חלק גדול מההכרעות שלנו בחיים אנו נאלצים לקבל במצבי ספק. קשה למנות את הסוגיות בגמרא העוסקות בספיקות – בדיני ממונות, באיסור והיתר וגם בדיני נפשות. זהו העולם שבו אנו חיים, שלא כל הדברים ידועים לנו, ולא כל העובדות ברורות לנו. ואף על פי כן, אנו נאלצים להתנהל בעולם כזה, כשאנו מבינים כי למעשה גם אי-עשייה היא החלטה משמעותית במצבי ספק. התנהלות זו מבוססת על כלים שונים, חלקיים, שבהם אנו עושים שימוש כשאנו מגיעים לצמתי החלטה. אנו שוקלים את העובדות השונות ואת הרמה היחסית של וודאותן, את האפשרויות שעומדות לפנינו ואת המשמעות של כל עמדה, ולאור זאת אנו נדרשים להחליט החלטות.

בשל העובדה שמדובר בהכרעה במצבי ספק – נכון הדבר כי ההכרעות תהיינה הרבה יותר רכות ולא בינאריות, ותעסוקנה בהתנהלות ולא בשיפוטיות. הן צריכות להיעשות מתוך מודעות עמוקה לאפשרות של טעות, לזהירות שלא לפגוע במי שיתברר בהמשך שנעשה לו עוול, ומתוך בחינה מתמדת של נחיתות ומידתיות. זו הקריאה הראשונה – לדבר חלש יותר, עדין יותר, מדויק יותר, ולא להפוך את נושא החיסונים למלחמת עולם קורעת ומשחיתה. האמת המוחלטת אינה נחלת אף אחד, ואין מקום לדבר בשפה אלימה.

להתחסן או לא?

זו המציאות העומדת בפנינו בשעה שאנו צריכים להכריע האם להתחסן אם לאוו. המגיפה מסוכנת. פגיעתה קשה. במדינת ישראל עברנו את 3000 הנפטרים ממנה. גם חלק גדול מאלה שהחלימו והבריאו נושאים בגופם צלקות ממנה. המאבק במגיפה הזו אף הוא גובה מאתנו מחיר יקר באין ספור תחומים: מחירים כלכליים, התמוטטות עסקית, הגדלת גירעון וכדו'; מחירים חינוכיים שנובעים מאי-תפקודה של מערכת החינוך בצורתה היסודית; תהומות נפשיים שמקורן בבידוד החברתי ועוד ועוד. לא מצאנו את הדרך להתמודד עם תוצאותיה של המגיפה בדרך ראויה, ועל אחת כמה וכמה בהקשרים המפלגתיים שאנו נמצאים בתוכם כעת. על רקע זה צריך להתבונן על סוגיית החיסונים, ובין שאר השאלות לדון בעיקר בשלוש מהן:

ראשונה בהן היא ההכרעה האם להתחסן. כדי לענות עליה צריך להיות חשופים בשקיפות מלאה לרעיון המדעי העומד מאחורי החיסון (אין מדובר בחיסון בדרך של וירוס מוחלש או מומת, אלא על ידי שבריר גנטי שמעורר את ההתנגדות החיסונית); לקיצורי הדרך שנעשו בניסויים, ועל מה וויתרו; לתוצאות הניסוי; לדעות הטוענות שהחיסון אינו בטוח דיו, או אינו יעיל וכדו'. אין כלי משמעותי יותר מאשר השקיפות, גם בשל הצורך בו, וגם בשל העובדה שהוא מבטא את העובדה שאין מה להסתיר. צריך כמובן שהמידע יעמוד בקריטריונים מתאימים להיחשב כמידע, ולא רכילויות, שברירי ידיעות, הצגת דברים בצורה מניפולטיבית וכדו'. לא ניתן להכחיש את העובדה שקריאה מדוקדקת בדברי המתנגדים מלמדת על שקרים של ממש בתחום העובדות, והדבר מאוד מחליש גם את טיעוניהם הנכונים, כי המקום שבו יש צורך להשתמש בנימוקי שקר מלמד על עצמו שנימוקי האמת חלשים. ואף על פי כן, נראה שאכן לא ניתן לסמוך על החיסון במאה אחוזים, ולו רק בשל העובדה שהוא חדש ואין לנו טווח ארוך של מבט עליו, וכן העובדה שיש מעט מומחים הטוענים טענות נגדו.

