במהלך השיעורים השבועיים בישיבת ההסדר, במדרשה לבנות ולציבור הרחב, מזדמן לנו לגעת מדי פעם בסיפור יציאת מצרים. אנו נוהגים להזכיר את דברי ספר הכוזרי על 'החסיד' – היהודי האידיאלי, שמגייס את דמיונו כדי לדמות את האירועים המכוננים של עם ישראל מהעבר (כוזרי ג, ה). בהקשר לכך אני מבקש לשאול: למה יציאת מצרים דומה יותר? לקבוצת עבדים שמצליחים לברוח ממתקן הכליאה שלהם, או לעם המנצח את אויבו המר, שהיה משועבד לו שנים רבות ויוצא לחופשי במצעד ניצחון צבאי, כשהוא חמוש בנשק ששלל מאויבו? מי ששמע שאלה זו בפעם ראשונה בוחר בדרך כלל באפשרות הראשונה. אולם, פשט הכתובים מורה יותר על האפשרות השנייה!

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וגו'. וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יז). עם ישראל יצא ממצרים חמוש בנשק: "אין חמושים אלא מזוינים וכו'" (רש"י שם). אופן היציאה היה כצבא הערוך לקרב: "והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה" (רמב"ן שם). כאמור, "כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, יז). הם יצאו חמושים בארסנל מושלם של חמישה מיני הנשק דאז: "וחמושים – מלמד שהיו מזוינים בחמשה (עשר) מיני זיין" (ירושלמי שבת פ"ו ה"ז). "על שם חמישה מיני כלי זיין הנזכרים בפסוק (יחזקאל לט, ט): מגן וצנה, ורומח, וחצים, ומקל יד" (בעה"ט שמות שם). נשיאת כל סוגי הנשק דאז אפשרה להם להתמודד עם כל משימה מלחמתית שהיא. את הנשק שללו מהמצרים כאשר באו לשאול מהם כליהם ('דעת מקרא' שמות יג, יח). וכיצד יצאו? "ויש אומרים שספר הכתוב שיצאו "ביד רמה" וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים" (רמב"ן שם).

היציאה ממצרים ב"יד רמה" הייתה כעין מצעד מנצחים צבאי, חמוש. הכוחות צעדו בסך בצורה מסודרת, במבנה מחומש, ודגלם הונף בראש הצועדים: "וחמושים – וכו'. והרצון בזה שנזדרזו כמלך ערוך למלחמה. ויצאו כדמות מלכים בטכסיסי מלוכה. ביד רמה – שזה רמז שיצאו בדגל פרושה לעיני כל רואה. וכו'. "וזהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד, ח), ובנס פרושֹה ממש. ובביטחון בשם ה' שהולך בראשם. וזהו "וד' הולך לפניהם יומם" (שם כא), וזהו "ובשם א-להינו נדגול" (תהלים כ, ו), וכו'. ולכן אמר בכאן "וחמושים עלו בני ישראל". כדרך כל מחנה שיש לו ד' משמרות לד' רוחות, והמלך או השר באמצע. ולכן, משה רבם ומלכם סדרם כסדר מחנות ההולכים למלחמה לד' רוחות העולם, והמלך והזקנים באמצע. וכו'" (צרור המור שמות יג, יח).

מצינו בחז"ל ובמפרשים שסיפור היציאה מראשיתו היה במתכונת מלחמתית של עם ישראל, בסיוע הקב"ה, נגד מצרים.

בראשית היו עשר המכות – 'תוכנית האש' ו'מהלומות מקדימות' שפגעו בתשתיות ובמצרים והתישו אותם: "בטכסיס בשר ודם הביא הקב"ה עליהם את המכות. מלך בשר ודם כשהמדינה מורדת עליו, מה הוא עושה? משלח לגיונות והן מקיפין עליה, בתחילה הוא סוכר אמת המים שלהם, אם חוזרין מוטב ואם לאו הוא מורה בהן חצים, אם חוזרין מוטב ואם לאו זורק בהן נפט, אם חוזרין מוטב ואם לאו מגרה בהן לגיונות ואוכלוסים הרבה, אם חוזרים מוטב ואם לאו אוסר אותן בבית האסורין, אם חוזרין מוטב ואם לאו הורג הגדולים שבהם. כך הקב"ה בא על מצרים בטכסיס של מלכים. בתחילה סכר אמת המים שלהן שנאמר: 'ויהפוך לדם יאוריהם' וכו'" (ילק"ש קפב).

לאחר מכן, השלב השני היה בר"ח ניסן, בציווי לעם ישראל להשתלב במלחמה: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת וגו'. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל וגו'. וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף וגו'. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה וגו'" (שמות יב, ג). הציווי ללקיחת השה ב'עשור לחודש', שבת הגדול, היווה את השינוי התודעתי הגדול מעם משועבד שחושש להתייצב בפני משעבדו, לעם מנצח שיוצא לחירות, זוקף את גוו, מתייצב למלחמה מול משעבדו, לוקח את אלוהיו לשחיטה ואינו חושש שיפגע בו: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, וכו', ונמצא שי' בחדש, היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו, וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצרים: למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו! והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול" (טור או"ח תל).

למה יציאת מצרים דומה יותר? לקבוצת עבדים שמצליחים לברוח ממתקן הכליאה שלהם, או לעם המנצח את אויבו המר, שהיה משועבד לו שנים רבות ויוצא לחופשי במצעד ניצחון צבאי, כשהוא חמוש בנשק ששלל מאויבו?

הנס הגדול היה הגבורה וההתעשתות של עם ישראל: "שיראו ויכירו שיתהפך הדבר כמו רגע, עד שהיהודים האומללים ישלחו ידיהם במקנה המשובח והנעבד מאדוניהם והקרוב לאלהיהם, ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעדר אשר בחרו להם לאלהים, ולוקח איש שיו, ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם וכו'"  (עקידת יצחק – שער לח, וע"ע הכתב והקבלה שמות יב, יג).

בכך הסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב מדוע נקראה שבת זו 'שבת הגדול': "מפני מה יחסו וקראו לזה הנס 'גדול' יותר משאר נסים, וכי לא היו נסים גדולים יותר מזה הנס? והא נס דקריעת ים סוף ושאר נסים שעשה השי"ת עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס?". והוא עונה: "ולזה קראו אותו נס 'גדול', שנעשה ב'גדלות השכל'. שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצרים אעפ"י שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם" ("קדושת לוי", יתרו). "גדולת השכל" היוותה את המפנה שאפשר לעם ישראל להתייצב למלחמה.

השלב השלישי היה בליל הסדר, שבו נצטוו לאכול את הפסח לפני היציאה, כשהם חמושים ומוכנים ליציאה לקרב: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (שמות יב, יא). בכמה מקומות בתנ"ך מצינו שהחרב היא החגורה על המותן: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר – יש חרבות שיחגרו אותן במתנים, כמו שנאמר ביואב (ש"ב כ ח): 'וְעָלָיו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ', ויש שיחגרו אותן על הירך, כמו שנאמר באהוד (שופטים ג טז): 'ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו' (רד"ק תהילים מה ד, ובספר השרשים). ועל כן נקראו הלוחמים: "מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה" (מל"ב ג, כא ועוד).

