנו מכירים מספר בראשית (רחל עם התרפים) ומחוקי העולם הקדום את יחס ה"טומאה" לנשים נידות (עד שבאשכנז נמנעו נשים כאלה להיכנס בכלל לבית הכנסת); אנו מכירים את יחס הסלידה ממצורעים, ואפילו אצל נוח מצאנו התייחסות לחיות טהורות וטמאות. דיני הטומאה לא באו אפוא בהכרח 'מלמעלה למטה' באופן מובהק. כלפי לייא, נראה שהם היו תגובה לרגש האנושי.

ב. התודעה הדתית שאותה ניסח הרב שרלו עומדת במחלוקת בקרב חכמי ימי הביניים. ריה"ל הציב בחזית את המצוות הלא-הגיוניות (שמעיות), כשטען שהמצוות השכליות הן רק מבוא להן. משנתו זו התבססה על תפיסת עולמו ביחס לשלמות האדם. לעומתו, הרמב"ם חלק על חלוקה זו וטען ב'מורה הנבוכים' שלכל המצוות יש טעם מושג בשכל האנושי, שאם לא כן, הפכנו את א-לוהים לפחות רציונלי, ולכן פחות שלם, מן האדם. נכון, גם לשיטת הרמב"ם יש לתת אמון במצוות שאין אנו עדיין מבינים, אבל תפיסתו העקרונית היתה שלכל מצווה יש טעם. גם גישתו זו קשורה לתפיסתו אודות השלמות האנושית ומבנה העולם.

לשתי הגישות מקור במסורת ישראל, ולכן השאלה היא לא איזו מהן נכונה אלא איזו מהן אנו רוצים ליטול היום ולחנך לאורה. בעידן של תבונה, אני סבור שיש לאמץ יותר את משנת הרמב"ם, שהולמת ביסודה את המחשבה המודרנית, ובהחלט יש לדבר על המצוות שבאות למטה למעלה.

לכן אני מבקש למצוא במצוות השראה, מתוך שותפות של ברית בין האדם לא-לוהים. אנו מקיימים מצוות מתוך אמון שהן באות להעצים את האדם שנברא בצלם א-לוהים, ולכן בוחרים להיות נאמנים להן. א-לוהים קידשנו במצוותיו לא בכך שציווה אותנו בהן באופן שרירותי, אלא בכך שהוא נתן לנו כלי שבאמצעותו נרומם את החלק הא-לוהי שבנו, ואנו מסוגלים לתפוס זאת.

ג. דיני טומאה וטהרה, כחלק מהמצוות הפולחניות, ניתנו בשלב מאוחר בהוראת התורה, ולא במקרה. על פי הרד"ק, היה זה משום שהם אינם עומדים בבסיס הברית עם א-לוהים אלא כקומה שנייה מעל ברית זו.

אם כך, הרי שגם אם אוחזים בדעה שדיני טומאה וטהרה הם "מלמעלה למטה", הרי שיש להדגיש שזו רק קומה שנייה ביהדות ולא "ליבת המצוות", כלשונו של הרב שרלו. הבסיס למצוות הוא אחר, והוא מפורט בספר בראשית ובעשרת הדברות, ושם לא מצוי הציות העיוור אלא דווקא רוממות האנושיות.

ולבסוף: אני מסכים למסקנה המעשית של דבריו של הרב שרלו. אינני סבור שאדם צריך להתייחס למצוות התורה כ'בופה', שממנו יבחר מה שרק נוח לו. אבל השלילה שלי את הגישה הזו לא נובעת מבקשת סמכות וציות אלא מאמון בתועלת שלהן. וזו תפיסה אחרת לחלוטין, שמשדלת אותנו – כהורים, מחנכים, רבנים וכבני אדם חושבים – למצוא במצוות השראה לחיים שלנו ולצפות שהן ירוממו אותנו. לדעתי, גישה שכזו תחזק את הקשר למצוות ולא תרופף אותו.