 

"מדובר בדעה מרכזית ובסיסית, המקובלת על הרוב המוחלט של המומחים והמופקדים על הרגולציה. הערכה זו כלפי החיסון מספיקה לצורך אין-ספור הלכות רפואיות. וכשהאלטרנטיבה הרבה יותר מסוכנת, ניתן לקבוע כי קיימת חובה הלכתית להתחסן"

אולם, אין מדובר בספק שקול. לא מדובר בשתי דעות שלהן אותו משקל, והן ניצבות זו מול זו. מדובר בדעה מרכזית ובסיסית, המקובלת על הרוב המוחלט של המומחים ושל המופקדים על הרגולציה. הערכה זו כלפי החיסון מספיקה לצורך אין-ספור הלכות רפואיות. אנחנו מחללים שבת על בסיס הערכות אלה; אנחנו מחליטים אם לחבר למכונות הנשמה על בסיס הערכות אלה; אנו משתמשים בתרופות על בסיס הערכות אלה; אנו עוברים ניתוחים מסוכנים על בסיס הערכות אלה. אלה הכלים בהם אנחנו מתנהלים במציאות העלומה.

וכשכל זה מתווסף לכך שהאלטרנטיבה – לא להתמודד בעזרת חיסונים נגד המגיפה הזו – היא הרבה יותר מסוכנת, ניתן לקבוע כי קיימת חובה הלכתית להתחסן. כאמור, זו ההכרעה הנכונה במצב ספק לא שקול, וכשהסכנה להמשכה של המגיפה גדלה. מי שאינו מתחסן אינו פוגע רק בעצמו. בעלי התוספות כתבו כמה פעמים ש"…ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק" (בבא קמא כג ע"א). מי שאינו מתחסן מסכן אחרים – לא בשל ההדבקה עצמה (כי עדיין לא ברור בוודאות שהחיסון מונע הדבקת אחרים), אלא בשל העיקרון שהוסבר אין ספור פעמים לציבור כולו: המאמצים הנדרשים לטיפול במגפת הקורונה מחייבת שימוש באמצעים ובתקציבים שהיו יכולים להיות מופנים לטיפול במחלות קשות אחרות. המערכת ב"ה אינה קורסת, אולם נוספה לה משימה רבת היקף, וכל מי שיכול לשחרר אותה ממשימה זו על ידי התחסנות – עושה את הדבר הנכון.

על מתנגדי החיסון

מה רשאית, ואולי אף חייבת, החברה בכללה לעשות מול מתנגדי החיסון והנמנעים להתחסן?

כאמור לעיל, ההתנהלות חייבת להיות רכה מאוד ושקולה מאוד. החברה אינה רשאית לכפות על היחיד לעבור טיפול רפואי בעל כורחו, אלא במצבי קיצוניים מאוד מאוד בלבד. לא זו בלבד, אלא שכפייה כזו אינה אפשרית במישור המעשי, ותהיה זו שטות גדולה לנסות לאכוף אותה. זכותו של אדם לומר ש"קיים לי כעמדת המיעוט", ולתת אמון במתנגדי החיסון. עמדה אתית ומוסרית התומכת בבחירתו החופשית של אדם, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בטכנולוגיה מתחדשת, היא העמדה הראויה. חשוב לי להזכיר כי עמדה זו נכתבה על ידי הרבה לפני שהקורונה הפציעה, והיא עמדה קבועה ויציבה, היונקת מתפישות הלכתיות ואתיות.

ברם, כשם שיש זכות לאדם עצמו לבחור שלא להתחסן, ועל החברה לכבד את הזכות הזו – כך יש זכות לרוב הגדול להגן על עצמו. גם זו צריכה להיות עמדה מוסרית מתמדת: גם לרוב יש זכויות, והן לא פחותות מאלה של היחיד לבחור את דרכו. חשוב להדגיש כי מדובר בפעולת הגנה ולא בפעולת ענישה. אין מקום להעניש את מי שאינו מתחסן, כיוון שזכותו של אדם לא להכניס לעצמו חומרים שאין הוא רוצה להכניס אותם. ברם, העיקרון המוסרי הקובע כי זכותו של אדם לפעול מתוך חרות חייבת להיות מוגבלת כאשר מדובר בפגיעה באחרים – תקף גם כאן. אין להתיר למי שאינו מתחסן לפגוע באחרים!

הפגיעה באחרים היא גדולה מאוד. ראשית, אמנם אין ידוע בוודאות עדיין אם החיסון ימנע הדבקה, אולם יש סיכוי גדול שכן, ואם אמנם הוא מונע הדבקה – מי שאינו מתחסן עלול להדביק אחרים. איני מבין כיצד יוכל להתבונן על עצמו אם אכן יעשה זאת. בעבר אף כתבתי כי אפשר שכהן שהדביק אחרים בשל מחדלים שלו לא יוכל לשאת את כפיו, כמי ששפך דמים, והדבר מלמד על חומרת המחדל גם של מי שאינו כהן. שנית, כאמור לעיל, כל חולה מעיק על המערכת, שאמנם אינה קורסת, אבל משלמת מחיר יקר מאוד על כך. כשאנו מרחיבים את ההשפעה על המשק ועל הטרגדיות האחרות הנובעות מהמגפה – ישנה הצדקה להגביל את מי שאינו מתחסן.

כופין עליו עד שיאמר 'רוצה אני'?

