האם ישנה חובה הלכתית להתחסן נגד קורונה?

האם ישנה חובה הלכתית להתחסן נגד קורונה? איך צריך להתנהל מול מתנגדי החיסונים והנמנעים להתחסן, והאם ניתן להשית עליהם מגבלות? הרב יובל שרלו צלל לסוגית החיסונים

חלק גדול מההכרעות שלנו בחיים אנו נאלצים לקבל במצבי ספק. קשה למנות את הסוגיות בגמרא העוסקות בספיקות – בדיני ממונות, באיסור והיתר וגם בדיני נפשות. זהו העולם שבו אנו חיים, שלא כל הדברים ידועים לנו, ולא כל העובדות ברורות לנו. ואף על פי כן, אנו נאלצים להתנהל בעולם כזה, כשאנו מבינים כי למעשה גם אי-עשייה היא החלטה משמעותית במצבי ספק. התנהלות זו מבוססת על כלים שונים, חלקיים, שבהם אנו עושים שימוש כשאנו מגיעים לצמתי החלטה. אנו שוקלים את העובדות השונות ואת הרמה היחסית של וודאותן, את האפשרויות שעומדות לפנינו ואת המשמעות של כל עמדה, ולאור זאת אנו נדרשים להחליט החלטות.

בשל העובדה שמדובר בהכרעה במצבי ספק – נכון הדבר כי ההכרעות תהיינה הרבה יותר רכות ולא בינאריות, ותעסוקנה בהתנהלות ולא בשיפוטיות. הן צריכות להיעשות מתוך מודעות עמוקה לאפשרות של טעות, לזהירות שלא לפגוע במי שיתברר בהמשך שנעשה לו עוול, ומתוך בחינה מתמדת של נחיתות ומידתיות. זו הקריאה הראשונה – לדבר חלש יותר, עדין יותר, מדויק יותר, ולא להפוך את נושא החיסונים למלחמת עולם קורעת ומשחיתה. האמת המוחלטת אינה נחלת אף אחד, ואין מקום לדבר בשפה אלימה.

להתחסן או לא?

זו המציאות העומדת בפנינו בשעה שאנו צריכים להכריע האם להתחסן אם לאוו. המגיפה מסוכנת. פגיעתה קשה. במדינת ישראל עברנו את 3000 הנפטרים ממנה. גם חלק גדול מאלה שהחלימו והבריאו נושאים בגופם צלקות ממנה. המאבק במגיפה הזו אף הוא גובה מאתנו מחיר יקר באין ספור תחומים: מחירים כלכליים, התמוטטות עסקית, הגדלת גירעון וכדו'; מחירים חינוכיים שנובעים מאי-תפקודה של מערכת החינוך בצורתה היסודית; תהומות נפשיים שמקורן בבידוד החברתי ועוד ועוד. לא מצאנו את הדרך להתמודד עם תוצאותיה של המגיפה בדרך ראויה, ועל אחת כמה וכמה בהקשרים המפלגתיים שאנו נמצאים בתוכם כעת. על רקע זה צריך להתבונן על סוגיית החיסונים, ובין שאר השאלות לדון בעיקר בשלוש מהן:

ראשונה בהן היא ההכרעה האם להתחסן. כדי לענות עליה צריך להיות חשופים בשקיפות מלאה לרעיון המדעי העומד מאחורי החיסון (אין מדובר בחיסון בדרך של וירוס מוחלש או מומת, אלא על ידי שבריר גנטי שמעורר את ההתנגדות החיסונית); לקיצורי הדרך שנעשו בניסויים, ועל מה וויתרו; לתוצאות הניסוי; לדעות הטוענות שהחיסון אינו בטוח דיו, או אינו יעיל וכדו'. אין כלי משמעותי יותר מאשר השקיפות, גם בשל הצורך בו, וגם בשל העובדה שהוא מבטא את העובדה שאין מה להסתיר. צריך כמובן שהמידע יעמוד בקריטריונים מתאימים להיחשב כמידע, ולא רכילויות, שברירי ידיעות, הצגת דברים בצורה מניפולטיבית וכדו'. לא ניתן להכחיש את העובדה שקריאה מדוקדקת בדברי המתנגדים מלמדת על שקרים של ממש בתחום העובדות, והדבר מאוד מחליש גם את טיעוניהם הנכונים, כי המקום שבו יש צורך להשתמש בנימוקי שקר מלמד על עצמו שנימוקי האמת חלשים. ואף על פי כן, נראה שאכן לא ניתן לסמוך על החיסון במאה אחוזים, ולו רק בשל העובדה שהוא חדש ואין לנו טווח ארוך של מבט עליו, וכן העובדה שיש מעט מומחים הטוענים טענות נגדו.