השלב הרביעי הוא היציאה ממצרים "ביד רמה" במצעד הניצחון על פרעה.

ואחריו השלב החמישי: העימות המכריע במדבר, על ים סוף, וטביעת המצרים בים. עפ"י חז"ל, ממלחמה זו חשש פרעה בראשית מלכותו, ולכן גזר על עם ישראל גזרות שיחלישו ויקטינו אותו: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א, י). "פרעה נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר 'ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. נתנבא שעתידים ישראל לעשות עמו מלחמה ולהעלות לשלום את הארץ" (אבות דר"נ נוסחא ב, מג).

הבה נתכנס בליל הסדר לספר את סיפור הניצחון על מצרים בימים ההם, ונשאב ממנו תעצומות ואמונה בקב"ה לניצחון על אויבינו בזמן הזה.

 מוקדש לע"נ אחי סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד, שהשבוע מלאו 29 שנים לנפילתו,

ולהצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

הפוסט סיפור הניצחון הגדול ביציאת מצרים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

היו מי שפקפקו בכך בערב החג, והיו אף מי שפעלו בכוחנות בהשקעה של מיליונים, כדי לפלג ולזרוע שנאת אחים, להדגיש את המפריד והמפלג. המטרה הייתה פוליטית, להפיל ממשלה ולחזור לשלטון, והכל תחת שמות מוסווים ואמתלות שונות. חמורות מכל היו הקריאות "אנחנו לא אחים" ודחיית התחנונים של ה'אחים', שביקשו להזכיר שלאורך ההיסטוריה, בכל פעם שהתכחשנו לכך שאחים אנחנו, האויבים ניצלו זאת, היכו בנו והזכירו לנו שאחים אנחנו.

עם שחר שבת שמחת תורה, פשטו מחבלים שטניים מפלצתיים והרגו, שחטו ואנסו את אחינו ואחיותינו בקריאות "אטבח אל יהוד" ללא הבחנה בין דתיים וחילונים, בין בעלי דעה ימנית ושמאלנית. בעיניהם, כל היהודים 'מתנחלים' ולכולם דין שווה. תזכורת כואבת.

להבדיל בין האור והחושך, הקודש והחול, מיהרו להגיע האחים הגיבורים מכל רחבי הארץ לדרום כדי להציל את אחיהם בקיבוצים, אף שלא הכירום ולא נתבקשו. בדרכם, הזכירו לנו שאחים אנחנו. חלקם שילמו על כך בחייהם. צוואתם הייתה: "לא ניתן יותר להפריד בינינו!".

התעוררות זו של אחווה מלווה מאז את הלוחמים בחזית מכל המגזרים ואת המתגייסים בעורף לסיוע ללוחמים בחיבור הלבבות. מהארץ ומהתפוצות. זהו רוב העם. הוא משווע לאחדות. הוא בטוח שרק באחדות ניתן לבנות את העתיד. שרק האחדות תאפשר לנו לעמוד מול האתגרים שעומדים בפנינו; האתגר שלא הושלם עדיין בעזה, ניצחון על חמאס, השבת יקירינו החטופים והאתגר מול חיזבאללה בלבנון. רק אחדות תוכל להוות תשתית לריפוי ולשיקום החברה לאחר מחדל שבת שמחת תורה, לבניין מחודש של מנהיגות ציבורית ושיקום אמון העם במנהיגות. להפקת לקחים בצה"ל ולבניינו המחודש לנוכח אתגרי העתיד, להעניק למדינה ביטחון קיומי.

יש בתוכנו מיעוט שבעיצומה של מלחמה בעזה ועל גבול לבנון, הם חוזרים לאותם מתארים של ערב שבת שמחת תורה. להסית איש באחיו, לחסימת כבישים, להבערת צמיגים, לשלטי ענק מסיתים בהשקעה של מיליונים. המטרה אותה מטרה פוליטית, רק האמתלות התעדכנו: דרישה להיכנע לדרישות חמאס בתמורה להשבת החטופים עכשיו, גיוס חרדים עכשיו, בחירות עכשיו ועוד. המשמעות: תבוסה במלחמה ואובדן הישגיה שנקנו בדם הנופלים, שקורבנם יהיה לשווא, פגיעה אנושה בהרתעה האזורית, אובדן הסיכוי להחזיר את החטופים ועוד.

אולם, הפעם הציבור הרחב, שלמד את השיעור, לא ייתן לכך יד. מילואימניקים שנלחמו כתף אל כתף, והיושבים בעורף שנרתמו לסייע ללוחמים, לא ייתנו להם להפריד בינינו. משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן מכל ופצועים, לא יסכימו שקורבנם יהיה לשווא. עשרות האלפים שגלו מביתם בגבול הצפון ובדרום בעקבות המלחמה, לא יסכימו ששנאת חינם תביא להם גלות שנית. כל האנרגיות של כל אלה יופנו לבניין העתיד של עם ישראל ומדינת ישראל, ביחד.

בפרשתנו נחתם תהליך בניית המשכן וההכנות לעבודה במשכן: "והיה המשכן אחד" (שמות כו, ו). המבנה של המשכן משקף את מודל האחדות בעולם: "והמשכן קראו 'אחד' כולל הכל, כי כל גוף אינו דבר אחד, רק הוא מחובר מאחדים". בנייתו איחדה את כל העם, שכולו שותף בנדבתו.

השבת קוראים גם את פרשת "החודש הזה לכם וגו'" (שמות יב). את הציווי על ההכנות לגאולה ולהקרבת קורבן הפסח שמבטא בהלכותיו את יסוד האחדות בעם ישראל: "ומפני שה' יתברך לקח ובחר בישראל בפרט מכל האומות להיות שלו מורה בזה שהוא יחיד, שכיון שהוא יחיד בוחר באומה יחידית, וכו'. וזאת העבודה היא עבודה מאומה יחידה למי שהוא אחד. וזהו עצם הקרבן הזה, לכך היה כל העבודה הזאת בעניין אחדות, כי היה מצות הקרבן לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו, שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק וכו', כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד וכו', אבל דבר שהוא שלם יש בו אחדות, וכו', וכן בבית אחד יאכל, כל העניין הזה שאסור לחלק הקרבן לשתי חבורות או שאסור לאכול אותו בשתי מקומות, וכו'. וכן 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כי אם צלי אש' הכל ענין זה, כי הבשול במים או בשאר משקין חלקיו מתפרדין על ידי הבישול ומתחלקין, אבל צלי אש מכח האש אדרבה נעשה הבשר אחד" (מהר"ל גבורות השם ס).

מפטירים בנבואת יחזקאל (מה) על הגאולה העתידית, הבניין וחנוכת הבית השלישי. גם הגאולה תלויה באחדות העם: "וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר (ירמיה נ, ד): 'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדיו וגו". כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה" (תנחומא ניצבים א).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

הפוסט בונים עתיד ביחד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יש שתולים זאת ב'קונספציה' שהיתה נחלת רבים מאד מהמערכת הבטחונית והמדינית ש'החמאס מורתע', והוא בסה"כ רוצה שקט ופרנסה לתושבי הרצועה. והערכת חסר ליכולת המבצעית שלו – שאין לו את היכולת המבצעית להוציא את התוכניות הראוותניות שלו לפועל.