בשל העמדה שההגבלה חייבת להיות "רכה", עליה לעמוד בשלושה קריטריונים, כפי שאנו פועלים בסוגיות אתיות רבות. הכלל הראשון הוא הנחיצות – אין מדובר בהיתר כללי לפגוע במי שאינו מתחסן, אלא רק באותם תחומים בהם קיימת נחיצות גדולה למנוע הדבקה אפשרית, או הידבקות אפשרית, והדבר צריך להיעשות בתחומים מצומצמים הממוקדים באיסור הפגיעה באחרים, כגון בהתקהלויות גדולות או צפופות, בהם ניתן להדביק או להידבק. את הנחיצות צריכים לקבוע אפידמיולוגים בלבד, כי זה תחום מומחיותם. הכלל השני הוא המידתיות – אסור לחרוג מבדיקה מתמדת של מידתיות ההגבלה. דוגמה לדבר עשויה להיות הימנעות מאיסור כניסה לבתי הספר, בשל העובדה שהגבלה זו אינה מידתית מול רמת הסיכון הקיימת, ומול העובדה שבינתיים ילדים בכלל לא מתחסנים. והכלל השלישי הוא להיזהר שלא לגרום נזק שאינו קשור כלל לנושא.

"זכותו של אדם לא להכניס לעצמו חומרים שאין הוא רוצה להכניסם. ברם, העיקרון המוסרי הקובע כי זכותו של אדם לפעול מתוך חרות חייבת להיות מוגבלת כאשר מדובר בפגיעה באחרים. אין להתיר למי שאינו מתחסן לפגוע באחרים!"

הדבר הנכון

ולוואי ולא נזדקק לכך. ולוואי והמתלבטים יכריעו בסופו של דבר לעשות את הדבר הנכון, ולא להביט רק אל צד אחד של המשוואה – הסיכונים ותופעות הלוואי – כי אם גם אל הצד השני של המשוואה: הסיכון העצום בהתפשטות הקורונה גם לאלה שמחלימים ממנה, ועמדת הרוב המוחלט של מומחי הבריאות והרפואה. ולוואי ולא ייפתח עוד מוקד של שנאה הדדית – אלה המאשימים את הצד השני ומסמנים אותם כאויבי האנושות, ואלה המאשימים את הצד השני בפשיזם ונאציזם. ולוואי ונבין כי יש הכרעות שצריך לקבל במצבי ספק, והכף נוטה בבירור לחובה להתחסן. יהי רצון, שרופא החולים שבשמיים ישלח לנו רפואה שלמה, לגוף ולנפש, ליחיד ולאומה, ובמקום מחלוקת הקורעת אותנו נזכה לחיים בהם נוציא מעצמנו את המיטב.

הפוסט האם ישנה חובה הלכתית להתחסן נגד קורונה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרב שרלו שלום,

אני מבקש לברר עמך בירור הלכתי בשאלה שמעוררת סערה גדולה בחצר הבית המשותף שלנו.

וככל האפשר אשמח גם לעצתך הטובה כיצד לנהוג.

אנחנו גרים באחת הערים בצפון, בבניין מאד הטרוגני מבחינת הרכב האוכלוסייה שבו (דתיים וחילונים, עולים חדשים וישראלים, מזרחים ואשכנזים, מבוגרים וצעירים, תלמיד חכם גדול, רב קונסרבטיבי, זוג לא יהודי…).

בניין נפלא. תענוג גדול לחיות בגיוון הזה.

בתקופת הקורונה התגבש אצלנו מניין בחצר, שהביא אושר גדול לדיירי הבניין שביקשו להתפלל, ולא היווה בעיה מבחינת דיירי הבניין שאינם דתיים.

היה ברור שכל אחד בא מזרם אחר וכולם חיים בשלווה ובנחת ומתוך הבנה של התחשבות.

המניין מתנהל על פי ההלכה וכמניין אורתודוכסי לכל דבר, על אף שאני באופן אישי – הייתי מעדיף עמדה יותר ליברלית. אשתי שלא נהגה ללכת לבית הכנסת – מתפללת בכל התפילות האלה, בשל הנגישות והכנסת התפילה לתוך הבית המשותף שלנו.

מבחינת המיקום, הגברים יושבים במרכז החצר, והנשים יושבות בשביל, כאשר בינן ובין הגברים מפרידים כמה שיחים ועציצים, עם רווחים פה ושם ביניהם – יש אזור יותר סבוך ופחות סבוך.

לפני כשבוע הגיעה לחצר אחת הדיירות, שאינה מתפללת עמנו אלא בבית כנסת סמוך, והחלה לצעוק שלא יתכן שנשים וגברים ישירו ביחד, וגם לא יתכן שלא תהיה מחיצה. לדבריה זו עבודה זרה ותועבה שנעשית ברכוש המשותף, והיא לא תיתן לזה יד.