(מצורע תשפ"ב)

הפוסט הרב פכטר מגיב לרב שרלו על יהדות הרצף הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דווקא בעידן בו אנו מפקיעים את סמכותה של האוטוריטה, ותובעים לעצמנו את זכות הביקורת ואת זכות ההכרעה, חשובות פרשיות תזריע ומצורע יותר ויותר. כל שאר התחומים של תרי"ג מצוות נמצאים בצורה עיבורית וראשונית עוד לפני מתן תורה, וניתן להדגים זאת דרך חמשת סדרי המשנה: אבותינו הקדושים הפרישו מעשרות ("וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"); היו להם מועדים כבר בפרק א' של ספר בראשית; ענייני נישואין, קדשות, בגידה (אשת פוטיפר), זנות וכדו' היו קיימים למכביר; יעקב אבינו מציין את שמירתו הראויה על צאן לבן, ויש עוד דיני סדר נזיקין בתורה; קורבנות הוקרבו בהיקפים גדולים וכדו'. לא זו בלבד, אלא שתחומים אחרים, כגון קבורה, תפילה, ברית מילה, בהמות טהורות (המבול), ועוד שפע של מצוות אחרות נוצרו במפגש שבין א-לוהים ואדם. הדבר מלמד על כך שיש במצוות הרבות האלה יסודות בסיסיים של הופעה בשכל האנושי.

ואילו טומאה וטהרה – לא קיימות כלל. כולן נובעות מציוויו של הקב"ה. הן יונקות מכך שהקב"ה נטע בעולמנו את ההתייחסות לתהליכים ביולוגיים המתרחשים בגופו של אדם, והפך אותם לנושאי טומאה וטהרה. חלק מתהליכים אלה הם בלתי נמנעים, כגון אישה נידה ואיש בעל קרי, חלקן הכרעות מבורכות – לידה, וחלקן תקלה בעולמות הפיזיולוגיים של האיש והאישה. המכנה המשותף שלהם הוא עצם העובדה שאלה הם עניינים שכולם א-לוהיים, והם לא נוצרו מלמטה למעלה כלל וכלל.

והם מוציאים אותנו מהבועה התובעת כי הציות לדבר ה' יתרחש רק בשדות המובנים לנו, או למצער אינם עומדים בניגוד לתפישת עולמנו. הם מלמדים כי יסוד המצוות כולן, הוא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", לאמור: המצוות הן ציווי א-לוהי שיש בו כדי לחייב אותנו לפרוץ את הבועה שיצרנו סביב עצמנו, ולפרוץ לעולמות אחרים שנובעים מקדושת התורה ומהוראת מצוותיה. המצוות אינן עומדות לבחינה שלנו, ואין הן חייבות לציית למה שאנו מבקשים שהן תהיינה. הן א-לוהיות, ובראש ובראשונה אנו מקיימים אותן כי הקב"ה ציווה על כך. חכמינו פתחו את הדלת הרחבה, הקוראת ל'תרגום' המצוות לשפה ולתפישות העולם שאנו מסוגלים להבין, אך חזרו ושיננו כי אין מדובר בשיפוט, ואין מדובר במצב בו חוסר השתכנעות מוביל להתחמקות מקיומן.

בני אדם אנחנו, ועל כן אין אנו מצליחים תמיד לעמוד בכל הדרישות והתביעות. כך ברא אותנו ריבונו של עולם, ויש צדק בטיעון הזה. אולם, בשעה שאנו הופכים את המציאות הזו לאידיאולוגיה, ובשם המינוח "רצף" אנו טוענים כי המצוות הן מקור השראה ולא מקור סמכות, ולפיכך יבחר לו כל אדם את מה שהוא מקיים – אנו מפקיעים את ליבת המצוות, שיסודן לקיים את מה שקידשנו ריבונו של עולם בהן, וציוונו לקיימן, לעתים מתוך קושי ולעתים מתוך שמחה, לעתים מיראה ולעתים מאהבה.

(תזריע תשפ"ב)

הפוסט "רצף" – המצוות הן השראה ממנה בוחרים, או סמכות? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"היום, אם אני ממלאת סקר למשל, אני אסמן 'מסורתית', ולא 'דתיה'. גם זה לא בדיוק מגדיר את המשבצת שלי, אבל זה מתאים בהרבה", אומרת לי מ', תושבת המרכז בשנות ה-30 לחייה.