אולם, כנראה יש לכך סיבה נוספת. קשה מאד לדמיין תרחישים צבאיים טרם שהתרחשו, להמחיש את האיום הצפוי מהם, ולהעריך את מידת הסיכון שיגרם מהם (לכן צבאות רבים נשאבים להיערך למלחמה שהיתה ולא מצליחים להיערך למלחמה שתבוא). קושי זה גדל כאשר מדובר על אנשי צבא שמתמחים בעשיה מבצעית אופרטיבית ובשיקול דעת המתבסס על מציאות קיימת, או על נסיונם מהעבר. הם מתקשים לדמיין ולהמחיש את האיום ואת מידת הסיכון כאשר מדובר על תרחיש עתידי. במצב שכזה חשוב להכיר בצורה בלתי אמצעית את התרבות של האוייב, את דרכי החשיבה שלו, ואת דפוסי הפעולה שלו, ובאמצעותם להעריך מהי מידת הסכנה הנשקפת ממנו.

זה קשה מאד כאשר קיים פער תרבותי מובנה ביננו לבין האוייב. יש בתוכנו לא מעט מפקדים ומובילי מדיניות שתפיסתם הנפשית הבסיסית היא שאיפה לערכיות; לטוב, צדק וחרות, וקשה להם לקבל שיש תרבות של רוע ושנאה, ששואפת להרג ולרצחנות ברברית ללא עכבות. שבמקום להשקיע את משאביה כדי לבנות מדינה שתשרת את רווחת תושביה, היא משקיעה את מירב משאביה כדי לבנות מדינה שהיא למעשה בסיס צבאי, מעל לקרקע ובתת קרקע, שנועד להשמיד את המדינה השכנה שלה. לכן קשה היה להם להעריך שהיא תוליד עוצמה ומסוגלות להתפרצות של רוע ורצחנות מעין זו. אמנם אנו מכירים מקרים כאלה מהעבר אבל תכונת הנפש הנגדית מתקשה לקבל ולהחשיב זאת כדרך פעולה אפשרית צפויה.

הטרגדיה שבמות שני בני אהרון המחישה את גדולת העבודה במשכן ואת חומרתה, כמטבע בעל שני צדדים

להבדיל בין הטוב לרע ובין האור לחושך אנו מוצאים את הקושי להעריך מראש את מידת הסיכון גם בעולמות הקודש, והצורך בהמחשתו.

סוף פרשת צו – ותחילת פרשת שמיני מהוים יחידה אחת שעוסקת בסיום תהליך בנית המשכן, בהכנות לעבודת המשכן בשבעת ימי המילואים והשראת השכינה.

בסוף פרשת צו מפורטת ההתנהלות הנדרשת בשבעת ימי המילואים, שבהם המשכן היה ב'הרצה' וחנוכה. בהם הכהנים תורגלו בעבודה המדויקת שנדרשת במשכן ובהקרבת הקרבנות, ובבנין מהיר של המשכן, לקראת התחלת העבודה ביום השמיני. כפי חשיבות וגודל עבודת הקודש במשכן כך נדרשת הקפדה על הדייקנות בעבודה ובכל פרטיה.

בתחילת פרשת שמיני מתארת התורה את ההתנהלות ביום השמיני לימי המילואים, ובכלל זה את השיא, את המעמד המרומם והמשמח של ירידת האש, המבטא את הופעת השכינה האלוקית במשכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד ד' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט כד).

ביום זה גם אירעה טרגדיה משברית, במות שני בני אהרון נדב ואביהו: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ד'" (ויקרא י ב). השניים נחשבו 'קדושים' וקרובים לקב"ה באופן מיוחד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (שם).

חז"ל דנו בשאלה מה היתה הסיבה למיתתם? ('תחקיר') והעלו מספר אפשרויות. המכנה המשותף ביניהן היה שהיתה חריגה מהדרך המדויקת שבה היה עליהם להתנהל בעבודת המשכן, והיא באה מתוך השתוקקות לקירבה לקודש, ללא גבולות.

הטרגדיה שבמות שני בני אהרון המחישה את גדולת העבודה במשכן וחומרתה. כמטבע בעלת שני צדדים. מצד אחד ההקפדה הנדרשת על הדייקנות בעבודה, שתעשה בחרדת קודש, ואת גבולות ההתקרבות, ומצד שני היא ממחישה את החומרה והסכנה של אי ההקפדה עליהם, שבמקרי קיצון זה עלול להביא למותם של הכוהנים (עי' הקדמת ר' בחיי לפרשתנו). על כן "ביום שאחרי", בתחילת פרשת 'אחרי מות' (ויקרא טז), קושרת התורה את ההנחיות המדוקדקות של עבודת המשכן ביום הכיפורים והכניסה ל'קודש הקודשים', למיתת שני בני אהרון: "משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב! בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני! זה זרזו יותר מן הראשון! לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון" (רש"י ויקרא טז א). כהקדמה לצווי על ההנחיות המדוקדקות של העבודה במשכן מצביעה התורה על חומרת התוצאות שנגרמו כתוצאה מאי הקפדה על ההנחיות המדוקדקות. כדי להביא את הכוהנים להקפיד עליהם.

הפוסט הצורך בהמחשת האיומים והסכנות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תופעת האנטישמיות השפיעה על ההיסטוריה של העם היהודי יותר מכל גורם אנושי אחר. האינדוקטרינציה האנטישמית יצרה דמוניזציה ליהודים, והאשימה אותם בכל הדברים הרעים שקרו. היא יצרה דלגיטימציה לזכות הקיום של העם היהודי, והצדקת פגיעה בו עד כדי השמדתו, כפי שהיה בשואה הנוראה.

רבים ניסו להבין את שורשי התופעה בהיגיון אנושי. ניסו לתת לה הסבר פסיכולוגי וסוציולוגי, והעלו חרס בידם. במהלך הגלות היו היהודים חסרי אונים אל מול גילויי האנטישמיות. היו שחששו להפנות אצבע מאשימה כלפי המניע האנטישמי כשלעצמו והעדיפו להאשים את התנהלות היהודים כמי שהביאו אותה על עצמם. היו שהאמינו שיורידו את מפלס האנטישמיות אם ינסו למצוא חן ולרצות. אחרים האמינו שדווקא טשטוש סממני זהות יהודיים או אימוץ התרבות המקומית ישיגו את המטרה, והתבדו.

התנועה הציונית סברה שהוצאת היהודים מהגלות והקמת מדינה יהודית, יקטינו את החיכוך, יבטלו את האנטישמיות ויגנו על היהודים מפניה. ב"ה זכינו לנס הקמת מדינת ישראל, אולם האנטישמיות קיימת ומתעצמת, ולבשה צורה מודרנית עדכנית, משנאת היהודים לשנאת ישראל ול-BDS.

הטבח והאונס האנטישמי האכזרי בשבת שמחת תורה, לימדו את מי שעדיין היה זקוק לכך שהסכסוך עם אויבנו הערבים, אינו רק טריטוריאלי אלא הוא מונע מאנטישמיות ששואפת להשמידנו. אלו הם גם כוונותיה של איראן הקונבנציונאלית והגרעינית.  האנטישמיות העולמית מנסה גם לתמוך באויבנו בעזה ולראות בהם כ'מוצב קדמי' שלה.