 

"מדובר בדעה מרכזית ובסיסית, המקובלת על הרוב המוחלט של המומחים והמופקדים על הרגולציה. הערכה זו כלפי החיסון מספיקה לצורך אין-ספור הלכות רפואיות. וכשהאלטרנטיבה הרבה יותר מסוכנת, ניתן לקבוע כי קיימת חובה הלכתית להתחסן"

אולם, אין מדובר בספק שקול. לא מדובר בשתי דעות שלהן אותו משקל, והן ניצבות זו מול זו. מדובר בדעה מרכזית ובסיסית, המקובלת על הרוב המוחלט של המומחים ושל המופקדים על הרגולציה. הערכה זו כלפי החיסון מספיקה לצורך אין-ספור הלכות רפואיות. אנחנו מחללים שבת על בסיס הערכות אלה; אנחנו מחליטים אם לחבר למכונות הנשמה על בסיס הערכות אלה; אנו משתמשים בתרופות על בסיס הערכות אלה; אנו עוברים ניתוחים מסוכנים על בסיס הערכות אלה. אלה הכלים בהם אנחנו מתנהלים במציאות העלומה.

וכשכל זה מתווסף לכך שהאלטרנטיבה – לא להתמודד בעזרת חיסונים נגד המגיפה הזו – היא הרבה יותר מסוכנת, ניתן לקבוע כי קיימת חובה הלכתית להתחסן. כאמור, זו ההכרעה הנכונה במצב ספק לא שקול, וכשהסכנה להמשכה של המגיפה גדלה. מי שאינו מתחסן אינו פוגע רק בעצמו. בעלי התוספות כתבו כמה פעמים ש"…ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק" (בבא קמא כג ע"א). מי שאינו מתחסן מסכן אחרים – לא בשל ההדבקה עצמה (כי עדיין לא ברור בוודאות שהחיסון מונע הדבקת אחרים), אלא בשל העיקרון שהוסבר אין ספור פעמים לציבור כולו: המאמצים הנדרשים לטיפול במגפת הקורונה מחייבת שימוש באמצעים ובתקציבים שהיו יכולים להיות מופנים לטיפול במחלות קשות אחרות. המערכת ב"ה אינה קורסת, אולם נוספה לה משימה רבת היקף, וכל מי שיכול לשחרר אותה ממשימה זו על ידי התחסנות – עושה את הדבר הנכון.

על מתנגדי החיסון

מה רשאית, ואולי אף חייבת, החברה בכללה לעשות מול מתנגדי החיסון והנמנעים להתחסן?

כאמור לעיל, ההתנהלות חייבת להיות רכה מאוד ושקולה מאוד. החברה אינה רשאית לכפות על היחיד לעבור טיפול רפואי בעל כורחו, אלא במצבי קיצוניים מאוד מאוד בלבד. לא זו בלבד, אלא שכפייה כזו אינה אפשרית במישור המעשי, ותהיה זו שטות גדולה לנסות לאכוף אותה. זכותו של אדם לומר ש"קיים לי כעמדת המיעוט", ולתת אמון במתנגדי החיסון. עמדה אתית ומוסרית התומכת בבחירתו החופשית של אדם, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בטכנולוגיה מתחדשת, היא העמדה הראויה. חשוב לי להזכיר כי עמדה זו נכתבה על ידי הרבה לפני שהקורונה הפציעה, והיא עמדה קבועה ויציבה, היונקת מתפישות הלכתיות ואתיות.