סברתי לתומי שאיש לא יסכים לתביעה האלימה, ונמשיך כפי שהיה. ביום שישי בצהרים שמתי לב שהיא עם בעלה תולים 3 סדינים גדולים בצד השביל, באופן שמסתיר את השביל בו יושבות הנשים.

שאלתי לפשר המעשה ושניהם השיבו שהם ושלושה מתפללים אחרים ישבו עמו והגיעו לפשרה – הם אמרו שהם מוכנים "לוותר" על 'שירת הנשים' ובלבד שתהיה מחיצה לפי ההלכה והמשתתפים הסכימו לפשרה זו. לא יצאה הודעה ולא היה שום כינוס לפני ההחלטה הזו. שאלתי מדוע ואמרו לי – גם כך את כל ההחלטות קיבלו שלושת המתפללים (מתי מתפללים, איפה מתפללים).

עליי לציין שבין שלושת המתפללים נמנה גם מי שאני רואה כתלמיד חכם גדול.

תחילה הורדתי הסדינים. הסברתי שאיש לא יקבע עבורי שעלי אשתי להיות מוסתרת מאחורי סדין, ואם רוצים לשנות סטטוס קוו – צריך לדבר עם כולם.

נוכח הסערה ורצון שלא לעשות מהומות – התפילה נדדה למקום אחר, ובסופו של דבר היא הייתה ללא מחיצה, אך באווירה כבדה של מחלוקת, וגם חלק מהמתפללות שהיו באותו בעבר – לא באו. אשתי מתלבטת.

שוחחתי עם התלמיד חכם. הוא השיב שהוא הצטער על הנוהל, אבל טען שגם מתפללים אחרים אמרו לו שהם לא חשו בנוח עם זה שאין מחיצה. הוא אמר מיוזמתו שאמנם מדובר במניין ארעי ובדיעבד זה היה בסדר, אבל משהדבר נפתח, ולצורך שלום בית וההתחשבות ברגשותיה של המשפחה שמחתה – כדאי שנשים מחיצה.

משיחות מסדרון – חלק מהמתפללים תומכים בעמדה הזו, חלק מתנגדים.

עוד נאמר לי שבכל בית כנסת יש מחיצה והשבתי שהשאלה איננה אם תהיה או לא תהיה מחיצה, אלא מדוע המחיצה שהייתה טובה עד היום, במשך 8 חודשים נעימים, אינה טובה עוד.

מובן שנפגעתי ואני עוד חושב כיצד לנהוג ומה לעשות. אבל בינתיים מבקש להבין ממך את ההיבט ההלכתי – האם נדרשת מחיצה במניין החצר והאם המחיצה שקיימת היום בסדר מבחינה הלכתית.

תודה רבה מראש,

י.

תשובתו של הרב יובל שרלו:

שלום וברכה,

מאוד מאוד כואב לי לקרוא את מה שאתה כותב. העובדה שמריבה ומחלוקת נכנסת לעולם התפילה ידועה מאוד, ואין ספור מריבות יש דווקא בבתי הכנסת. ברם, זה לא מרכך בכלל את התחושה, כי אם להפך: החשיבות העליונה של התפילה בציבור וביחד נפגעת כל כך, ואין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום.

מעורבים כאן כמה עניינים, אנושיים, הלכתיים וכדו'.

באופן ממוקד: אין שום איסור להתפלל במקום זה בלי מחיצה. לא זו בלבד, אלא שבמקומות ארעי – רבים, גם המקפידים מאוד על ההלכה, מתפללים בלי מחיצה, כגון באולמות שמחות וכדו'. תפילה זו היא ארעית (אני מעריך, לדוגמה, שלא אומרים אצלכם "מגן אבות" בליל שבת). מחיצה היא דין בבית כנסת (וכדי להסיר ספק, יש להקפיד עליה מאוד, ואין להתפלל בבית כנסת בלי מחיצה), אבל לא למקום ארעי כפי שהיא עכשיו, גם אם ארעית לזמן יחסית ארוך. אין דין בית כנסת למקום התפילה שלכם, שהלוא אם היה – גם לשכן היה אסור לעבור שם (קפנדריא), לאכול שם, ושאר דיני קדושת בית כנסת. שים לב שלמעשה (לאור דבריך) גם התלמיד חכם אמר שאין חובה הלכתית כזו.

לכן, הטיעון ההלכתי של הזוג לא מתחיל.

ברם , גם אם היה כזה – הם כמובן רשאים לבטא את עמדתם שהדבר אסור, ולחפוץ שלא ייעשו ברכוש המשותף דברים אסורים, אולם אין להם שום סמכות הלכתית לאכוף את עמדתם על שאר המשתתפים. זהו רכוש משותף. לא שלהם, ואין לעמדתם זכות וטו, על אחת כמה וכמה שהם לא מתפללים שם, והם לא נדרשים ב'גברא' לעבור עבירות.

