בשעה שמרדכי דורש את התערבותה של אסתר לבטל את גזרותיו של המן, פוקדת אסתר את מרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי". דבריה של אסתר הם תשובה לאמירתו של המן הרשע: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים…". המן ניצל את חולשת העם, בהיותו  מפוזר ומפורד, ומבחינתו זה היה הרגע הכי מכונן לפגוע בעם ישראל. אסתר הבינה שהצלחתה תלויה בהתכנסותם של כל היהודים.

לפני קום המדינה נרצח ד"ר חיים ארלוזורוב. זה היה אירוע שהסעיר את היישוב היהודי. באותה תקופה החריפה המחלוקת בין תנועת העבודה לתנועה הלאומית הרוויזיוניסטית וכמעט שהגיעו לכדי מלחמת אחים. הרב קוק זצ"ל כאב את כאב הפירוד של העם ובאותה תקופה ולפני פורים נשא דרשה. נצטט חלק קטן מדבריו:

"אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באומרו 'ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד' אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד? 'עם אחד' מצד אחד, 'ומפורד' מצד שני? אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהוייתו גם כן את הפלא ההוא, ובמהותו העצמי הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד… הננו קרובים להכיר כי ישנה תרופה גם למחלת הפיזור והפירוד שלנו. וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה, ועוד הפעם יקום ישראל, באמרתו הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים…".

לדעת הרב קוק דבריו של המן נכונים. אנו עם אחד למרות שאנחנו חלוקים עד כדי פירוד וקיטוב. זה נס ופלא בקיומו הנצחי של העם. בהמשך דבריו, משווה הרב את מצבו של העם היהודי למחלה. הצד החיצוני נראה רע אבל בפנים גנוז כח נפשי אדיר, שיכול להתמודד עם המחלה. הגוף יתרפא באמצעות נפש אמיצה וכבירה. המן הדגיש לאחשוורוש את הצדדים החיצוניים של האומה, שאנחנו מפוזרים ומפורדים. מנגד, אסתר שלפה את תרופת הפלא והכריזה על כינוס כל היהודים. משמעות הכינוס מוסברת על ידי שפת אמת וזו לשונו:

"…וכשיש אחדות בישראל אינו יכול אותו הרשע לשלוט בנו רק כשחסר האחדות. ולכן אמר שהם מפוזר ומפורד ויוכל לשלוט בהם. ואסתר אמרה לך כנוס. … ובכח הכינוס והקהילה נעשה הישועה".

רק אחדות יכולה להגן על עם ישראל מפני אויביו, ולכן בפורים אנו מרבים במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, שכן דרך נתינה ואהבה נוכל להגיע לאחדות. דבריו של הרב קוק זצ"ל כאילו נכתבו בימינו. הרגשת הפירוד והקיטוב ניכרת מאד בימים אלו. שונאי ישראל מביטים בנו ומבינים שזה הזמן לתקוף ולפגוע. כדי שנוכל להמשיך ולחלוק אחד על השני, דרושה תשתית של "כנוס את כל היהודים" שמשמעותה, ההבנה שאנחנו עם אחד. כמו משפחה, אנחנו אחים. רק ההכרה בכך, יכולה להכיל את המחלוקות שבתוכנו. בתוך משפחה ניתן להתווכח, ויותר מכך, רק בתוך משפחה ניתן להגיע להבנות. המשימה שמוטלת עלינו בימים אלו היא להדגיש את היותנו אחים בתוך משפחה אחת גדולה. לאחר שבעים וחמש שנים מעת הקמת מדינת ישראל יש צורך לחדש את הברית ביננו למען עתידנו. ניתן לנצל את ימי הזיכרון והעצמאות למטרה זו ודרכם לכרות ברית חדשה בין כל חלקיה של החברה הישראלית – ברית אחים. זו משימה ארוכת טווח אבל היא תנאי הכרחי לדיאלוג ולשיח כן ואמיתי.

(תצוה -זכור תשפ"ג)

הפוסט זכרו: אחים אנחנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מה צריכה להיות המדיניות כלפי הפליטים? והאם להעדיף פליטים יהודים על-פני מי שאינם יהודים?

