עקרון נוסף בנושא הבחירה הוא שהבחירה החופשית מצויה בתחום הפרט בלבד, והפרט הזה יכול לכלול גם פרטים רבים. כל עוד  הבחירה פועלת על החיים הפרטיים היא חופשית, מה שאין כן כאשר הבחירה החופשית של הפרט מתנגשת במהלכים ההיסטוריים של אומות ועמים, ובמיוחד כאשר זה נוגע לתהליכים היסטוריים של העם היהודי, שם לא הבחירה החופשית של הפרט היא הקובעת, אלא האדם פעמים רבות משמש כלי ביד ההשגחה העליונה לקידום התכנית שלה שנקבעה מראש.

ההיסטוריה של העם היהודי מלאה דוגמאות רבות לכך. כמו יציאת עם ישראל ממצרים, שאת הכתוב: "ויהי בשלח פרעה את העם" מסביר המדרש שפרעה שילח את העם ממצרים שלא ברצונם, וה"חתם סופר" פירש שהמוני העם לא רצו מעצמם לצאת ממצרים, "והייתה להם יציאת מצרים על אפם ועל חמתם, ולולי גורשו משם לא היו יוצאים". זוהי דוגמא שההחלטה של ההשגחה העליונה היא הקובעת ולא מה שאנו מחליטים.

יש כמה דברים בעם ישראל שקיומם אינו תלוי בבחירה חופשית, כמו קיום התורה או קיומו של עם ישראל. לגבי התורה, אכן לכל יחיד ויחיד יש בחירה חופשית אם ללמוד תורה או לקיים את מצוותיה, אבל אם רובו של עם ישראל עלול בבחירתו החופשית לסכן את עצם המשך קיום התורה או שתורה תשכח מישראל, כי אז ההשגחה העליונה שוללת מאתנו את הבחירה הפרטית שלנו ומאלצת אותנו להמשיך לקיים את התורה אפילו בעל כורחנו, כמו שאמר רשב"י: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר: כי לא תשכח מפי זרעו". וכמו שמובא בנבואת יחזקאל (לו כז): "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם". וכך גם קיומו הנצחי של עם ישראל, גם הוא אינו תלוי בבחירה חופשית, אמנם כל יחיד ויחיד באופן פרטי יכול להתבולל ולנטוש את עמו, אבל כאשר ממדי ההתבוללות עלולים לסכן את עצם קיומו של עם ישראל אז מתערבת ההשגחה העליונה ומאלצת אותנו בדרכים שלה להמשיך להיות יהודים.

התערבות ההשגחה בבחירה החופשית של האדם היא  גם לגבי הגאולה של עם ישראל. על פי ההתערבות הזו נוכל להבין את אשר מתרחש בעמנו במאה שנים האחרונות. מאז החל עם ישראל לשוב לארצו אנו רואים שהמאורעות לא תמיד מתרחשים לפי התכנון שלנו, ופעמים רבות אנו באיוולת שלנו אפילו מפריעים לעצת ה' אשר דיבר טוב על ישראל, אלא שהדבר אינו עולה בידינו. כך אנו צריכים להבין את המהפך שהתחולל בקרבנו בחודשים האחרונים. לפני אסון שמחת תורה היה עם ישראל מפולג ומסוכסך, נערכו הפגנות ועצרות מחאה ושנאת חינם החלה להתפתח בין חלקי העם השונים ואז הביאה עלינו ההשגחה העליונה את האסון שב"שמחה תורה" וביום אחד חזר העם להתאחד וכל המריבות פסקו כלא היו.

(וישב, חנוכה, תשפ"ד)

הפוסט הבחירה החופשית וכלל ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

והנה מאז עלה היהודי על במת ההיסטוריה, לא הפסיקו אומות העולם את ניסיונם לפגוע באחד משלושת המרכיבים הללו, בהכירם בחושם העיוור שהמרכיבים הללו הם סוד הקיום של העם היהודי. את ניסיון ההשמדה הפיזית של הגוף היהודי ראינו מאז הושלך אברהם אבינו לכבשן האש על ידי נמרוד הרשע, ואחריו עשו שביקש להכות את יעקב אם על בנים, ולבן שביקש לעקור את הכל, ופרעה ההורג את הזכרים, ועמלק המזנב בנחשלים בצאתם ממצרים, וכך נמשך הדבר מאז ועד עתה, כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו".

דרך אחרת לפגוע בעם ישראל ולחסלו היה בניסיון לפגוע בחוסנו הרוחני של העם בהטלת גזירות שמד להעבירו על דתו. על שני הניסיונות הללו אמר הנביא ישעיה (נד יז): "כל כלי יוצר עליך (השמדה פיזית) לא יצלח, וכל לשון (השמדה רוחנית) תקום עליך למשפט תרשיעי". וכך פירש את הפסוק הזה הרמב"ם ב"איגרת תימן" שלו.

ניסיון ההשמדה הפיזית וגם ההשמדה הרוחנית היה בעיקר מנת חלקם של ישראל בגלות, ומאז שובו של עמנו לארצו לפני כמאה שנים נפתחה חזית חדשה של איבת האומות לישראל, המתמקדת בעיקר בהתנגדותן להכיר בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, מולדת אבותיו. למרות שתי הארות שפקדו את עמנו בעניין ארץ ישראל – האחת הצהרת בלפור, שהכירה בזכותו של העם היהודי על שתי גדות הירדן, הצהרה שברוב הימים לא נשאר ממנה דבר; והשנייה היא החלטת האו"ם על חלוקתה של המחצית שנותרה מארץ ישראל – הנה אפילו להחלטה המצמצמת של גבולות החלוקה התנגדו כל ארצות ערב, שפתחו עלינו במלחמה כדי לנשל אותנו ממולדתנו. גם כאן לא נטש ה' עמו והנחיל לנו במלחמת השחרור ניצחון על אויבינו והקמנו בחסד שמיים את מדינת ישראל, אמנם בחלק קטן של ארצנו.

