הרב פכטר מגיב לרב שרלו על יהדות הרצף

אני מבקש למצוא במצוות השראה, מתוך שותפות של ברית בין האדם לא-לוהים

הרב יובל שרלו התייחס ברשימתו האחרונה בעלון זה לתפיסות שאני מקדם אודות 'יהדות הרצף' ו'יהדות של השראה', ואני מודה לו על כך. אבקש להגיב לו בקצרה.

בקצרה, טיעונו של הרב שרלו הוא שבניגוד להרבה מצוות שבתורה, לדיני טומאה וטהרה המפורטים בפרשות 'תזריע מצורע' אין כל מבוא בשכל האנושי, ובכך טמונה חשיבותם. "המכנה המשותף שלהם הוא עצם העובדה שאלה הם עניינים שכולם א-לוהיים, והם לא נוצרו מלמטה למעלה כלל וכלל", כתב. בכך הציות להם יוצר תודעה דתית המבוססת על ציות. ועל כן, אם "בשם המינוח 'רצף' אנו טוענים כי המצוות הן מקור השראה ולא מקור סמכות, ולפיכך יבחר לו כל אדם את מה שהוא מקיים – אנו מפקיעים את ליבת המצוות, שיסודן לקיים את מה שקידשנו ריבונו של עולם בהן, וציוונו לקיימן".

על טיעונו אבקש להגיב בשלוש נקודות קצרות:

א. האמנם אין לדיני טומאה וטהרה מבוא בשכל האנושי? ראשית, הרמב"ם נתן להם כבר טעמים בספרו 'מורה הנבוכים'. אבל גם בלעדיו, אנו מכירים מספר בראשית (רחל עם התרפים) ומחוקי העולם הקדום את יחס ה"טומאה" לנשים נידות (עד שבאשכנז נמנעו נשים כאלה להיכנס בכלל לבית הכנסת); אנו מכירים את יחס הסלידה ממצורעים, ואפילו אצל נוח מצאנו התייחסות לחיות טהורות וטמאות. דיני הטומאה לא באו אפוא בהכרח 'מלמעלה למטה' באופן מובהק. כלפי לייא, נראה שהם היו תגובה לרגש האנושי.

ב. התודעה הדתית שאותה ניסח הרב שרלו עומדת במחלוקת בקרב חכמי ימי הביניים. ריה"ל הציב בחזית את המצוות הלא-הגיוניות (שמעיות), כשטען שהמצוות השכליות הן רק מבוא להן. משנתו זו התבססה על תפיסת עולמו ביחס לשלמות האדם. לעומתו, הרמב"ם חלק על חלוקה זו וטען ב'מורה הנבוכים' שלכל המצוות יש טעם מושג בשכל האנושי, שאם לא כן, הפכנו את א-לוהים לפחות רציונלי, ולכן פחות שלם, מן האדם. נכון, גם לשיטת הרמב"ם יש לתת אמון במצוות שאין אנו עדיין מבינים, אבל תפיסתו העקרונית היתה שלכל מצווה יש טעם. גם גישתו זו קשורה לתפיסתו אודות השלמות האנושית ומבנה העולם.

לשתי הגישות מקור במסורת ישראל, ולכן השאלה היא לא איזו מהן נכונה אלא איזו מהן אנו רוצים ליטול היום ולחנך לאורה. בעידן של תבונה, אני סבור שיש לאמץ יותר את משנת הרמב"ם, שהולמת ביסודה את המחשבה המודרנית, ובהחלט יש לדבר על המצוות שבאות למטה למעלה.

לכן אני מבקש למצוא במצוות השראה, מתוך שותפות של ברית בין האדם לא-לוהים. אנו מקיימים מצוות מתוך אמון שהן באות להעצים את האדם שנברא בצלם א-לוהים, ולכן בוחרים להיות נאמנים להן. א-לוהים קידשנו במצוותיו לא בכך שציווה אותנו בהן באופן שרירותי, אלא בכך שהוא נתן לנו כלי שבאמצעותו נרומם את החלק הא-לוהי שבנו, ואנו מסוגלים לתפוס זאת.

ג. דיני טומאה וטהרה, כחלק מהמצוות הפולחניות, ניתנו בשלב מאוחר בהוראת התורה, ולא במקרה. על פי הרד"ק, היה זה משום שהם אינם עומדים בבסיס הברית עם א-לוהים אלא כקומה שנייה מעל ברית זו.

אם כך, הרי שגם אם אוחזים בדעה שדיני טומאה וטהרה הם "מלמעלה למטה", הרי שיש להדגיש שזו רק קומה שנייה ביהדות ולא "ליבת המצוות", כלשונו של הרב שרלו. הבסיס למצוות הוא אחר, והוא מפורט בספר בראשית ובעשרת הדברות, ושם לא מצוי הציות העיוור אלא דווקא רוממות האנושיות.

ולבסוף: אני מסכים למסקנה המעשית של דבריו של הרב שרלו. אינני סבור שאדם צריך להתייחס למצוות התורה כ'בופה', שממנו יבחר מה שרק נוח לו. אבל השלילה שלי את הגישה הזו לא נובעת מבקשת סמכות וציות אלא מאמון בתועלת שלהן. וזו תפיסה אחרת לחלוטין, שמשדלת אותנו – כהורים, מחנכים, רבנים וכבני אדם חושבים – למצוא במצוות השראה לחיים שלנו ולצפות שהן ירוממו אותנו. לדעתי, גישה שכזו תחזק את הקשר למצוות ולא תרופף אותו.

(מצורע תשפ"ב)