הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מנייני החצרות נמצאים איתנו כל כך הרבה זמן, שהם כבר הפכו לדבר שבשגרה. אבל, בשונה מבית הכנסת, שם כל אחד מגיע לזה שמתאים לתפיסת עולמו, אלו נמצאים ברשות הרבים, ומביאים עימם תגובות ושאלות חדשות לשיח הדתי-הלכתי. טרוניה על אופן התנהלותו של מניין חצרות בצפון הציפה קושיה בפני הרב יובל שרלו. הדברים המרתקים מובאים כאן
הרב שרלו שלום,
אני מבקש לברר עמך בירור הלכתי בשאלה שמעוררת סערה גדולה בחצר הבית המשותף שלנו.
וככל האפשר אשמח גם לעצתך הטובה כיצד לנהוג.
אנחנו גרים באחת הערים בצפון, בבניין מאד הטרוגני מבחינת הרכב האוכלוסייה שבו (דתיים וחילונים, עולים חדשים וישראלים, מזרחים ואשכנזים, מבוגרים וצעירים, תלמיד חכם גדול, רב קונסרבטיבי, זוג לא יהודי…).
בניין נפלא. תענוג גדול לחיות בגיוון הזה.
בתקופת הקורונה התגבש אצלנו מניין בחצר, שהביא אושר גדול לדיירי הבניין שביקשו להתפלל, ולא היווה בעיה מבחינת דיירי הבניין שאינם דתיים.
היה ברור שכל אחד בא מזרם אחר וכולם חיים בשלווה ובנחת ומתוך הבנה של התחשבות.
המניין מתנהל על פי ההלכה וכמניין אורתודוכסי לכל דבר, על אף שאני באופן אישי – הייתי מעדיף עמדה יותר ליברלית. אשתי שלא נהגה ללכת לבית הכנסת – מתפללת בכל התפילות האלה, בשל הנגישות והכנסת התפילה לתוך הבית המשותף שלנו.
מבחינת המיקום, הגברים יושבים במרכז החצר, והנשים יושבות בשביל, כאשר בינן ובין הגברים מפרידים כמה שיחים ועציצים, עם רווחים פה ושם ביניהם – יש אזור יותר סבוך ופחות סבוך.
לפני כשבוע הגיעה לחצר אחת הדיירות, שאינה מתפללת עמנו אלא בבית כנסת סמוך, והחלה לצעוק שלא יתכן שנשים וגברים ישירו ביחד, וגם לא יתכן שלא תהיה מחיצה. לדבריה זו עבודה זרה ותועבה שנעשית ברכוש המשותף, והיא לא תיתן לזה יד.
סברתי לתומי שאיש לא יסכים לתביעה האלימה, ונמשיך כפי שהיה. ביום שישי בצהרים שמתי לב שהיא עם בעלה תולים 3 סדינים גדולים בצד השביל, באופן שמסתיר את השביל בו יושבות הנשים.
שאלתי לפשר המעשה ושניהם השיבו שהם ושלושה מתפללים אחרים ישבו עמו והגיעו לפשרה – הם אמרו שהם מוכנים "לוותר" על 'שירת הנשים' ובלבד שתהיה מחיצה לפי ההלכה והמשתתפים הסכימו לפשרה זו. לא יצאה הודעה ולא היה שום כינוס לפני ההחלטה הזו. שאלתי מדוע ואמרו לי – גם כך את כל ההחלטות קיבלו שלושת המתפללים (מתי מתפללים, איפה מתפללים).
עליי לציין שבין שלושת המתפללים נמנה גם מי שאני רואה כתלמיד חכם גדול.
תחילה הורדתי הסדינים. הסברתי שאיש לא יקבע עבורי שעלי אשתי להיות מוסתרת מאחורי סדין, ואם רוצים לשנות סטטוס קוו – צריך לדבר עם כולם.
נוכח הסערה ורצון שלא לעשות מהומות – התפילה נדדה למקום אחר, ובסופו של דבר היא הייתה ללא מחיצה, אך באווירה כבדה של מחלוקת, וגם חלק מהמתפללות שהיו באותו בעבר – לא באו. אשתי מתלבטת.
שוחחתי עם התלמיד חכם. הוא השיב שהוא הצטער על הנוהל, אבל טען שגם מתפללים אחרים אמרו לו שהם לא חשו בנוח עם זה שאין מחיצה. הוא אמר מיוזמתו שאמנם מדובר במניין ארעי ובדיעבד זה היה בסדר, אבל משהדבר נפתח, ולצורך שלום בית וההתחשבות ברגשותיה של המשפחה שמחתה – כדאי שנשים מחיצה.
משיחות מסדרון – חלק מהמתפללים תומכים בעמדה הזו, חלק מתנגדים.
עוד נאמר לי שבכל בית כנסת יש מחיצה והשבתי שהשאלה איננה אם תהיה או לא תהיה מחיצה, אלא מדוע המחיצה שהייתה טובה עד היום, במשך 8 חודשים נעימים, אינה טובה עוד.