ובניצחון הזה אל לנו למעט גם בחלקנו, בהשתדלות שלנו, כמו ששמעתי אחר ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים מפי הרב אברמסקי (עיין ספרי "אילת השחר" עמ' רלא). הוא אמר שהניצחון לו זכינו במלחמת ששת הימים היה בזכות מסירות הנפש של חיילי צה"ל, וכדבריו אפשר גם לומר על מלחמת ששת הימים שהאמונה המוצקה בצדקת הדרך שפיעמה בלב העם וההכרה העמוקה לזכותנו על הארץ הזאת, הן שנתנו לחברה הישראלית, שהייתה מעטה בכמות, את כוח העמידה ואת מסירות הנפש לעמוד מעטים מול רבים שקמו עלינו לכלותנו.

במשך הזמן נחלש הזיכרון הלאומי שלנו, ודווקא עכשיו לאחר שהתבססנו בארץ, ואולי בגלל עלייה ברמת החיים של האזרחים, חלים התרופפות בקשר למקורות היהדות וכרסום בצדקת הדרך שלנו. הנחשלים שבנו מתכחשים לזכות שלנו על ארץ אבותינו. אלא שההתכחשות שלהם אינה מצטמצמת במרכיב אחד של השלמות היהודית, אלא הם מנסים לפגוע בכל אחד משלושת המרכיבים של שלמות האומה היהודית: הם מנסים לכווץ את תורת ישראל, לפגוע בעם היהודי על ידי סילוף המושג "מיהו יהודי", והם הלוחמים להתנתקות מחבלי מולדת שנפלו בידינו ולעקירת יישובי ישראל מתוכם ומסירתם לידי נוכרים. כך שעם ישראל צריך להילחם מלחמת פנים ואחור – מלחמה עם הישמעאלים מבחוץ על ארץ ישראל, ומלחמה עם אחינו המתכחשים מבפנים. הסכנה הגדולה יותר היא הבאה מבפנים, שהיא האיום האמיתי המאיים על יכולת העמידה שלנו, בבחינת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

כנגד הסכנה הפנימית עלינו להגביר, בכל האמצעים והכלים העומדים בידינו, את ההסברה על דעת הציבור: להציב בראש סדר היום הציבורי את צדקת הדרך, להפגיש את הדור בכללו ובעיקר הדור הצעיר עם המקורות העוסקים בברית הנצח ההיסטורית של העם היהודי עם ארץ ישראל, שהם כתבי הקודש, המקורות ההיסטוריים ואפילו הספרותיים, כמו שירה, אומנות, משחק, שירי ארץ ישראל וכדומה. עלינו להשתמש בכל אמצעי לימודי או חינוכי להקנות לתודעת אזרחי ישראל את הערך הנעלה של ארץ ישראל לעם ישראל, ויחד עם זאת את המסורת שבתורת ישראל – עם המטרה הסופית של עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל!

(תולדות תשפ"ד)

הפוסט לחזק את הקשר למקורות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כדי שדור ההמשך יוכל לשרוד עליו לנקוט פעולה כפולה: מצד אחד הוא צריך להיות נאמן לערכי דור המייסדים, להיות ממשיך אותנטי לדרך אבותיו; אבל יחד עם זאת, עליו להיות ער וקשוב למציאות המתחדשת ולפעול בהתאם לכך, כי העתקה עיוורת של הרגלי האתמול בלבד, סופה לנוון את החברה ולמוטטה. דרכו של דור ההמשך חייב להיות המשך וחידוש, כמו שמצינו אצל רבי אליעזר בן הורקנוס, שמצד אחד "לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם" (סוכה כח) ועם זאת אמרו עליו: "עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם" (אבות דר"נ פ"ו). על ההנהגה הזו כתב הראי"ה (אגרות הראי"ה אג' קסד): "הישן יתחדש והחדש יתקדש, ויחדיו יהיו לאבוקות אורים". הנהגה כזו מוצאים אנו גם בהנהגתו של יצחק כשהמשיך את דרך אביו.

באירועים המעטים שהתורה מספרת לנו בחיי יצחק, תופס סכסוך הבארות מקום נרחב, ומתיאור התנהגותו של יצחק בו אנו לומדים על דרכו. אברהם אבינו מצא עולם צמא למים. הוא חפר בארות לרוות את צימאון העולם, והפלישתים ברשעותם סתמו את בארות אברהם ומילאו אותן בעפר. לבארות הללו יש שתי משמעויות: האחת כפשוטה – אברהם דאג ליישובו של עולם, לסייע לבריות להפריח את השממה ולרוות את צימאון האדם ובעלי החיים. הפלישתים ברשעותם, לאחר מות אברהם, במקום להשתמש בבארות עבור עצמם, עמדו וסתמו אותן רק כדי למנוע את הטובה מהאדם ומהבהמה. ויצחק, כשהבחין בדבר הלך וחפר מחדש את בארות המים שנחפרו בימי אברהם. בכך חזר יצחק ושיקם את מפעל החסד של אברהם.

