בן 73, גר בתל אביב, בעלים ומנכ"ל 'שחם אריכא' בעבר וכיום יו"ר דירקטוריון בית החולים השיקומי רעות תל אביב

הילדות בתל אביב

ילדות מאושרת ברחוב סלמה של תל אביב הישנה. גרנו בדירת שלושה חדרים – תשעה ילדים להורים קשי יום, שלא נתנו להרגיש את המחסור. הרחוב, שלא היה סלול אז, שימש מגרש המשחקים שלנו ובו פיתחנו יצירתיות עם הרבה הומור. עד היום, לאחיי ואחיותיי ולי יש זיכרונות טובים מילדותנו.

איך הגעתי לרעות?

אשתי המנוחה, פרח, התנדבה ועבדה שנים רבות בגיוס תרומות לארגון, ודרכה הכרתי את רוח רעות שנגעה לליבי. לפני 15 שנה – לאחר פטירתה – הצטרפתי לוועד המנהל, ולפני 5 שנים מוניתי ליו"ר הדירקטוריון. תמיד ידעתי שיבוא יום ובו אשתלב באופן כלשהו בפעילות שיקום וחסד. זו הייתה דרכה של אמי, שולמית, שנהגה לארח ולהאכיל ניצולי שואה בביתנו.

רעות

זו פעילות של נשים שבזמן מלחמת העולם השנייה ביקשו לקלוט פליטים ועולים מאירופה ולספק להם ארוחות, עבודה וחינוך. הן הקימו עמותה, ובאמצעותה ארגנו גם דיור מוגן. במהלך השנים גדלה העמותה והתאפשר לבנות בית חולים שיקומי, שכיום הוא הגדול בארץ לשיקום וגריאטריה, בנוסף לשלושה בתי דיור לאוכלוסייה הדתית בתל אביב ובירושלים.

דיור מוגן לציבור הדתי לאומי

בית שלום, בית גני ברויאר בתל אביב, ובית ברט בירושלים, מותאם לצרכים המיוחדים התרבותיים והדתיים של הדתי הלאומי, כולל שיעורי תורה קבועים של הרב ירון ניסנהולץ, רב העמותה. רוח רעות היא ערכים של חמלה, אופטימיות, דבקות בטוב וחתירה למצוינות. רוח זו מובילה אותנו בעשייה מאז ומתמיד, ובאמצעות הדיור הציבורי-קהילתי קשישים מקבלים מענה לאתגרים שמציבה העלייה בתוחלת החיים בישראל.

בית החולים השיקומי

מאז הקמתו של בית החולים השיקומי רעות תל אביב, בתחילת שנות השישים, הוא מוביל את תחום השיקום והגריאטריה בישראל ומעניק מדי שנה טיפול מקצועי ואיכותי לאלפי מטופלים מכל רחבי הארץ. בסיוע מחלקת המחקר והפיתוח שלנו, אנחנו מובילים בחדשנות טכנולוגית שמאפשרת טיפול איכותי, ובעזרת ההון האנושי המצוין שמקפיד גם על ההיבטים הנפשיים והסוציאליים אנחנו נמצאים כבר שנים בחזית הרפואה בישראל, ברוח רעות – רוח המשלבת חמלה ומקצועיות.

התארכות תוחלת החיים

בתוך 20 שנה תוכפל האוכלוסייה בישראל בגילאי 65 ומעלה. יש היום פתרונות – כמו דיור מוגן ומטפלים זרים – אך אף אחד מפתרונות אלו לא מספקים את הרוח שאנחנו דוגלים בה: איכות חיים גבוהה לצד חיי קהילה תוססים ותחושת ערך ומשמעות. בית החולים השיקומי החדש שאנחנו מתעתדים לבנות בתל אביב מתוכנן עם בניין נוסף לדיור קהילתי איכותי שבו יוכלו דייריו לנצל גם את מתקניו השיקומיים. אנחנו נמשיך לדאוג לדיירינו כמו שמייסדות העמותה נהגו.

מלחמת חרבות ברזל

טראומה לאומית. בבוקר החג הבנו, עידו שריר מנכ"ל העמותה ואני, שכמות הטילים שנשלחה לתל אביב חריגה. מייד קפצנו לבית החולים ובדקנו את כל החולים והצוותים במחלקות. לשמחתנו, המוטיבציה ותחושת האחריות של הצוותים היו גבוהות – מה שהעניק תחושות אמון וביטחון של המאושפזים. משם המשכנו לבדוק את דיירי הדיור המוגן והקהילתי, וגם שם מצאנו צוות חזק. זה אחד הרגעים שהבנתי שאנחנו עושים משהו נכון.

הפרויקט החדש בתל אביב

וואו, זה הולך להיות מרשים! בשטח של 16 דונם, בסמוך לשדה דב (לשעבר), אנחנו נקים בית חולים אולטרה-חדיש עם אלפי מטרים מרובעים של מחלקות שיקום למבוגרים, אלפים נוספים של מחלקות שיקום נשימתי ושיקום ילדים, אלפי מטרים מרובעים של מרפאות ומעבדות, בריכה שיקומית ומכון מחקר ופיתוח. בית החולים מסונף לפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א, ובאמצעותו נכשיר מתמחים ברפואת שיקום, בגריאטריה ובשיכוך כאב.

עונג השבת שלי

זה משפחה. אני אוהב לשבת במרכזו של שולחן השבת – ארוך ככל שניתן – ולשהות במחיצתם של ילדיי, נכדיי וניניי. עם נישואיי השניים לרותי פרום גדלה משפחתי, וכך ילדיה וילדיי ממלאים את ביתנו בשיח, בצחוק ובהמון אהבה.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: עמי אריכא הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בן 40, נשוי + 6 ילדים. תושב כרמי צור שבגוש עציון, מנכ"ל מפלגת "הציונות הדתית"

הילדות בקריית משה

גרנו בילדותי מספר שנים בכפר הרא"ה כשאבא שלי לימד שם בישיבה. ילדות קסומה בין בתי הכפר ומסדרונות הישיבה של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרב אברהם צוקרמן זצ"ל. לאחר מכן, עברנו לירושלים לשנים מאושרות בשכונת קריית משה. הרבה חברים וכדורגל, תנועת נוער ומאפיית אנג'ל. תפילות הימים הנוראים בישיבת "מרכז הרב" יחד עם אבא וליד ראש הישיבה ר' אברום שפירא חקוקות בזיכרוני.

גוש עציון

אחרי ששירה ואני התחתנו קבענו באזור המדהים הזה את ביתנו, בין עיר הקודש לקברי האבות שבחברון. זכיתי להיות מספר שנים חבר מליאת גוש עציון ולראות כיצד הגוש מתפתח וגדל. 76 שנה אחרי שרחל דורון – מלוחמות גוש עציון – הודיעה בקשר את ההודעה ההיסטורית "מלכה נפלה", שסימנה את נפילת הגוש בידי האויב במהלך מלחמת העצמאות, המלכה קמה והגאולה מתגשמת מול עינינו.