היא רוצה להימנע מהגדרות, וגם אני לא מתלהבת מזה, אבל כדי לפשט את הדברים, אני מתעקשת בעדינות. וזה הולך כך: היא גדלה במגזר הדתי כמוני וכמוכם. כיום, היא משתייכת באופן מלא לקהילה הדתית באזור מגוריה, שם גם מתחנכים ילדיה – דבר שהיה חשוב לה מאוד. היא שומרת שבת באופן חלקי; היא לא תיסע או תבשל בשבת, ותמיד תעמיד מיחם ופלטה, שיהיה, אבל אין לה בעיה להשתמש בחשמל או לגלוש בפלאפון בחשאי. היא תלך לבית הכנסת מדי פעם ותצום בתשעה באב, אבל מהתפילות והברכות שדקלמה היטב באולפנה ובשירות הלאומי, לא נותר הרבה היום. עם הכשרות היא 'זורמת', כדבריה – היא לא תאכל בשר בחלב או שרצים ותפריד כלים, אבל היא ממש לא תתעקש על תעודת כשרות ועל 3 שעות הפרדה מלאות. והיא מספרת שכמוה – יש לא מעט.

אז מה היא? דתל"שית? דתיה? מסורתית עם רקע דתי? אני מניחה שהתשובה תהיה נטועה ברקע ובאידיאלים של מי ששופט אותה. ומה יש בו, במגזר, שמשאיר אותה חלק ממנו, גם אם היא נאחזת בו בקצה הציפורן? ומה עדיף? שתעזוב הכל, תיסע בשבת ותשלח את ילדיה לחינוך הממלכתי?

כמחנכים וכהורים שמחנכים לאידאל דתי, ההיגיון הבריא הוא שעדיף שמשהו יישאר. שלפחות הדור הבא יקבל יידישקייט מגזרי ויעשה את שלו משם. בחינוך מסוג שדוחף בעיקר רק ל'הכל' בלי ה'כלום', קשה להציב על השולחן את האפשרות של חינוך למגוון, ל'חלקי', לרצף של דת. ואולי גם לא כדאי. אבל גם השיטה הישנה והנוכחית הצמיחה תלמידים הרבה, מטובי בנינו ובנותינו – גם בתצורתם החדשה, שבחרו ברצף. או בכלל לא.

ואם רק נביט לזה בלבן של העיניים, נוכל לנסות ואולי לפענח מהי דרך המלך.

כולם על הרצף

מי שניסו להציע פתרונות ודנו בעניין היו נאמני תורה ועבודה בכנס ״כוחה של ההלכה״ שיזמה והפיקה התנועה, שם אחד המושבים דן בנושא – דתל"שים ודתיי רצף – איך מחנכים למחויבות הלכתית בעולם חופשי?

הרב ד"ר עידו פכטר, אחראי מיזם רבני ערים בתנועת נאמני תורה ועבודה, מייסד תכלת – יהדות של השראה, מבקש שנבין – הרצף קיים, ואצל כולם. "הרצף קיים אצלנו במגזר מלכתחילה. בכל קהילה ממוצעת, גם דוסית מאוד – תמצאי רצף. גם כשכולם שומרים שבת וכולם נחשבים דתיים – תמיד יהיו את מי שלובשים ציצית ואת אלו שלא, ויהיו כאלה שצמים בתשעה באב ויום כיפור בלבד וכאלה שצמים את כל הצומות, ויש מי שאומרים ברכת לבנה ויש שלא. וכולם דתיים. ומי שלא מקפיד", הרב מוסיף, "זה לא בגלל שהוא לא יודע. כולם יודעים שצריך ללכת עם ציצית ויש כאלה שלא עושים את זה, בידיעה. זה – דתי על הרצף. ברגע ששמים את האדם במרכז, כשאנחנו לא כת חסידית שחיה על פי הרב'ה, אלא נותנים מקום לאוטונומיה האנושית – הרצף חייב להגיע. זה דבר שקיים בפועל, במציאות, ואי אפשר להתחמק ממנו".