מובן שנפגעתי ואני עוד חושב כיצד לנהוג ומה לעשות. אבל בינתיים מבקש להבין ממך את ההיבט ההלכתי – האם נדרשת מחיצה במניין החצר והאם המחיצה שקיימת היום בסדר מבחינה הלכתית.
תודה רבה מראש,
י.
תשובתו של הרב יובל שרלו:
שלום וברכה,
מאוד מאוד כואב לי לקרוא את מה שאתה כותב. העובדה שמריבה ומחלוקת נכנסת לעולם התפילה ידועה מאוד, ואין ספור מריבות יש דווקא בבתי הכנסת. ברם, זה לא מרכך בכלל את התחושה, כי אם להפך: החשיבות העליונה של התפילה בציבור וביחד נפגעת כל כך, ואין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום.
מעורבים כאן כמה עניינים, אנושיים, הלכתיים וכדו'.
באופן ממוקד: אין שום איסור להתפלל במקום זה בלי מחיצה. לא זו בלבד, אלא שבמקומות ארעי – רבים, גם המקפידים מאוד על ההלכה, מתפללים בלי מחיצה, כגון באולמות שמחות וכדו'. תפילה זו היא ארעית (אני מעריך, לדוגמה, שלא אומרים אצלכם "מגן אבות" בליל שבת). מחיצה היא דין בבית כנסת (וכדי להסיר ספק, יש להקפיד עליה מאוד, ואין להתפלל בבית כנסת בלי מחיצה), אבל לא למקום ארעי כפי שהיא עכשיו, גם אם ארעית לזמן יחסית ארוך. אין דין בית כנסת למקום התפילה שלכם, שהלוא אם היה – גם לשכן היה אסור לעבור שם (קפנדריא), לאכול שם, ושאר דיני קדושת בית כנסת. שים לב שלמעשה (לאור דבריך) גם התלמיד חכם אמר שאין חובה הלכתית כזו.
לכן, הטיעון ההלכתי של הזוג לא מתחיל.
ברם , גם אם היה כזה – הם כמובן רשאים לבטא את עמדתם שהדבר אסור, ולחפוץ שלא ייעשו ברכוש המשותף דברים אסורים, אולם אין להם שום סמכות הלכתית לאכוף את עמדתם על שאר המשתתפים. זהו רכוש משותף. לא שלהם, ואין לעמדתם זכות וטו, על אחת כמה וכמה שהם לא מתפללים שם, והם לא נדרשים ב'גברא' לעבור עבירות.
לגבי התחשבות ברגשות – אני מציע לקרוא את https://bit.ly/3npdLr9 ואת ההפניות שיש שם. ובכל מקרה, רגשות יש גם לך. הטיעון כי פגיעה ברגשות דתיים מצדיקה את ההתנהגות הזו היא בעייתית משתי סיבות: ראשונה בהן היא שהעובדה שמישהו נפגע היא אמנם כואבת וצריך להתחשב בה, ובכלל לנסות להימנע מלפגוע בבני אדם, אולם היא לא מעניקה לו זכות פעולה, זכות כפיה וזכות וטו. השניה היא שהתפישה כאילו המתפללים האחרים לא נפגעים, ולא חשובה להם התפילה המשותפת בכניסה לבניין היא טעות שכיחה שצריך לשרשה. גם אנשים בעלי עמדות 'ליברליות' נפגעים מהליכה לכיוונים קיצוניים. קשה להכיל את זה. גם אני מוצא את עצמי נוטה פעמים רבות לעמדה ה'שמרנית', ואטום לפגיעה ב'ליברלי' ההולך הרבה יותר רחוק מעמדותיי, אולם צריך לתקן את העמדה הזו, ולהבין שיש עמדות משמעותיות לכל הצדדים.
אם זה מונע אחרים מלבוא לתפילה – על אחת כמה וכמה.
מה נכון לעשות במקרה הזה?
זו כבר שאלה הנתונה לשיקול דעת.
הדבר הנכון יותר לעשות הוא להציע פגישת מתפללים שתחולק לפעמיים.
פעם ראשונה – ללא קבלת הכרעות, אלא שכל אחד יוכל לבטא את כאבו, את רצונו, את עמדותיו וכדו'. המטרה תהיה רק שכל אחד יקשיב. אין משהו חשוב יותר מאשר לאדם מאשר ההכרה בעמדתו, ההקשבה לה, הנכונות לשקול אותה וכדו'. זה כלל יסודי בטיפול זוגי, והוא נכון גם ב'טיפול קהילתי'.
לאחר מכן להתפזר, ולבקש מכל אחד להציע הצעה בנוסח כמה רחוק אתה יכול ללכת. כגון:
להבחין בין התפילות שנשים באות ובין אלה שפחות; שנשים תנסנה להקפיד על ישיבה מאחורי השיחים היותר גבוהים וכדו'.
ואז לקיים פגישה שניה ברוח זו, כאשר יהיה נכון ללכת הכי רחוק כל אחד לקראת השני (לא רק צד אחד).
והאמת והשלום אהבו.
כל טוב ותשוב השמחה למעונכם והתפילה המשותפת לחייכם.