"אבוקת אור"

אחי הגדול אריאל ז"ל נולד עם מוגבלות קשה – הוא לא ראה, לא הלך ולא דיבר. אמא ואבא גידלו אותו במסירות ובאהבה רבה. כשגדל, אמא הקימה עבורו ועבור חבריו מסגרת מיוחדת של דירות בקהילה ומרכז יום תעסוקתי שנקרא "אבוקת אור". אריאל נפטר לפני מספר שנים. אנחנו נשארנו עם געגוע עצום, אבל עם שיעור גדול על אמונה, קבלת השונה וערכה של נשמה מיוחדת.

מלחמת "חרבות ברזל"

יצאתי מהבית בשמחת תורה והגעתי עם חבריי הלוחמים הצנחנים לכבישי העוטף ולכפר עזה. נלחמנו שם וחילצנו תושבים. לאחר מכן הספקנו לעלות לצפון הארץ, ובחודשיים האחרונים לחמנו בחאן יונס כחלק מהתמרון של אוגדה 98. מראות הזוועה מיישובי העוטף ומראות הגבורה ברחובות חאן יונס לא ייצאו מראשי. אל מול רגעי הייאוש והכישלון ב-7 באוקטובר, הייתה לנו משימה להחזיר את האמון והתקווה במדינה, להחזיר את הכבוד הלאומי. כיסחנו לחמאס את הצורה שם בעזה. אסור לעצור עד הניצחון והחזרת אחיותינו ואחינו החטופים.

מפלגת "הציונות הדתית"

המלחמה הזו הוכיחה שוב שהמגזר הדתי לאומי הוא הכי לא מגזרי שיש. תנועות נוער והישיבות הציוניות, המכינות הקדם-צבאיות, הגרעינים והשירות הלאומי – אלה בתי גידול לשליחים שמוסרים את הנפש למען כל עם ישראל. אני רואה ערך גדול שבכנסת ישראל תהיה מפלגה שתפיח את הרוח הגדולה הזו גם בהנהגת המדינה. יש ציבור גדול שמאמין בערכי ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, והמשימה שלנו היא להפוך את הסיסמאות למציאות ולהוביל יחד את המדינה לאורם. צריך לזה אחדות גדולה והרבה עין טובה.

הבחירות המוניציפליות

ב"ה הייתה הצלחה מטורפת הרבה מעבר למה שציפינו. למרות שרבים מאנשי המטה והמועמדים היו בצו 8, הצלחנו להכניס עשרות נציגים ונציגות בקרוב למאה ערים ומועצות בכל רחבי הארץ. אלה שליחי ציבור שיעשו הרבה טוב לכל תושבי ישראל. החיבור בין ההנהגה הארצית וההנהגה המקומית היא מכפלת כוח משמעותית.

ארגון "אחים לנשק"

יש גוונים שונים בעם ישראל, אבל אסור שדעות שונות יביאו לפירוד בלבבות. לצערי, הארגון הוביל קו קיצוני שחצה קווים אדומים של שיח מפלג, כולל קריאה לסרבנות ולפגיעה בלכידותו ובעוצמתו של צה"ל. הקול שלהם חשוב בחברה הישראלית, ואני מתפלל שהם יצליחו להתעלות לגודל השעה ולחשב מסלול מחדש, כדי שנוכל לנהל את המחלוקות בצורה שלא תפגע במדינה ובעם.

גיוס חרדים

אנו רואים בגיוס לצבא מצווה גדולה וזכות עצומה בדור הגאולה. אנחנו מחנכים את ילדינו ללימוד תורה משמעותי ולשירות צבאי משמעותי, ויש לנו על זה מחלוקת עמוקה עם הציבור החרדי. אחרי 7 באוקטובר ברור לכולם שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, והציבור החרדי חייב להיכנס מתחת לאלונקה. עם זאת, אנו חייבים לשמור על אחדות העם ואסור שזה יוביל למלחמת אחים. אם אנחנו רוצים שהתהליך יקרה, חייבים להציב את הדרישה בכל עוזה –  אבל בהידברות ולא בכוח.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: יהודה ולד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נולדתי איתן. הן מזוהות איתי ביומיום בזכות רגישות היתר לרעש בדיונים (כלל ידוע: טלפונים גם לא על רטט), חוסר סדר מופתי בשולחן העבודה ובארון הבגדים, וגם בזכות היצירתיות המחשבתית. לאחרונה הבנתי שיש לזה מלבושי נפש גם. כשאני מעמיסה את עצמי במשימות ובעבודה, המערכת הרגשית יוצאת מאיזון. הייתי צריכה לחכות כמעט ארבעה עשורים ומלחמה אחת כדי להבין זאת. המציאות של שגרת חירום וטרום בחירות כפתה עליי סדר יום עם פחות משימות מבשגרה, והרגשתי שאני לא מונחת על מקומי. זה די מפחיד אישה וורקהולית כמוני. ומנגד, אמרתי לעצמי, תני לזה מקום. מי אמר שאת פחות טובה או מועילה כשאת לא בטרפת? אולי האור שלך מאיר למרחוק דווקא אז. המבחן האמיתי עוד לפניי.

המוצא המרוקאי

את ישיבת המנהלים האחרונה פתחתי בהשמעת "קינת בארי", שנכתבה על ידי יגל הרוש, שהקים ומוביל את בית הספר למוזיקה מן המזרח אצלנו. יניב, העוזר שלי, אמר שהקינה הזו מתכתבת עם "בינו נא מורדים", שכתב ר' דוד בוזגלו ז"ל במרוקו, כתגובה ובלחן של "באב אל וואד", שכתב חיים גורי. הניגודיות, לכאורה, בין המנגינה למילות השירים, היא הבשורה הגדולה שהמסורתיות מביאה לתרבות הישראלית: היכולת לחבר מזרח ומערב, בהכנסת אורחים מופלאה, עם דימוי שולחן השבת, שכולם מרגישים שייכים ורצויים בו.

טיפולי פוריות

מסע חיים. מאות נשים כתבו לי שהסיפור שלי נתן להן כוח. אני עניתי שהוא גדול ממני ושזכיתי שעבר דרכי. לאחרונה התחלתי שוב בתהליכים. המלחמה קצת עיכבה אותם, כי לא רציתי שצחי לא יהיה נוכח בטיפול המכריע. אני כבר מנוסה בלעשותם לבד, אבל היה חשוב לי שהוא יהיה. אני מקווה שהגדוד שלו ישוחרר בקרוב לרענון ונעשה זאת יחד. זו הזדמנות שוב למסור לכל הנשים המצפות: לקב"ה יש שליחים מסורים, והם מחוללי ניסים מוכחים גם אצל מי שאמרו לה כמוני, שאין לה סיכוי.

