אנטישמיות ושנאת ישראל היא תופעה ייחודית. אין לה אח ורע ביחס בין העמים. היא אינה דומה לתופעת "שנאת האחר" והזר. זוהי משטמה מהותית נגד העם היהודי באשר הוא, לעצם קיומו כעם במשפחת העמים, בעל דת ותרבות מיוחדות. עם קטן המגיע להישגים ייחודיים ומשפיע בצורה לא כוחנית על תרבות העולם. בשונה מעמים אחרים, הוא מצליח לשרוד למרות כל הניסיונות לכלותו.
תופעת האנטישמיות השפיעה על ההיסטוריה של העם היהודי יותר מכל גורם אנושי אחר. האינדוקטרינציה האנטישמית יצרה דמוניזציה ליהודים, והאשימה אותם בכל הדברים הרעים שקרו. היא יצרה דלגיטימציה לזכות הקיום של העם היהודי, והצדקת פגיעה בו עד כדי השמדתו, כפי שהיה בשואה הנוראה.
רבים ניסו להבין את שורשי התופעה בהיגיון אנושי. ניסו לתת לה הסבר פסיכולוגי וסוציולוגי, והעלו חרס בידם. במהלך הגלות היו היהודים חסרי אונים אל מול גילויי האנטישמיות. היו שחששו להפנות אצבע מאשימה כלפי המניע האנטישמי כשלעצמו והעדיפו להאשים את התנהלות היהודים כמי שהביאו אותה על עצמם. היו שהאמינו שיורידו את מפלס האנטישמיות אם ינסו למצוא חן ולרצות. אחרים האמינו שדווקא טשטוש סממני זהות יהודיים או אימוץ התרבות המקומית ישיגו את המטרה, והתבדו.
התנועה הציונית סברה שהוצאת היהודים מהגלות והקמת מדינה יהודית, יקטינו את החיכוך, יבטלו את האנטישמיות ויגנו על היהודים מפניה. ב"ה זכינו לנס הקמת מדינת ישראל, אולם האנטישמיות קיימת ומתעצמת, ולבשה צורה מודרנית עדכנית, משנאת היהודים לשנאת ישראל ול-BDS.
הטבח והאונס האנטישמי האכזרי בשבת שמחת תורה, לימדו את מי שעדיין היה זקוק לכך שהסכסוך עם אויבנו הערבים, אינו רק טריטוריאלי אלא הוא מונע מאנטישמיות ששואפת להשמידנו. אלו הם גם כוונותיה של איראן הקונבנציונאלית והגרעינית. האנטישמיות העולמית מנסה גם לתמוך באויבנו בעזה ולראות בהם כ'מוצב קדמי' שלה.
גם ביחס לסכסוך זה אנו מזהים את אותן תגובות של 'האשמת הקורבן', ומגמות של הכלה וריצוי מתוך אשליה שיקטינו את היקף התופעה. ב"ה, מאז הקמת המדינה יש באפשרותנו להגן על עצמנו מפני ניסיונות פגיעה פיזית המונעים ממניעים אנטישמיים.
'שבת זכור' הוא מעין יום זיכרון לאומי, וראוי לעיין בו בשורשיה ההיסטוריים של התופעה האנטישמית ובהשלכותיה. אנו קוראים בתורה על הציווי לזכור את הפגיעה הקשה של עמלק בעם ישראל, סמוך לעלייתו כעם על במת ההיסטוריה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם! אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וגו'" (דברים כה, יח). עמלק הגיע ממרחק כדי להשמידו וללא כל סיבה. ללא סכסוך קודם, לא טריטוריאלי, לא כלכלי, ולא איום ביטחוני. הייתה לו התנגדות אנטישמית, עקרונית, לקיום עם ישראל עלי אדמות, בגלל ייחודו. את זה צריך לזכור ולהזכיר כלקח לדורות, ולא להשלות את עצמנו.
מצוות הזיכרון היא התשתית למלחמה עם עמלק: "לזכור מה שעשה לנו עמלק וכו', ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו וכו'. עד שלא תשכח המצווה ולא תיחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן" (רמב"ם עשה קפט).
ב"ה זכינו לנס הקמת מדינת ישראל, אולם האנטישמיות קיימת ומתעצמת ולבשה צורה מודרנית עדכנית, משנאת היהודים לשנאת ישראל ול-BDS
המלחמה בעמלק היא עונש על מעשיו ונועדה להרתיע אויבים פוטנציאליים: "כי הכוונה האלקית היתה בזה ללקיחת הנקמה ממה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים אשר זנב בהם כל הנחשלים אחריהם למען ייראו הבאים מעשות כדבר הרע הזה" (רלב"ג שמו"א טו, ו).
המלחמה בעמלק היא נדבך חיוני בביטחון הלאומי ובהרתעה של הממלכה מראשיתה, ומיועדת להיות המצווה הראשונה של מלך בישראל: "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ ב). "להכי נקט שלש הללו שהן תלויות זו בזו לעשותן כסדרן" (רש"י שם).
ההפטרה היא על החמצת ההזדמנות ההיסטורית למחיית עמלק וליצירת הרתעה, בתחילת מלכותו של שאול, המלך הראשון: "כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וגו'" (שמו"א טו ב).
אולם שאול אינו ממלא אותה בשלמותה, ומשאיר בחיים את המלך העמלקי: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וגו'" (שם פס' ט). זהו כשל מנהיגותי מלכותי ולא כשל אישי, ולכן בשונה מדוד, לא התאפשר לו לחזור בתשובה ונשללה ממנו המלכות: "כי חטא שאול היה בעניני המלוכה וחטא דוד לא היה בענין המלוכה, וכו'. דוד חטא באשר הוא אדם לא באשר הוא מלך, ושאול חטא במצווה שנצטווה בה מצד מלכותו, לכן היה הדין שתילקח המלכות ממנו" (מלבי"ם שמו"א טו).
זכור, אל תשכח! זיכרון עם משמעויות לעתיד, לנצח!