לגבי התחשבות ברגשות – אני מציע לקרוא את https://bit.ly/3npdLr9  ואת ההפניות שיש שם. ובכל מקרה, רגשות יש גם לך. הטיעון כי פגיעה ברגשות דתיים מצדיקה את ההתנהגות הזו היא בעייתית משתי סיבות: ראשונה בהן היא שהעובדה שמישהו נפגע היא אמנם כואבת וצריך להתחשב בה, ובכלל לנסות להימנע מלפגוע בבני אדם, אולם היא לא מעניקה לו זכות פעולה, זכות כפיה וזכות וטו. השניה היא שהתפישה כאילו המתפללים האחרים לא נפגעים, ולא חשובה להם התפילה המשותפת בכניסה לבניין היא טעות שכיחה שצריך לשרשה. גם אנשים בעלי עמדות 'ליברליות' נפגעים מהליכה לכיוונים קיצוניים. קשה להכיל את זה. גם אני מוצא את עצמי נוטה פעמים רבות לעמדה ה'שמרנית', ואטום לפגיעה ב'ליברלי' ההולך הרבה יותר רחוק מעמדותיי, אולם צריך לתקן את העמדה הזו, ולהבין שיש עמדות משמעותיות לכל הצדדים.

אם זה מונע אחרים מלבוא לתפילה – על אחת כמה וכמה.

מה נכון לעשות במקרה הזה?

זו כבר שאלה הנתונה לשיקול דעת.

הדבר הנכון יותר לעשות הוא להציע פגישת מתפללים שתחולק לפעמיים.

פעם ראשונה – ללא קבלת הכרעות, אלא שכל אחד יוכל לבטא את כאבו, את רצונו, את עמדותיו וכדו'. המטרה תהיה רק שכל אחד יקשיב. אין משהו חשוב יותר מאשר לאדם מאשר ההכרה בעמדתו, ההקשבה לה, הנכונות לשקול אותה וכדו'. זה כלל יסודי בטיפול זוגי, והוא נכון גם ב'טיפול קהילתי'.

לאחר מכן להתפזר, ולבקש מכל אחד להציע הצעה בנוסח כמה רחוק אתה יכול ללכת. כגון:

להבחין בין התפילות שנשים באות ובין אלה שפחות; שנשים תנסנה להקפיד על ישיבה מאחורי השיחים היותר גבוהים וכדו'.

ואז לקיים פגישה שניה ברוח זו, כאשר יהיה נכון ללכת הכי רחוק כל אחד לקראת השני (לא רק צד אחד).

והאמת והשלום אהבו.

כל טוב ותשוב השמחה למעונכם והתפילה המשותפת לחייכם.

הפוסט כשמנייני החצרות 'לא מספיק צנועים' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בימי הקורונה בהם מרבים להשתמש במושג 'ריחוק חברתי', חלק מרבני הציונות הדתית, אחרי שנים רבות של נתק, עוינות, התעלמות ומלחמה אידיאולוגית, עם התנועה הרפורמית, חוו באחרונה סוג של שיח חסר תקדים עם נציגים של התנועה הרפורמית.

ביטוי גלוי ופומבי לכך היה במפגש וירטואלי (באמצעות ה'זום המפורסם) שהתקיים במסגרת ועידת התפוצות של העיתון 'מקור ראשון', בין הרב אליעזר מלמד, מבכירי וחשובי רבני הציונות הדתית, לבין רבה רפורמית מצרפת. ממש לא מפתיע, ההסבר שנתן הרב מלמד למפגש זה, עורר בתקשורת המגזרית סערה של ממש. בעד ובעיקר נגד.

עד לא מכבר, כמעט כל הרבנים ה"נחשבים", חרדים ו'ציוניים', נמנעו מלהכיר ובטח לא להידבר עם ראשי התנועה הרפורמית. בחודשים האחרונים משהו השתנה.

בעוד רבני המגזר החרדי ממשיכים לראות בתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, איום של ממש על היהדות, יותר ויותר רבנים מוערכים בציונות הדתית, כבר לא רואים את התמונה רק בשחור-לבן. בשלב הראשון, הם מוכנים להידבר ולהכיר את הצד השני. התהליך הזה מתרחש כבר תקופה, הרב יובל שרלו למשל כתב על הצורך להכיר ולהיפגש עמם, כך גם הרב דוד סתיו ואחרים. לא רבים. תנועת 'גשר' הוציאה כמה רבנים מובילי דעה לסיור בקהילות היהודיות בארה"ב, כולל רפורמיות, ועפ"י עדות של כמה מהרבנים, בהם הרב עמיחי אליהו, העומד בראש ארגון 'רבני קהילות' המכשיר רבנים לתפקידם בקהילות, המפגשים האלה עוררו אותו לחשיבה מחודשת בנושא. בכינוס שנערך בבית נשיא המדינה סיפר:

"אודה ואבוש שבמסע הזה נפתחו בליבי חדרים שלא ידעתי על קיומם. היה זה מסע שנמהלו בו רגשות של כאב לצד התרגשות. היו בו רגעים נפלאים של תקווה שלצידם צמחו גם חששות רציניים. לא אסתיר שהיו פעמים שחשתי רוממות רוח של ממש… גיליתי לעצמי במסע שלא רק יהדות העולם זקוקה לקשר עם יהודי ישראל, אלא גם אנחנו פה בארץ לא שלמים בלי הקשר עם יהדות העולם. כמו הגוף שאינו שלם בלי אחד מאבריו".