ישיבת ההסדר ירוחם

אסון גדול. תשעה חללים שהם מלח הארץ, בישיבה אחת.
הגעתי לבית משפחת פיש בפדואל ביום שישי בשעת בוקר מוקדמת. הבית כבר המה בצעירים, ואני ניסיתי לפלס דרכי אל ההורים. אמא של איתן ז"ל ראתה אותי וחיבקה אותי חיבוק גדול וסיפרה לי כמה תפילות נשאה עבורי וכמה שמחה בנס שקרה לי ואני אמרתי לעצמי: מה זו האישה הזו? ביום אבלה וצערה היא בוחרת במילות עידוד עבורי? מאיפה המסירות בתפילות לאישה שאף פעם לא פגשה? ישבתי לצידו של החברותא של איתן מהישיבה וזכיתי להכיר אותו במעט דרך הסיפורים. ליבי התרחב כששמעתי מאב המשפחה עד כמה התעקש לבוא ללמוד בירוחם, גם כשהיה כבר במקום אחר. אחיו הצעיר, יחיאל, גם הוא הלך בדרכו ולומד כאן. כשקמתי ללכת, האב אמר לי: "הרגשתי שהעיירה ירוחם כולה באה לנחם אותי", ואני עניתי: "דעו שיש לכם חלק גדול בבניינה". ישיבת ההסדר היא מנוע הצמיחה הכי גדול שירוחם ידעה ב-73 שנותיה, בזכות תורה שכולה אהבת ישראל.

הבחירות הקרבות

מאוד קשה להיכנס לאווירת קמפיין. מראשית הלחימה, כמעט שלא שיתפתי דבר מהעשייה בעיר. הרגשתי שאני לא מסוגלת לכתוב, ושזמן המסך של כולנו צריך להיות מוקדש לסיפורי הגבורה העילאיים שהתקופה הזו מביאה עימה. בעוד כשבוע אתקשר לראשונה לכל הפעילים המסורים, ויחד נשוחח באופן אישי עם התושבים. לא יהיו כנסים ושיירות. על אף האתגר האישי שבלנהל מערכת בחירות עם בעל ואנשים משמעותיים שנמצאים עדיין בלחימה, אני סבורה שאסור היה לדחות שוב. הדמוקרטיה חשובה, המערכות צריכות להיערך לתרחישי מלחמה בצפון. צריך להניע מחדש תהליכי תכנון ויזמות. כלכלה חזקה וצמיחה מושפעות במידה רבה מעורף מוניציפלי מתפקד ומוביל.

הפוסט הפעם במדור: טל אוחנה, ראשת עיירת ירוחם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מרצה ויו"ר עמותת סאנשיין, נשואה, בת 52, נשואה, אם וסבתא, גרה בטלמון 

בנך גיל-עד ז"ל, שנחטף ונרצח בקיץ 2014

בן יחיד ומיוחד. אח לחמש בנות נפלאות. געגוע תמידי לילד שאיננו, לנוכחות שלו, לשיחות איתו, לחיוך ולצחוק המתגלגל שלו. לכל מה שיכל היה להיות ואיננו.

הספר "מה ילד יום"

יומן אישי שכתבתי המתאר את ההתמודדות של אם ואומה במהלך מבצע "שובו אחים" ו"צוק איתן". הספר מחזק ומשדר אופטימיות לצד תובנות וכלים להתמודדות. הספר תורגם לאנגלית ."Expecting my child" צירפתי לספר קטעים מהיומן של גיל-עד, שנמצא ברכב השרוף שבו נחטף ובדרך נס שרד.

"אמא ישראלית"

מרצה בפני קהלים שונים בישראל ובחו"ל על חוסן, העצמה והתחדשות, ומספקת כלים ותובנות להתמודדות בחיי היומיום. זה נושא שתמיד היה חשוב, תמיד לאנשים יש אתגרים בחיים, והיום הנושא רלוונטי מתמיד בגלל שגרת החירום ואי הוודאות.

מלחמת "חרבות ברזל"

בעיצומה. תשפיע רבות על כולנו בעשור הקרוב. המערכה הקשה מעלה אותנו כעם קומה נוספת, ולצערי, מתוך כאב עצום. הלוואי שהייתה נחסכת מאיתנו הדרך הקשה והמאתגרת כל כך.

עמותת sonshine

עמותה שהקמתי עם בעלי אופיר לזכרו של גיל-עד בננו הי"ד. מטרתה לפעול לחיזוק האופטימיות בחברה הישראלית על ידי חיבורים ומפגשים בין מגזרים בארץ ועל ידי חיזוק הקשר בין ישראל והתפוצות. העמותה מפעילה מיזמים חובקי עולם, ובהם "מתוק בלב", "קונקשיין" ו"יום האחדות".

עם תחילת המלחמה אימצנו את קיבוץ כרם שלום, שיש בו גם חילונים וגם דתיים, ואנחנו מלווים אותם בכל מיני פעילויות, למשל ברכישת ציוד ואבזור כיתת הכוננות ובמעבר ליישוב אשלים. הם שוכנו במלון "ים סוף" באילת, וכעת עוברים לאשלים, שהוא במרחק של כשעה מאזור מגוריהם המקורי.

מיזם "מתוק בלב"

חודש טבת הוא חודש יום ההולדת של גיל-עד. הוא נולד בי"ט בטבת ואהב מאוד לאפות. מאז תחילת המיזם, ביקשנו מאנשים לאפות משהו מתוק בחודש טבת ולתת אותו למישהו אחר. השנה, בצל המלחמה, עשינו "מהדורה מיוחדת": הכנו אריזות חטיפים שאפשר לרכוש אותן באתר של העמותה – ואנחנו מעבירים אותן לחיילים, לפצועים, למפונים או למשפחות החטופים. עדיין אפשר לרכוש את החטיפים באתר שלנו. גם העלות על החטיפים עוברת למיזמים שלנו המחזקים את החברה הישראלית. לדוגמה השנה במיזם קונקשיין יוכנו משלוחי מנות בפורים על ידי חיילים, והם יישלחו ליהודי התפוצות לצורך חיבור והכרת תודה.

פרויקט "יום האחדות"

"יום האחדות" הוא יוזמה של משפחותיהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו ב-2014 – בני גיל-עד שער, יעקב פרנקל ואיל יפרח הי"ד. במסגרת יום זה מתקיימות פעילויות נרחבות בכל מערכת החינוך, תנועות נוער, מכינות ומדרשות, צה"ל, משטרת ישראל, מינהל חברה ונוער ועוד. זהו יום שבא להזכיר לכולנו, שבסופו של דבר כולנו אחים. השנה יתקיים יום האחדות בג' בסיוון תשפ"ד, 9.6.24, והציבור מוזמן להמליץ על אישים וארגונים שיזמו ופעלו מתוך אחדות בחברה הישראלית במהלך המלחמה.

הארכיון הציוני המרכזי

פינה חמה בלב למקום המתעד את ההיסטוריה של התנועה הציונית. זכיתי לכהן כיו"ר הארגון, וכעת אני חברה במועצה הציבורית שלו. המסמכים הקיימים במקום מספרים את הסיפור של העם שלנו, ולאחר שיסתיים שיפוץ המקום בקרוב, המקום יאפשר לרבים להגיע ולחוות חוויה ולמידה משמעותית.

יהודי התפוצות

אחת הסוגיות המשמעותיות שאמורה להעסיק אותנו בדור הזה. בהסתכלות ארוכת טווח עלינו לראות ביהודי העולם כחלק בלתי נפרד מעם ישראל, אף שאינם מתגוררים בישראל, והם נמצאים איתנו בלב ובנפש. בימים אלו אנחנו מרגישים את ליבם של יהודי התפוצות וחשים את דאגתם. האתגר העומד לפתחנו הוא חיזוק הקשר עימם ושימורו גם בימים של שגרה.