מה שהרב ד"ר פכטר מציע, זה לקבל מלכתחילה את המושג 'דתיי רצף', שממילא, לטעמו, קיים. "ברגע שאנחנו מאמצים מלכתחילה את המודל הזה של רצף, כתפיסה, זו כבר מהפכה גדולה, בייחוד כשמדברים על עניינים הלכתיים, כי פתאום אנחנו מתייחסים להלכה כמרחב של דעות מלכתחילה, ולא כמו שמציגים אותה היום – בצורה מאוד חד ערכית; או שאתה שם או שלא", הוא סבור, וממשיך:

"כשאנחנו משתמשים במושג 'דתל"שים' אנחנו אלו שיוצרים את ה'מפלצת' הזאת, קובעים גבול – מי מבפנים ומי בחוץ. ככל שנאדיר ונעודד את המגוון והרצף שיכול להתקיים בתוך העולם הדתי יהודי, יותר אנשים יוכלו למצוא את עצמם בו, ולא ייווצר אנטגוניזם מהצד השני כלפי המערכת הדתית".

עד כמה התופעה של דתל"שים ודתיי רצף התגברה מבעבר?

"זו תופעה שהולכת ומתגברת ולו בשם העובדה שככל שהעולם מתקדם יש יותר מקום לאוטונומיה של הפרט, ואמצעי המדיה והטכנולוגיה מאפשרים לנו נגישות הרבה יותר גדולה לידע", הרב ד"ר פכטר משיב.

"אנשים יודעים היום יותר ממה שידעו בעבר, והסמכות הרבנית יורדת. אין לנו כבר גדולי דור כמו שהיו פעם, בעלי סמכות שמה שהם אומרים מקודש. היום אנחנו יודעים בעצמינו. כשיש יותר חירות וידע, הפרט בוחר לעצמו. בספרי 'יהדות על הרצף', הבאתי סקר שפורסם בשנת 2019 ב- ynet, שבו התברר שכ-45% מהמשיבים חברי הציונות הדתית מעולם לא פנו לרב להתייעץ על נושאים שאינם הלכתיים. רק 39% אמרו שהם מתייעצים עם רב קבוע או אקראי. 49% הודו שכאשר הם נתקלים בשאלה הלכתית, הם מחפשים את התשובה באינטרנט. וכשמחפשים תשובה באינטרנט רואים כל מיני פסיקות של רבנים שונים ומחליטים לבד, ואז נוצרת דתיות רצף, ואנחנו צריכים לדעת לדבר בשפה הזאת".

הרצף קיים אצלנו במגזר. בכל קהילה ממוצעת; גם כשכולם שומרים שבת וכולם נחשבים דתיים – תמיד יהיו את מי שלובשים ציצית ואת אלו שלא, ויהיו כאלה שצמים בתשעה באב ויום כיפור בלבד וכאלה שצמים את כל הצומות, וכולם דתיים

חופש עם גבולות

אז בעולם של היום, עם מבחר אדיר של אפשרויות בכל תחום, כשהחופש הוא הערך המרכזי – איך באמת אפשר לחנך ולשכנע ילדים ותלמידים למחויבות הלכתית? אנשי החינוך מודעים לכך שמדובר באתגר שהולך ונעשה מורכב יותר.

"הילדים בדור שלנו נלחמים על החופש שלהם, והם רוצים להחליט על הדתיות שלהם, כי אף אחד מאיתנו לא מוכן לוותר על החופש שלו, ולא מוכן להיות דתי בצורה שמישהו אחר יגיד לו. בגלל שגדלתי בבית של ההורים שלי או בחינוך דתי בבית ספר מסוים מישהו יקבע לי איך לחיות? האם אני, אישית, מוכן שמישהו יבחר לי את הרב שלי?", תוהה הרב צבי קורן, ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה ורב בית הספר תיכון אמי"ת רננים, וממשיך:

"אני מזדהה עם הערך של החופש, אבל בתרבות הליברלית החופש הוא מגלומני. זה גורם לכך שלפעמים גם בחינוך הדתי אי אפשר לדבר על ערכים, כי הערך היחיד הוא חופש. לפעמים אני מנסה לשכנע תלמידות במשהו שקשור בתורה וגם אם הן מזדהות איתי, הן אומרות לי 'כל אחד יעשה מה שהוא רוצה',– זה ערך מוחלט בעיניהן".

