"רצף" – המצוות הן השראה ממנה בוחרים, או סמכות?

דווקא בעידן בו אנו מפקיעים את סמכותה של האוטוריטה, ותובעים לעצמנו את זכות הביקורת ואת זכות ההכרעה, חשובות פרשיות תזריע ומצורע יותר ויותר. כל שאר התחומים של תרי"ג מצוות נמצאים בצורה עיבורית וראשונית עוד לפני מתן תורה, וניתן להדגים זאת דרך חמשת סדרי המשנה: אבותינו הקדושים הפרישו מעשרות ("וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"); היו להם מועדים כבר בפרק א' של ספר בראשית; ענייני נישואין, קדשות, בגידה (אשת פוטיפר), זנות וכדו' היו קיימים למכביר; יעקב אבינו מציין את שמירתו הראויה על צאן לבן, ויש עוד דיני סדר נזיקין בתורה; קורבנות הוקרבו בהיקפים גדולים וכדו'. לא זו בלבד, אלא שתחומים אחרים, כגון קבורה, תפילה, ברית מילה, בהמות טהורות (המבול), ועוד שפע של מצוות אחרות נוצרו במפגש שבין א-לוהים ואדם. הדבר מלמד על כך שיש במצוות הרבות האלה יסודות בסיסיים של הופעה בשכל האנושי.

ואילו טומאה וטהרה – לא קיימות כלל. כולן נובעות מציוויו של הקב"ה. הן יונקות מכך שהקב"ה נטע בעולמנו את ההתייחסות לתהליכים ביולוגיים המתרחשים בגופו של אדם, והפך אותם לנושאי טומאה וטהרה. חלק מתהליכים אלה הם בלתי נמנעים, כגון אישה נידה ואיש בעל קרי, חלקן הכרעות מבורכות – לידה, וחלקן תקלה בעולמות הפיזיולוגיים של האיש והאישה. המכנה המשותף שלהם הוא עצם העובדה שאלה הם עניינים שכולם א-לוהיים, והם לא נוצרו מלמטה למעלה כלל וכלל.

והם מוציאים אותנו מהבועה התובעת כי הציות לדבר ה' יתרחש רק בשדות המובנים לנו, או למצער אינם עומדים בניגוד לתפישת עולמנו. הם מלמדים כי יסוד המצוות כולן, הוא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", לאמור: המצוות הן ציווי א-לוהי שיש בו כדי לחייב אותנו לפרוץ את הבועה שיצרנו סביב עצמנו, ולפרוץ לעולמות אחרים שנובעים מקדושת התורה ומהוראת מצוותיה. המצוות אינן עומדות לבחינה שלנו, ואין הן חייבות לציית למה שאנו מבקשים שהן תהיינה. הן א-לוהיות, ובראש ובראשונה אנו מקיימים אותן כי הקב"ה ציווה על כך. חכמינו פתחו את הדלת הרחבה, הקוראת ל'תרגום' המצוות לשפה ולתפישות העולם שאנו מסוגלים להבין, אך חזרו ושיננו כי אין מדובר בשיפוט, ואין מדובר במצב בו חוסר השתכנעות מוביל להתחמקות מקיומן.

בני אדם אנחנו, ועל כן אין אנו מצליחים תמיד לעמוד בכל הדרישות והתביעות. כך ברא אותנו ריבונו של עולם, ויש צדק בטיעון הזה. אולם, בשעה שאנו הופכים את המציאות הזו לאידיאולוגיה, ובשם המינוח "רצף" אנו טוענים כי המצוות הן מקור השראה ולא מקור סמכות, ולפיכך יבחר לו כל אדם את מה שהוא מקיים – אנו מפקיעים את ליבת המצוות, שיסודן לקיים את מה שקידשנו ריבונו של עולם בהן, וציוונו לקיימן, לעתים מתוך קושי ולעתים מתוך שמחה, לעתים מיראה ולעתים מאהבה.

(תזריע תשפ"ב)