נקודת התחלה: שכונת אבן ישראל

נקודת סיום: גן התות בשכונת אוהל משה

בברכת יעקב את יוסף בנו נאמר: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל". כשיוסף אחר, יוסף ריבלין, צאצא עליית תלמידי הגר"א, שכונה גם השטעטל מאכר (עושה השכונות) היה צריך לבחור שם לשכונה זו שאותה הקים בשנת 1875, הוא קורא לה כסימן ברכה "אבן ישראל", שם שמרמז על מספר הבתים שבה 53 כמניין "אבן" – בתים המקיפים חצר גדולה כיאה ל"שכונת חצר" ושערים שנסגרו לעת ערב וסיפקו הגנה לתושבים.

השכונה היא השישית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, ובמרכזה עומד כיום תיאטרון גדול, אבל בעבר היו בה לא פחות מ-5 בורות מים שסיפקו לתושבים מים לשתייה, לכביסה ולצרכים נוספים. השכונה נוסדה אמנם כשכונה אשכנזית ובה ביה"כ האשכנזי "בית צבי", אך מהר מאוד הפכה לשכונה מעורבת ונוסף לה בית כנסת ספרדי "קהל ציון", שבכל שנה בשבת תשובה היה מלא עד אפס מקום בקהל רב שהגיע לשמוע את דרשתו של הרב הספרדי הראשי. ביה"כ שוכן במבנה ששימש גם בית יתומים – מבנה גדול ומפואר שאת בנייתו תרמו מכספם שתי משפחות בוכריות – מה שמעיד על החשיבות בעיני הקהילה בסיוע לנזקקים.

מכאן נצא לרחוב אגריפס, נחצה אותו וניכנס לרחוב "סוכת שלום". "בספינה של אש באו לחוף יפו פתח עיר הקודש ירושלים… קמו יום אחד וצררו צרורם אל מעט, תלשו עצמם מבתיהם ומקומותיהם, שמו דרכם לארץ הצבי" – כך מתאר ישראל זרחי את עלייתם של היהודים מתימן בשנת תרמ"ב (1882), ומשום שנדמו לערבים מצאו עצמם "נטושים ועזובים על פני השדה" במערות קבורה עתיקות בנחל קדרון. בהמשך הם מקימים מעל הנחל את כפר השילוח, ומאוחר יותר אף מגיעים להתיישב בשכונת "סוכת שלום" שבה אנו נמצאים – שכונה הקרויה ע"ש אחד ממייסדיה וכביטוי לרצון לשבת תחת סוכת השלום שאותה פורש הקב"ה על עמו.

בסמוך לשכונה נבנו שני מבנים ארוכים ש-12 דירותיהם הוגרלו בין העולים מה שהקנה להם את הכינוי "בתי גורל", ודירה נוספת משמשת עד היום בי"כ "הגורל" ע"ש הרב שלום שבזי בנוסח הבלאדי המקורי.

נצא מהשכונה דרך רחוב "הרב אריה לוין" ונגיע לבית הרב אריה לוין. בבית זה שבשכונת "משכנות ישראל", התגורר "אבי האסירים", הרב אריה לוין ואשתו חנה. במשך 25 שנים בתקופת המנדט הבריטי, נהג הרב בכל שבת לבקר את האסירים היהודים, וביניהם אסירי המחתרות הכלואים בבית הסוהר הבריטי במגרש הרוסים, להתפלל איתם, להעניק להם אוזן קשבת ולהעביר ד"ש למשפחותיהם. בערוב ימיו קיבל בשל כך ע"י משרד הביטחון את "עיטור לוחמי המדינה".

נמשיך ברחוב הרב אריה לוין עד למינהל הקהילתי "לב העיר" – כך מכונה גוש שכונות "נחלאות" באופן רשמי, שם המרמז בגימטריה על 32 השכונות שבו. משמאלנו ביה"כ "אוהל משה" ותחתיו היה ניצב התנור השכונתי – בערב שבת תושבי השכונה היו מפקידים את מאכלי השבת בידי הממונה על התנור, והוא בהסכמה שבשתיקה וכחלק מהערבות ההדדית היה נוהג להעביר אוכל מסיר לסיר בהתאם למצבה הכלכלי של כל משפחה.