ימים של מלחמה בעולם, הם גם ימים של שיבוש סדרי עולם וסימני שאלה. המלחמה ומראות החורבן וההרג מערערים את הסדר הקיים ומחייבים לבחון מחדש הנחות יסוד עקרוניות וחשובות גם בתחום האידאולוגי, הערכי, המוסרי והמדיני. שאלות על עצם קיומה של תופעת ה'מלחמה' שבה מבקשים אנשים להשיג הישגים ע"י גרימת הרס והרג. שאלות על הלגיטימיות של האינטרסים האישיים והלאומיים ועד כמה הם מצדיקים מלחמות שאינן מלחמות הגנה מובהקות, ועל אינטרסנטיות וצביעות אנושית, המביאה להתייצבות מנגד, לנוכח סבלותיהם וצרותיהם של אחרים ואינה נחלצת לעזרתם. ועוד. אולם, הם גם מעלים שאלות כלליות על עקרונות המוסר והערכים של האנושות.

גם בארץ, למרות שאנו נמצאים לכאורה מחוץ למעגל הלחימה באוקראינה, עלו שאלות על הדרך שבה הממשלה צריכה לנהוג ביחס לצדדים הלוחמים. האם עליה להתערב ולנקוט עמדה? מה בין השיקול המוסרי לשיקולי האינטרסים המדיניים? עד כמה צריך ראש ממשלת ישראל להיות מעורב בנסיונות התיווך? מה צריכה להיות המדיניות כלפי הפליטים? והאם להעדיף פליטים יהודים על-פני מי שאינם יהודים?

מטבע הדברים נוצרו חילוקי דעות, משום שמעבר לבחינת השאלות הספציפיות, ישנם חילוקי דעות לגבי הגישה המוסרית העקרונית הכוללת. בין היתר ניתן היה לזהות את ההבדל בין התפיסה של ה'מוסריות' ה'מערבית' ה'פוסט מודרנית' לבין התפיסות הפרקטיות של האינטרסים, כאן ועכשיו, ובין אמות המידה המוסריות הייחודיות של התורה והיהדות, שמבקשת להתנהל בסוגיות ארציות מתוך מבט של קדושה שאינה סותרת את ה'מוסר הטבעי'. על ההבדל בין הגישות כתב הרב קוק זצ"ל ב'מוסר הקודש': "המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה. ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלקי" (אוה"ק ג' ב').

השבת מתחילים בקריאת ספר ויקרא ותורת הקרבנות והקודשים. בימי חז"ל היו מתחילים ללמד את התורה לילדים מספר ויקרא: "מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים (ספר ויקרא א.ש.), יתחילו להן מבראשית?! אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" (ויקרא רבה ז ג). ספר ויקרא מדגיש את הקדושה המיוחדת של עם ישראל כפי שהיא באה לידי ביטוי בסדרי עבודת הקודש שבמקדש.

המקבילה של התורה שבעל פה ל'תורת הקורבנות' הוא 'סדר קדשים' שבמשנה. גם סדר המסכתות במשנה הוא כסדרן בתורה: "אחר כן חלק המאמר בענין קדשים. והחל בקרבנות הכהנים, שהם מסכת זבחים. ואחר זבחים מנחות, כפי סידורם בתורה" (הק' הרמב"ם לפיהמ"ש). במידה מסויימת ניתן לראות קשר מיוחד בין קרבן החטאת והאשם שקשורים לעולם המוסרי, שמכפרים על חטאים וכישלונות: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ד' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ויקרא ד ב). יש קשר בין עולם הקדושה, האמונה והמצוות לעולם המוסר, ובין 'המוסר האלוקי והמוסר הטבעי': "מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. א"כ המדה התכליתית בקרבן היא שיהיה מקרה החטא אפשרי רק במקרה. א"כ צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה, וע"ז הוא מביא קרבן" (עין אי"ה ברכות ח"א עמ' 105).

השבת היא גם 'שבת זכור'. ובה אנו מקיימים את הציווי המוסרי לדורות של 'זכירת עמלק', ומלחמתו בנו עם צאתנו ממצרים בדרכנו לארץ. המלחמה וקורבנותיה, שלא הייתה לה סיבה אחרת מלבד השנאה וההתנגדות לעם ישראל ולקדושה שהוא מתיימר לייצג בעולם. זוכרים ומפיקים לקחים לעתיד.

(ויקרא תשפ"ב)

הפוסט המלחמה באוקראינה: מוסריות לעומת אינטרסים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היה זה לפני כארבעים שנה. מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה עמד בהיכל ישיבת "הר עציון", ותיאר בצבעים עזים את מעשה המגילה.