אבל לאירוע הזה יש גם משמעות רוחנית: הבאר מסמלת את מי התורה, כמו שדרשו ב"מדרש הגדול" על הכתוב: וימצאו שם באר מים חיים – "אין מים חיים אלא תורה, שנאמר: 'מעין גנים באר מים חיים'". והבארות מסמלות את מפעלו הרוחני של אברהם ככתוב: את הנפש אשר עשו בחרן. אברהם השקה את הבריות במי התורה, שקירבם תחת כנפי השכינה. המפעל הזה היה למורת רוחם של הפלישתים, ובהזדמנות הראשונה, לאחר מותו של אברהם, הם מנסים לחסל את מפעלו הרוחני של אברהם.

יצחק, ממשיכו של אברהם, שב לתקן את הדבר, אבל בתחילה אין הוא חופר באר חדשה, אלא וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם ויסתמום פלישתים. הוא נשאר דבק בדרכו של אביו: ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ועל כך אמרו במדרש הגדול: "בוא וראה ענוותנותו של יצחק אבינו. בנוהג שבעולם אדם בונה לו בית וקורא לו שם, עומד בנו ומחדש בו דבר הוא קורא לו שם אחר, אבל יצחק אבינו אינו כן… כיוון שחזר יצחק וחפרן שנייה לא חידש להן שם אלא העמידן על שמות שקרא להן אביו". ולאחר ששיקם את בארות אביו אין יצחק מסתפק בבארות אביו בלבד, אלא הוא מוסיף עליהן בארות משל עצמו: ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. יצחק ממשיך את בארות העבר ומוסיף עליהן בארות משלו. וכך אנו צריכים לנהוג עם העבר המפואר שלנו – להמשיך אותו, אבל גם להוסיף עליו משלנו לפי צורך השעה והדור.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט יצחק ממשיכו של אברהם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בעשרת הדורות שמאדם הראשון עד נח אנו מבחינים בהנהגת ההשגחה העליונה את שתי ההנהגות הללו: אדם הראשון למרות שהוזהר מראש "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת גורש מגן עדן אך לא נשללו ממנו עצם החיים, וכך גם קין לאחר שהרג את הבל גם עליו לא נגזרה מיתה אלא נענש בגלות של "נע ונד תהיה בארץ". כך, שלמרות החטא והכישלון נתנה להם ההשגחה העליונה הזדמנות נוספת לטפל ברע ולהפכו לטוב.

הנהגה אחרת אנו רואים עם דור המבול, עליו נאמר: "וירא ה' כי רבת רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". לגביהם מביעה ההשגחה העליונה חרטה, ככתוב: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב על לבו, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה . . . כי נחמתי כי עשיתם", ואכן המבול מחה את העולם החוטא בתקוה שנח יבנה על חורבותיו עולם חדש.

רואים אנו בראשית ימיה של האנושות שתי הנהגות: מצד אחד ההשגחה העליונה נוהגת במידת הרחמים, אינה מכלה את הרע אלא נותנת לו הזדמנות להטיב את דרכו, ויחד עם זאת רואים שעם דור המבול היא נוהגת במידת הדין, ומוחה אותו מעל פני האדמה – איך נבין את ההנהגה הכפולה של ההשגחה?

את דרכה של ההשגחה העליונה נוכל להבין בהתבוננות בהיסטוריה האנושית. את התקופה מבריאת האדם ועד מתן תורה יש לראות כתקופה של חיפוש דרך, בה הדמויות המרכזיות כפרטים והחברה האנושית ככלל מנסים לעצב כללי התנהגות שאינם עומדים במבחן ומסתיימים בכישלון. אבל, הכישלונות הללו משמשים לקח לדורות בבחינת "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" [גיטין מג א]. העמידה הזו אינה נלמדת רק מכישלונו של האדם אלא גם מתגובת ההשגחה העליונה. גם ממנה אנו לומדים לקח לדורות. כבר בראשית הבריאה "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו יכול להתקיים, עמד ושיתף עמו מידת הרחמים". הלימוד הוא שאדון כל המעשים הוא אב הרחמים, החס מלאבד כל יציר, אפילו הפחות שביצורים, או לְכַלֵה כל כח המצוי במציאות. מכך על האדם להסיק שכאשר הוא בא לשנות מצב רע, אל לו להרוס או להחריב את הרע הקיים, אלא לנסות לתקן את מגרעות הרע בסבלנות, לתקנם באורך זמן וברחמים רבים, באופן שגם הכוחות שהם עתה רעים, לא יאבדו מן המציאות, אלא להשאיר אותם ולאחר טיפול נכון להפוך את הרע שבהם לטוב.

זוהי הדרך הקבועה והרצויה לכתחילה, ורק במקום שאין דרך אחרת, כאשר הרע הוא כל כך נשחת עד שאין לו תקנה, רק אז משתמשים במידה של "השחת, שרוף וכלה" [סנהדרין נה א], כמו שהיה בדור המבול שההשגחה העליונה השחיתה כל בשר אשר בו רוח חיים. ההשחתה הזו הייתה אירוע חד-פעמי בהיסטוריה האנושית, שלאחריה מבטיח בורא עולם ששוב לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ.