כשלתלמידים ברור שהם אלו שיחליטו על עצמם, ובתוך זה על הדתיות שלהם, נושא כל כך אישי, מה בכלל המקום של בית הספר וההורים לחנך בגזרה הזו? האם היום עוד נכון 'להכריח' ילדים ללכת לתפילה, ללבוש ציצית או להתלבש צנוע, או שזה יעורר את הפעולה הפוכה? ניקל להניח שעמדה של קשיחות חד ממדית כבר לא תפעל את פעולתה. כלומר, אולי בטווח הקצר, או מן הפה אל החוץ, אך כשהילדים ייצאו מהחממה הבית -ספרית זה לא יחזיק מים. אבל, גם יותר מדי חופש – זה לא בדי.אן.איי המגזרי שלנו… איך מהלכים בין הטיפות?

"חייבים להכיר במציאות הזאת ולעבוד עם החופש הזה", אומר הרב קורן. "צריך להתוות איזה שהוא מרחב, לתת לילדים בחירה בתוך הדתיות. להראות להם מגוון של דמויות דתיות בבית הספר, כי עם דמות אחת 'משוכפלת', מי שזה לא מתאים לו – יהיה אבוד. אם התלמידים ייראו דמויות דתיות שונות הם יוכלו לבחור משהו שיותר מדבר אליהם בתוך הדתיות.

"וגם כמשפחות – זה לגיטימי לחלוטין שאדם מנסה לחנך את ילדיו למה שהוא מאמין בו. אבל האם בהכרח כל הילדים שלכם אותו הדבר? אין משפחות שבהן הילדים הם בתוך המנעד הדתי אבל עם השקפות עולם שונות? זה אסון? ילדים הם עם נשמות שונות, ואם הילדים יידעו שקיימות השקפות שונות, יש סיכוי שכל אחד ימצא את דרכו בתוך המנעד. אך אם הילדים ייראו שיש רק דרך אחת – חלק ייבחרו בה וחלק ייבעטו בה, וחבל".

"אם אני רוצה שההלכה תפעל את פעולתה היא חייבת להיות הולמת את מקומו ואישיותו של האדם שמקיים אותה. עולם ההלכה הוא לא פס ייצור, יש מנעד. אפשר לדון מה הגבולות של הרצף הזה: האם זה רצף בין המשנה ברורה לילקוט יוסף – שזה רצף מאוד מצומצם, או שזה רצף רחב בהרבה? אני יכול להוציא פס ייצור, אבל האם באמת ההלכה שתהיה מקוימת זו ההלכה? היא תשרת את היעדים שלה בצורה הזו? הטענה שלי היא שלא. אם אני רוצה שההלכה תעצים את הבן אדם אז אני חייב גם להקשיב לאינדיבידואל", מאמין הרב ד"ר פכטר.

הילדים בדור שלנו נלחמים על החופש שלהם, והם רוצים להחליט על הדתיות שלהם, כי אף אחד מאיתנו לא מוכן לוותר על החופש שלו, ולא מוכן להיות דתי בצורה שמישהו אחר יגיד לו

כל אחד יכול לבחור

איך אפשר להציע למוסד דתי, שהקו הדתי המסוים בו הוא נוקט גם גורם להורים שאוחזים באותם הרעיונות לשלוח אליו את ילדיהם, להביא מגוון של מחנכים? הרי שנים על גבי שנים שהתרגלנו ל"הכל או כלום" והסתרת רזי העולם מפני תלמידינו, מתוך מחשבה שכך יגדלו צדיקים בני צדיקים. לא בטוח שזה יעבוד היום. או שזה כבר לא עובד. הרצף, הדתל"שים, הבופה – נוצרו בדיוק מאותם אלו שחונכו כך.

אז, אולי כצפוי, כשהרב קורן ניסה להציע למספר רבנים ממוסדות שונים את רעיון גיוון המחנכים – הוא נתקל בסירוב מנומס. "רבנים אמרו לי שהם לא רוצים להביא לבית הספר מישהו שהם לא מסכימים עם דעתו. אז, אם לא מחנכים, לפחות תזמינו מישהו שונה למוסד שלכם, יותר שמרן או יותר פתוח מהקו הרגיל שלכם, תדונו איתו, תחלקו עליו, אבל תראו לתלמידים שאתם פוגשים מישהו שונה ומכבדים אותו, ועושים מחלוקת לשם שמיים, על בסיס לימוד תורה ולא בגלל מי שהוא. אפשר לעשות גם יום עיון משותף בין שני בתי ספר, להתפלל יחד, או רק להביא חומר לימוד שהוא לא בדיוק לפי דעתכם ותסבירו לתלמידים למה אתם חולקים עליו מתוך כך שהמחלוקת צריכה להיות לשם שמיים.