גם ביחס לסכסוך זה אנו מזהים את אותן תגובות של 'האשמת הקורבן', ומגמות של הכלה וריצוי מתוך אשליה שיקטינו את היקף התופעה. ב"ה, מאז הקמת המדינה יש באפשרותנו להגן על עצמנו מפני ניסיונות פגיעה פיזית המונעים ממניעים אנטישמיים.

'שבת זכור' הוא מעין יום זיכרון לאומי, וראוי לעיין בו בשורשיה ההיסטוריים של התופעה האנטישמית ובהשלכותיה. אנו קוראים בתורה על הציווי לזכור את הפגיעה הקשה של עמלק בעם ישראל, סמוך לעלייתו כעם על במת ההיסטוריה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם! אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וגו'" (דברים כה, יח). עמלק הגיע ממרחק כדי להשמידו וללא כל סיבה. ללא סכסוך קודם, לא טריטוריאלי, לא כלכלי, ולא איום ביטחוני. הייתה לו התנגדות אנטישמית, עקרונית, לקיום עם ישראל עלי אדמות, בגלל ייחודו. את זה צריך לזכור ולהזכיר כלקח לדורות, ולא להשלות את עצמנו.

מצוות הזיכרון היא התשתית למלחמה עם עמלק: "לזכור מה שעשה לנו עמלק וכו', ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו וכו'. עד שלא תשכח המצווה ולא תיחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן" (רמב"ם עשה קפט).

ב"ה זכינו לנס הקמת מדינת ישראל, אולם האנטישמיות קיימת ומתעצמת ולבשה צורה מודרנית עדכנית, משנאת היהודים לשנאת ישראל ול-BDS

המלחמה בעמלק היא עונש על מעשיו ונועדה להרתיע אויבים פוטנציאליים: "כי הכוונה האלקית היתה בזה ללקיחת הנקמה ממה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים אשר זנב בהם כל הנחשלים אחריהם למען ייראו הבאים מעשות כדבר הרע הזה" (רלב"ג שמו"א טו, ו).

המלחמה בעמלק היא נדבך חיוני בביטחון הלאומי ובהרתעה של הממלכה מראשיתה, ומיועדת להיות המצווה הראשונה של מלך בישראל: "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ ב). "להכי נקט שלש הללו שהן תלויות זו בזו לעשותן כסדרן" (רש"י שם).

ההפטרה היא על החמצת ההזדמנות ההיסטורית למחיית עמלק וליצירת הרתעה, בתחילת מלכותו של שאול, המלך הראשון: "כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וגו'" (שמו"א טו ב).

אולם שאול אינו ממלא אותה בשלמותה, ומשאיר בחיים את המלך העמלקי: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וגו'" (שם פס' ט). זהו כשל מנהיגותי מלכותי ולא כשל אישי, ולכן בשונה מדוד, לא התאפשר לו לחזור בתשובה ונשללה ממנו המלכות: "כי חטא שאול היה בעניני המלוכה וחטא דוד לא היה בענין המלוכה, וכו'. דוד חטא באשר הוא אדם לא באשר הוא מלך, ושאול חטא במצווה שנצטווה בה מצד מלכותו, לכן היה הדין שתילקח המלכות ממנו" (מלבי"ם שמו"א טו).

זכור, אל תשכח! זיכרון עם משמעויות לעתיד, לנצח!

הפוסט שורשי האנטישמיות והשלכותיה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כדי שהמנהיג יוכל לממש את האחריות שלו ניתנות לו סמכויות. מונהגיו מפקידים בידיו את גורלם וסומכים עליו שהוא יעשה את כל שאל לאל ידו כדי לדאוג לצרכיהם ולגורלם. וימצא כל דרך לממש את האחריות שלו כלפיהם.

אי אפשר לממש את האחריות ללא סמכות, ואי אפשר לקבל סמכויות ללא לקיחת אחריות. אחריות וסמכות ניתנות להאצלה. אבל האחריות לא ניתנת לחלוקה. אחד ממפקדי, לפני כמה עשורים, היה נוהג לומר שהמילה 'אחריות' מתחילה באות א' ומסתיימת באות ת', להראות שתמיד יש רק אחד שהוא האחראי, והאחריות שלו היא כוללת הכל – מא' ועד ת'. גם אם הוא מאציל סמכויות לדרגים הכפופים לו, האחריות עדיין מוטלת עליו. עליו לפקח עליהם שיממשו אותה בצורה נכונה. כאשר המנהיגות נכשלת בתפקידה היא אינה יכולה להטיל את האחריות על הדרגים הנמוכים הכפופים אליה.

מנהיג שמבקש לזכות באמון מוחלט של העם צריך ליזום צעדים בוני אמון: עליו לתת דוגמה אישית, לשתף את הציבור בשיקוליו עד כמה שניתן, ולתת לו דין וחשבון

הציבור היה רוצה לתת אמון מוחלט במנהיגו, ביושרו ובמידותיו. בידיו הפקיד את גורלו, והעניק לו את הסמכויות לשם כך. אמון שהוא יעבוד אצלו ובשבילו במסירות מלאה ובניקיון כפיים, שאינו מועל באמון שניתן לו, ולא מנצל את הסמכויות שניתנו לו לרעה. אולם הציבור לא יכול לפקח על כך בצורה מלאה. הציבור זקוק לאמון זה משום שבמצבי משבר ומלחמה הוא מתבקש להישמע ולקבל את ההכרעות של מנהיגו בעניינים של חיים ומוות, ולשלם על כך מחירים. לעיתים עליו אף להירתם ולהתגייס למלחמה בהנהגתו תוך כדי סיכון חיים.

הניסיון האנושי הציבורי הכיר מנהיגים שהתנהלו בצורה לא תקינה ולא היו ראויים לאמון. בשל כך התפתחה חשדנות כלפי המנהיגות. החשדנות מתגברת כאשר קיימים סימנים מחשידים כלפי ההתנהלות של המנהיג. מנהיג שמבקש לזכות באמון מוחלט של העם צריך ליזום צעדים בוני אמון. עליו לתת דוגמה אישית, לשתף את הציבור בשיקוליו עד כמה שניתן, ולתת לו דין וחשבון. מזווית מבט אמונית, המנהיג אינו רק שליחו של הציבור, ישנה השגחה אלוקית על מינוי המנהיגות אפילו ברמה זוטרה:  "אֲפִילּוּ רֵישׁ גַּרְגּוּתָא מִשְּׁמַיָּא מוֹקְמִי לֵיהּ" (בבא בתרא צא א). "שר הממונה על הבורות, מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר ושררה קטנה היא ומדכתיב "לך ד' הממלכה והמתנשא" יליף לה, כלומר: על ידך המתנשא לכל דבר אפי' לגרגותא לראש הוא על פיך" (רשב"ם שם). מימוש האחריות של המנהיג מושגחת גם ע"י הקב"ה.

פרשת פקודי פותחת בדו"ח שנותן משה לעם על פרויקט הקמת המשכן. על היקף איסוף התרומות למשכן והשימוש שנעשה בו: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות פרק לח כא).