נפנה ימינה אל רחוב "אוהל משה" ונגיע אל "גן התות". גן התות מכונה כך בשל עצי התות שבו, המוזכרים בשיר "אני וסימון ומואיז הקטן", שכתב יוסי בנאי ומתאר את עץ התות שבשכונה – שכונת "אוהל משה", הקרויה ע"ש הנדבן משה מונטיפיורי שמכספו נבנתה. השכונה נבנתה כשכונה ספרדית, ספניולית, וחוץ מביה"כ שעל פניו חלפנו יש בה בי"כ של יוצאי ינינה ביוון, ובי"כ איטלקי. בנוסף, שימשה השכונה השראה לנשיא המדינה החמישי, יצחק נבון, שהתגורר בה בילדותו, לכתיבת המחזמר "בוסתן ספרדי" המתאר את הווי החיים בשכונה – מה שהקנה לגן את השם הנוסף "גן הבוסתן הספרדי". אחת הסצנות המפורסמות בהצגה היא כשמושון השמש דופק בתריסי חלונות הבתים לעורר את האנשים לאמירת הסליחות.

בחגיגות מאה שנה לשכונה הסביר יצחק נבון את סוד העושר הרוחני והתרבותי שלה: "איש לא הרגיש את עצמו לבד ובודד… שמחת היחיד הייתה שמחת הכלל, ויגון הפרט היה יגון הכל – כולם היו חומת מגן תומכת ועוזרת לזולת". הלוואי ששכונות נחלאות יהוו מיקרוקוסמוס למדינה כולה!

חג שמח ושנה טובה!

לפרטים ולהזמנות סיורים: 050-5913914

הפוסט סיור סליחות בנחלאות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נקודת התחלה: שער יפו, העיר העתיקה ירושלים

נקודת סיום: רחבת הכותל המערבי

הכניסה לאתר טיילת החומות ולאתר מנהרות הכותל בתשלום.

נתחיל את הסיור למרגלות חומות העיר העתיקה, בשער שממנו יוצאת דרך עתיקה וחשובה המגיעה לנמל יפו ומקנה לשער את שמו – שער יפו. גם הדרך לחברון, עיר האבות, עוברת בסמוך לשער זה, מה שמקנה לו את השם בערבית "באב אל חליל" – שער הידיד, הוא אברהם אבינו, המופיע גם בשלט בערבית בתוך מבנה השער. ניכנס דרך השער אל העיר העתיקה, ולאחר תשלום עבור ביקור ב"טיילת החומות הדרומית" בעמדה המתאימה, נחצה את הכביש לכיוון מגדל דוד. נעבור את "רחבת התותחים" ,ששימשה בעבר את תותחי הצבא העות'מאני, ונעלה אל טיילת החומות.

בשנת 1537 התעורר בבהלה הסולטן הטורקי המפואר סולימאן מחלום שבו אריות רודפים אחריו – הוא ראה זאת כאות משמיים להגן על ירושלים הקדושה, וכך נתן הוראה להקיף את העיר בחומה. 10,000 פועלים מרחבי האימפריה העות'מאנית עמלו במשך 4.5 שנים על בניית 4 ק"מ של חומות, שכוללות שמונה שערים, 35 מגדלים ו-344 אשנבי ירי, והכל מאבנים שנאספו בשטח. כיום, נתיב הזקיפים העליון ששימש את השומרים העות'מאנים לשמירה על החומות, ובהמשך גם את הירדנים, משמש אותנו להליכה לאורך החומה ולהשתאות מיופייה של העיר.

על החומה מוצבות כ-20 דמויות של שומרים מתקופות שונות – ליד כל דמות יש ברקוד המעוצב בהתאם לתקופה, אותו ניתן לסרוק באפליקציית "טיילת החומות" ולהחיות את הדמות שתספר את סיפורה. כך למשל נפגוש על גג הקישלא, ששימש בית מעצר גם בתקופה הבריטית, את צמד החיילים הבריטים על ציודם "מתצפתים" אל העיר, מספרים לנו על כניסתו של אלנבי לעיר העתיקה, ומנעימים בשיר "הנה נגילה" שחובר ע"י היהודים להבעת שמחה.