"אני רוצה שהמחנכים יראו לתלמידים שהם מכבדים אנשים שהם חולקים עליהם, מכבדים רבנים ממוסדות אחרים, מתווכחים בצורה מכובדת. ובסוף, אפשר לבחור בתוך הגבולות. ניצור מרחב שבו גם זה הלכתי וגם זה הלכתי, אבל יהיה איזה שהוא מגוון. כל אחד יוכל לבחור את שלו בתוך המגוון הזה".

איפה עובר הגבול בגיוון ובחינוך לרצף?

הרב קורן: "הגבול הוא קודם כל שהמחנכים במוסדות הם אנשים שמחויבים להלכה. מחנך דתי צריך להיות אדם שמחויב להלכה לפי ההבנה שלו, לפי הרב שלו".

הרב ד"ר פכטר: "מבחינה חינוכית הרצף חייב לבוא כשמדברים על חירות, אבל כשאנחנו מחנכים אנחנו הרבה פעמים מצמצמים. טענתי היא שלפחות במרחב הכללי בקהילות – הטווח יהיה יותר רחב".

אני רוצה שכולם יישמרו מצוות, אבל מי שרוצה להגדיר מי נמצא בתוך הציבור הדתי ומי לא, וחושב שהוא מגן על ידי זה על הדתיות ועל הציבור הדתי בכך שאנשים לא יעזבו אותו – טועה

שהרכבת לא תיסע

מה ההבדל בין מסורתי, דתל"ש ודתי על הרצף? עד כמה הם חלק מהציבור הדתי?

"מסורתיות היא דבר בעל ערך – אדם מסורתי הרבה פחות מתנתק. לא שזה מצוין, אבל הוא בקשר, זה יותר טוב מלהתנתק", סבור הרב קורן.

"השאלה של הציבור הדתי נוגעת במקום הזה בדיוק. אני רוצה שכולם יישמרו מצוות, אבל מי שרוצה להגדיר מי נמצא בתוך הציבור הדתי ומי לא, וחושב שהוא מגן על ידי זה על הדתיות ועל הציבור הדתי בכך שאנשים לא יעזבו אותו – טועה. אולי בעבר זה היה נכון, כשעם ישראל שמר מצוות ומישהו הפסיק לשמור מצוות, אמרו לו שהוא לא חלק מעם ישראל, ישבו עליו שבעה, הוא הלך לגויים, והגנו בזה על הקהילה היהודית. אבל המציאות השתנתה. גם בגלל שהציבור הדתי הוא לא השולט במה שקורה בעם ישראל, וגם בגלל שערך החופש הרבה יותר גדול ממה שהיה בעבר. אז זה לא עובד להגדיר מי זה הציבור הדתי, זה לא מה ששומר ומקרב.

"לכן, בעיניי עדיף שהם יהיו במקום כל שהוא על הרצף, גם אם, לצערי, לא במקום הלכתי. לטווח הארוך זה יותר טוב מאשר שיתנתקו לגמרי. לפעמים הבחירות שלהם מאוד יהודיות ובחלקים של התורה הם מאוד חזקים ואנחנו צריכים להעריך גם את זה. לפעמים הם לא כל כך שומרים שבת, גם צניעות פחות, אבל יש דברים שהם שומרים מתוך אמונה, לשם שמיים, והם עושים את זה בגדלות. אז אני לא משלים עם זה, זה לא שלא אכפת לי, אבל גם את החיבור הזה צריך לחזק כחיובי ויכול להיות שזה ישפיע על דורות קדימה, זה יחזיק אותם בקשר, כמו שאני אומר לתלמידים שלי – הרכבת של העם היהודי נוסעת כל כך הרבה דורות, תבחרו מה שתבחרו, יש מי שלא יהיו הדוסים הכי גדולים, אבל אל תרדו מהרכבת. למען הילדים והנכדים שלכם – אל תבחרו בשבילם. גם אם לא תקפידו על הכל, לפחות תישארו על הרכבת".

(שמיני תשפ"ב)

הפוסט מה גורם לדתיי הרצף להישאר? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.