חז"ל נחלקו בשאלה האם הדו"ח הוגש ביוזמתו, משום שמלכתחילה כך מנהיג צריך לנהוג ולחזק את האמון, או שהוא הוגש כתוצאה מהעלאת חשדות כנגדו על ניהול לא תקין ועל מעילה חלילה בכספי התרומות: "וי"א שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פֻּקַּד על פי משה" (כלי יקר שם).

הדו"ח ניתן דווקא ע"י משה רבנו למרות שלא הוא עסק ישירות במלאכה. זו היתה מערכת גדולה, ואיתו היו איתמר, בצלאל, וכו': "ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים, לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן, שהכל היה במספר. ומי היה הסופר, אותו שנאמר בו (שם יב, ז): "בכל ביתי נאמן הוא". וזהו "אשר פוקד על פי משה", הנאמן. ומי היה הנאמן, "ביד איתמר". ומי היה עושה המלאכה, "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" (פס' כב)" (צרור המור שם). אחרי הכל האחריות היתה שלו, כמו שהיה המנהיג שעמד בראש, גם לאחר שהאציל מסמכויותיו כלפי הכפופים לו.

מכאן למדו חכמים לדורות, כיצד על המנהיג להתנהל כלפי הציבור כדי לחזק את אמונו, וידי חובתו לשמים: "מצאנו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, בתורה מניין? "והייתם נקיים מד' ומישראל", ובנביאים מניין? "אלוקים ד' הוא יודע וישראל הוא ידע", ובכתובים מניין? "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם". וממי אתה למד? ממשה! אף על פי שכתוב בו "בכל ביתי נאמן הוא" ביקש לצאת ידי הבריות, שכיוון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן: "אלה פקודי המשכן", על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור" (מדרש מכת"י הגניזה תו"ש שמות ל"ח יד).

הפוסט מנהיגות, אחריות ודין וחשבון לציבור הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מדוע מוביליו אינם מתייחסים בשקיפות לכך שדווקא 'חוק השוויון בנטל' של שנת תשע"ד (2014) הוא שהזיק באופן קשה למגמת ההתרחבות של התגייסות החרדים?!

האם הקמפיין הגדול, עתיר המשאבים, המתנהל כעת ל'בחירות השנה' מונע באמת מהצורך לרפא את החברה הישראלית מאסון שמחת תורה?! או שמא הוא מובל ממניעים פוליטיים ע"י מי שמבקש לשלוט?! מדוע מוביליו אינם מתייחסים בשקיפות לכך שקמפיין בחירות עלול לגרום להפסקת המלחמה עוד טרם שהושג 'ניצחון מוחלט', ולהפסד הישגיה?!

בעולם דמוקרטי אידיאלי מי שמבקש להוביל מהלך ציבורי, ולשכנע את הציבור בצדקתו, מתנהל בשקיפות מוחלטת וחושף בפני הציבור את המטרה האמיתית שלו. מה שמתנהל "לפני הקלעים" זהה לחלוטין לכוונות של מי שתכנן אותו "מאחורי הקלעים".

אולם, לצערנו, זה שנים רבות שאנחנו לא שם. סביבנו מתנהלים תהליכים מוסווים, שמוביליהם מצהירים בפומבי שהם נועדו לשם מטרה מסוימת, ומבקשים לשכנע את הציבור בצדקת המהלך, יתרונותיו, וכיצד הוא יטיב עימו. אולם זוהי למעשה רק 'תחפושת'. "מאחורי הקלעים" של המהלך הוא נועד למשהו אחר לגמרי. מוביליו יודעים שאם תיחשף המטרה האמיתית הציבור לא היה תומך בו. לכן הם מטילים מסך כבד על המטרה האמיתית. הם מסתירים אותה מפניו, ומציגים מצג שווא שמדובר על מטרה אחרת. יש פעמים שהם גם מובילים קמפיין עתיר ממון כדי לשכנע את הציבור שזוהי אכן מטרתם.

במהלך השנים הציבור פיתח כלים שיאפשרו להתבונן ולהבחין באמת שמסתתרת "מאחורי הקלעים"

אין פלא שהציבור הולך ומאבד את תמימותו, ונעשה חשדן וספקן לגבי המניעים ש"מאחורי הקלעים" של מהלכים ציבוריים. במהלך השנים הציבור פיתח כלים שיאפשרו להתבונן ולהבחין באמת שמסתתרת "מאחורי הקלעים". אחרי הכל לא ניתן ליצור מסך אטום לחלוטין. יש בו 'חורים' שדרכם משתקפת האמת.

זהו גם סודה של ה'מגילה'. האירוע שמתנהל ע"י הקב"ה "מאחורי הקלעים", מוסתר ע"י 'גלימה' – 'מסך' שמסתיר את המגמה האמיתית בפני מי שמתבונן באירועים ש"לפני הקלעים". לכן היא "מגילת ההסתר". קריאת ה'מגילה' היא 'גילוי ההסתר', הסרת המסך ו'פרסום הנס'.

בדומה לכך מצוות נתינת 'מחצית השקל', כדי לספור את העם, ולא שקל שלם, נועדה 'לגלות' שביחס לכלל, היחיד אינו אלא 'מחצית', והוא נדרש לצרוף של ה'מחצית' של זולתו כדי להגיע לשלמות.

פרשתנו עוסקת בבניין המשכן ומקדישה מספר פסוקים ל'קלעי החצר', למחיצה המקיפה את חצר המשכן, ומפרידה בין משכן השכינה לבין המחנה: "וַיַּעַשׂ אֶת הֶחָצֵר לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קַלְעֵי הֶחָצֵר וגו'" (שמות לח ט). מדוע היא נקראת "קלעים" ולא "יריעות" כמו היריעות המכסות את המשכן עצמו? "קלעים – עשויין כמין קלעי (מפרש) ספינה, נקבים נקבים, מעשה קליעה ולא מעשה אורג" (רש"י שמות כז ט). ה"קלעים" היוו מחיצה, אולם שלא כיריעות המשכן שהיו אטומות, הם לא היו אטומים לגמרי.

המשכן עצמו נעשה מלכתחילה באופן שלא מאפשר להדיוט שנמצא בחוץ 'להתקרב' ולהתבונן פנימה – בעבודה ובהופעת השכינה שנועדו להיות בחשאי. לעומת זאת "קלעי החצר" נועדו להסתיר רק למתבונן מרחוק את העבודה שהתנהלה בתוך חצר המשכן, "מאחורי הקלעים". אבל מי שביקש בכל זאת 'להתקרב' ולהתבונן פנימה בעבודה המרוממת, 'התקרב' ל"קלעים" והתבונן דרכם: "משום דמעשה קליעה אפשר לעשות בנקבים גדולים ואפשר בנקבים קטנים, משום הכי פירש הכתוב שיהיו קלעים הנהוגים בחצר שמקפידים על הראיה דרך הנקבים, כך יהיו הקליעות כאן בנקבים קטנים שלא יראו מרחוק הנעשה בחצר, וכדאיתא (זבחים נט ב): "אפשר כהן עומד ועבודה בידו וכל העם רואין אותו?" (העמק דבר שם).