הזרקור לנושא יצא כאמור בפגישת הרב אליעזר מלמד עם רבנים רפורמית מצרפת, במפגש הזום האמור.

הרב מלמד: הרגשתי צורך להכיר

"שמעתי כמה פעמים ביטויים של ביקורות חריפות מדי על הקונסרבטיבים ועל הרפורמים, ומישהו נפגש איתם ואמרו לו איך העזת להיפגש. אז אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות, אני חייב בהזדמנות הראשונה להיפגש. אני רוצה להכיר. אני מרגיש כאילו הייתה פרידה ארוכה וצריך להשלים קצת, לספר מה קורה וללמוד אחד את השני, אנחנו אחים. בעיני זה המניע הבסיסי ביותר למפגש. לכן עוד לפני הדיונים, מעניין אותי לדעת איך חיים, מה המסגרת של הקהילה, איך לומדים, מה צורת הלימוד, מה הקשר עם הנוצרים והמוסלמים, ואני בטוח שהשיחות הללו יחכימו מאוד. עוד לפני שאנחנו חותרים למה להגיע, צריך להשלים קצת פערים חסרים", הסביר הרב מלמד את החלטתו ההיסטורית, בראיון לרדיו 'קול חי'.

עוד הוסיף הרב מלמד כי "מי שמעוניין לשבת כדאי לשבת איתו. יש שחושבים שצריך למצוא מטרות משותפות. אדרבה, זה יהיה נפלא. לי מספיק שניפגש. אם נכיר טוב את הקהילות השונות, נרוויח מזה הרבה מאד. חוץ מזה שזה תענוג להכיר ולהחכים ולהרחיב את הנפש והדעת. אחר כך יכולים לצמוח עוד דברים. אסור שיהיה חרם".

מבקרי המפגש ה'וירטואלי' טענו כי אסור לתת לגיטימציה ולהיפגש עם התנועה הרפורמית  ש"מקעקעת את תורת ישראל וגורמת להתבוללות". "כל גדולי ישראל מכל הזרמים לאורך הדורות התנגדו להיפגש איתם. כך נהגו הרב קוק זצ"ל, הרב אברהם שפירא זצ"ל  הרב הרצוג זצ"ל, הרב אונטרמן זצ"ל, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הרב בנציון חי עוזיאל זצ"ל ואחרים. יש לאהוב כל יהודי באשר הוא באופן פרטי, אבל מתנגדים ולא מכירים בתנועה הזו כדבר לגיטימי", הדגישו המתנגדים.

בארה"ב מצוי המרכז היהודי הגדול ביותר מחוץ לגבולות מדינת ישראל. על פי הערכות, מספר היהודים החיים בארה"ב הוא באזור ה- 5.7 מיליון נפש. היהודים בארה"ב נחלקים לשלושה זרמים דתיים מרכזיים: רפורמי, קונסרבטיבי ואורתודוכסי. הזרם הרפורמי הוא הגדול ביותר, אליו משתייכים, על פי הערכות, כ- 35% מכלל יהודי ארה"ב, בעוד שלזרם הקונסרבטיבי משתייכים כ- 18% ולזרם האורתודוכסי כ- 10%. השאר- נראה שאפילו זה לא מעניין אותם.

אחת התופעות שמדאיגות את ראשי הקהילה היהודית בארה"ב וגם בארץ היא הפיחות שחל בתחושת השייכות של יהודי ארה"ב, במיוחד בקרב הצעירים, לעם היהודי. הזהות היהודית בארה"ב משתנה. הרוב המכריע מיהודי ארה"ב הם בני 50 פלוס המגדירים עצמם 'יהודים על פי דת', אבל לעומתם, בקרב הדור הצעיר יותר של היהודים בארה"ב חל שינוי. רק כשני שליש מהם מגדירים את עצמם 'יהודים על פי דת' ואילו כשליש מגדירים עצמם 'יהודים ללא דת' והם מגדירים את יהדותם על בסיס משפחתי, אתני ותרבותי.