לאורך כל הדרך נביט מחוץ לחומות אל הנוף הקסום של ירושלים על הריה ושכונותיה, ופנימה אל הרובע הארמני שמלווה אותנו ואל הרובע היהודי שנגלה לעינינו, וכשהר הבית נחשף למולנו נגיע אל רחבת הכותל המערבי.

הכותל המערבי, "שריד בית מקדשנו", הוא אחד מארבעת הכתלים שבנה הורדוס סביב שנת 19 לפנה"ס, כדי לבנות ביניהם רחבה גדולה שתאפשר את בניית המבנה המפואר בתבל באותם ימים – בית המקדש, שעליו אמרו חז"ל "מי שלא ראה בניין הורדוס – לא ראה בניין נאה מימיו"! הכותל המערבי הוא הארוך מבין הכתלים, 488 מ', ורובו המוחלט נסתר מאחורי ומתחת בתי הרובע המוסלמי שנבנו לפני כ-800 שנה. רחבת הכותל המוכרת לנו כיום פונתה מהבתים המוסלמים שהסתירו גם הם את הכותל המערבי, מייד עם שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. על מנת לראות את הכותל לכל אורכו ולחוות את החיים שהיו כאן בזמן בית המקדש השני – ניכנס לאתר "מנהרות הכותל" (הכניסה מצפון לרחבת הכותל, לסיור מודרך ובתשלום).

במסלול המכונה "הגשר הגדול", נוכל לרדת לבסיסו של גשר שנבנה לפני למעלה מ-2,000 שנה בתקופה החשמונאית, ומחבר בין אזור הרובע היהודי של היום להר הבית. נלך לאורכו של הגשר, נתרשם מקמרונותיו, מהאולם המפואר שבנה הורדוס ובו מזרקת מים מרשימה ומקוואות, מאבני הכותל המערבי השמורות ומסותתות היטב מתחת לרחבת הכותל, משרידי רחוב ראשי שבו הלכו יהודים בדרכם למקדש והחנויות שליוו אותם בדרכם, מהאודיאון (מבנה למופעי מוזיקה) שבנו הרומאים מאבני החורבן, ומדגם מודולרי מרשים של הר הבית והמקדש.

מסלול נוסף מכונה "האבן הגדולה", ובו נלך לאורכו של הכותל המערבי הנסתר מתחת לבתי הרובע המוסלמי, נחלוף על פני האבן הגדולה ביותר בכותל (13.6 מ' אורכה, כ-570 טונות משקלה) ששוברה בידי הרומאים, נלך על אבני הרחוב שבו הלכו בתקופת בית המקדש ולאורך תעלה גדולה ורחבה שהובילה מים למקדש, ונסיים בבריכת מים גדולה ומלאה שנבנתה ע"י הורדוס ושימשה במקורה חפיר להגנה על מצודת האנטוניה שעמדה בסמוך לנו.

גולת הכותרת של המסלול נמצאת באמצעו: שער חסום שדרכו נכנסו למקדש, ובסמוך לו הנקודה בכותל הקרובה ביותר למקום הקדוש ביותר – 97 מ' בלבד מאבן השתייה ומקום קודש הקודשים!

נאחל להתגשמות נבואת הנחמה של זכריה, שצום תשעה באב "יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

הפוסט סיור אל טיילת החומות ומנהרות הכותל לקראת תשעה באב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נקודת התחלה: באתר מצדה מצידו המערבי – "חיזיון אור קולי מצדה" בוויז.

נקודת סיום: חזרה לרכב בנקודת ההתחלה, או אם מתאפשר ירידה בשביל הנחש/ברכבל לכיוון ים המלח. הכניסה לאתר בתשלום.

ביום כ"א תמוז תשכ"ט (לפני 55 שנה), ביוזמת הרב גורן ובהשתתפותו, הובאו לקבורה בהלוויה ממלכתית ובטקס צבאי מלא "אחרוני מגיני מצדה" – 27 שלדים שהתגלו בחפירות הארכיאולוגיות ונטמנו אחר כבוד. על כך אמר הרב גורן: "כבוד לנו לגמול חסד היסטורי לגיבורי ישראל… שהחליטו לשלוח יד בנפשם כדי לא ליפול בידי הרומאים", ובשלושה מטחי כבוד תם הטקס.