כתלמיד חכם שכל רז בתורה לא אניס ליה, וכבעל תואר דוקטור לספרות אנגלית מהרווארד, לא חסך הרב בלשונו או הותיר מקום רב לדמיונם של השומעים.

יחד עמו ראינו בעינינו את המלך אחשורוש. הדיקטטור הגדול, יושב על כס המלכות, שרביטו בידו, מחלק הוראות למשרתיו. טיפש חסר תקנה העורך משתאות פאר "על רצפת בהט ושש". רודן שנוהג בשרירות לב כלפי כל הנתונים למרותו, רואה אותם ככלים על לוח שחמט שניתן להזיזם ממקום למקום מָשָל היו חפץ ולא בני אדם.  נהנתן ללא גבולות המחפיץ את הנשים במלכותו ועושה אותן כלי שרת למילוי גחמותיו ותאוותיו.

יחד עם ראש הישיבה ליווינו בחרדה את מרדכי היהודי, אבטיפוס ליהודים בכל הדורות ש"דתיהם שונות מכל עם" ומוצאים עצמם שלא בטובתם, פעם אחר פעם, בין פטיש נאמנותם למלכות שבצילה הם חוסים לבין סדן קיום אמונתם; נקרעים בין שליטים אכזריים, בין מלכויות המתגוששות זו בזו.

יחד עם הרב, הזדהינו עם אסתר, נערה תמימה, יתומה מאב ומאם, שנאלצה לגדול בבית דודה. אישה בורחת מבשורה, המשנה את שמה, מתפתה לרגע להסתיר את זהותה במטרה להימלט מאימת המוות המרחפת על בני עמה, ונקלעת לצומת דרכים היסטורי שאין ממנו מנוס.

ואז, לצד תיאור מפורט וחי של מגוון התמרוקים בשושן ("בשמים, עיסוי באבנים חמות וחלוקי נחל; קצף קמומיל; פילינג מלחים; ג'קוזי שמנים ארומטיים בתמציות אורנים; קרם לחות, כל קולקציית הבשמים החדשה של הלנה רובינשטיין") בקעה נהמה מלבו של ראש הישיבה, שהחרידה את כל הנוכחים וזעזעה את עמודי בית המדרש: "אכפת לך, או לא אכפת לך?".

הרב ליכטנשטיין היה איש מתון. מתון בדיבורו, מתון בדעותיו, מתון בהליכותיו. רק לעתים נדירות היה מרים את קולו, או מתבטא בחריפות. אחת הפעמים הנדירות בהקשר זה, הייתה אותה שיחה, שכל מי שנכח בה יכול עדיין לשמוע את הדיה מצלצלים באוזניו.

הרב הפליג בתיאור דמותה של אסתר הפסיבית בראשית המגילה. נערה שאינה חורגת מדל"ת אמותיו של בית מיטיבה, ממלאת בצייתנות את הוראותיו של בן דודהּ-אומנהּ לטב או למוטב. גם בעת שְהִיָיתָה בארמונו-הרמונו של אחשורוש, אין היא מבקשת דבר. לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, לא מפני שהכירה בעצמה את הסכנה שבדבר אלא "כי מרדכי צִוָּה עליה אשר לא תגיד". צייתנות מוחלטת.

אפילו לאחר שהייתה למלכה, וצפוי היה שתתבגר ותצא מדמות היתומה האסופית, בת חסות, מעידה עליה המגילה: "ואת מאמר מרדכי אסתר עֹשָׂה כאשר היתה באָמנה אִתו".

לעומת דמותה הפסיבית בתחילת המגילה, מצטיירת אסתר בסוף המגילה כדמות פעלתנית ביותר: מעזה לבוא אל המלך "מחוץ לשעות הקבלה", יוזמת את הזמנתו למשתה, מתעמתת עם המן, ונופלת לפני המלך ומתחננת לפניו להעביר את הגזירה מעל עמה

במידה רבה סיפור המגילה הוא אפוא גם סיפורה האישי של אסתר והמהפך שעבר עליה בתוך פרק זמן קצר: מילדה מבוהלת ומפוחדת לדמות בוגרת, התופסת פיקוד, לוקחת אחריות ומצילה את עמה.