הפוסט השבוע: בת גלים שער הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מרצה ופעילה חברתית, מייסדת עמותת "אור מיכאל", בת 24 מעתניאל, נשואה ואם לבן

פיגוע הירי ב-2016 שבו נרצח אביך, הרב מיכאל מרק ז"ל

אירוע ששינה את החיים שלי, איבדתי את הקרקע להיאחז בה. זו נקודת מפנה שבה התחילו חיים אחרים. הכל נהרס, ומאפס התחלתי לבנות את כל החיים שלי. זה פיגוע שאומנם איבדתי בו את אבא, אבל גם אמא שלי נפצעה אנושות, אחים שלי נפצעו, כך שכל החיים השתנו.

עמותת "אור מיכאל"

הכוח שלי בחיים האלה, המנוע שלי. ארגון שאני הקמתי אחרי הפיגוע. היה חסר לי האור של אבא שלי בעולם, במיוחד בבית חולים שיכול להיות מקום קודר. בעמותה אנחנו משמחים אנשים ב-25 בתי חולים ברחבי הארץ ובמחלקות לנפגעי נפש, כדי להמשיך את האור שלו. זה האור שלי.

האח הבכור שלומי ז"ל

תמיד היה האח הגדול, האח הבכור. אנחנו משפחה בת 10 ילדים, אז הוא היה דמות משמעותית מאוד, ובכלל אחרי הפיגוע הוא תפס מקום גדול יותר, אפילו הליווי שלי בחתונה שלי. זה הכי מראה את המיקום – אמא בצד אחד, והוא בצד השני. הוא אף פעם לא היה כמו אבא, אבל נתן לי מקום בטוח בין כל השברים. נתן לי ולאחיי זרוע חזקה להיאחז בה, מקום בטוח ומוגן. הוא נהרג ב-2019 בתאונת דרכים כשעבד במשרד ראש הממשלה. הותיר אחריו שלושה ילדים ואישה מדהימה, יסכה.

מרצה

אני מרגישה שזו זכות. בשנים האחרונות אני מרצה בכל הארץ, זה חלק מהעבודה שלי וזה מרגש ומחזק. בתקופה האחרונה זה תופס תאוצה, כי פתאום המון אנשים צריכים את זה כדי להתמודד עם שכול. איך קמים בבוקר עם כל כך הרבה כאב? המשפחה שלי ואני חווים את זה כבר שנים עם האובדנות שחווינו ונוספו. אני מעבירה הרצאות על התמודדות, על קימה אחרי משבר, על בחירה בחיים, על הבנה שאנחנו בוחרים איך החיים שלנו ייראו. אנחנו חייבים לקום כדי לנצח במלחמה הזאת. אני מרצה לחיילים, למוסד, לשב"כ, למבוגרים, לגיל השלישי, לבני נוער. זו זכות לתת לאנשים כוח וכלים בתקופה הקשה הזאת.

המגורים בעתניאל

זה הבית שלי, זה המקום הבטוח מבחינתי. יישוב מדהים ויפהפה. כן, יש פה פיגועים אבל זה מראה כמה השטח הזה יפה וחשוב. יש פה עתיקות מלפני 2,000 שנה שמראות שהיה כאן יישוב יהודי, אז אנחנו ממשיכים את מה שההיסטוריה התחילה, את מה שאבותינו התחילו.

הספר "קרן אור שבורה"

הספר שכתבתי מספר את כל סיפור חיי אבל גם את ההתמודדויות האישיות שלי – התהליך הפנימי שעברתי. בשאיפה שמתוך הניסיון שלי אתן כלים לאחרים שמתמודדים עם דברים קשים. אני חושבת שכל אחד מתמודד, אני לא חושבת שלי יש חיים קשים משל אדם אחר, כל אחד מתמודד עם הקשיים שלו. מתוך השבר יהיה אור גדול, כי קרן אור, כשהיא נשברת – נוצרים אורות נוספים בצבעים נוספים. הספר יצא בהוצאת "ידיעות ספרים", וב"ה הפך לרב מכר.

האובדן הכפול במלחמה של אלחנן קלמנזון ופדיה מרק הי"ד

בן דודי אלחנן היה אדם מאוד קרוב אליי, כל הספר שלי מדבר עליו, הוא אחד הגיבורים בספר. אבל בסוף הוא עשה מעשה גבורה והציל אנשים. האובדן של אחי פדיה שבר את כל הסטטיסטיקות. אין כבר מקום בלב, די. אני לא מצליחה לבכות עליו כי יש גבול. זה אחי הקטן. הם לא אנשים ששימשו עבורי עוגן. זה אובדן קשה ומורכב עבורי.

הקשר עם הקב"ה

אני בעלת אמונה – יש לי מישהו להאשים ולכעוס ולדבר איתו על הדברים. הוא שם, שומע ומקשיב. אני לא מבינה את מה שהוא עושה, אבל אני רוצה להאמין שהוא עושה לטובה ואני סומכת עליו. הוא מנהל את העולם. אם הוא נתן לי את הכאבים האלה, כנראה שאצליח להתמודד גם איתם. ובתקופה האחרונה, עם כל מה שחוויתי, אני מנסה לעזור לאחרים ולחזק אותם. יש משהו בשליחות שלי שמחזק אחרים, וזה נותן לי כוחות.

הפוסט השבוע בעזרת נשים: אורית מרק אטינגר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אילון לוי, דובר במערך ההסברה הלאומי לתקשורת הבינלאומית, בן 32 מתל אביב

השתתפות במועדוני דיבייט כנער

כמו שבתלמוד כתוב, כל תלמיד חכם צריך לדעת להוכיח שגם שרץ הוא כשר, הדיבייט מאמן את שרירי הוויכוח והשכנוע, והיכולת לחשוב בצורה ביקורתית גם על דעות שלך וגם על דעות שאתה לא מחזיק בהן. מדובר בפעילות חשובה ביותר: להכשיר את הדור הבא לפעילות הסברתית. לאורך כל התיכון והאוניברסיטה, השתתפתי במועדוני דיבייט והגעתי גם לאליפויות עולם ואירופה.

השירות הצבאי

שירתי כחייל בודד ביחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים. עליתי לארץ אחרי התואר השני כדי להתגייס לצבא, בגיל 23. זו הייתה חוויה מרתקת מאחורי הקלעים, בפגישות עם גורמי ממשל ישראליים, גורמי הרש"פ והקהילה הבינלאומית. מאז נשארתי בארץ.

מתרגם ספרים

תרגמתי כ-30 ספרי עיון מעברית לאנגלית, בעיקר ספרים המתייחסים לתולדות ישראל והחברה הישראלית עכשווית, ביניהם ספרים שהשפיעו מאוד על השיח הציבורי בשנים האחרונות: "מלכוד 67" ו"חזרה בלי תשובה" של מיכה גודמן, "מלחמת זכות השיבה" של עדי שורץ ועינת וילף בנושא הפליטים הפלסטינים, "מהתנ"ך ועד מדינת היהודים" של אסף מלאך, ואחד האהובים עליי – "תולדות היהודים" של עשהאל אבלמן (טרם יצא לאור באנגלית).