הרב שרלו: התנועה הרפורמית מתקן חלק מטעויותיה

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת 'אורות שאול' מבכירי רבני הציונות הדתית, אומר כי יהדות התפוצות במצוקה, מה שמעורר אחדות ישראלית. "התנועה הרפורמית עצמה נמצאת בשינוי, ומתנתקת מחלק מטעויות העבר החמורות שלה. מתבהר לנו יותר כי הבעיה העיקרית היא עם היהודים ה'לא משויכים', והרפורמים יכולים להיות חלק מהניסיון לקשור אותם", אומר הרב שרלו ל'שבתון'. מהסיבות האלה, הוא מדגיש, "אני בעד לא להחרים. הם אחינו. אנחנו, הנלחמים על כל רגב אדמה, חייבים להתקשר לכל יהודי. כל עוד ניתן לשים חיץ ברור בין ההתקשרות החיונית מצידה של אחדות האומה הישראלית ובין המאבק הרוחני הדוחה לחלוטין את התפישות הרפורמיות –  יש לקיים את הקשר החשוב הזה".

לשאלתנו, מה השתנה ביחס של רבנים בציונות הדתית לרפורמים, מדגיש הרב שרלו כי לדעתו השינוי אינו דרמטי, ו"אף על פי כן – צריך לשים לב לשני שינויים. ראשית, רבנים שונים בוחרים להם דרכים שונות, ואין מונופול לאף אחד על הדרך ה'נכונה'. כמו כל מחלוקת זה מעשיר מאוד את העולם הרוחני, כפי שלימדו אותנו חז"ל על הברכה הגדולה שבמחלוקת לשם שמיים; שנית – סוף סוף אנו שמים את יהודי התפוצות על סדר היום שלנו. יכול להיות שיתפתח מזה משהו חשוב מאוד".

ש:  במה הזרם הרפורמי מאיים כיום על הזרם האורתודוכסי ?

הרב שרלו: "הזרם הרפורמי מאיים על עתיד עם ישראל, בשל העובדה שהוא לא מצליח להחזיק את צאצאיו עם זהותו שלו עצמו – למן אחוזי הילודה הירודים ועד לתפישות העולם המתרחקות מיסודות הלאומיות המהותית של האומה הישראלית. מאידך גיסא, בהווה הוא ממלא תפקיד מסוים בקהילתיות היהודית בעולם. לכן, לא נכון להתייחס ביחס בינארי אלא ביחס מורכב".

הרב שמואל אליהו: פשוטי העם כן, לא עם ההנהגה הרפורמית 

רבה הראשי של צפת הרב שמואל אליהו, מחשובי רבני הציונות הדתית, עדיין מתנגד בחריפות להידברות עם ההנהגה הרפורמית. "אסור לדבר עם ההנהגה הרפורמית, הם הפכו לאויבי הארץ, מעודדים התבוללות ותומכים באויבנו. אבל עם פשוטי העם, יהודים רפורמים באשר הם, חלה עלינו החובה לקרב ולאהוב. אין להם דור המשך, יש להם אלפי בתי כנסת ריקים גם ביום כיפור. צריך לעזור להם לצאת מהמשבר הזה. ההנהגה שלהם לא באה לשמוע, אלא באה להטיף לנו מוסר", הדגיש.

הרב לוביץ: שינוי ביחס לקהילות בחו"ל

מי שהתייצב לצדו של הרב מלמד הוא הרב ד"ר רונן לוביץ, רב הישוב ניר עציון ונשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה'. "אנו מחזקים את ידיו של הרב מלמד אשר הוכיח מנהיגות ואומץ לב ציבורי, ומגנים את המתקפות עליו. הגם שיש מחלוקות עמוקות בינינו ובין התנועה הרפורמית, הן בענייני אמונה והשקפה והן בענייני הלכה ואורח חיים דתי, אנחנו חושבים שיש חשיבות בהיכרות, במפגשים עם נציגים של יהדות התפוצות ובחיזוק קהילות ישראל בתפוצות במיוחד בתקופה הנוכחית", אמר הרב לוביץ, בשיחה עם 'שבתון'.

ש: עד היום רבני הציונות הדתית התעלמו מהרפורמים (במקרה הטוב), מה השתנה ?

הרב לוביץ: בשנים האחרונות החל תהליך של שינוי ביחס של רבים בציונות הדתית כלפי יהדות התפוצות בכלל. עד לשנים האחרונות היהדות הדתית-לאומית נקטה בגישה של הדחקה, התעלמות ואף התנשאות כלפי יהדות התפוצות. התפיסה שמשלה בכיפה הסרוגה הייתה של שלילת הגולה, ולפי תפיסה זו על כל יהודי התפוצות לעלות לארץ, ומי שאינם עולים אינם ענייננו. בשנים האחרונות החלה לחלחל ההכרה בכך שמדובר ביותר ממחצית עם ישראל, וכי יהיה זה לא צודק ולא חכם לוותר באדישות על למעלה משמונה מיליון יהודים. בתהליך הדרגתי שזוכה לתמיכה מארגונים רבים, בהם נאמני תורה ועבודה, יוצאים עוד ועוד ישראלים סרוגים לשליחות בתפוצות, ומובילי דעת קהל יוצאים למסעות היכרות בארה"ב, הם מגלים את אמריקה כפשוטו. החוזרים ממסעות ומשליחויות אלה מבינים את הקשיים ואת המורכבות של החיים בתפוצות, ואת המאבק על הזהות היהודית שמתנהל שם. הם מבינים גם שאי אפשר להתעלם מהמציאות, בה היהדות האורתודוקסית מהווה מיעוט בכל מרחבי הפזורה היהודית. הציבור הדתי-לאומי מתחיל להפנים שאי-אפשר להתעלם מיהודים המזדהים עם הזרמים הלא-אורתודוקסים".