לקח נוסף אנו לומדים מהמבול, שגם אם העונש היה בלית ברירה עדיין לא היה בו כדי להביא לתיקונו של העולם, שהרי הניסיון לאחר המבול לבנות עולם חדש על חורבנו של העולם הישן לא צלח, ונח שהיה תקוות האנושות המחודשת לא עמד במבחן, לא זו בלבד שלא התעלה על חולשות האדם ושימש דוגמא של האדם החדש, אלא התגולל ערום באוהלו שיכור משתיית היין. גם מהתקדים של נח והמבול אנו לומדים שתיקון העולם ועקירת הרע שבו לא יבואו על ידי פעולות של הריסת המציאות הקיימת הרעה וחורבנה, אלא דווקא על ידי פעולות חיוביות בסובלנות ומתינות שיהפכו לבסוף את הרע לטוב.

יש בכך גם לקח לדורנו, שאל לנו להרוס את המציאות הקיימת, ואפילו אם סדרי החיים שלה מלאים מומים וחסרונות רבים, גם אז אל לנו להיות מהירים במעשה התיקונים, מפני שדרך התיקון המהיר הפוגעת בדרכים הישנות, היא מאבדת יחד עם הרע גם את הטוב. וגם אם לפעמים יש מקום לדרך הזו של שבירת הקיים, זאת רק במקרים שאין כל אפשרות אחרת לתקן בדרך חיובית, כמו שבירת הלוחות על ידי משה, שעליה נאמר לו: "יישר כחך ששברת", אבל חלילה להפוך את דרך השבירה לדרך כבושה ותמידית.

(נח תשפ"ד)

הפוסט לקח המבול הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לצערנו, תודעת שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל נחלשה מאד לאחרונה בחוגים שונים בחברה הישראלית

בבואו להיפרד מעם ישראל פורס משה רבנו סקירה היסטורית על התנהלותו של עם ישראל. בסקירה זו הוא מייחד דברים לקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל: "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ועל כך אמרו במדרש [גדול]: "בהפרידו בני אדם – בשעת הפלגה, פירש תחומה של כל אומה ואומה שלא יהו מעורבבין. יצב גבולות עמים – קבע תחומן של האומות שלא יכנסו לארץ ישראל". על היותה של ארץ ישראל ארצו של העם היהודי בלבד כתב רש"י בפתיחתו לספר בראשית: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ואכן, שייכותה של הארץ לישראל מעוגנת בהבטחה אלוקית: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", הבטחה החוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה. והנה, אברהם אבינו, למרות שהקב"ה כרת עמו ברית על הארץ, ככתוב: "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת" [בראשית טו יח], אין הוא מממש את ההבטחה הזו בכוח הזרוע, אלא מנסה לרכוש אותה מבלי לפגוע בבעליה הזמניים. כך נוהג אברהם, בניגוד לרועי לוט, כמו שכתב רש"י [בראשית יג ז]: "שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברהם מוכיחים אותם על הגזל, והם (רועי לוט) אומרים: ניתנה הארץ לאברהם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני אז יושב בארץ ולא זכה בה אברהם עדיין", וכך בבואו לקבור את שרה, אין הוא נוטל את חלקת הקבר בכוח, ואינו מוכן לקבל בחנם את מערת המכפלה, אלא מציע: "בכסף מלא יתננה לי".

התנהגות כזו אנו מוצאים גם אצל דוד, לאחר שכבש את ירושלים, למרות היותו מלך אין הוא מנצל את כוחו ויכולתו להפקיע מארונה את מקום המקדש, אלא מבקש ממנו שימכור לו את השדה בכסף, וכאשר ארונה אומר לו: "קח לך" דוד משיב לו: "לא, כי קנה אקנה בכסף מלא".

גם יהושע שנצטווה לרשת את ארץ כנען, למרות מה ששמע ממשה: "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת" [דברים א כא], אין הוא מנצל את כוחו ואת ההבטחה האלקית לניצחונו, אלא שולח ליושבי ארץ כנען שלושה כתבים: "הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה". ואכן "הגרגשי עמד מאליו ופנה, גבעונים השלימו, שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו". אין עוד אומה בעולם שלמרות בעלותה על הארץ תתנהג בכל כך התחשבות עם הנכרים הגרים בה, אבל יחד עם זאת אסור לנו לגלות חולשה או וותרנות בעניין היות הארץ של ישראל.

אמת, מפני חטאנו גלינו מארצנו ובמשך מאות בשנים היינו מנותקים מחיים פעילים בארץ ישראל, אבל מעולם לא היתה אומה שהייתה כה קשורה לארץ ישראל כמו האומה הישראלית. גם כשהארץ היתה שוממה וגם כאשר נכרים ניסו להשתלט עליה לא חדל העם היהודי מלהעלות את ירושלים על ראש שמחתו. האומה הערבית הטוענת בשקר לריבונות על ארצם של ישראל, היא כבשה לראשונה את הארץ רק קצת לפני שנת 4400 (140 שנה אחרי חתימת התלמוד שהיתה בשנת 4260) וגם אז לא את ירושלים עשתה לבירה אלא את רמלה, והשלטון המרכזי שלה מעולם לא ישב בארץ ישראל, כך שלטון בני אומיה (4420-4510) שהיה בדמשק, עבאס (4510-4729) שהיה בבגדד, הפאטימים (4721-4858) שהיה בקהיר, כך שבכל התקופה המוסלמית עד היום לא היתה בארץ ישראל מעולם מדינה ערבית מיוחדת של הערבים.