מהמקום שבו נקברו, לרגלי צוק מצדה ממערב, נתחיל את סיורנו. מולנו מתנוסס המצוק כולו, וההר הזה נדמה לנו כספינה גדולה. בחרטומו הצפוני נראים שלושה מפלסיו של ארמון הורדוס ומתחתם פתחי 12 בורות מים שהתמלאו מי שיטפונות שהובלו בשתי אמות מים מנחל מצדה ונחל בן יאיר, ומהם העלו את המים על חמורים אל העיר לרוויית תושביה.

נעלה ב"שביל הסוללה" על סוללת עפר שאותה בנו הרומים (ע"י פועלי כפייה יהודים), ועליה העלו איל ניגוח לריסוק חומת העיר. דרכו גם, אחרי 3 חודשי מצור, נכנסו לעיר (ממרומי האתר רואים את נקודת הפריצה). סוללת העפר הזו, יחד עם שמונת מחנות המצור והדייק (גל האבנים שמקיף את ההר) שנותרו מאז, הקנו לאתר הזה את הייחודיות שלו ואת הכבוד שזכה לו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

הגענו לפסגה. מולנו שוכן ארמון הורדוס המערבי, שבו אפשר להתרשם מהפסיפסים בחדרים ושרידי העיטורים שהיו על הקירות, ואפילו רמז לכיסא המלכותי שעליו ישב הורדוס וקיבל אורחים רמי מעלה, אבל גם מהעובדה שחדרי הארמון בזמן המרד הפכו לחדרי מגורים למורדים. כיריים, גזרי עצים ופיח הם שרידים לחיים שהיו כאן ערב החורבן.

מכאן נמשיך צפונה. נעבור דרך מחסני האוכל ששרדו הודות לאקלים החם – למעלה מעשרה מחסנים הכילו קנקני אגירה מימי הורדוס ששימשו גם את המורדים, ועליהם כתובות עם שמות ומקומות, אפילו "הורדוס מלך היהודים" מופיע שם. נגיע אל ארמונו הצפוני של הורדוס – בתוך חצר מוקפת עמודים מוצג דגם הארמון. כשאנו עומדים על המדרגה השלישית העליונה של הארמון, או על המדרגה התחתונה, אפשר להתרשם מהפרסקאות המשוחזרות (ציורי קיר שנצבעו כשהטיח לח) הכי יפות במצדה!

מהתצפית נראה את הדייק הרומי שהשתמר יפה על מגדליו, ואת מחנות המצור הרומיים שבהם הוא עבר, בין היתר את המחנה הרומי הקרוב ביותר לסוללת העפר דרכה עלינו, שהוא גם הגדול ביותר.

נתחיל לחזור לכיוון דרום. בית המרחץ הרומי שנמצא כאן הוא הגדול ביותר במצדה ומספק הצצה לתענוגות הימים ההם עם חדר חם, פושר וקר. מגג בית המרחץ רואים יפה את מחסני המזון, וממערב לבית המרחץ נחשף "חדר הגורלות" – בו התגלו 12 שברי חרס עם כתובות של שמות, חלקם מוכרים מתקופת המרד, שייתכן ששימשו לגורל שאותו הטילו המורדים בלילה האחרון בו נקבע מי העשרה שיהרגו את כולם, ובהמשך מי האחרון שיוותר וייפול על חרבו.

ניצמד לחומה המערבית של האתר וניכנס לבית הכנסת שהכשירו המורדים במקום אורוות סוסים שהיו כאן, עם מערכת ספסלים היקפית וטורי עמודים לקירוי. יגאל ידין, שניהל את החפירות במצדה בשנות ה-60, מצא בשכבת החורבן של בית הכנסת מגילות שנגנזו, כשהחלק החשוף בו המגילה נותרה פתוחה השתמר באקלים המדברי – כלומר שניתן לשער מה קראו אנשי העיר ערב החורבן!