ש: האם אפשר לגשר על הפערים בין הרפורמים לאורתודוקסים? אתה רואה, למשל, מציאות שהאורתודוכסיים והרפורמים מתפללים יחד בבית כנסת אחד?

הרב לוביץ: בעניינים דתיים, ענייני אמונה ושמירת מצוות ישנם פערים גדולים ועמוקים. המחלוקות בנושא תורה מן השמים וחובת הציות להלכה הן חריפות ביותר. ההקפדה על הלכות תפילה לא מונעת אפשרות של תפילה משותפת. אולם יחד עם זאת היהודים הרפורמים הם אחינו, בדיוק כמו יהודים חילוניים, ולכן יש לאמץ גישה של שמאל דוחה וימין מקרבת.

ש: האם יש, לדעתך, הצדקה לשינוי היחס כלפי היהדות הרפורמית?

הרב לוביץ: אין מקום להקהות ולטשטש את ההסתייגות הנחרצת שיש לנו מהתנועה הרפורמית כיהודים נאמנים לתורה ולהלכה. אולם אנו נמצאים כיום במאבק על המשכיות הקיום היהודי. כל הארגונים היהודיים שואפים לחזק את הזהות היהודית, וכחלק מזה גם את הזיקה למדינת ישראל. במאבק זה יש מקום לשיתופי פעולה בין אורתודוקסים לרפורמים וקונסרבטיבים, בדיוק כמו בין דתיים לחילוניים בישראל. ויתור על יהודים שאינם אורתודוקסים משמעו ויתור על מיליוני יהודים.

ש: אולם אנו רגילים לשמוע שהתנועה הרפורמית תורמת להתבוללות?

הרב לוביץ': חשוב להבין שבמאבק על המשכיות הקיום היהודי הרפורמים אינם עיקר הבעיה. הבעיה הגדולה של יהדות התפוצות היא עם מי שאינם שייכים לשום זרם ולשום קהילה. במידה רבה נכון לומר שהתנועה הרפורמית אינה הבעיה המרכזית אלא היא אף חלק מהפתרון. אחוזי ההתבוללות בקרב הזרמים הלא-אורתודוקסים בהחלט גדולים, אך סכנה זו גדולה הרבה יותר בקרב אותם 30% מיהודי ארה"ב שאינם משויכים לכל זרם שהוא, ואצלם הזיקה ליהדות נעלמת כליל. אלמלא התנועה הרפורמית, רבים מהיהודים ששייכים אליה לא היו שייכים לשום תנועה יהודית, והיו מאבדים במהרה כל קשר לעם היהודי".

ש: למה עד היום רבני הציונות הדתית נמנעו מלהיפגש עם הרפורמים ?

הרב לוביץ: בעבר הזרם הרפורמי נתפס כאיום, שכן היה חשש שרבים יימשכו אחרי היהדות הקלילה שהוא מציע. לרבנים בישראל היה חשוב להדגיש את הדה-לגיטימציה כלפיו, ולכן הם נמנעו מכל מפגש עם מנהיגים רפורמים. כיום היהדות האורתודוקסית איתנה ביותר, וכיום אין מקום לחשוש שמפגש של רב עם מנהיג רפורמי יתפרש כמתן הכרה כלשהי. חשוב גם להבחין בעניין זה בין מפגשים ושיתופי פעולה בישראל, לבין מפגשים כאלה עם מנהיגים מהתפוצות. במה שנוגע ליהדות התפוצות צו השעה הוא לא לבחור בהתנכרות והתבדלות. הציבור הדתי- לאומי צריך לראות את עצמו כאח הבכור והאחראי שנדרש לבוא לעזרת אחיו הרבים שזקוקים לסיוע רוחני".

כך או כך, דיאלוג של ממש בין רבנים, גם מהמגזר הציוני-דתי לדמויות רבניות משמעותיות של הרפורמים בארה"ב, הוא עדיין עניין שבשוליים ממש. שלא לדבר על מפגשים כאלה עם אלה המוגדרים כרבנים או רבניות רפורמים בתנועה שלהם בישראל. המון בעיות הלכתיות חוצצות בין הזרמים. למשל- הגיור הרפורמי, פסקי הלכה של בתי הדין שלהם, ועוד וכן נושאים כמו מתווה הכותל ואחרים. אבל כידוע, גם את החומה הסינית החלו לבנות באבן אחת קטנה.

הפוסט אז מה אם הם רפורמים? האמנם? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.