ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)שי צברי. בן 49 מבת ים, אב לשניים. מוזיקאי וזמר
ההורים
ההורים שלי, צביה ואבשלום צברי, לימדו אותי מתוך דוגמה אישית אהבה למילה הכתובה ולחסד (וגם לפחמימות ריקות, ירחם השם). שניהם, למרות שלא למדו בצורה רשמית באמת, אנשי ספר שלימדו אותי ואת האחים שלי לקרוא ולכתוב, להגות נכון ולשאוף לדעת וללמוד עוד ועוד. שניהם גם אנשי חסד שעושים את מה שהם עושים בלי רעש וצלצולים ובלי תארים – הם פשוט מצליחים לראות את האחר ולמצוא את המקום שבו הם יכולים לעזור לו. אני אסיר תודה להם על כך.
לעזוב את בית הספר בגיל 16
זה היה משבר גדול אבל הוא היה בלתי נמנע. אף אחד לא הבין שיש לי הפרעות קשב ואני לא הבנתי למה, למרות שאני יודע את החומר, אני נכשל שוב ושוב במבחנים ולא מצליח להיות תלמיד שקדן. על זה נוסף האופי הדעתני שלי וזה היה מתכון לאסון. מזל שעזבתי את התיכון הדתי ההוא. מזל שהיו שם פיוטי הסליחות וההלל של ראש החודש שהמנגינות שלהם המתיקו לי את הימים המרים שביניהם.
גירושים
התגרשתי לפני עשר שנים. זה היה לי קשה. לרוב האנשים זה קשה. אם יש לי משהו לומר על זה היום, ובמיוחד לגברים שעוברים את התהליך הכואב הזה – אל תתביישו. תשתפו חברים שעברו את הדבר הזה, תמצאו מעגלי שיח של גברים, וחבר טוב שיעבור איתכם את גיא הצלמוות הזה.
ברי סחרוף
המנטור שלי. אישיות חד פעמית בכל מובן.
פריצה מאוחרת
לקח לי זמן להאמין שאני יכול, לקח לי זמן להבין איך לעשות את זה ולקח זמן עד שהרגשתי שלכל חלקי האישיות שלי יש מקום בתרבות שלנו. לפעמים אני מצטער על הזמן שאבד ומקנא באנשים שנולדים עם תחושת ה"אתה בחרתנו" הזאת שמאפשרת להם מגיל צעיר להתחייב ולהגשים את החלומות שלהם. אבל עבורי כנראה זו הייתה הדרך הנכונה – ללמוד את המקצוע הזה לאט לאט דרך ההופעות כזמר ליווי עם ברי סחרוף, לשתף פעולה עם אמנים אחרים ואז לצאת כשאני מרגיש קצת יותר בשל ומוכן למורכבויות של העולם הזה.
הכניסה של שירים אמוניים למיינסטרים
אחד התהליכים שאני הכי שמח שקרו בשנים האחרונות בתרבות הישראלית. כשלמדתי ברימון לפני המון שנים הרגשתי שהדברים שאני מביא מהבית ומבית הכנסת, הם בעלי ערך נמוך בהשוואה לשירה עברית חדשה או למוזיקת ג'אז, למשל, ואני שמח שזה לא כך היום, שיש מקום לעוד קולות בתרבות שלנו, שאנחנו יכולים ליהנות מהעושר המוזיקלי והתרבותי שלנו וגם לחדש בתוכו ולהביא מנגינות חדשות למילים העתיקות.
אהובה עוזרי
יש לי בסלון תמונה של שולחן העבודה שלה. על שומר המסך של המחשב, יש תמונת שחור לבן שלה בצעירותה, השולחן ריק ונקי (כמו שהיה הבית שלה), הקלידים מוכנים לנגינה והכל מוכן ליצירה בכל רגע. היא הייתה קמה בבוקר, נוטלת ידיים, קוראת תהילים ויושבת לכתוב שיר, "כמו שתרנגולת מטילה ביצה בכל בוקר, ככה אני", היא סיפרה פעם בסדנה שלה עם בני נוער שזכיתי להיות בה. בשבילי זו תזכורת מתמדת לחריצות ולהתמדה.
טקס לפני הופעה
לפני כל הופעה, אני עומד מול האולם הריק ומנסה לדמיין – מי יבואו היום, מאיפה רואים הכי טוב ומאיפה פחות, ומה המקום והזמן האלה מבקשים שייקרה בהם. אחר כך אני נח ואומר את פרקי התהלים הקבועים שלי, או אם אני ממש מבולבל את כל הא"ב, ומבקש מה' שיסדר לי מזה את התפילות שלי, כמו בסיפור החסידי ההוא. יהיו לרצון…
השראה
איזו שאלה גדולה זו. מאיפה מגיעה ההשראה? מהליכות בים של בת ים, מירושלים, מקריאה, מבישול אחרי ביקור ארוך בשוק, מבהייה ארוכה, במיוחד מול נוף ירוק ופתוח.