כך נחשף פרק "שיר מזמור לאסף" מספר תהלים ותיאור מות משה מספר דברים, וגם "חזון העצמות היבשות" מספר יחזקאל. ייתכן שבאותו ליל סדר ארור בשנת 73 לספירה, אחרי שירושלים כבר חרבה, זמן קצר לפני שנכנסו הרומאים למצדה והחריבו אותה, התכנסו יהודי מצדה בבית הכנסת וקראו: "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי, נְאֻם ה'". מצדה הפכה מאז לסמל לשאיפה להתחדשות לאומית, וכיום, 1951 שנים אחרי, יושב סופר סת"ם מדי יום באותו בית כנסת במצדה וכותב ספרי תורה.

שנית מצדה לא תיפול!

הפוסט "שנית מצדה לא תיפול!" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

פעם אחת בלבד הוא מבקר עם משלחתו בארץ הקודש, בשנת תרנ"ט 1898, במטרה לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני ולשכנעו לדרוש מהסולטן הטורקי הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נלווה אותו בביקורו הגורלי.

ביום רביעי י' בחשוון תרנ"ט מגיע הרצל, מייסד התנועה הציונית, יחד עם משלחתו לנמל יפו, ששימש אז נמלה הראשי של ארץ ישראל, וכך כותב הרצל בזיכרונותיו: "מאוד המה לבנו כאשר נגלה מעל אנייתנו בבוקר שטוף שמש אחד חוף הארץ החיוור. היה זה אחד הרגעים הפיוטיים ביותר שאף בחיים מלאים עניין אין רבים כמותם". במקום שבו דרכו רגליו לראשונה בארץ עמד בעבר בית המכס העות'מני, שנהרס בשנים האחרונות.

ביומיים הראשונים בארץ מבקר הרצל ביפו ובמושבות ראשון לציון, נס ציונה ורחובות (בארץ היו אז 16 מושבות, רובן בתמיכת הברון רוטשילד), וזוכה לקבלת פנים חמה והתרגשות רבה.

ביום השלישי לביקורו, יום שישי י"ב חשוון, הוא מגיע לביה"ס החקלאי "מקווה ישראל". 41 מעלות בחוץ, והוא אורב לקיסר הגרמני וילהלם השני, וכשהקיסר חולף על סוסו הלבן מוריד הרצל את כובעו. הקיסר שואל לשלומו, הרצל משיב ושואל לטיב נסיעתו, והקיסר עונה: "חם מאוד, אבל לארץ יש עתיד", והרצל מגיב: "לפי שעה היא עוד חולה", והקיסר חותם את שיחתם: "מים היא צריכה, הרבה מים!".

אמנם התמונה שניסה דוד וולפסון חבר המשלחת לצלם לא עלתה יפה, והוא נאלץ לעשות פוטומונטאז' ולהדביק את תמונת הרצל כדי שהמפגש יונצח כראוי, אך במקום שבו נפגשו בשער ביה"ס החקלאי ניצב כיום פסל הקיסר על סוסו החצוי לשניים, ומולו פסלו של הרצל מקבל את פניו.

מכאן ממשיך הרצל לירושלים לפגישה המתוכננת עם הקיסר – כשעוד באותו היום עם כניסת השבת הוא מגיע ברכבת לירושלים אל "מתחם התחנה הראשונה" כיום. את החוויה הוא מתאר כך: "היה זה עינוי בתא הצר והעמוס… וככל שהתקדמנו אל תוך השבת, קדחתי יותר ויותר וחולשתי גברה… למרות התשישות, עשתה עלי ירושלים העטויה דוק של ירח, על קווי הרקיע המופלאים שלה, רושם עז".

על אף מצבו נמנע הרצל מחילול שבת ("זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע"), והוא עושה את הדרך הארוכה ברגל למלון קמיניץ ברחוב יפו, שהיה בבעלות יהודית, מתנודד על מקל הליכה ונעזר בחבריו למשלחת. כשסוף-סוף הגיעו למלון הוא נחרד לגלות שהחדרים שהוזמנו על ידם הוחרמו לטובת משלחת הקיסר הגרמני, והוא נאלץ ללון על שולחן הביליארד במלון. למחרת הוא עובר עם משלחתו לבית מכריו בממילא, שם מתארח עד לפגישתו עם הקיסר. בית משפחת שטרן שבו התארח שוקם וקיים, ומשמש כיום בית קפה.