בדרך זו ניתן גם לבאר את המחלוקת בבריתא (דמלאכת המשכן): לדעת ר' יהודה "הקלעים" היו בגובה חמש אמות ולא הסתירו כלל את המשכן שגובהו היה עשר אמות. ואילו לדעת ר' יוסי גובה "הקלעים" היה של חמש עשרה אמה והן הסתירו את המשכן ואת המזבח. אולי נקודת המחלוקת ביניהם היא עד כמה יש ענין ש"הקלעים" יסתירו את העבודה ש"מאחורי הקלעים".

הפוסט לפני ומאחורי הקלעים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בעם ישראל אין אחידות דוגמטית. יש בו עושר של גישות, ועל כן יש בו קבוצות שונות זו מזו שלא פעם חולקות זו עם זו. ההיסטוריה של עם ישראל לאורך אלפי השנים מלמדת שאחד מנכסיו הקיומיים הוא יכולתו להתאחד, למרות היעדר אחידות, ולגלות ערבות הדדית.

המן העמלקי זיהה את חולשתו, באובדן אחדותו: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים וגו' וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וגו'. וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וגו'" (אסתר ג, ח). וביקש: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג).

כהתמודדות עם הגזירה מבקשת אסתר מכל העם, להתעלות מעל המחלוקות, להתכנס ולהתאחד: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים וגו'" (אסתר ד, טז), ולצאת למלחמת הגנה מתוך אחדות: "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם" (אסתר ט, טז). האחדות וניסי שמיים הביאו את הניצחון: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א). הניצחון הבליט את גדולתה של האומה בפני העולם כולו והשיבה לעם את האמון בעצמו.

מאז שיבת עמנו לארצו הוקם כוח המגן העברי. עם הקמת המדינה הושתתה עוצמתה בס"ד על היותה 'חברה מגויסת' שמיטב בניה, מכל המגזרים, מתגייסים להגנתה מול אויביה 'כתף אל כתף' ומוכנים למסור את נפשם על קיומה. במהלך השנים האחרונות היו שהטילו ספק האם לא התעייפנו, והאם עדיין אנחנו חברה מגויסת, ואיבדו אמון ביכולותיה ובעוצמתה.  חודשי המחאה, הפילוג והקריאה לסרבנות החריפו את סימני השאלה ויצרו משבר אמון בעוצמות וביכולות של העם.

היקפי ההתגייסות מרגע שפרצה המלחמה, הלכידות במהלכה, בלחימה המשותפת כתף אל כתף של חיילי המילואים והסדיר, וההישגים חסרי התקדים שהושגו במהלך המלחמה עד כה, השיבו את האמון בעוצמות הגלומות בעם, ואת הביטחון ביכולתנו להגיע בע"ה לסיום המלחמה בעזה ובזירה הצפונית בניצחון מוחלט.

במהלך השנים האחרונות היו שהטילו ספק: האם לא התעייפנו? האם עדיין אנחנו חברה מגויסת?

במקביל, עולה תביעה מרוב הציבור לשמר את ההצלחה והאחדות שנוצרו בלחימה גם בזירה האזרחית, הציבורית והפוליטית, מתוך אמון בעוצמה של העם.

פרשת 'כי תישא' פותחת במצוות נתינת 'מחצית השקל' בספירת העם: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַד' בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב). הספירה נקראת 'כי תישא', מלשון 'נשיאות' וחשיבות: "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב'כי תשא'" (בבא בתרא י ב). בכך משתקפת ההכרה בייחוד ובגדלות של עם ישראל: "אנו מוצאים במקומות הרבה שהקב"ה אמר למשה 'שאו את ראש בני ישראל', 'כי תשא את ראש', ולמה כן? אלא אמר הקב"ה למשה: משה, כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזו רוממה, שכאילו לי אתה רומם וכו'" (פסיקתא רבתי י).

בהמשך הפרשה 'חטא העגל' ועונשו: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ וגו'" (שמות לב, ז). הכתוב מדגיש את השינוי ביחס לעם ישראל, במילה 'עמך' במקום 'עמי': "'העם' אין כתיב כאן אלא 'עמך', אמר משה: ריבון העולם, מניין הם 'עמי'?!" (שמו"ר מב ו). "אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אין קורא אותם 'עמי'" (מדרש תנאים 117 תו"ש סא).

עם ישראל התכחש לייעודו, כ'עמו' של הקב"ה, ואיבד את זכות קיומו: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב י), באופן חסר תקנה. אולם, למרות החטא משה רבנו לא מאבד את אמונו בעם ישראל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ד' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ד' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" (שמות לב, יא) ומוסר את נפשו עליו: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). מתוך אמון ביכולתו לשוב לגדולתו שלפני החטא. מבוקשו עלה בידו: "אמר רשב"י לא זז משה מתפילה עד שקראן הקב"ה "עמי". שנאמר: 'ויינחם ד' על הרעה לעשות לעמו'" (יומא פו ב).

משה רבנו מבקש, מעתה, להשיב את האמון והייעוד לקדמותו, לנצח: "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לג, טז).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

הפוסט השבת האמון בעם ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בעבר הרחוק השיח התקיים פנים אל פנים, ועל לוחות המודעות (שלטי חוצות). מאז התפתחו העיתונות ואמצעי התקשורת, עבר הדיון לדפי העיתון ולשידור הציבורי, ובשנים האחרונות חלק ניכר ממנו עבר לרשתות החברתיות.

כל צד בוויכוח הציבורי מבקש להטות את הכף לדעתו. הדרך הראויה לעשות זאת היא לשכנע את הציבור. לעיתים מתנהל קמפיין לשם כך. אחת הדרכים להטות את הכף ולהשפיע על דעת הקהל היא להראות שרוב הציבור נוטה לדעתו.

אולם, יש ואחד מהצדדים מבקש להטות את הכף לדעתו גם כאשר רוב הציבור אינו בדעה זו. לעיתים הוא פועל לשם כך בדרכים מתוחכמות ומריץ קמפיין פרסומי כדי ליצור מצג שווא שעמדתו זו דעת הרוב. הקמפיין נעזר בשילוט חוצות מאסיבי על שלטי ענק, ובפרסום רחב היקף באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. הניסיון מלמד שקמפיינים כאלו מצליחים להשפיע על דעת הקהל גם אם לפעמים רק בצורה מוגבלת (כי יש רבים שיודעים לזהות שזה מלאכותי).

עלות קמפיין מסוג זה גבוהה מאוד. משמעות הדבר היא שלבעלי יכולת לגייס משאבים רבים להובלת קמפיין עשוי להיות יתרון ניכר בהשפעה על דעת הקהל. זוהי נקודת תורפה, משום שהמשמעות שלה היא שהיא מקנה לבעלי ההון יתרון בשליטה על דעת הקהל.

הרצון להשפיע, להכתיב ולשלוט מוביל לא פעם גם להובלת קמפיין חלול, ואף לשימוש במידע כוזב במטרה להשפיע על דעת הקהל. לפעמים לשם כך מפרסמים מידע תחת שם של גוף שאיננו קיים, או שימוש באמצעים לא לגיטימיים (כגון שימוש בשכול, במצג של סרבנות ועוד) או באמצעות הגחכת הדעה הנגדית, דליגיטימציה, בוז ואף יצירת שנאה. העבר מלמד שכל אלה יכולים להשפיע לטווחים קצרים, גם אם בצורה מרחיקת לכת.