כיצד אירע המהפך? מהי נקודת המפנה?

לאחר שנשלחו כתבי ההשמדה על היהודים, מתיישב מרדכי בשער המלך בלבוש שק, חרד לגורל בני עמו.

למרות זאת, בשעה כה גורלית לעם ישראל, אסתר אינה מתחלחלת אלא למראה דבר אחד: לבוש הסמרטוטים הבלוי של מרדכי. "לא יאה". כך מתלבש הדוד של המלכה?

"ותשלח בגדים להלביש את מרדכי". על פני הדברים, מתגלה כאן שיא של אטימות: במקום לנסות לבטל את הגזרה, מבקשת אסתר ממרדכי לחזור בו, להמשיך ב"עסקים כרגיל", מָשָל לא אירע מאומה.

מרדכי, מצידו, נמנע מקבלת שליחי אסתר. במקום זאת, הוא מספר לה על מה שאירע: "עם ישראל כולו שרוי בסכנה. עלייך – כאישה בבית המלך – לעשות משהו. זעקי! בקשי! התחנני! התפללי!"

ועדיין, תשובתה של אסתר מדהימה באטימותה: "כל עבדי המלך… יודעים, אשר כל איש ואִשה אשר יבוא אל המלך… אשר לא יִקָרֵא – אחת דתו – להמית!".

עם ישראל מצוי בסכנה, אך אסתר בשלה. "זה בניגוד לתקנון. לא לפי הפרוטוקול. חריגה מסמכות. וכי ניתן לפעול בניגוד לנהלים?!"

בדילמה בין הסכנה הציבורית לסכנתה הפרטית, הכרעתה של אסתר ברורה. .

בנקודה זו תיאר הרב ליכטנשטיין בצבעים עזים את החלחלה שאוחזת בו כל אימת שהוא קורא את תשובת מרדכי לאסתר: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת?".

מרדכי יודע היטב שכל הפחדים וההיסוסים הם שולִיים. מי שאכפת לו באמת, מי שגורלו וייעודו קשורים בעם ישראל – הסכנות אינן מטרידות אותו כלל. החשבונות עולים, אם במודע ואם בתת-מודע, רק מתוך תפיסה של "כולם יֵלכו לאיבוד, ואני וידידיי נינצל".

זוהי שעת המפנה. זו עֵת המבחן.

לאחר שמרדכי מטיח בה האשמה חריפה זו, אסתר מפסיקה לרמות את עצמה. היא מגלה שבתוך תוכה, מאחורי היסוסיה ופחדיה, אכן לא מספיק 'אכפת לה'. אסתר מבינה שכאשר עם ישראל בסכנה, רק שאלה אחת היא רלוונטית: "אכפת לך, או לא אכפת לך?".

בנקודה זו, כאשר אסתר מבינה זאת, היא מזדקפת מלוא קומתה, והופכת מ"אסתר הנערה", של ראשית המגילה ל"אסתר המלכה" של סופה.

"כל אחד מאתנו נדרש לעשות את מה שעשתה אסתר", סיים הרב ליכטנשטיין: "להתייצב מול עצמו ומול הקב"ה, ולברר: מה אני יכול לעשות למען עם ישראל? האם וכיצד אוכל לפעול לתקן עולם במלכות ש-די?"

תמיד, ואולי במיוחד בימים אלה, שבהם העולם כמרקחה, ומיליוני בני אדם – וביניהם יהודים רבים – נתונים בצרה ובשביה, בסכנת רעב וחרב,  צריך אדם מישראל להחליט: "אכפת לו, או לא אכפת".

בפני כל אדם ניצבות אפשרויות רבות. השאלה שעליו לשאול את עצמו אינה רק האם מה שהוא עושה הוא טוב, אלא האם הוא הטוב ביותר.

ביסודו של דבר, הכל נובע מאותה שאלה: אכפת לנו, או לא אכפת לנו?!

(ויקרא תשפ"ב)

הפוסט אכפת לך או לא אכפת? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

זיכרון איננו רק Memory, אוסף של נתונים המאוחסנים באזור מסוים במוח. זיכרון איננו רק פעולה של 'לא לשכוח', וזיכרון איננו משהו ששייך רק לעבר.

זיכרון זה משהו שאומנם נשען על העבר, אבל אקטיבי ונמשך, קשור ומשפיע גם על ההווה והעתיד. מי שלא זוכר את עברו גם עתידו לוט בערפל.