הרצל שוהה בירושלים 5 ימים, במהלכם מבקר בכותל המערבי ובאתרים נוספים בעיר. "אדיר היה הרושם בירושלים", הוא כותב, וביום רביעי בשעה 12:00 נוסע הרצל למאהל הקיסר הגרמני, ברחוב שייקרא לימים רחוב הנביאים 42, במקום שבו ייבנה מאוחר יותר מבנה מרשים עבור הגרמנים שמשמש בהמשך גם בי"ס "אורט ירושלים". 6.5 דק' בלבד הוקצבו למפגש זה, שבו הרצל מקריא נאום שהכין מראש ובו כתב בין היתר: "נציגות של בני עם ישראל פונה אל הקיסר הגרמני… בארץ שהייתה ארץ אבותינו ואינה שייכת לנו עוד… היא זועקת לבני אדם שיבואו לעבד אותה… בקרב אחינו אנשים זועקים לארץ שאותה הם רוצים לעבד…". הקיסר הקשיב והשיב: "…העניין טעון עדיין לימוד מדוקדק". הרצל יצא מאוכזב מהמפגש, אך סיכם במשפט קצר: "הוא לא אמר הן ולא לאו… ימים יגידו…".

למחרת המפגש עם הקיסר חוזר הרצל ליפו בדרכו חזרה לביתו. בדרך הוא עוצר ב"מושבה יפת הנוף" כהגדרתו, הלא היא מוצא, שם נוטע עץ ברוש שמכונה "ארז הרצל", כסמל להתחדשות הלאומית של היישוב העברי בארץ ישראל. לימים העץ נגדע על ידי ערביי האזור, אך הגדם עצמו שמור היטב תחת מעטה הזכוכית, ואפשר לראותו כיום במוצא עלית ב"שדרת הנשיאים" שבה ניטעו עצים נוספים, חלקם על ידי נשיאי המדינה.

הרצל חזר לווינה ובה המשיך לפעול להגשמת חזונו – בה הוא גם נפטר בגיל 44, שש שנים אחרי אותו ביקור. בי"ז בחשוון תרע"ח, בדיוק 19 שנים אחרי המפגש הכושל עם הקיסר הגרמני בירושלים במטרה לשכנעו לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, מקבלת ממשלת בריטניה החלטה זו במסמך הקרוי "הצהרת בלפור". כעבור 30 שנים נוספות קמה מדינת ישראל. "אם תרצו – אין זו אגדה!"

הפוסט "יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נקודת יציאה: אנדרטת המייסדים, שדרות רוטשילד 18

נקודת סיום: מגדל שלום ברחוב הרצל

"ביום י"ב תמוז לשנת תרס"ו, ביום השלישי לשבוע בשעה 6 בבוקר, עגנה אונייתנו אל מול חוף יפו, ובשעה 7 בערך עמדו רגלינו על אדמת ארץ ישראל" – כך כותב עקיבא אריה ויס, שבהשפעת חזונו של הרצל סוגר את בית המסחר המצליח שלו בלודז' שבפולין ועולה לארץ ישראל עם רעייתו חוה שרה וששת ילדיהם הקטנים.

עוד באותו הערב הוא מגיע לאספת מתיישבים גדולה ב"קלוב ישורון" שביפו, ומציע את רעיון הקמת "אגודת אחוזת בית" למען הקמת העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. האגודה מוקמת, בהמשך גם נרכש שטח האדמה, ואף יושר בסיוע מריצות ("המריצניקים") לטובת הקמת הבתים – כך גם נוצרה השדרה שבה אנו הולכים. ביום כ' בניסן תרס"ט 11.4.1909 התאספו 60 המשפחות הרשומות לטקס "הגרלת הצדפים" שנערך ממש כאן בנקודה זו, ובמהלכו נאספו שתי ערימות צדפים: לבנים עם שמות החברים, ואפורים עם מספרי המגרשים – כשילד וילדה מרימים בכל פעם צדף לבן וצדף אפור בהתאמה. כך חולקו המגרשים בין כל המשפחות.

