הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)הרמטכ"ל הנחה את הצבא להתחיל בתחקיר ובהפקת לקחים מהמלחמה, כדי שישמשו לקראת אפשרות של מלחמה בעצימות גבוהה בצפון. בכך הוא החזיר את כולנו באחת מעיסוק מלא במלחמה הנוכחית לאסון ולמחדל שקרה בשבת שמחת תורה, ובשאלות הגדולות שהוא מעלה. במסגרת מאמר קצר לא נוכל להקיף את כל השאלות. מה גם שיש שאלות שלא נוכל לדון בהן עד אשר יסתיים התחקיר ויתבררו כל העובדות לאשורן. אנו מבקשים להתמקד כאן רק באחת מהשאלות שעולות בציבור, שיש להפיק ממנה לקחים חשובים מאד להמשך – לכל מגוון האתגרים הביטחוניים שעשויים לעמוד בפנינו. ככל שנוקפים הימים מתגלים עוד ועוד סימנים שהיו להתארגנות של חמאס לצאת להתקפה נרחבת ולכיבוש ישובים ומוצבי צה"ל. חלקם סימנים גלויים לעין כל של התכוננות למלחמה על מודלים גלויים של הישובים, של תרגול פריצות בגדר, על הצהרות של מנהיגיהם בתקשורת ועוד. וחלקם נקלטו ע"י מערכות המודיעין המשוכללות של צה"ל. התוכנית כולה נחשפה ע"י גורמי המודיעין באוגדה שעל פי הפרסומים בתקשורת הוצגה במצגת 'חומת יריחו' לדרגים הבכירים של אמ"ן, (שבחרו להתייחס אליה בביטול). כיצד הופתענו?! כיצד קרה שהמערכת התעלמה מהן ולא נערכה בזמן כדי לסכל את ההתקפה? וכל זה כאשר אנו מציינים חמישים שנים למחדל ולהפתעה של מלחמת יום הכיפורים.
יש שתולים זאת ב'קונספציה' שהיתה נחלת רבים מאד מהמערכת הבטחונית והמדינית ש'החמאס מורתע', והוא בסה"כ רוצה שקט ופרנסה לתושבי הרצועה. והערכת חסר ליכולת המבצעית שלו – שאין לו את היכולת המבצעית להוציא את התוכניות הראוותניות שלו לפועל.
אולם, כנראה יש לכך סיבה נוספת. קשה מאד לדמיין תרחישים צבאיים טרם שהתרחשו, להמחיש את האיום הצפוי מהם, ולהעריך את מידת הסיכון שיגרם מהם (לכן צבאות רבים נשאבים להיערך למלחמה שהיתה ולא מצליחים להיערך למלחמה שתבוא). קושי זה גדל כאשר מדובר על אנשי צבא שמתמחים בעשיה מבצעית אופרטיבית ובשיקול דעת המתבסס על מציאות קיימת, או על נסיונם מהעבר. הם מתקשים לדמיין ולהמחיש את האיום ואת מידת הסיכון כאשר מדובר על תרחיש עתידי. במצב שכזה חשוב להכיר בצורה בלתי אמצעית את התרבות של האוייב, את דרכי החשיבה שלו, ואת דפוסי הפעולה שלו, ובאמצעותם להעריך מהי מידת הסכנה הנשקפת ממנו.
זה קשה מאד כאשר קיים פער תרבותי מובנה ביננו לבין האוייב. יש בתוכנו לא מעט מפקדים ומובילי מדיניות שתפיסתם הנפשית הבסיסית היא שאיפה לערכיות; לטוב, צדק וחרות, וקשה להם לקבל שיש תרבות של רוע ושנאה, ששואפת להרג ולרצחנות ברברית ללא עכבות. שבמקום להשקיע את משאביה כדי לבנות מדינה שתשרת את רווחת תושביה, היא משקיעה את מירב משאביה כדי לבנות מדינה שהיא למעשה בסיס צבאי, מעל לקרקע ובתת קרקע, שנועד להשמיד את המדינה השכנה שלה. לכן קשה היה להם להעריך שהיא תוליד עוצמה ומסוגלות להתפרצות של רוע ורצחנות מעין זו. אמנם אנו מכירים מקרים כאלה מהעבר אבל תכונת הנפש הנגדית מתקשה לקבל ולהחשיב זאת כדרך פעולה אפשרית צפויה.
הטרגדיה שבמות שני בני אהרון המחישה את גדולת העבודה במשכן ואת חומרתה, כמטבע בעל שני צדדים
להבדיל בין הטוב לרע ובין האור לחושך אנו מוצאים את הקושי להעריך מראש את מידת הסיכון גם בעולמות הקודש, והצורך בהמחשתו.
סוף פרשת צו – ותחילת פרשת שמיני מהוים יחידה אחת שעוסקת בסיום תהליך בנית המשכן, בהכנות לעבודת המשכן בשבעת ימי המילואים והשראת השכינה.
בסוף פרשת צו מפורטת ההתנהלות הנדרשת בשבעת ימי המילואים, שבהם המשכן היה ב'הרצה' וחנוכה. בהם הכהנים תורגלו בעבודה המדויקת שנדרשת במשכן ובהקרבת הקרבנות, ובבנין מהיר של המשכן, לקראת התחלת העבודה ביום השמיני. כפי חשיבות וגודל עבודת הקודש במשכן כך נדרשת הקפדה על הדייקנות בעבודה ובכל פרטיה.
בתחילת פרשת שמיני מתארת התורה את ההתנהלות ביום השמיני לימי המילואים, ובכלל זה את השיא, את המעמד המרומם והמשמח של ירידת האש, המבטא את הופעת השכינה האלוקית במשכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד ד' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט כד).
ביום זה גם אירעה טרגדיה משברית, במות שני בני אהרון נדב ואביהו: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ד'" (ויקרא י ב). השניים נחשבו 'קדושים' וקרובים לקב"ה באופן מיוחד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (שם).
חז"ל דנו בשאלה מה היתה הסיבה למיתתם? ('תחקיר') והעלו מספר אפשרויות. המכנה המשותף ביניהן היה שהיתה חריגה מהדרך המדויקת שבה היה עליהם להתנהל בעבודת המשכן, והיא באה מתוך השתוקקות לקירבה לקודש, ללא גבולות.
הטרגדיה שבמות שני בני אהרון המחישה את גדולת העבודה במשכן וחומרתה. כמטבע בעלת שני צדדים. מצד אחד ההקפדה הנדרשת על הדייקנות בעבודה, שתעשה בחרדת קודש, ואת גבולות ההתקרבות, ומצד שני היא ממחישה את החומרה והסכנה של אי ההקפדה עליהם, שבמקרי קיצון זה עלול להביא למותם של הכוהנים (עי' הקדמת ר' בחיי לפרשתנו). על כן "ביום שאחרי", בתחילת פרשת 'אחרי מות' (ויקרא טז), קושרת התורה את ההנחיות המדוקדקות של עבודת המשכן ביום הכיפורים והכניסה ל'קודש הקודשים', למיתת שני בני אהרון: "משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב! בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני! זה זרזו יותר מן הראשון! לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון" (רש"י ויקרא טז א). כהקדמה לצווי על ההנחיות המדוקדקות של העבודה במשכן מצביעה התורה על חומרת התוצאות שנגרמו כתוצאה מאי הקפדה על ההנחיות המדוקדקות. כדי להביא את הכוהנים להקפיד עליהם.
