אכפת לך או לא אכפת?

היה זה לפני כארבעים שנה. מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה עמד בהיכל ישיבת "הר עציון", ותיאר בצבעים עזים את מעשה המגילה.

כתלמיד חכם שכל רז בתורה לא אניס ליה, וכבעל תואר דוקטור לספרות אנגלית מהרווארד, לא חסך הרב בלשונו או הותיר מקום רב לדמיונם של השומעים.

יחד עמו ראינו בעינינו את המלך אחשורוש. הדיקטטור הגדול, יושב על כס המלכות, שרביטו בידו, מחלק הוראות למשרתיו. טיפש חסר תקנה העורך משתאות פאר "על רצפת בהט ושש". רודן שנוהג בשרירות לב כלפי כל הנתונים למרותו, רואה אותם ככלים על לוח שחמט שניתן להזיזם ממקום למקום מָשָל היו חפץ ולא בני אדם.  נהנתן ללא גבולות המחפיץ את הנשים במלכותו ועושה אותן כלי שרת למילוי גחמותיו ותאוותיו.

יחד עם ראש הישיבה ליווינו בחרדה את מרדכי היהודי, אבטיפוס ליהודים בכל הדורות ש"דתיהם שונות מכל עם" ומוצאים עצמם שלא בטובתם, פעם אחר פעם, בין פטיש נאמנותם למלכות שבצילה הם חוסים לבין סדן קיום אמונתם; נקרעים בין שליטים אכזריים, בין מלכויות המתגוששות זו בזו.

יחד עם הרב, הזדהינו עם אסתר, נערה תמימה, יתומה מאב ומאם, שנאלצה לגדול בבית דודה. אישה בורחת מבשורה, המשנה את שמה, מתפתה לרגע להסתיר את זהותה במטרה להימלט מאימת המוות המרחפת על בני עמה, ונקלעת לצומת דרכים היסטורי שאין ממנו מנוס.

ואז, לצד תיאור מפורט וחי של מגוון התמרוקים בשושן ("בשמים, עיסוי באבנים חמות וחלוקי נחל; קצף קמומיל; פילינג מלחים; ג'קוזי שמנים ארומטיים בתמציות אורנים; קרם לחות, כל קולקציית הבשמים החדשה של הלנה רובינשטיין") בקעה נהמה מלבו של ראש הישיבה, שהחרידה את כל הנוכחים וזעזעה את עמודי בית המדרש: "אכפת לך, או לא אכפת לך?".

הרב ליכטנשטיין היה איש מתון. מתון בדיבורו, מתון בדעותיו, מתון בהליכותיו. רק לעתים נדירות היה מרים את קולו, או מתבטא בחריפות. אחת הפעמים הנדירות בהקשר זה, הייתה אותה שיחה, שכל מי שנכח בה יכול עדיין לשמוע את הדיה מצלצלים באוזניו.

הרב הפליג בתיאור דמותה של אסתר הפסיבית בראשית המגילה. נערה שאינה חורגת מדל"ת אמותיו של בית מיטיבה, ממלאת בצייתנות את הוראותיו של בן דודהּ-אומנהּ לטב או למוטב. גם בעת שְהִיָיתָה בארמונו-הרמונו של אחשורוש, אין היא מבקשת דבר. לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, לא מפני שהכירה בעצמה את הסכנה שבדבר אלא "כי מרדכי צִוָּה עליה אשר לא תגיד". צייתנות מוחלטת.

אפילו לאחר שהייתה למלכה, וצפוי היה שתתבגר ותצא מדמות היתומה האסופית, בת חסות, מעידה עליה המגילה: "ואת מאמר מרדכי אסתר עֹשָׂה כאשר היתה באָמנה אִתו".

לעומת דמותה הפסיבית בתחילת המגילה, מצטיירת אסתר בסוף המגילה כדמות פעלתנית ביותר: מעזה לבוא אל המלך "מחוץ לשעות הקבלה", יוזמת את הזמנתו למשתה, מתעמתת עם המן, ונופלת לפני המלך ומתחננת לפניו להעביר את הגזירה מעל עמה

במידה רבה סיפור המגילה הוא אפוא גם סיפורה האישי של אסתר והמהפך שעבר עליה בתוך פרק זמן קצר: מילדה מבוהלת ומפוחדת לדמות בוגרת, התופסת פיקוד, לוקחת אחריות ומצילה את עמה.