על האנדרטה שנוסדה במלאת 40 שנה לת"א, חרוטים שמותיהם של מייסדיה וראשוני בוניה של שכונת "אחוזת בית" שממנה צמחה וגדלה העיר ת"א. בקדמת האנדרטה ישנה בריכת נוי יפה המסמלת את מגדל המים שנבנה במקום זה. אל המגדל הובאו מים מקידוח שיזם עקיבא ומכאן הוזרמו לבתים – מה שהיה חידוש גדול באותם ימים. לצד מגדל המים היה אז מבנה קטן ששימש בית העירייה הראשון.

בחזית האנדרטה מופיע תבליט יפהפה שנעשה על ידי הפסל אהרן פריבר, ובו נבנית העיר לשלביה: יישור החולות, בניית הבתים הראשונים כשבמרכז גימנסיה הרצליה, והתפתחות העיר על מוסדותיה כמו התיאטרון הלאומי "הבימה", נמל ת"א, ביה"כ הגדול וגורדי השחקים שבה. למרגלות התבליט מופיע פסוק הנחמה מירמיהו: "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל", שנבחר גם להופיע בסמלה של העיר.

שכונת "אחוזת בית" הוקמה כ"שכונת גנים" מודרנית, רחובות שתי וערב, כשזו פעם ראשונה שנותנים שמות לרחובות בארץ. בהמשך השכונה מקבלת את שמה "תל אביב" ע"ש ספרו של הרצל ומקומו של הנביא יחזקאל בבבל משם חזרנו לארץ.

אז אחרי שייסדנו את העיר, נתקדם על "שביל העצמאות" המעגלי המחבר בין עשרת האתרים הקשורים בתולדות העיר, אל פסל הברונזה "מאיר דיזנגוף על סוסתו" ובו ראש העירייה הראשון של ת"א רוכב על סוסתו "מהירה" (שהייתה דווקא איטית במיוחד) ברחבי העיר ומוודא שהעיר מתנהלת כראוי, ומדי שנה בחג הפורים אף רכב בראש מצעד העדלאידע המסורתי. מעבר לכביש, ברחוב רוטשילד 16, עמד ביתם של מאיר וצינה דיזינגוף, ואחרי מות אשתו בהוראתו נבנה במקום הבית מוזיאון ת"א לאומנות, ובו ביום שישי 14.5.1948 ה' באייר תש"ח בשעה 16:00 הכריז דוד בן-גוריון "על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל!" המקום עובר שיפוץ ועתיד להיפתח בקרוב כמוזיאון היכל העצמאות.

בהמשך "שביל העצמאות", בצומת הרחובות רוטשילד והרצל (מפגש הממון והחזון), שוכן עד היום הקיוסק הראשון של ת"א, שהיה גם היחיד בעשר שנותיה הראשונות של העיר. בו מכרו בין היתר משקה גזוז שהיה מיץ ממותק עם סודה, אותו ביקש ביאליק מהמוזגת במילים: "גזזיני ואגרשך, והעדיפיני במִילייך" – השקיני גזוז תמורת גרוש, ותני לי עודף במטבעות של מיל.

מכאן נפנה ימינה לרחוב הרצל. מולנו, במקום שבו עמדה מאז הקמת העיר הגימנסיה העברית "הרצליה", מתנוסס היום גורד השחקים הראשון בישראל "מגדל שלום", שנחנך לפני 60 שנה על הריסותיה של הגימנסיה ונחשב אז למבנה הגבוה ביותר באסיה! אתם מוזמנים להיכנס וליהנות מהמרכז להכרת ת"א. הוא כולל בין היתר את "הפסיפס לזכר הגימנסיה הרצליה", שיצר נחום גוטמן, תושב אחוזת בית בעצמו, ובו למעלה ממיליון אבנים המתארות את התפתחות העיר, ומולו פסיפס המחווה של דוד שריר "יפו-תל אביב: דור שני".

בקומה מעלינו תערוכות קבע ותערוכות מתחלפות המוקדשות לתולדות העיר, דגם אחוזת בית מרשים, ופינה המוקדשת להוגה רעיון העיר העברית הראשונה בעולם, עקיבא ויס, עליה כתב אביגדור המאירי בשירו "תל אביב": "ואם נזכה וה' ישועה יצמיח – לתל אביב העברייה יבוא המשיח!".

הפוסט לקראת ייסוד תל אביב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.