אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
זיכרון איננו רק Memory, אוסף של נתונים המאוחסנים באזור מסוים במוח. זיכרון איננו רק פעולה של 'לא לשכוח', וזיכרון איננו משהו ששייך רק לעבר.
זיכרון זה משהו שאומנם נשען על העבר, אבל אקטיבי ונמשך, קשור ומשפיע גם על ההווה והעתיד. מי שלא זוכר את עברו גם עתידו לוט בערפל.
בעולמה של היהדות הזיכרון האישי והלאומי תופס מקום מרכזי ומשמעותי. פעם אחר פעם במקורות השונים ובתפילות אנחנו מזכירים את עניין הזיכרון- 'זכר ליציאת מצרים', 'זכר למעשה בראשית', 'זכור ושמור', וכן הלאה.
השבת, השבת שלפני פורים, נקראת שבת 'זָכוֹר', משום החיבור בין גזרותיו של המן שהיה מזרע עמלק, לבין עמלק ההיסטורי שתוקף את עם ישראל פעם אחר פעם.
עמלק הוא סמל הרוע והרשע. זה אויב שאסור למצמץ מולו אפילו לא לרגע. עמלק זו מציאות היסטורית שמטרתה אחת – השמדה וכיליון של עם ישראל וזיהום האנושות כולה.
המלחמה עם עמלק איננה עניין של קרב טקטי מקומי, אלא זו מלחמת קיום והישרדות 'על כל הקופה'. לכן מצווה התורה במילים הכי ברורות ונוקבות שיש: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ ..תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
המילים הללו נכתבות בדמע ובכאב בעיצומה של המלחמה הנוראית המתחוללת לנגד עינינו באוקראינה, ובמזרח אירופה.
אני עוסק זה למעלה מ-30 שנה בהוראת השואה במסגרות שונות ובהדרכת מסעות ומשלחות לפולין.
בתמימותי ובתקוותי, לא חשבתי ולא האמנתי שבשנת 2022 נראה את המראות הקשים הללו ממזרח אירופה- של טורי טנקים מול אוכלוסיה אזרחית, של גופות ומחנות פליטים, של הרס וחורבן, של אימהות ותינוקות קופאים מקור בשיירות נמלטים, ושל אנשים המושיטים ידיהם מתוך הרכבות לבקש קצת מים.
אלו היו מסוג הדברים שאנשי העדות שליווי אותנו במסעות, שההורים והזקנים סיפרו לנו מהזיכרון של 'פעם', של לפני 80 שנה, ולא רצינו להאמין שאלו יהיו המראות שנראה גם אנחנו בחדשות מההווה באירופה של היום, בעולם המודרני, ההייטקיסטי והליברלי, עולם של חירות וזכויות אדם.
לאורך כל השנים, מבין כל השאלות שהיו עולות במהלך המסע, היו שתי שאלות שחזרו על עצמן: האחת- למה היהודים, שיכלו לברוח עוד בתקופה שזה היה אפשרי לא עשו זאת ? והשנייה- איך זה שהעולם שתק?
לצערי, המציאות הנגלית לנגד עיננו היום, ב- 2022, עונה על שתי השאלות הללו, בלי שנצטרך לדבר ולהסביר יותר מדי.
בכניסה למחנה טרבלינקה, מונחת אבן גדולה, ועליה כתוב בעברית, באנגלית, בגרמנית,בפולנית וברוסית – לא עוד! Never Again. לאחר המילים הללו החקוקות באבן הזו יש סימן קריאה.
דומני, שלאור מה שאנו רואים בימים הללו- יהיה נכון יותר להחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה- האומנם לא עוד?
בסיומם של חמשת חומשי התורה, לפני פטירתו, יצווה משה רבנו את העם על הזיכרון ומשמעותו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ".
משה אומר – אם אתם רוצים לזכור ולהבין, לכו תשאלו את ההורים והזקנים, הם כבר יספרו לכם מה היה בתקופתם.
ליבנו עם הסובלים והנאנקים, הפליטים והמגורשים, היתומים והאלמנות. זה זמן שכל מי שיש בכוחו, במקומו ובתפקידו לעשות משהו ולתרום את חלקו בשעות הקשות הללו באופן כזה או אחר- עליו לעשותו. זו החובה המוסרים והערכית המינימלית של כל אחד מאיתנו.
נקווה ונתפלל שמהרוע והכאב הזה, אולי איך שהוא בסופו של דבר יצמח משהו טוב לאנושות כולה, שתהיה אנושית, חומלת ומוסרית יותר, ותרומם את כבוד בני האדם- שכולם נבראו בצלם א-לוהים.
(ויקרא תשפ"ב)