היהדות מחנכת את האדם לפעול בעולם מתוך תודעה היסטורית. לא להסתכל רק על ההשפעה שיש לכל מעשה על ה'עכשיו' ועל הרגע

תורת ישראל מלמדת שה'אמת תיכון לעד' (משלי יב, יט) ואילו 'לשקר אין רגלים' וסופו של השקר להתגלות: "קושטא קאי, שיקרא לא קאי" ('האמת עומדת השקר לא', שבת קד א). מי ששיקר ייתפס בקלונו, ואם גם גרם נזק, עם ישראל יזכור אותו לדיראון עולם.

עם ישראל מטפח את הזיכרון ההיסטורי הציבורי לדורות רבים, את זכירת המאורעות המכוננים יציאת מצרים, מתן תורה, הקמת המשכן ועוד. להוקיר ולזכור את הדמויות שפעלו והשפיעו לטוב או למוטב ('שש זכירות') גם לאחר אלפי שנים. גם אם מדובר על אירועים שהשפיעו לשעה, ועל אחת כמה וכמה אם הייתה להם השפעה לעתיד. היהדות מחנכת את האדם לפעול בעולם מתוך תודעה היסטורית. לא להסתכל רק על ההשפעה שיש לכל מעשה על ה'עכשיו' ועל הרגע, אלא לבחון אותו גם בראייה עתידית. כי "יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה יז, א) ויש מי שמאבד את עולמו לנצח בשעה אחת.

בפרשתנו אנו קוראים על ההכנות לקראת האירוע המכונן של הקמת המשכן, על שבעת ימי המילואים, שבהם תרגלו את הקמת המשכן. למרות שהתורה מקמצת במילותיה ומתמקדת בעיקר בדברים שנחוצים לעתיד, בפרשתנו היא מרחיבה ומפרטת את הציווי על הקורבנות המיוחדים של ימי המילואים (וגם בפרשת צו), למרות שאלו קורבנות חד-פעמיים, לשעה ולא לדורות: "יצאו מילואים שאינם נוהגין לדורות" (סוכה מג א). "ויכולנו לומר שהכוונה במאמרים הללו שאין פרטי פרשת המילואים צריכים לנו, שאינם עתידין לחזור על השיעור ההוא והסדר ההוא. והיה די מכל הפרשה בכתוב (תצוה כח): "ומשחת אותם ומלאת את ידם וקדשת אותם וכהנו לי" (רמב"ן השגות סה"מ שורש ג).

שאלה דומה עולה בגמרא: "הרי פרשת המילואים וכו' הרי אינן עתידין לחזור! מעתה יעקרו אותן מן המשנה?! אלא כדי להודיעך וכו'" (ירושלמי שביעית א א). "אלא כדי להודיעך – מה שהיה בימים הראשונים ואע"פ שאין עתידין לחזור ואין בהן צורך לדורות האחרונים" (פני משה שם). יש חשיבות לאיזכורם גם אם הם לא מחייבים את הדורות הבאים, בגלל טיפוח הזיכרון ההיסטורי והתודעה של אירועים מכוננים, וכן: "כי העבר הוא מורה המובהק של ההווה והעתיד, ובכוחו לפתור בעיות מסובכות וקשיים מרובים להאיר לך הדרך אשר בה תלך ותשכיל" ('עלי תמר' שם).

המסר העיקרי של לימוד העבר והנצחתו ביהדות, הוא שלא נכון להעדיף הישג חלול בהווה על חשבון מה שייזכר ממנו אחר כך לדורות.

 מוקדש לע"נ אימי מורתי, מרת נחמה בת ר' מאיר הלוי ז"ל, שהשבוע מלאו שבע שנים לפטירתה.

הפוסט אמת נצחית מול קמפיין חלול קצר טווח הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כבר ביום הטבח התגייסו אזרחים מכל הארץ והמגזרים, (ומיהודה ושומרון) כדי להציל את תושבי הישובים המותקפים. מאז חווינו את עוצמת האחדות בקרב הלוחמים שהתגייסו ואת האחדות בעורף. האסון חולל שינוי בקרב חלק ניכר מהחברה הישראלית. בעקבותיו קמו מספר התארגנויות אזרחיות חוצות מגזרים, של מילואימניקים, משפחות שכולות, וארגונים חברתיים, שמבקשים לשמר את האחדות ובאמצעותה לרפא את השבר הגדול שנוצר כתוצאה מהטבח והמחדל הגדול שאיפשר אותו. ישנה הסכמה בין כולם שהאחדות היא כורח קיומי, ורק באמצעותה נצלח את כל האתגרים הקשים שעומדים בפנינו. אחרי הכל ברוב הדברים ישנה ביננו הסכמה (80% מהחברה מסכימים על 80% מהנושאים). אין בכך התעלמות ממחלוקות עקרוניות שקיימות בתחום המדיני, בתחומי דת ומדינה ומערכת המשפט. אין כל כוונה לטשטש אותן. אולם ישנו רצון משותף לעשות כל שניתן כדי ליישב את המחלוקות בהסכמה ולא בצורה כוחנית. מאידך גיסא אנשי המחאה חדשו את פעילותם שמאיימת להחזיר אותנו, ל"ע, לפילוג של הימים שלפני המלחמה.

צריך למסד את ההליך של משאל עם בנושאים מוגדרים ספורים, שלא ניתן להגיע בהם להסכמות. משאל עם בעניינם יקהה את המתחים ואת החשש

כבר בתחילתה של המחלוקת הציבורית על הרפורמה המשפטית, הצענו לקיים הליך של 'משאל עם" בו יביע העם את דעתו בצורה דמוקרטית על החוקים שבמחלוקת. לאחר שהעם יביע את דעתו לא יהיה ניתן יותר לטעון בשם העם דברים הפוכים (יש כבר 'חוק משאל עם' בספר החוקים, במקרה של כוונה למסור חבלי מולדת ל"ע). היתה לכך התנגדות עיקשת ע"י אלה שטענו ש'משאל העם' היה כבר בבחירות, ובדמוקרטיה יש לכבד את תוצאותיהן. התוצאות הסופיות לכך ידועות.

כלקח, צריך למסד את ההליך של 'משאל עם' בנושאים מוגדרים, ספורים, שעלולים להיוותר במחלוקת. אם לא יצליחו להגיע בהם להסכמות, יפנו לציבור וישאלו את דעתו. בכך נקהה את המתחים ואת החשש ונאפשר לכל הצדדים לממש את האחדות בביטחון ובאמון, ממילא ברוב הדברים אנחנו מסכימים ביננו.

פרשת תרומה פותחת רצף של פרשיות העוסקות בבניין המשכן, ה"פרוייקט הלאומי הראשון" שנועד להשראת השכינה, לעיצוב ייחודי של הזהות היהודית, ולאחד את כל השבטים. בשל כך מחנה ישראל נבנה כשהמשכן במרכזו.

