הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בחברה דמוקרטית הזירה הציבורית היא המקום שבו מתקיים הדיון הציבורי. בה מתלבנות הסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. זהו המקום שבו מובעות הדעות ומתקיימים הוויכוחים בין בעלי הדעות השונות. חברה דמוקרטית צריכה לתת לכל דעה הזדמנות שוויונית להביע את עצמה ולהשפיע על דעת הקהל. הדעות השונות משוקפות אחר כך על ידי נציגי הציבור הנבחרים – בחוקים הנקבעים בבית המחוקקים ובהחלטות המתקבלות בממשלה.
בעבר הרחוק השיח התקיים פנים אל פנים, ועל לוחות המודעות (שלטי חוצות). מאז התפתחו העיתונות ואמצעי התקשורת, עבר הדיון לדפי העיתון ולשידור הציבורי, ובשנים האחרונות חלק ניכר ממנו עבר לרשתות החברתיות.
כל צד בוויכוח הציבורי מבקש להטות את הכף לדעתו. הדרך הראויה לעשות זאת היא לשכנע את הציבור. לעיתים מתנהל קמפיין לשם כך. אחת הדרכים להטות את הכף ולהשפיע על דעת הקהל היא להראות שרוב הציבור נוטה לדעתו.
אולם, יש ואחד מהצדדים מבקש להטות את הכף לדעתו גם כאשר רוב הציבור אינו בדעה זו. לעיתים הוא פועל לשם כך בדרכים מתוחכמות ומריץ קמפיין פרסומי כדי ליצור מצג שווא שעמדתו זו דעת הרוב. הקמפיין נעזר בשילוט חוצות מאסיבי על שלטי ענק, ובפרסום רחב היקף באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. הניסיון מלמד שקמפיינים כאלו מצליחים להשפיע על דעת הקהל גם אם לפעמים רק בצורה מוגבלת (כי יש רבים שיודעים לזהות שזה מלאכותי).
עלות קמפיין מסוג זה גבוהה מאוד. משמעות הדבר היא שלבעלי יכולת לגייס משאבים רבים להובלת קמפיין עשוי להיות יתרון ניכר בהשפעה על דעת הקהל. זוהי נקודת תורפה, משום שהמשמעות שלה היא שהיא מקנה לבעלי ההון יתרון בשליטה על דעת הקהל.
הרצון להשפיע, להכתיב ולשלוט מוביל לא פעם גם להובלת קמפיין חלול, ואף לשימוש במידע כוזב במטרה להשפיע על דעת הקהל. לפעמים לשם כך מפרסמים מידע תחת שם של גוף שאיננו קיים, או שימוש באמצעים לא לגיטימיים (כגון שימוש בשכול, במצג של סרבנות ועוד) או באמצעות הגחכת הדעה הנגדית, דליגיטימציה, בוז ואף יצירת שנאה. העבר מלמד שכל אלה יכולים להשפיע לטווחים קצרים, גם אם בצורה מרחיקת לכת.
היהדות מחנכת את האדם לפעול בעולם מתוך תודעה היסטורית. לא להסתכל רק על ההשפעה שיש לכל מעשה על ה'עכשיו' ועל הרגע
תורת ישראל מלמדת שה'אמת תיכון לעד' (משלי יב, יט) ואילו 'לשקר אין רגלים' וסופו של השקר להתגלות: "קושטא קאי, שיקרא לא קאי" ('האמת עומדת השקר לא', שבת קד א). מי ששיקר ייתפס בקלונו, ואם גם גרם נזק, עם ישראל יזכור אותו לדיראון עולם.
עם ישראל מטפח את הזיכרון ההיסטורי הציבורי לדורות רבים, את זכירת המאורעות המכוננים יציאת מצרים, מתן תורה, הקמת המשכן ועוד. להוקיר ולזכור את הדמויות שפעלו והשפיעו לטוב או למוטב ('שש זכירות') גם לאחר אלפי שנים. גם אם מדובר על אירועים שהשפיעו לשעה, ועל אחת כמה וכמה אם הייתה להם השפעה לעתיד. היהדות מחנכת את האדם לפעול בעולם מתוך תודעה היסטורית. לא להסתכל רק על ההשפעה שיש לכל מעשה על ה'עכשיו' ועל הרגע, אלא לבחון אותו גם בראייה עתידית. כי "יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה יז, א) ויש מי שמאבד את עולמו לנצח בשעה אחת.
בפרשתנו אנו קוראים על ההכנות לקראת האירוע המכונן של הקמת המשכן, על שבעת ימי המילואים, שבהם תרגלו את הקמת המשכן. למרות שהתורה מקמצת במילותיה ומתמקדת בעיקר בדברים שנחוצים לעתיד, בפרשתנו היא מרחיבה ומפרטת את הציווי על הקורבנות המיוחדים של ימי המילואים (וגם בפרשת צו), למרות שאלו קורבנות חד-פעמיים, לשעה ולא לדורות: "יצאו מילואים שאינם נוהגין לדורות" (סוכה מג א). "ויכולנו לומר שהכוונה במאמרים הללו שאין פרטי פרשת המילואים צריכים לנו, שאינם עתידין לחזור על השיעור ההוא והסדר ההוא. והיה די מכל הפרשה בכתוב (תצוה כח): "ומשחת אותם ומלאת את ידם וקדשת אותם וכהנו לי" (רמב"ן השגות סה"מ שורש ג).
שאלה דומה עולה בגמרא: "הרי פרשת המילואים וכו' הרי אינן עתידין לחזור! מעתה יעקרו אותן מן המשנה?! אלא כדי להודיעך וכו'" (ירושלמי שביעית א א). "אלא כדי להודיעך – מה שהיה בימים הראשונים ואע"פ שאין עתידין לחזור ואין בהן צורך לדורות האחרונים" (פני משה שם). יש חשיבות לאיזכורם גם אם הם לא מחייבים את הדורות הבאים, בגלל טיפוח הזיכרון ההיסטורי והתודעה של אירועים מכוננים, וכן: "כי העבר הוא מורה המובהק של ההווה והעתיד, ובכוחו לפתור בעיות מסובכות וקשיים מרובים להאיר לך הדרך אשר בה תלך ותשכיל" ('עלי תמר' שם).
המסר העיקרי של לימוד העבר והנצחתו ביהדות, הוא שלא נכון להעדיף הישג חלול בהווה על חשבון מה שייזכר ממנו אחר כך לדורות.
מוקדש לע"נ אימי מורתי, מרת נחמה בת ר' מאיר הלוי ז"ל, שהשבוע מלאו שבע שנים לפטירתה.