דובר במערך ההסברה הלאומי מאז פרוץ המלחמה

אל מול התקשורת הבינלאומית אני דובר במערך ההסברה הלאומי, יחד עם צוות – שגריר ישראל בבריטניה לשעבר מארק רגב, טל היינריך ואבי איימן. טל ואני גם משתתפים במסיבות עיתונאים על בסיס כמעט יומי.

האוניברסיטאות בארה"ב שלא נאבקות בתופעת האנטישמיות

אנחנו בבעיה רצינית מול הדור הצעיר בארה"ב, שלפי הסקרים מחולק חצי-חצי: חצי בעד ישראל וחצי בעד חמאס. השתלטה שם אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ששוללת לחלוטין את קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם ורואה בה התגלמות הרוע. יידרש מאמץ רציני להיאבק בזה ולתת חיזוק גדול ליהודים צעירים בארה"ב, שנאלצים עכשיו לבחור צד – או ישראל והעולם היהודי, או החברה הפרוגרסיבית. הם נמצאים במצב לא קל בכלל.

דעת העולם עלינו

ההנהגה בעולם החופשי נמצאת מאחורינו, היא מבינה שהמלחמה הזאת חייבת להסתיים במיטוט חמאס. הזוועות של 7 באוקטובר עוררו גל עצום של תמיכה בישראל והזדהות איתה, אבל ככל שעובר הזמן ומתפרסמות תמונות של ההרס בעזה ומספר ההרוגים שם – יותר ויותר קשה להם להידבק בתפיסה הראשונית שלהם, שישראל לא יכולה להתקיים לצד משטר חמאס.

הריאיון המתוקשר עם קיי בורלי ברשת "סקיי ניוז"

זה הריאיון החמישי ברשימת הראיונות שהכי התלוננו עליו בשנה האחרונה. ידעתי שיש פה רגע טלוויזיוני נדיר, ולכן החלטתי לעשות פרצוף. בשל הפוטנציאל התקשורתי גם גזרתי את הקטע והעליתי אותו לטוויטר. אבל שאנשים יכינו סטיקרים עם הפרצוף שלי ושזה יהפוך למם ויראלי? לזה לא ציפיתי. הרמת הגבות הייתה הדרך הפשוטה להביע את התחושה שישראלים רבים מרגישים – שלפעמים, לא משנה מה נעשה ומה נאמר, יש תמיד אנשים שיעוותו את זה נגדנו.

רגע מאתגר בקריירה

הרגע הנוכחי הוא ללא ספק הכי מאתגר בקריירה המקצועית שלי. לא פשוט לקום בבוקר בכל יום ולמעשה להכריז מלחמה על כל העולם, כי למעשה אנחנו תוקפים לא רק את חמאס, אלא גם את כל גורמי הקהילה הבינלאומית שמטייחים את הפשעים של חמאס. זה באמת לצאת לקרב בכל יום ולהילחם במספר חזיתות: גם במסיבות עיתונאים; גם בראיונות לתקשורת – בשיא זה הגיע ל-12 ראיונות ביום; וגם להכין חומר לאינסטגרם כדי לטרגט קהלים שונים. זה מאתגר מאוד.

יעד אחרי המלחמה

קודם נגיע לאחרי המלחמה, נמוטט את שלטון הרוע של חמאס, נשיב את כל החטופים – ואז נחשוב איך נתקדם ביום שאחרי. אני מקווה מאוד שביום שאחרי לא נשוב למלחמות היהודים שהיו לנו לפני המלחמה, שלא נחזור לעולם ל-7 באוקטובר וגם לא ל-6 באוקטובר.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: אילון לוי, דובר במערך ההסברה הלאומי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ראש העיר שדרות וסגן יו"ר השלטון המקומי

הילדות בבאר שבע

נולדתי בשכונה ד' בבאר שבע למשפחה בת חמישה ילדים, ילד אחד לפני האחרון. אבא דוד ז"ל נולד בפרס ועלה בגיל 15 לארץ. אדם מבריק וחרוץ. לפרנסתו ניהל קיוסק בבאר שבע.
בסוף ימיו, אבא התנדב בבנייה בישיבת הסדר בשדרות. יצקנו יחד את השבילים בישיבה ועוד כל מיני פרויקטים. אבא לא זכה לראות אותי ראש עיר, אבל כשאני משתדל ללכת בדרכו, אני מרגיש שהוא כל הזמן איתי. אמא חנה נולדה בפרס ועלתה לישראל בגיל צעיר. עבדה כמורה וכמזכירה רפואית, וכיום היא בפנסיה. לפני שנתיים עברה להתגורר בשדרות. אין על אמא בעולם.

ישיבה תיכונית
ספגתי המון בישיבה התיכונית 'אוהל שלמה בבאר שבע'. למדתי על ארץ ישראל, אהבת ישראל, להתקדם ולצמוח בתורה מתוך כלל ישראל. עד היום יש לי חברים טובים משם. מכאן למדתי שמי שרוצה להשפיע, חייב לחיות בתוך ועם עם ישראל. לא מספיק לבוא לעשות מפעלי חסד ופרויקטים, צריך ממש לחיות ביחד.

פעיל נגד ירי הקסאמים מרצועת עזה לאחר הגירוש
הימים שלפני הגירוש מגוש קטיף ובגירוש עצמו, היו סוערים וקשים ונחרתו בליבי. הגירוש הוא מעשה איוולת שאין לתאר. כיום, לצערי, תושבי שדרות ותושבי העוטף מרגישים את זה על בשרם. מיותר לתאר אחרי הזוועות הנוראיות שראינו ב-7 באוקטובר כמה זה היה אסון לכולנו. לאחר הגירוש התחלנו לצאת במחאת תושבי הדרום נגד ירי הקסאמים המתמשך מרצועת עזה. הקמתי יחד עם מספר תושבים את המטה לביטחון שדרות, במסגרתו ניהלנו מאבק למיגון מוסדות החינוך, שבתי רעב וגם התראיינתי בתקשורת והשמעתי את קול התושבים, שאומר אנחנו אוהבים את העיר אבל אי אפשר להמשיך ככה וצריך לעשות פה משהו. עצרנו את התנועה בכבישים במרכז הארץ.

ראשות העיר
בשנת 2013 נבחרתי ברוב קולות לאחר 5 שנים כחבר מועצה. זו הייתה תקופה מאוד קשה בעיר, תושבים עזבו. רציתי לחולל שינוי. למעשה התמודדתי לראשות העיר מפני שהבנתי שאם אתה רוצה להשפיע – אתה חייב לאחוז בהגה. זו אחריות אדירה וזכות גדולה.
הייתה תקופה קשה של שלוש שנים שהפעלנו תוכנית הבראה בעירייה. הידקנו את החגורה, ומעיר שמנסה רק לשרוד את היומיום היא הפכה לעיר מלאת חיים. בכל בוקר כשאני נכנס ללשכה, אני מודה לקב"ה על הזכות הגדולה להיות שליח ציבור.
זכינו להפוך את שדרות מעיר בהישרדות לעיר בהתפתחות. היום ב"ה אנחנו עם 6,000 יחידות דיור חדשות ו-6 שכונות חדשות, פארקים ענקיים, השקעה רבה בחינוך, רשת מועדונים לקשישים, פעילות קהילתית ענפה, פסטיבלים ועוד. עיר מאוד חמה, משפחתית, קהילתית ויפהפייה.