כיצד אירע המהפך? מהי נקודת המפנה?

לאחר שנשלחו כתבי ההשמדה על היהודים, מתיישב מרדכי בשער המלך בלבוש שק, חרד לגורל בני עמו.

למרות זאת, בשעה כה גורלית לעם ישראל, אסתר אינה מתחלחלת אלא למראה דבר אחד: לבוש הסמרטוטים הבלוי של מרדכי. "לא יאה". כך מתלבש הדוד של המלכה?

"ותשלח בגדים להלביש את מרדכי". על פני הדברים, מתגלה כאן שיא של אטימות: במקום לנסות לבטל את הגזרה, מבקשת אסתר ממרדכי לחזור בו, להמשיך ב"עסקים כרגיל", מָשָל לא אירע מאומה.

מרדכי, מצידו, נמנע מקבלת שליחי אסתר. במקום זאת, הוא מספר לה על מה שאירע: "עם ישראל כולו שרוי בסכנה. עלייך – כאישה בבית המלך – לעשות משהו. זעקי! בקשי! התחנני! התפללי!"

ועדיין, תשובתה של אסתר מדהימה באטימותה: "כל עבדי המלך… יודעים, אשר כל איש ואִשה אשר יבוא אל המלך… אשר לא יִקָרֵא – אחת דתו – להמית!".

עם ישראל מצוי בסכנה, אך אסתר בשלה. "זה בניגוד לתקנון. לא לפי הפרוטוקול. חריגה מסמכות. וכי ניתן לפעול בניגוד לנהלים?!"

בדילמה בין הסכנה הציבורית לסכנתה הפרטית, הכרעתה של אסתר ברורה. .

בנקודה זו תיאר הרב ליכטנשטיין בצבעים עזים את החלחלה שאוחזת בו כל אימת שהוא קורא את תשובת מרדכי לאסתר: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת?".

מרדכי יודע היטב שכל הפחדים וההיסוסים הם שולִיים. מי שאכפת לו באמת, מי שגורלו וייעודו קשורים בעם ישראל – הסכנות אינן מטרידות אותו כלל. החשבונות עולים, אם במודע ואם בתת-מודע, רק מתוך תפיסה של "כולם יֵלכו לאיבוד, ואני וידידיי נינצל".

זוהי שעת המפנה. זו עֵת המבחן.

לאחר שמרדכי מטיח בה האשמה חריפה זו, אסתר מפסיקה לרמות את עצמה. היא מגלה שבתוך תוכה, מאחורי היסוסיה ופחדיה, אכן לא מספיק 'אכפת לה'. אסתר מבינה שכאשר עם ישראל בסכנה, רק שאלה אחת היא רלוונטית: "אכפת לך, או לא אכפת לך?".

בנקודה זו, כאשר אסתר מבינה זאת, היא מזדקפת מלוא קומתה, והופכת מ"אסתר הנערה", של ראשית המגילה ל"אסתר המלכה" של סופה.

"כל אחד מאתנו נדרש לעשות את מה שעשתה אסתר", סיים הרב ליכטנשטיין: "להתייצב מול עצמו ומול הקב"ה, ולברר: מה אני יכול לעשות למען עם ישראל? האם וכיצד אוכל לפעול לתקן עולם במלכות ש-די?"

תמיד, ואולי במיוחד בימים אלה, שבהם העולם כמרקחה, ומיליוני בני אדם – וביניהם יהודים רבים – נתונים בצרה ובשביה, בסכנת רעב וחרב,  צריך אדם מישראל להחליט: "אכפת לו, או לא אכפת".

בפני כל אדם ניצבות אפשרויות רבות. השאלה שעליו לשאול את עצמו אינה רק האם מה שהוא עושה הוא טוב, אלא האם הוא הטוב ביותר.

ביסודו של דבר, הכל נובע מאותה שאלה: אכפת לנו, או לא אכפת לנו?!

(ויקרא תשפ"ב)