כמו כן, בימי שלטונה על הארץ לא פיתחה האומה הערבית את הארץ. הרמב"ן שביקר בארץ בשנת 5027 כותב: "ומה אגיד לכם בעניין הארץ כי רבה העזובה וגדל השיממון". הסבר לתופעה הזו מוצאים אנו בפירוש הרמב"ן [ויקרא כו טז]: "וכן מה שאמר בכאן 'ושממו עליה אויבכם' היא בשורה טובה מבשרת בכל בגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבנו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היתה טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא [עתה] חרבה [מאין] כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

ולמרות כל העובדות הללו שארץ ישראל מעולם הייתה רק של העם היהודי, לצערנו תודעת שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל נחלשה מאד לאחרונה בחוגים שונים בחברה הישראלית, ועלינו לעשות כל מאמץ לרענן את הזיכרון הלאומי הזה שכה שמרנו עליו בכל שנות הגלות.

(האזינו תשפ"ד)

הפוסט מצב תודעת השייכות של א"י לעם ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יש ניסיון של כוחות עולמיים המתנגדים לישראל, בדמות אויבים או ידידים ושל אחינו החיים אתנו, לנשל את ישראל מלב הארץ

שירת האזינו סוקרת את ההיסטוריה הישראלית מראשית ועד אחרית. את הסקירה הזו פותחת התורה בארץ ישראל: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" ופירשו במדרש [ספרי]: "כשהנחיל הקב"ה העולם לאומות העולם, פירש תחומן לכל אומה ואומה… ופירש תחומן של אומות כדי שלא ייכנסו לארץ". והיא מסיימת אותה גם בארץ ישראל, ככתוב: "וכפר אדמתו עמו – ועל כך אמרו חז"ל [ילק"ש תתקמ"ו] – כל הדר בארץ־ישראל, וקורא קריאת־שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם־ הבא". כי ארץ־ישראל היא אחד משלושת מרכיבי השלמות היהודית, שהם: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, כמו שדרשו במכילתא [יתרו כ]: "לאוהבי ולשומרי מצוותי – אלו ישראל שהם יושבין בארץ־ישראל ונותנין נפשם על המצוות". ועל כן אין משמעות להיסטוריה של העם היהודי ללא ארץ ישראל.

הרמב"ם באגרת תימן כותב שמאז ניתנה לנו התורה ביקשו אומות העולם לפגוע בישראל באחת משתי הדרכים הבאות: השמדה פיזית באמצעות חרב, או פגיעה באמונה בכוונה לסתור דתנו ולהפר תורתנו. על שני הניסיונות הללו הבטיח לנו הנביא ישעיה: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח (כנגד החרב) וכל לשון תקום עליך למשפט תרשיעי (כנגד מלחמת הדת)". ואכן, בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו והקב"ה הצילנו מידם.

במהלך ההיסטוריה של עמנו הכרנו את שתי הדרכים שהזכיר הרמב"ם, האחת, דרכו של פרעה שגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ובדרכו הלך המן הרשע ש"ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד", וכך נמשכו הדברים בפוגרומים ובשואה. כמו כן הכרנו בהיסטוריה גם ניסיונות לפגוע באמונה היהודית, כמו גזירת היונים על השבת, על המילה ותלמוד תורה, עד שהכריחום לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל, כמובא במדרש [ב"ר בראשית פרשה ב]: "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל" ובדרכם המשיכו אח"כ הנוצרים והמוסלמים בניסיונות לאלץ את היהודים להמיר את דתם וכך גם לאחרונה ברוסיה הסובייטית. רק הקמתה של מדינת ישראל הקהתה את שתי הסכנות הללו, אם כי לא ביטלה אותן לגמרי, אבל בו בזמן היא יצרה חזית עימות חדשה להתנכלות של אומות העולם לעם היהודי, והוא המאבק על עתידה של ארץ ישראל, שהיא המרכיב השלישי בשלמות היהודית.

הסכסוך הערבי־ישראלי מתמקד בעיקרו סביב הבעלות על ארץ־ישראל. יש הרואים כאן סכסוך גבולות רגיל בין עמים אשר אפשר לחסלו בפשרות וויתורים. אבל במבט ההיסטורי של העם היהודי, ובצפייה להתגשמות חזון נביאי ישראל של "ושבו בנים לגבולם", יש כאן כפי הנראה סכסוך עמוק יותר. יש כאן ניסיון נואש לא רק של כוחות עולמיים המתנגדים לישראל, בדמות אויבים או ידידים, אלא גם מאחינו החיים אתנו, המבקשים לנשל את ישראל, אם לא מכל ארצו הרי מלב לבה של הארץ. על הניסיונות שמבית ומבחוץ עמד הגר"א [הובאו דבריו בספר 'קול התור']: "לדעת מראש כי ארץ־ישראל נקנית בייסורים, אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו, וגם ע"י ארמילוס שר הערב־רב… ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו, אם יהיה איזה קושי, איזה מכשלה, בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב ייוושע, ומן המייצר נגיע למרחביה". על הניסיונות הללו כתב גם רבי אליהו גוטמאכר: "ויש לראות גודל התכלית (של גאולת אדמת ארץ ישראל) בזה ש"הקליפה" (כוחות הרוע והטומאה) גובר גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה, יען שכל כח הקליפה תלוי בגלות, ובביטול הגלות יבוטל (הקליפה)".