מלחמת 'חרבות ברזל'
יחד עם החזון להפוך את שדרות לעיר אטרקטיבית, האתגר הגדול שלי כראש עיר הוא להיות קול חזק של התושבים. המצב הביטחוני מאוד כואב. אנחנו חיים במציאות מורכבת של שגרה וחירום, ואנשים כאן רוצים שהמדינה תילחם עליהם. אני אומר את הדברים בצורה ברורה: שדרות נמצאת בחזית של מדינת ישראל והתושבים שלנו הם גיבורים אמיתיים. לא אתן שנחזור להיות שבויים בידי חמאס. כבר 20 שנה אנחנו שבויים בידיהם, ואסור שזה ימשיך לקרות. חמאס חייב לקבל מכת מחץ של מחיקתו מעל פני האדמה.
לצערנו, המלחמה נכפתה עלינו במתקפת פתע של החמאס, עם 1,200 נרצחים, נופלים וחטופים שעדיין בשבי החמאס, אבל עכשיו זו המשימה של המדינה וצה"ל להחזיר את החטופים ולחסל את כל ראשי מחבלי חמאס והג'יהאד, כדי שתושבי שדרות והעוטף יוכלו לשוב לבתיהם בשקט ובבטחה.

היעד הבא
להמשיך לעשות טוב למען עם ישראל ותושבי שדרות היקרים. אני מרגיש שליחות גדולה בתפקידי כראש עיריית שדרות בזכות העשייה הרבה למען פיתוח העיר. התושבים היקרים שלנו נמצאים בחזית, ומגיע להם את הטוב ביותר.

הפוסט אלון דוידי, ראש העיר שדרות, עונה על השאלון שלנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ההורים

ההורים שלי, צביה ואבשלום צברי, לימדו אותי מתוך דוגמה אישית אהבה למילה הכתובה ולחסד (וגם לפחמימות ריקות, ירחם השם). שניהם, למרות שלא למדו בצורה רשמית באמת, אנשי ספר שלימדו אותי ואת האחים שלי לקרוא ולכתוב, להגות נכון ולשאוף לדעת וללמוד עוד ועוד. שניהם גם אנשי חסד שעושים את מה שהם עושים בלי רעש וצלצולים ובלי תארים – הם פשוט מצליחים לראות את האחר ולמצוא את המקום שבו הם יכולים לעזור לו. אני אסיר תודה להם על כך.

לעזוב את בית הספר בגיל 16

זה היה משבר גדול אבל הוא היה בלתי נמנע. אף אחד לא הבין שיש לי הפרעות קשב ואני לא הבנתי למה, למרות שאני יודע את החומר, אני נכשל שוב ושוב במבחנים ולא מצליח להיות תלמיד שקדן. על זה נוסף האופי הדעתני שלי וזה היה מתכון לאסון. מזל שעזבתי את התיכון הדתי ההוא. מזל שהיו שם פיוטי הסליחות וההלל של ראש החודש שהמנגינות שלהם המתיקו לי את הימים המרים שביניהם.

גירושים

התגרשתי לפני עשר שנים. זה היה לי קשה. לרוב האנשים זה קשה. אם יש לי משהו לומר על זה היום, ובמיוחד לגברים שעוברים את התהליך הכואב הזה – אל תתביישו. תשתפו חברים שעברו את הדבר הזה, תמצאו מעגלי שיח של גברים, וחבר טוב שיעבור איתכם את גיא הצלמוות הזה.

ברי סחרוף

המנטור שלי. אישיות חד פעמית בכל מובן.

פריצה מאוחרת

לקח לי זמן להאמין שאני יכול, לקח לי זמן להבין איך לעשות את זה ולקח זמן עד שהרגשתי שלכל חלקי האישיות שלי יש מקום בתרבות שלנו. לפעמים אני מצטער על הזמן שאבד ומקנא באנשים שנולדים עם תחושת ה"אתה בחרתנו" הזאת שמאפשרת להם מגיל צעיר להתחייב ולהגשים את החלומות שלהם. אבל עבורי כנראה זו הייתה הדרך הנכונה – ללמוד את המקצוע הזה לאט לאט דרך ההופעות כזמר ליווי עם ברי סחרוף, לשתף פעולה עם אמנים אחרים ואז לצאת כשאני מרגיש קצת יותר בשל ומוכן למורכבויות של העולם הזה.

הכניסה של שירים אמוניים למיינסטרים

אחד התהליכים שאני הכי שמח שקרו בשנים האחרונות בתרבות הישראלית. כשלמדתי ברימון לפני המון שנים הרגשתי שהדברים שאני מביא מהבית ומבית הכנסת, הם בעלי ערך נמוך בהשוואה לשירה עברית חדשה או למוזיקת ג'אז, למשל, ואני שמח שזה לא כך היום, שיש מקום לעוד קולות בתרבות שלנו, שאנחנו יכולים ליהנות מהעושר המוזיקלי והתרבותי שלנו וגם לחדש בתוכו ולהביא מנגינות חדשות למילים העתיקות.

אהובה עוזרי

יש לי בסלון תמונה של שולחן העבודה שלה. על שומר המסך של המחשב, יש תמונת שחור לבן שלה בצעירותה, השולחן ריק ונקי (כמו שהיה הבית שלה), הקלידים מוכנים לנגינה והכל מוכן ליצירה בכל רגע. היא הייתה קמה בבוקר, נוטלת ידיים, קוראת תהילים ויושבת לכתוב שיר, "כמו שתרנגולת מטילה ביצה בכל בוקר, ככה אני", היא סיפרה פעם בסדנה שלה עם בני נוער שזכיתי להיות בה. בשבילי זו תזכורת מתמדת לחריצות ולהתמדה.

טקס לפני הופעה

לפני כל הופעה, אני עומד מול האולם הריק ומנסה לדמיין – מי יבואו היום, מאיפה רואים הכי טוב ומאיפה פחות, ומה המקום והזמן האלה מבקשים שייקרה בהם. אחר כך אני נח ואומר את פרקי התהלים הקבועים שלי, או אם אני ממש מבולבל את כל הא"ב, ומבקש מה' שיסדר לי מזה את התפילות שלי, כמו בסיפור החסידי ההוא. יהיו לרצון…

השראה

איזו שאלה גדולה זו. מאיפה מגיעה ההשראה? מהליכות בים של בת ים, מירושלים, מקריאה, מבישול אחרי ביקור ארוך בשוק, מבהייה ארוכה, במיוחד מול נוף ירוק ופתוח.

הרגע שאתה יודע ששיר 'זה זה'

אני אף פעם לא יודע לנבא אם שיר יצליח או לא, אבל אני יודע שיש רגע שהשיר מרגיש טבעי לי, כאילו הוא היה שם תמיד, בלי התנצלויות ובלי מחשבות הוא נשטף ממך החוצה לעולם ומתחיל את הדרך שלו בו.

אמן שאתה חולם לשתף איתו פעולה

בארץ: רביד פלוטניק (תמיד וללא שאלה), טונה, פאר טסי, דודו טסה, מעיין ליניק, שיר דוד גדסי, רונה קינן, אלון עדר, אני יכול להמשיך עוד ועוד. בעולם: מאנו צ'או.