הפרשה פותחת בצווי לקחת מכולם תרומה לבניין המשכן: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"  (שמות כה ב). הדגש בפסוק הוא על 'מאת כל איש'. עפ"י הזוהר מלכתחילה היתה הכוונה שכל עם ישראל על כל שבטיו יהיו שותפים בבניין המשכן. רק בדרך זו הוא יהיה של הכלל וייצג את הקולקטיב השלם של עם ישראל: "וּבֹא רְאֵה מַה כָּתוּב בָּרִאשׁוֹנָה (שמות כה) מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְהַכְלִיל אֶת כֻּלָּם, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן מִכָּל הַצְּדָדִים, בְּמֹחַ וּקְלִפָּה" (תרגום הזוהר ח"ב קצה א, ושם, לאחר חטא העגל שהובל ע"י ה'ערב רב' נצטוו בפרשת ויקהל ל"כל עדת ישראל" – שרק עם ישראל יהיה שותף למשכן).

מי שנבחר להוביל את בנית המשכן היה בצלאל. מדרך בחירתו למדו חכמים שבחירת ההנהגה צריכה להיעשות ע"י 'משאל עם' – בפניה אל העם כדי לבקש את הסכמתו: "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: "רְאוּ קָרָא ד' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן" (ברכות נה א).

עקרון זה נפסק להלכה גם לגבי מינוי הדיינים, (ברמ"א חו"מ סי' ג' סע' ד'. ובפתחי תשובה שם ס"ק ח), ומינוי רבנים (שו"ת חת"ס חו"מ סי' יט).

לדעת אברבנאל, בהקדמתו לספר שופטים, גם מינוי המלך תלוי בהסכמת העם: "ואמנם במלכים הדבר מבואר שאין מושחים אותם כי אם בי"ד הגדול והנביא, ומלבד זה היו העם ממליכים אותם, ושני הדברים זכרה התורה ואמרה שום תשים עליך מלך, הנה שימת המלך היא הקמתו מן העם, והבחירה האלוקית היתה ע"י הנביא באמצעות המשיחה". כך גם לגבי מנויים נוספים, נשיא בית הדין הגדול, ושבעת טובי העיר (ירושלמי מגילה ג ב).

אם ב'משאל עם' ניתן לקבוע מי יהיו מקבלי ההחלטות, אין ספק שניתן לקבוע גם את ההחלטות עצמן.

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

הפוסט משאל עם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מדינת ישראל מגויסת למשימת החזרתם מהיום הראשון למלחמה. טובי המוחות עוסקים באיסוף מידע, בחיפוש דרכים להחזרתם, ובפעולה בזירה הבינלאומית לגיוס המנהיגות הבינלאומית שתפעיל לחץ לשחררם. כוחות צה"ל בשטח עושים כל שלאל ידם כדי לאתרם, ומנהלים את הלחימה המורכבת ממילא, באופן שתמנע פגיעה בהם – בלחימה שמעל פני הקרקע ומתחת לפני הקרקע.

אויבינו המרים, חסרי צלם אנוש, חטפו אותם באכזריות בשבת שמחת תורה, כחלק מתוכנית אסטרטגית שלהם. החטיפות הן 'נשק' אסטרטגי שבו הם משתמשים כבר עשרות בשנים. הם מכירים אותנו ואת מוסריותנו, את רגישותנו לחיי אדם ואת הסולידריות הלאומית שלנו. עבורם אין מדובר ביתרון אלא בנקודת תורפה, שניתן לנצלה כדי להעמיד אותנו בדילמה מפלצתית, כקלף מיקוח וכ'תעודת ביטוח' שימנעו מאיתנו להכריע את המלחמה, לגבות מהם מחיר כבד על הטבח המפלצתי שביצעו ולהשיב את ההרתעה.

המטרה העליונה המשותפת של אויבינו הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, היא השמדתנו: "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פג, ה). בהתאם לכך, הם מנהלים כעת את ה'משא ומתן' בתחכום רב, תוך ניהול מלחמה פסיכולוגית מורטת עצבים.

כל מי שמשתעשע באפשרויות אחרות ב'משא ומתן', מזלזל בחמאס ומשלה את עצמו

הדרישה העיקרית שלהם היא שהחזרת החטופים "עכשיו" תהיה מותנית בהפסקה מוחלטת של המלחמה, בנסיגה מעזה, ובשחרור כל המחבלים שטבחו, אנסו ושרפו. בכניעה שלנו שתאפשר להם להכריז ניצחון. חלומם לשחזר את ניצחונו של צלאח א-דין, שהביס את הצלבנים במאה ה-12. כל מי שמשתעשע באפשרויות אחרות ב'משא ומתן' מזלזל בהם (זלזול שהיה כנראה אחת מהסיבות למחדל בשמחת תורה) ומשלה את עצמו.

זהו מחיר שאסור לנו לשלם! גם אם הוא יחזיר לנו חלק מהחטופים היקרים עכשיו, הוא יסכן רבים אחרים שכמותם בעתיד. מניסיוננו למדנו שכניעה לתכתיביהם עודדו חטיפות נוספות בכל חלקי הארץ ובעולם. המחבלים ששוחררו בעסקאות אלה, רצחו עוד מאות. כניעה שלנו לחמאס תהווה הוכחה לחולשתנו ותחזק את המוטיבציה של שאר אויבינו מסביב לנסות להשמידנו. חייבים לעשות כל הניתן כדי למנוע זאת, וכדי לצרוב בהם את התודעה שכל ניסיון שכזה בעתיד יעלה להם במחיר כואב במיוחד.

בימים אלה צה"ל משלים את כיבוש חאן יונס, תוך לחימה הרואית של חיילנו בחירוף נפש. במקביל, כבר הודיע שר הביטחון שצה"ל נערך לכיבוש רפיח. הטבעת הולכת ומתהדקת סביב מנהיגיהם. זאת כנראה גם הערובה הבטוחה היחידה להשבת החטופים הביתה, גם אם זה ייקח עוד זמן ולא יקרה "עכשיו ומייד".

בסיומה של פרשת משפטים עוסקת התורה במלחמת כיבוש הארץ: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג, כ). כבר אז היה ברור שהמלחמה על הארץ תהיה מדורגת וממושכת. היא לא תושלם עכשיו, בבת אחת: "לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, וגו'. מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שם כט-ל).

עפ"י הזוהר, זהו עיקרון יסוד. רבים מהדברים אינם ניתנים להשגה מיידית כאן ועכשיו, אלא כתהליך מדורג, והסבלנות משתלמת: "בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אוֹתָם וְיוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת, אָז יִפְתַּח לָהֶם פֶּתַח שֶׁל אוֹר [שהוא] דַּקִּיק קָטָן, וְאַחַר כָּךְ פֶּתַח אַחֵר שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְתַּח לָהֶם שְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים פְּתוּחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. וכו'. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְלַצַּדִּיקִים שֶׁבָּהֶם, כָּךְ כֻּלָּם וְלֹא בִּזְמַן אֶחָד. וכו'. כָּךָ הֵם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךְ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגוֹ'. וְכֵן לְמִי שֶׁהוּא בָּא לְהֵרָפֵא, אֵינוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק" (תרגום זוהר ח"א קע א).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים

הפוסט ה'עכשיו' שבא על חשבון העתיד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.