(ראש השנה תשפ"ג)

הפוסט העמים שמתנגדים לנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אנו זועפים על ה' ושוכחים שהכל בא עלינו מפני שהסכמנו להביא אל ביתנו אלפי מרצחים צמאי דם יהודי ואפשרנו להם להתחמש ברבבות כלי נשק

בפסוק: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", מתאר דוד המלך שני מצבים בחיי האדם, האחד שבו ההצלחה מאירה פנים לאדם בחסד שמים המאיר לאדם כאור הבוקר, ואז הכל מלאים שבח והודיה למי שאמר והיה העולם, אין פרץ ואין צווחה, ועל זה אנו אומרים: "להגיד בבוקר חסדך". ויש מצב שבו החושך יכסה ארץ, רעות וצרות פוקדות את האדם, הכלכלה קורסת והביטחון האישי מתערער, האדם מגשש באפילה כאשר ימשש העיור מבלי להצליח לראות את האור בקצה המנהרה, ואז עליו להפעיל את האמונה, לדעת שעל אף כל זאת גם כי אשב בחושך ה' אור לי, וישועת ה' כהרף עין, ועל זה אנו אומרים: "ואמונתך בלילות".

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" [ח"ג פי"ב] מביא את טענת ההמון הטוען שבמציאות שלנו הרע מרובה מן הטוב, את טענתם זו הם מבססים ממקרים בודדים כאילו הם מאפיינים את כלל המציאות. כנגדם טוען שם הרמב"ם שהם מתעלמים מהטוב הרב המצוי במציאות. ועם זאת אין הרמב"ם מתעלם שיש בעולמנו גם רע, ולדעתו יש לרע בעולם שלוש סיבות: האחת, אסונות טבע, כמו שיטפונות ורעשי אדמה, או מומים מלידה, הרע הזה אמנם אינו באשמת האדם והוא מחיר מציאות החומר שאנו מצויים בה, שהמציאות היא בעלת "הויה והפסד" והחסרונות הללו הם חלק ממנה. אלא שהרע הזה גם אם הוא קיים הוא זניח וקורה לעיתים רחוקות ובמקומות בודדים, כנגדם ישנן מדינות רבות שלא חרבו במשך אלפי שנים, וכנגד כל לידה פגומה יש אלפי לידות בריאות. הסיבה השניה לרע בעולם לפי הרמב"ם היא הרעות שבני אדם עושים מקצתם לקצתם, כמו המלחמות, התחרות, עושק ושאר מרעין בישין שבני אדם פוגעים זה בזה. וגם אם הסוג הזה של הרע הוא רב יותר מקודמו, עדיין הוא אינו כל הזמן ואינו מתרחש אלא בחלק קטן של המציאות, כי לא בכל יום ולא בכל מקום פורצת מלחמה, לא בכל רגע האחד מזיק את זולתו, ועוד שסוג זה של הרע אין ליחסו לריבונו של עולם, אלא הוא המחיר של הבחירה החופשית שניתנה לאדם. והסיבה השלישית לרע בעולם הוא הרע שהאדם מביא על עצמו וסוג זה של הרע הוא המצוי ביותר ועליו נאמר: "מידכם היתה זאת לכם" [מלאכי א ט], או "משחית נפשו הוא יעשנה" [משלי ו לב], או "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" [קהלת ז כט]. הרע הזה הוא מה שהאדם בסכלותו גורם לעצמו ואח"כ הוא מאשים בהם את האחרים כולל את ריבונו של עולם, ועליהם אמר שלמה: "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

האיוולת המסלפת את דרכו של האדם אינה רק בתחום הפרט אלא היא מצויה גם בהתנהלות הלאומית של הכלל, דוגמא לדבר פוגשים אנו פעמים רבות במדינת ישראל. איוולת של מנהיגים כמו ב"הסכם אוסלו" שהמחיר שלה היה מחיר דמים כבד, איוולת שאימללה משפחות רבות, שהותירה עשרות יתומים ללא אב ואם, פגעה בכלכלה וערערה את הביטחון האישי, ואחר כל זאת אנו זועפים על ה' ועל משיחו. ובה בעת אנו שוכחים שכל זאת בא עלינו בגלל האיוולת שלנו, מפני שהסכמנו להביא אל ביתנו חבורה של אלפי מרצחים צמאי דם יהודי, שאפשרנו להם להתחמש ברבבות כלי נשק, תוך העלמת עין במשך שנים מהברחות אמצעי תחמושת ביבשה בים ובאוויר (מטוסו של ערפאת), מסרנו להם ערים שהפכו לערי מקלט למחבלים ומרצחים. וכאשר לבסוף יצא השד מן הבקבוק, שמלכתחילה לא היה פקוק, והמרצחים קוטלים בנו, אנו בחוצפתנו שואלים: 'למה באה עלינו הרעה הזאת?'. במצבנו הנוכחי אין אנו יכולים להתעלם מהאזהרה החוזרת ונשנית בתורה פעמים רבות, שאם נפר את הברית שלנו עם בורא עולם יבואו עלינו רעות וצרות, ככתוב: "ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". על כן על השאלה שאנו שואלים את עצמנו ללא הרף: "מה יהיה?" התשובה היא: שאם נהיה נבונים ונאמנים לאמת שלנו, נחסוך מעצמנו הרבה מהרעות הפוקדות אותנו.

(ניצבים וילך תשפ"ג)

הפוסט האם ה' באמת 'אשם'? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אמנם האדם עמל רבות עד שזכה בפרי יגיעו, אבל לא היה זוכה לכל מה שיש לו ללא מתנת שמים

יש דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. אחד מהם הוא מידת "הכרת הטוב", כשאדם המקבל טובה, עזרה, סיוע וכדומה מזולתו, ולאחר מכן לא זו בלבד שהוא מתכחש לטובה שקיבל, אלא פעמים אף משלם רעה תחת טובה לנותן הטובה, אז לא רק שאינו מכיר טובה אלא שהוא כפוי טובה.