ברם, כשם שיש זכות לאדם עצמו לבחור שלא להתחסן, ועל החברה לכבד את הזכות הזו – כך יש זכות לרוב הגדול להגן על עצמו. גם זו צריכה להיות עמדה מוסרית מתמדת: גם לרוב יש זכויות, והן לא פחותות מאלה של היחיד לבחור את דרכו. חשוב להדגיש כי מדובר בפעולת הגנה ולא בפעולת ענישה. אין מקום להעניש את מי שאינו מתחסן, כיוון שזכותו של אדם לא להכניס לעצמו חומרים שאין הוא רוצה להכניס אותם. ברם, העיקרון המוסרי הקובע כי זכותו של אדם לפעול מתוך חרות חייבת להיות מוגבלת כאשר מדובר בפגיעה באחרים – תקף גם כאן. אין להתיר למי שאינו מתחסן לפגוע באחרים!

הפגיעה באחרים היא גדולה מאוד. ראשית, אמנם אין ידוע בוודאות עדיין אם החיסון ימנע הדבקה, אולם יש סיכוי גדול שכן, ואם אמנם הוא מונע הדבקה – מי שאינו מתחסן עלול להדביק אחרים. איני מבין כיצד יוכל להתבונן על עצמו אם אכן יעשה זאת. בעבר אף כתבתי כי אפשר שכהן שהדביק אחרים בשל מחדלים שלו לא יוכל לשאת את כפיו, כמי ששפך דמים, והדבר מלמד על חומרת המחדל גם של מי שאינו כהן. שנית, כאמור לעיל, כל חולה מעיק על המערכת, שאמנם אינה קורסת, אבל משלמת מחיר יקר מאוד על כך. כשאנו מרחיבים את ההשפעה על המשק ועל הטרגדיות האחרות הנובעות מהמגפה – ישנה הצדקה להגביל את מי שאינו מתחסן.

כופין עליו עד שיאמר 'רוצה אני'?

בשל העמדה שההגבלה חייבת להיות "רכה", עליה לעמוד בשלושה קריטריונים, כפי שאנו פועלים בסוגיות אתיות רבות. הכלל הראשון הוא הנחיצות – אין מדובר בהיתר כללי לפגוע במי שאינו מתחסן, אלא רק באותם תחומים בהם קיימת נחיצות גדולה למנוע הדבקה אפשרית, או הידבקות אפשרית, והדבר צריך להיעשות בתחומים מצומצמים הממוקדים באיסור הפגיעה באחרים, כגון בהתקהלויות גדולות או צפופות, בהם ניתן להדביק או להידבק. את הנחיצות צריכים לקבוע אפידמיולוגים בלבד, כי זה תחום מומחיותם. הכלל השני הוא המידתיות – אסור לחרוג מבדיקה מתמדת של מידתיות ההגבלה. דוגמה לדבר עשויה להיות הימנעות מאיסור כניסה לבתי הספר, בשל העובדה שהגבלה זו אינה מידתית מול רמת הסיכון הקיימת, ומול העובדה שבינתיים ילדים בכלל לא מתחסנים. והכלל השלישי הוא להיזהר שלא לגרום נזק שאינו קשור כלל לנושא.

"זכותו של אדם לא להכניס לעצמו חומרים שאין הוא רוצה להכניסם. ברם, העיקרון המוסרי הקובע כי זכותו של אדם לפעול מתוך חרות חייבת להיות מוגבלת כאשר מדובר בפגיעה באחרים. אין להתיר למי שאינו מתחסן לפגוע באחרים!"

הדבר הנכון

ולוואי ולא נזדקק לכך. ולוואי והמתלבטים יכריעו בסופו של דבר לעשות את הדבר הנכון, ולא להביט רק אל צד אחד של המשוואה – הסיכונים ותופעות הלוואי – כי אם גם אל הצד השני של המשוואה: הסיכון העצום בהתפשטות הקורונה גם לאלה שמחלימים ממנה, ועמדת הרוב המוחלט של מומחי הבריאות והרפואה. ולוואי ולא ייפתח עוד מוקד של שנאה הדדית – אלה המאשימים את הצד השני ומסמנים אותם כאויבי האנושות, ואלה המאשימים את הצד השני בפשיזם ונאציזם. ולוואי ונבין כי יש הכרעות שצריך לקבל במצבי ספק, והכף נוטה בבירור לחובה להתחסן. יהי רצון, שרופא החולים שבשמיים ישלח לנו רפואה שלמה, לגוף ולנפש, ליחיד ולאומה, ובמקום מחלוקת הקורעת אותנו נזכה לחיים בהם נוציא מעצמנו את המיטב.