כוכבות

לפני הרבה שנים עבדתי כטבח במסעדות. אני זוכר את השנתיים האלה כשנתיים ממש קשות – אתה מגיע ראשון והולך אחרון, נחתך, נכווה, נצרב, עובד בלחץ תחת אורות ניאון לבנים ובחוץ עולם אחר – מוזיקה רכה, תאורה עוטפת, רצפת שיש, כסאות נוחים ו"מה תרצו לשתות?". האסוציאציה הזו עולה לי בכל פעם שמדברים איתי על "כוכבות" – ההופעה על הבמה היא רק הקצה הנוצץ לפרקים של העבודה הקשה והסיזיפית שחייבים לעשות כדי להגיע לרגע הנפלא הזה על הבמה.

"בוא הביתה"

הרבה שנים של כתיבה ומחיקה והתלבטות עברו עד שהצלחתי להוציא את האלבום הזה. חששתי מאיך הוא יתקבל, מציפיות גבוהות מדי של הקהל ומההתמודדות עם הקידום שלו. ברוך השם הוא התקבל מאוד בחום והשירים שלו הפכו לחלק טבעי מההופעה והקהל שר אותם גם בהופעות וגם מחוצה להן. אחת לכמה ימים אני מקבל סרטון של ילדים והורים שנרדמים עם "כוכבים בשמיים", חיילים מספרים לי שהם חוזרים הביתה שבוזים וש"בוא הביתה" מעודד אותם, כלות וחתנים רוקדים את "מכור לאהבה" וילדי בר מצווה חוגגים עם "דע". אני חי בשביל הרגעים האלה.

הופעות

אני אף פעם לא יודע מה יקרה בהופעות, ואני אוהב את זה. הרגע של המפגש עם הקהל והרגעים שבהם כולנו רוקדים יחד, ושרים ושמחים ולפעמים גם מתרגשים עד בכי- מוסיפים לי חיים. אני הכי אוהב שקורים דברים לא צפויים – למשל, שמישהו יצעק לי בסוף הופעה "מה עם רחמנא", והקהל ואני נתחיל לשיר את זה יחד בלי ליווי, בספונטניות, במשך דקות ארוכות, או שפתאום מתגלה לך מישהו שמת לשיר ושר טירוף, או אנשים שעולים לבמה ומתחילים לרקוד מרוב שמחה. איזו רכבת הרים משוגעת ושמחה! ב-25.10 אופיע בהיכל התרבות בתל אביב ואארח את רביד כחלני.

הופעה שלא תשכח

מופע ההשקה של האלבום היה בשוני. חברים שלי באו להתארח על הבמה (ברי, רביד וקרולינה) והמון חברים שלי היו בקהל. גם אמא שלי הייתה שם (!) והיה רגע בהדרן שהקדשתי לה את "מעליי דממה" והודיתי לה על כל מה שהיא נתנה לי. הצבעתי לכיוונה כשאמרתי את זה והקהל כגוש אחד הסתובב לעברה ומחא לה כפיים. היא הייתה נבוכה מאוד ולי היו דמעות בעיניים. אף פעם לא התרגשתי כמו שהתרגשתי ברגע הזה.

למה אתה מתגעגע?

אני מתגעגע כרוני – לסבתא שלי, לאהובה עוזרי, לבמה כשאני לא עליה, לתחושה שיש כששיר נכתב, לנעורים, למלפפונים ממש טעימים, ללחזור מהים ולאכול אבטיח קר, לא-לוהים. תמיד.

החלום הגדול.

בגדול אני חי את החלום שלי. אני רק רוצה שימשיך ושיתגבר.

(סוכות תשפ"ד)

הפוסט השבוע בעזרת גברים: שי צברי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

העלייה לארץ

ההורים שלי עלו לארץ מארה"ב מציונות בלבד. כששאלתי את אבא שלי מדוע אנחנו עולים ארצה, הוא ענה: "הקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו נהיה בישראל". המעבר לא היה קל. הלכנו אל הלא נודע, לא הכרנו אף אחד ולא הייתה לנו משפחה כאן. אני זוכר את המורה בביה"ס אומרת לכיתה שאני עולה חדש ועדיין לא יודע עברית. בסוף התפילה הגענו ל'עלינו לשבח', אותו השיר שלמדתי והכרתי מארה"ב. התחלתי לשיר יחד עם הכיתה, אז שמעתי את אחד הילדים אומר: 'איזה שקרן, הוא כן מדבר בעברית'. זה הראה לי את הנתק בין העולם בארה"ב לעולם בישראל. יחד עם זאת, לבסוף התקבלנו בזרועות פתוחות, באהבה ובציונות.

האתגרים בעלייה ארצה

ירדנו מהמטוס ופתאום חטפנו חום ארצישראלי בפנים. ישבנו בשדה התעופה למשך כ-8 שעות, הוריי ו-4 ילדים, עד להסדרת כל הניירת. זו הייתה חוויה מוזרה ולא פשוטה אבל ראיתי תשוקה והתרגשות בעיני הוריי. ראיתי את הביטחון שלהם. האמנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון. אחרי שבוע בארץ, לא היה בנו שום ספק עוד וידענו שכאן נמשיך לחיות. אני לא חושב שהישראלי הממוצע, גם חבריי הטובים ביותר, מצליח לקלוט את הקושי של העולה החדש. ברגע שנבין את המורכבות שלהם והצורך בליווי, בחברה ובקהילה, נוכל לייצר מציאות אידיאלית יותר עבור העולים.

מה לגבי עידוד עלייה? זה עוד רלוונטי?

מאוד רלוונטי. עידוד עלייה הוא חשוב, אבל מצד שני, אם אני מפרסם את המסעדה שלי ובסוף האוכל לא יהיה טוב, מספיק ש-10% מהאנשים שיוצאים מהמסעדה יאמרו שהאוכל מגעיל – ואיבדתי הכל. צריך לשפר את הקליטה בארץ כדי שיהיה יותר קל לאלה שעולים ארצה להצליח. אסור לתת לעולים את ההרגשה שהם חייבים ללכת לקהילות דוברות אנגלית כדי להיקלט כאן. אנחנו רוצים לקלוט אותם פה, בארץ, ולא רק שיגיעו אל ארץ 'ישראל'. המנטליות הישראלית קשוחה מדי ומצריכה תיווך בהתאם.

חשיבות הקשר בין ישראל והתפוצות

ערוץ הקשר של רוב יהודי ארה"ב אל היהדות ומדינת ישראל הוא קריטי. הרפורמים, הקונסרבטיביים ו-40% מיהדות ארה"ב שהם 'בלתי מזוהים', מרגישים שהקשר שלהם ליהדות הוא ברובו למדינת ישראל, וזהו הדבר השומר על גחלת יהדותם. הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות יכול למנוע התבוללות על ידי חיזוק הקשר בינם לבין ישראל.

מה הקשר בין OU העולמי ל-OU ישראל?

