"יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה"

היום, כ' תמוז, נציין 120 שנה לפטירתו של "חוזה המדינה", בנימין זאב תאודור הרצל.

פעם אחת בלבד הוא מבקר עם משלחתו בארץ הקודש, בשנת תרנ"ט 1898, במטרה לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני ולשכנעו לדרוש מהסולטן הטורקי הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נלווה אותו בביקורו הגורלי.

ביום רביעי י' בחשוון תרנ"ט מגיע הרצל, מייסד התנועה הציונית, יחד עם משלחתו לנמל יפו, ששימש אז נמלה הראשי של ארץ ישראל, וכך כותב הרצל בזיכרונותיו: "מאוד המה לבנו כאשר נגלה מעל אנייתנו בבוקר שטוף שמש אחד חוף הארץ החיוור. היה זה אחד הרגעים הפיוטיים ביותר שאף בחיים מלאים עניין אין רבים כמותם". במקום שבו דרכו רגליו לראשונה בארץ עמד בעבר בית המכס העות'מני, שנהרס בשנים האחרונות.

ביומיים הראשונים בארץ מבקר הרצל ביפו ובמושבות ראשון לציון, נס ציונה ורחובות (בארץ היו אז 16 מושבות, רובן בתמיכת הברון רוטשילד), וזוכה לקבלת פנים חמה והתרגשות רבה.

ביום השלישי לביקורו, יום שישי י"ב חשוון, הוא מגיע לביה"ס החקלאי "מקווה ישראל". 41 מעלות בחוץ, והוא אורב לקיסר הגרמני וילהלם השני, וכשהקיסר חולף על סוסו הלבן מוריד הרצל את כובעו. הקיסר שואל לשלומו, הרצל משיב ושואל לטיב נסיעתו, והקיסר עונה: "חם מאוד, אבל לארץ יש עתיד", והרצל מגיב: "לפי שעה היא עוד חולה", והקיסר חותם את שיחתם: "מים היא צריכה, הרבה מים!".

אמנם התמונה שניסה דוד וולפסון חבר המשלחת לצלם לא עלתה יפה, והוא נאלץ לעשות פוטומונטאז' ולהדביק את תמונת הרצל כדי שהמפגש יונצח כראוי, אך במקום שבו נפגשו בשער ביה"ס החקלאי ניצב כיום פסל הקיסר על סוסו החצוי לשניים, ומולו פסלו של הרצל מקבל את פניו.

מכאן ממשיך הרצל לירושלים לפגישה המתוכננת עם הקיסר – כשעוד באותו היום עם כניסת השבת הוא מגיע ברכבת לירושלים אל "מתחם התחנה הראשונה" כיום. את החוויה הוא מתאר כך: "היה זה עינוי בתא הצר והעמוס… וככל שהתקדמנו אל תוך השבת, קדחתי יותר ויותר וחולשתי גברה… למרות התשישות, עשתה עלי ירושלים העטויה דוק של ירח, על קווי הרקיע המופלאים שלה, רושם עז".

על אף מצבו נמנע הרצל מחילול שבת ("זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע"), והוא עושה את הדרך הארוכה ברגל למלון קמיניץ ברחוב יפו, שהיה בבעלות יהודית, מתנודד על מקל הליכה ונעזר בחבריו למשלחת. כשסוף-סוף הגיעו למלון הוא נחרד לגלות שהחדרים שהוזמנו על ידם הוחרמו לטובת משלחת הקיסר הגרמני, והוא נאלץ ללון על שולחן הביליארד במלון. למחרת הוא עובר עם משלחתו לבית מכריו בממילא, שם מתארח עד לפגישתו עם הקיסר. בית משפחת שטרן שבו התארח שוקם וקיים, ומשמש כיום בית קפה.

הרצל שוהה בירושלים 5 ימים, במהלכם מבקר בכותל המערבי ובאתרים נוספים בעיר. "אדיר היה הרושם בירושלים", הוא כותב, וביום רביעי בשעה 12:00 נוסע הרצל למאהל הקיסר הגרמני, ברחוב שייקרא לימים רחוב הנביאים 42, במקום שבו ייבנה מאוחר יותר מבנה מרשים עבור הגרמנים שמשמש בהמשך גם בי"ס "אורט ירושלים". 6.5 דק' בלבד הוקצבו למפגש זה, שבו הרצל מקריא נאום שהכין מראש ובו כתב בין היתר: "נציגות של בני עם ישראל פונה אל הקיסר הגרמני… בארץ שהייתה ארץ אבותינו ואינה שייכת לנו עוד… היא זועקת לבני אדם שיבואו לעבד אותה… בקרב אחינו אנשים זועקים לארץ שאותה הם רוצים לעבד…". הקיסר הקשיב והשיב: "…העניין טעון עדיין לימוד מדוקדק". הרצל יצא מאוכזב מהמפגש, אך סיכם במשפט קצר: "הוא לא אמר הן ולא לאו… ימים יגידו…".

למחרת המפגש עם הקיסר חוזר הרצל ליפו בדרכו חזרה לביתו. בדרך הוא עוצר ב"מושבה יפת הנוף" כהגדרתו, הלא היא מוצא, שם נוטע עץ ברוש שמכונה "ארז הרצל", כסמל להתחדשות הלאומית של היישוב העברי בארץ ישראל. לימים העץ נגדע על ידי ערביי האזור, אך הגדם עצמו שמור היטב תחת מעטה הזכוכית, ואפשר לראותו כיום במוצא עלית ב"שדרת הנשיאים" שבה ניטעו עצים נוספים, חלקם על ידי נשיאי המדינה.

הרצל חזר לווינה ובה המשיך לפעול להגשמת חזונו – בה הוא גם נפטר בגיל 44, שש שנים אחרי אותו ביקור. בי"ז בחשוון תרע"ח, בדיוק 19 שנים אחרי המפגש הכושל עם הקיסר הגרמני בירושלים במטרה לשכנעו לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, מקבלת ממשלת בריטניה החלטה זו במסמך הקרוי "הצהרת בלפור". כעבור 30 שנים נוספות קמה מדינת ישראל. "אם תרצו – אין זו אגדה!"