הרגע שאתה יודע ששיר 'זה זה'
אני אף פעם לא יודע לנבא אם שיר יצליח או לא, אבל אני יודע שיש רגע שהשיר מרגיש טבעי לי, כאילו הוא היה שם תמיד, בלי התנצלויות ובלי מחשבות הוא נשטף ממך החוצה לעולם ומתחיל את הדרך שלו בו.
אמן שאתה חולם לשתף איתו פעולה
בארץ: רביד פלוטניק (תמיד וללא שאלה), טונה, פאר טסי, דודו טסה, מעיין ליניק, שיר דוד גדסי, רונה קינן, אלון עדר, אני יכול להמשיך עוד ועוד. בעולם: מאנו צ'או.
כוכבות
לפני הרבה שנים עבדתי כטבח במסעדות. אני זוכר את השנתיים האלה כשנתיים ממש קשות – אתה מגיע ראשון והולך אחרון, נחתך, נכווה, נצרב, עובד בלחץ תחת אורות ניאון לבנים ובחוץ עולם אחר – מוזיקה רכה, תאורה עוטפת, רצפת שיש, כסאות נוחים ו"מה תרצו לשתות?". האסוציאציה הזו עולה לי בכל פעם שמדברים איתי על "כוכבות" – ההופעה על הבמה היא רק הקצה הנוצץ לפרקים של העבודה הקשה והסיזיפית שחייבים לעשות כדי להגיע לרגע הנפלא הזה על הבמה.
"בוא הביתה"
הרבה שנים של כתיבה ומחיקה והתלבטות עברו עד שהצלחתי להוציא את האלבום הזה. חששתי מאיך הוא יתקבל, מציפיות גבוהות מדי של הקהל ומההתמודדות עם הקידום שלו. ברוך השם הוא התקבל מאוד בחום והשירים שלו הפכו לחלק טבעי מההופעה והקהל שר אותם גם בהופעות וגם מחוצה להן. אחת לכמה ימים אני מקבל סרטון של ילדים והורים שנרדמים עם "כוכבים בשמיים", חיילים מספרים לי שהם חוזרים הביתה שבוזים וש"בוא הביתה" מעודד אותם, כלות וחתנים רוקדים את "מכור לאהבה" וילדי בר מצווה חוגגים עם "דע". אני חי בשביל הרגעים האלה.
הופעות
אני אף פעם לא יודע מה יקרה בהופעות, ואני אוהב את זה. הרגע של המפגש עם הקהל והרגעים שבהם כולנו רוקדים יחד, ושרים ושמחים ולפעמים גם מתרגשים עד בכי- מוסיפים לי חיים. אני הכי אוהב שקורים דברים לא צפויים – למשל, שמישהו יצעק לי בסוף הופעה "מה עם רחמנא", והקהל ואני נתחיל לשיר את זה יחד בלי ליווי, בספונטניות, במשך דקות ארוכות, או שפתאום מתגלה לך מישהו שמת לשיר ושר טירוף, או אנשים שעולים לבמה ומתחילים לרקוד מרוב שמחה. איזו רכבת הרים משוגעת ושמחה! ב-25.10 אופיע בהיכל התרבות בתל אביב ואארח את רביד כחלני.
הופעה שלא תשכח
מופע ההשקה של האלבום היה בשוני. חברים שלי באו להתארח על הבמה (ברי, רביד וקרולינה) והמון חברים שלי היו בקהל. גם אמא שלי הייתה שם (!) והיה רגע בהדרן שהקדשתי לה את "מעליי דממה" והודיתי לה על כל מה שהיא נתנה לי. הצבעתי לכיוונה כשאמרתי את זה והקהל כגוש אחד הסתובב לעברה ומחא לה כפיים. היא הייתה נבוכה מאוד ולי היו דמעות בעיניים. אף פעם לא התרגשתי כמו שהתרגשתי ברגע הזה.
למה אתה מתגעגע?
אני מתגעגע כרוני – לסבתא שלי, לאהובה עוזרי, לבמה כשאני לא עליה, לתחושה שיש כששיר נכתב, לנעורים, למלפפונים ממש טעימים, ללחזור מהים ולאכול אבטיח קר, לא-לוהים. תמיד.
החלום הגדול.
בגדול אני חי את החלום שלי. אני רק רוצה שימשיך ושיתגבר.
(סוכות תשפ"ד)