בעולמה של היהדות הזיכרון האישי והלאומי תופס מקום מרכזי ומשמעותי. פעם אחר פעם במקורות השונים ובתפילות אנחנו מזכירים את עניין הזיכרון- 'זכר ליציאת מצרים', 'זכר למעשה בראשית', 'זכור ושמור', וכן הלאה.

השבת, השבת שלפני פורים, נקראת שבת 'זָכוֹר', משום החיבור בין גזרותיו של המן שהיה מזרע עמלק, לבין עמלק ההיסטורי שתוקף את עם ישראל פעם אחר פעם.

עמלק הוא סמל הרוע והרשע. זה אויב שאסור למצמץ מולו אפילו לא לרגע. עמלק זו מציאות היסטורית שמטרתה אחת – השמדה וכיליון של עם ישראל וזיהום האנושות כולה.

המלחמה עם עמלק איננה עניין של קרב טקטי מקומי, אלא זו מלחמת קיום והישרדות 'על כל הקופה'. לכן מצווה התורה במילים הכי ברורות ונוקבות שיש: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ ..תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".

המילים הללו נכתבות בדמע ובכאב בעיצומה של המלחמה הנוראית המתחוללת לנגד עינינו באוקראינה, ובמזרח אירופה.

אני עוסק זה למעלה מ-30 שנה בהוראת השואה במסגרות שונות ובהדרכת מסעות ומשלחות לפולין.

בתמימותי ובתקוותי, לא חשבתי ולא האמנתי שבשנת 2022 נראה את המראות הקשים הללו ממזרח אירופה- של טורי טנקים מול אוכלוסיה אזרחית, של גופות ומחנות פליטים, של הרס וחורבן, של אימהות ותינוקות קופאים מקור בשיירות נמלטים, ושל אנשים המושיטים ידיהם מתוך הרכבות לבקש קצת מים.

אלו היו מסוג הדברים שאנשי העדות שליווי אותנו במסעות, שההורים והזקנים סיפרו לנו מהזיכרון של 'פעם', של לפני 80 שנה, ולא רצינו להאמין שאלו יהיו המראות שנראה גם אנחנו בחדשות מההווה באירופה של היום, בעולם המודרני, ההייטקיסטי והליברלי, עולם של חירות וזכויות אדם.

לאורך כל השנים, מבין כל השאלות שהיו עולות במהלך המסע, היו שתי שאלות שחזרו על עצמן: האחת- למה היהודים, שיכלו לברוח עוד בתקופה שזה היה אפשרי לא עשו זאת ? והשנייה- איך זה שהעולם שתק?

לצערי, המציאות הנגלית לנגד עיננו היום, ב- 2022, עונה על שתי השאלות הללו, בלי שנצטרך לדבר ולהסביר יותר מדי.

בכניסה למחנה טרבלינקה, מונחת אבן גדולה, ועליה כתוב בעברית, באנגלית, בגרמנית,בפולנית וברוסית –  לא עוד!  Never Again. לאחר המילים הללו החקוקות באבן הזו יש סימן קריאה.

דומני, שלאור מה שאנו רואים בימים הללו- יהיה נכון יותר להחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה- האומנם לא עוד?

בסיומם של חמשת חומשי התורה, לפני פטירתו, יצווה משה רבנו את העם על הזיכרון ומשמעותו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ".

משה אומר – אם אתם רוצים לזכור ולהבין, לכו תשאלו את ההורים והזקנים, הם כבר יספרו לכם מה היה בתקופתם.

ליבנו עם הסובלים והנאנקים, הפליטים והמגורשים, היתומים והאלמנות. זה זמן שכל מי שיש בכוחו, במקומו ובתפקידו לעשות משהו ולתרום את חלקו בשעות הקשות הללו באופן כזה או אחר- עליו לעשותו. זו החובה המוסרים והערכית המינימלית של כל אחד מאיתנו.

נקווה ונתפלל שמהרוע והכאב הזה, אולי איך שהוא בסופו של דבר יצמח משהו טוב לאנושות כולה, שתהיה אנושית, חומלת ומוסרית יותר, ותרומם את כבוד בני האדם- שכולם נבראו בצלם א-לוהים.

(ויקרא תשפ"ב)

הפוסט "לא האמנתי שאראה מראות כאלה שוב" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.