מי לנו גדול מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה (זהר) ואפילו הוא נכשל בכפיות טובה כשאמר לקב"ה [בראשית ג יב]: "האשה אשר נתתה עמדי". כמו כן, דור-המדבר שהיה דור דעה אף הוא לקה בכפיות טובה כשאמר [במדבר כא ה] על המן: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" [עיין ע"ז ה ב]. על כן, כדי לחנך את עם ישראל לרכוש את המידה החשובה הזו של הכרת הטוב נצטווינו בכמה מצוות שתכליתן להשריש באדם את מידת הכרת הטוב. וכך מסביר ספר החינוך את מצות כיבוד אב ואם: "משורשי מצווה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. שייתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא־ל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו הא־ל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ברוך הוא". מדברי ספר החינוך מבואר שכפיות הטובה המתחילה בין בני אדם היא יכולה להביא לבסוף גם לכפיות טובה של האדם כלפי בורא עולם.

משה רבנו משמש דוגמא אישית להכרת הטוב, רואים אנו זאת כשהקב"ה מבקש למנותו מנהיג במצרים במקום אהרן אחיו והוא מסרב, בטענה שהתפקיד מגיע לאהרן שיש לו זכות ראשונים כשהתמסר לעמו במצרים וסבל עמם והנהיגם שם בשנות הרעה, ורק לאחר שהקב"ה אמר למשה שלא זו בלבד שאהרן מסכים לחילופי המשמרות אלא "וראך ושמח בלבבו", רק אז התרצה משה. במידה זו של הכרת הטוב ממשיך משה גם כשאינו מלקה את מי היאור במכת דם מפני שהיאור הצילו, ולא את עפר הארץ במכת הכינים מפני שהארץ עזרה לו להטמין את המצרי בחול. התנהגות הפוכה משל משה מוצאים אנו אצל בני ישראל בימי גדעון, שהם "לא עשו חסד עם בית ירובעל גדעון ככל הטובה אשר עשה עם ישראל" ועל כך אומר להם יותם בנו של גדעון: "ואם טובה עשיתם עם ירובעל ועם ביתו ואם כגמול ידיו עשיתם לו? אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד ויצל אתכם, ואתם קמתם על בית אבי". וסופה של כפיות הטובה שהביאה הרס הדדי של השותפים בכפיות הטובה, עד שלבסוף נלקחה מהם ההנהגה שנטלו שלא בדין [עיין שופטים פרק ט].

על רקע הדברים הללו נוכל להבין מדוע הקדימה התורה לפרשת הבאת הביכורים את הכתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ", שעל כך אמרו במדרש: "עשה מצוה האמורה בעניין שבשכרה תכנס לארץ" [ספרי], מה יש במצות הביכורים שבשכרה נכנסים ישראל לארץ, ויתרה מזו הכניסה לארץ הרי היא קודמת להבאת ביכורים? תכלית מצות הבאת הביכורים היא הכרת הטובה, אמנם האדם עמל רבות עד שזכה בפרי יגיעו, אבל לא היה זוכה לכל מה שיש לו ללא מתנת שמים, על כן לפני בואו ליהנות מפרי עמלו עליו לקחת מראשית פרי האדמה ולהביאו אל המקום אשר יבחר ה', ושם להודיע שכל הטוב שיש לו מקורו מריבון העולם שהוציאו מבית עבדים ונתן לו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש, ועל כן את ראשית פרי האדמה הוא מעלה לבית ה', להודות ולהכיר טובה לבורא עולם.

רק חברה שאנשיה יודעים להכיר טובה איש לזולתו, לזכור ולהעריך את זכויות הראשונים של החברה, ולקיים את הכתוב: "איש את אחיו יעזרו ולאחיו יאמר חזק", רק עם חברה כזו מובטחים ישראל שיכנסו לארץ ויצליחו בישיבתה בה.

(כי תבוא תשפ"ג)

הפוסט הקשר בין פירות ובין מידת הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על פי רוב אין התורה אוסרת אלא את מעשה האיסור עצמו בלבד, ואילו את ההרחקה מן העבירה, את עשיית הסייג לתורה, השאירה התורה לחכמים, כמו שאמרו אנשי כנסת הגדולה: "ועשו סייג לתורה" [אבות פ"א מ"א]. עשיית הסייג נרמזה בתורה בכתוב: "ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי" [מו"ק ח א], אבל אינה איסור מפורש. עם זאת, ישנם איסורים שהתורה לא הסתפקה במעשה האיסור עצמו אלא הרחיבה אותו והוסיפה לצדם גם הרחקה מהם, כמו באיסור עריות שהתורה ציותה: "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח ו) ועל כך אמרו במדרש [שיהש"ר טז]: "אמר הקב"ה אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופסה ואין לי עוון, הריני מגפפה ואין לי עוון, או שאני נושקה ואין לי עוון, אמר הקב"ה כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין, אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו". על ההרחקה הזו כתב הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' [פרק יא]: "והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה (ההתקרבות לערווה) לנזיר, אשר אע"פ שעיקר האיסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו התורה כל מה שיש לו שייכות עם היין. והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם סייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה".