ה-OU נותן כשרות בכל העולם, כולל במדינת ישראל. ככל שיש יותר מוצרים בעלי כשרות OU, כך יש יותר מוצרים בכשרות טובה ברחבי העולם שיהודים יכולים ליהנות מהם. ככל שקונים יותר מוצרים בכשרות OU, יש לארגון יותר רווחים שמהם ניתן לתקצב יותר פעולות למען העם היהודי בשני רבדים, האחד, הוא נושא הנוער בסיכון במדינת ישראל ומרכזי הנוער של ה-OU ('מקום בלב', 'דאורייתא' והזולה של חצרוני), בציבור הדתי ובפריפריה הגיאוגרפית במדינה. השני, זהו נושא קליטת דוברי האנגלית במדינה ויצירת קהילה עוטפת ומלווה לעולים החדשים.

'הזולה של חצרוני'

יש העלמת עין וטאטוא מתחת לשטיח ל'התנהגות שוליים' בציבור הדתי. מעין גישה ש'לא נודה שיש בעיות עם הנוער הדתי'. אנחנו מאמינים בנוער וביכולות שלו ולכן נפתחה הזולה ע"י הארגון בהתחלה בבניין ה-OU עד שהשתקעה במקום הקבע שלה ברחוב יפו. מדריכי הזולה מצילים נפשות ממש. הכל נובע מכוח האמונה בתשובת הנוער על אף לקיחת סיכונים מיותרים. הנוער הוא מדהים, מחפש ולפעמים טועה ומסכן את עצמו, ואנחנו כאן כדי לסייע.

הפרויקט הכי קרוב לליבך

אי אפשר לבחור בין ילדים… אני חושב שכולנו פועלים בפרויקט אחד – לחבר בין עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

רגע של נחת

כשאני רואה את ההורים שלי מוקפים ילדים, נכדים ונינים, כשכולנו גרים במרחק נסיעה, והמחשבה על לרדת מהארץ לא עולה בראש של איש מאיתנו. כולם שקועים ברגבי מדינת ישראל בכל נפשם ונשמתם. במישור המקצועי, רגע של נחת זה לראות בוגר ממרכזי הנוער "שעבדנו עליו" הרבה מאוד שעות מקים בית, מביא ילדים וגם אחרי עשרים וחמש שנה עדיין ממשיך להתקשר ולבקש הדרכה וייעוץ.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: הרב אבי ברמן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השירות הצבאי כחרדי

גדלתי בבית שמש למשפחה ליטאית חרדית. לא דמיינתי אי פעם שאתגייס, רק כשעזבתי את הישיבה וחיפשתי מסגרת, הגעתי לצה"ל. התגייסתי בגיל 22 במסלול שח"ר לחיל המודיעין, המחלקה שלי בטירונות הורכבה כולה מבוגרי ישיבות חרדיות, לא עשינו חיים קלים למפקדים שהיו צעירים מאיתנו. אח"כ שובצתי לפיקוד מרכז, שם שירתי עם חילוניים ודתיים, ולמדתי לראשונה על החיים שמחוץ לכותלי בית המדרש, התברר לי שלא הכל שחור ולבן כפי שחונכתי. מצד שני, הופתעתי לגלות בורות וחוסר ידע בסיסי בכל מה שקשור לדת, שגרמו ללא מעט ויכוחים, בד בבד עם סקרנות ורצון להכיר וללמוד. בהמשך עברתי לשרת ברבנות הצבאית כחזן, ערכתי אזכרות וטקסי זיכרון מידי יום ופגשתי את עם ישראל על כל גווניו.

חזנות

כילד אהבתי במיוחד את השבתות בירושלים אצל סבא וסבתא, ביום שישי עם ריח הניקיון והבישול הנהדרים התנגנה בקול התוכנית 'לפני התיבה' ברדיו קול חי עם מרדכי סובול ז"ל, כשסבא שלי היה מצטרף בקול הטנור שלו לקטעי החזנות שהושמעו, כשצעדנו לבית הכנסת הוא סיפר לי על סבו רבי יענק'ל פעסטער שהיה בעל תפילה אגדי בירושלים, 'הוא רק היה פותח את הפה ב'אשרי' של סליחות ראשונות וכל הקהל היה דומע מעוצמת הרגש שהייתה בתפילותיו'. ממנו למדתי על תפקידו של החזן, חשיבות הנוסח וההבדל בין יוסל'ה רוזנבלט למשה קוסביצקי שאת שניהם אני מעריץ.

הופעה בבית כנסת

בימים הנוראים הקרובים אעבור בעז"ה בפעם השביעית לפני התיבה בבית הכנסת הגדול במינכן, גרמניה, שם אני זוכה לשמש כחזן הראשי במשך כל השנה. אין לי מילים להעביר את הצמרמורת שאוחזת בי בתפילת 'כל נדרי' כשבית הכנסת מלא במאות מתפללים, רבים מהם רחוקים מיהדות, לחלקם זו אולי הפעם היחידה בשנה בה הם מבקרים בבית כנסת. תחושת השליחות הזו עצומה ומעצימה מאין כמותה.

הופעה מיוחדת שהייתה לך

לפני כמה שנים הופעתי בוורוצלב שבפולין מול קהל לא יהודי בעליל, או לפחות כך חשבתי, אך בסיום הקונצרט ניגשו אליי זוג מבוגר דוברי עברית וסיפרו כי הם דור שני לניצולי שואה, שבאו מישראל לטיול שורשים וכששמעו שמתקיים קונצרט חזנות מיהרו להירשם, "לשמוע אותך שר 'עושה שלום' על אדמת פולין הארורה בה נרצחו קרובי משפחתינו, העלה בנו דמעות, היה שווה להגיע רק בשביל זה", אמרו. התרגשתי מאד.

טקס שאתה מבצע לפני הופעה

לכל הופעה אני משתדל להגיע כמה שיותר מוכן, מקשיב להקלטות עשרות פעמים ועובר על התווים שוב ושוב. בנוסף, אני עושה אימון טוב בחדר כושר, מתרגל נשימות ומחמם את הקול, וכמובן תמיד נושא תפילה לבורא עולם שאמצא חן ושכל טוב. זה משרה תחושת ביטחון אדירה.

שיתוף פעולה שאתה רוצה לעשות

שיתופי פעולה זה דבר מבורך בעיניי, ואני כמעט תמיד נענה לכאלה. באופן אישי הייתי שמח לשת"פ בעיקר עם אמנים מז'אנרים אחרים במוזיקה. זו האחדות האמיתית.

תוכניות לעתיד

לאחר החגים בעזרת השם אני עומד לפרסם מחרוזת שירי שבת חסידיים בליווי קליפ מושקע. בנוסף, אני מתכנן סוף סוף להקליט אלבום חזנות הארד-קור לחובבי הז'אנר, כשבמקביל אני עושה צעדים ראשונים גם במוסיקה הישראלית, בתוכנית: סינגלים מקוריים, מופעי מחווה לגדולי הזמר העברי, ואפילו מופע סולו בליווי הרכב נגנים משובח.

בזמן הפנוי

למרות שהחזנות היא משלח ידי ואיני עוסק בעבודה אחרת, אני ממלא את כל יומי בפעילות אינטנסיבית: אימונים, חזרות, פיתוח הקול, הקלטות, חזרות והכנות, וגם מבלה עם משפחה וחברים, רוכב על אופניים ומתאמן 3 פעמים בשבוע, וכמובן, שומע מוזיקה מכל הסוגים בכל רגע נתון.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: חיים שטרן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.