עשיית סייג לא נאמרה בתורה רק במצוות שבין אדם למקום. אנו מוצאים אותה גם במצוות שבין אדם לחברו. די להזכיר את הכתוב: "מדבר שקר תרחק" שהתורה לא אסרה רק את השקר עצמו, אלא ציותה להתרחק מכל דבר הנראה כמו שקר. ועל הדרך הזו ציותה התורה [ויקרא יט לה-ו]: "לא תעשו עול במשפט, במידה במשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם". עד כמה הקפידה התורה על עיוות האמת, מדייק ה'משך חכמה' מהכתוב הקושר את עיוות המשקל בעשיית עול במשפט, שהכוונה היא שאפילו אם פלוני גזל ממך ואתה יכול להשיב לעצמך את סכום הגזלה בדרכי מרמה, כמו שימוש במידה או משקל מזויפים, אסור לעשות זאת, אפילו שהוא לפי המשפט צודק, מפני שיש בו עוול. והנה התורה לא אסרה רק את עשיית העוול בפועל, אלא הרחיבה את האיסור ואמרה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלימה וצדק יהיה לך איפה שלימה וצדק יהיה לך". שהאיסור הוא עוד לפני מעשה העוול בפועל, שהמשהה אותם עדיין לא השתמש בהם, כמו שכתב הרמב"ם [הל' גניבה פ"ז ה"ג]: "כל שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא יהיה בכיסך', ואפילו לעשות המידה עביט של מימי רגלים אסור – שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבוא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה".

והנה, בשולי האיסור הזה מוסיפה התורה ואומרת: "למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך, כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה, כל עושה עול". בתוספת הזו מודיעה לנו התורה שני דברים: האחד, שהבטחת הישוב היהודי בארץ ישראל מותנה בשמירה על יחסים הוגנים בין אדם לחברו, שלא נעשה עול ושלא נעשוק איש את רעהו, שנהיה הגונים במשא ובמתן איש עם זולתו. והדבר השני, שלא נטעה לחשוב כאותה מחשבה שנאמרה כאשר אדם נתפס מצית בשבת בתי זימה, ובאש שהעלה גרם למיתתן של ארבעה נשים, והיו שטענו שהאדם אינו דתי שהרי נתפס בשבת כשהוא נוהג במכונית ומבקש להצית אש, כאילו אם היה עושה זאת בימי חול היה אפשר לראותו כדתי. על כך באה התורה ומדגישה לנו כי לא רק מי שמחלל שבת או שאינו אוכל כשר או שאינו מניח תפילין וכדומה הוא אינו דתי, אלא גם מי שמרמה את זולתו, ואפילו אם הוא אינו עדיין מרמה בפועל אלא שיש בביתו אמצעים לעוות את המקח והממכר, גם הוא "תועבת ה' אלקיך", שאין להכילו בכלל מאמיני ה'.

(כי תצא תשפ"ג)

הפוסט להתרחק מהחטאים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המשטר המועדף בישראל הוא משטר שהעם מסכים לו, ובלבד שהמנהיג יהיה נאמן לייעודיו האמיתיים של עם ישראל

במסכת סנהדרין [קב ב] מספרת הגמרא שרב אשי שאל את המלך מנשה: מאחר והייתם חכמים גדולים כל כך, מדוע עבדתם עבודה זרה? ועל כך השיב לו מנשה: אילו היית חי בתקופתנו, היית מגביה את שולי גלימתך שלא יפריע לך, והיית רץ אחרינו לעבוד עבודה זרה. יש בסיפור הזה דוגמא לתופעה של ציבור ההולך בעיניים עיוורות אחר האופנה השולטת, והתופעה הזו חוזרת על עצמה במהלך ההיסטוריה, שחסידים שוטים מקבלים בלי בקורת ובלא להבחין בשקר ובחסרונות המצויים באידיאות המציגים בפניהם. כך נהגו לפני יובל שנים רבים מאחינו היושבים בציון עם הקומוניזם שראו במנהיגו סטלין, שהיה רודן ורוצח המונים, את 'שמש העמים'. והדבר חזר על עצמו בימינו לגבי "תהליך השלום של אוסלו" שרבים וטובים נהרו אחריו בעיניים עיוורות, והוא הדין לניצול הציני של ה"דמוקרטיה" שנוכלים בהבטחות שווא משתלטים עליה כדי לעוות ולסלף את רצון העם, ולאור ניסיון הדמוקרטיה כפי שהיא מיושמת בתקופתנו נוכל להבין יותר את מה שכתב מייסד הציונות המדינית ד"ר בנימין זאב הרצל ביומנו [חלק א – כט בסיון ה'תרנ"ה] על הדמוקרטיה: "אני מתנגד לדמוקרטיה, מפני שאינה יודעת מדה, הן כשהיא מהללת והן כשהיא מחללת ומביאה לידי פטפוטי פרלמנט ולסוג המכוער של פוליטיקאים רודפי בצע… הדמוקרטיה היא שטות מדינית היכולה להתקבל רק על לב ההמון בשעת התרגשות של מהפיכה". והדברים הנוקבים הללו שנכתבו למעלה ממאה שנה מתגלים מפעם לפעם גם בחיים הפוליטיים שלנו בכל שיקרם ועיוותם.

שאלת התורה והדמוקרטיה עולה מפעם לפעם על סדר יומנו, היא מעמידה בפנינו את השאלה: האם לפי התורה יש עדיפות לצורת שלטון מסוימת? לכאורה צורת השלטון המומלצת עפ"י התורה היא ה"מלוכה", ככתוב: "שום תשים עליך מלך" [דברים יז טז]. שהרמב"ם במניין המצוות שלו [עשה, קעג] מונה אותה כמצות עשה, כמו שכתב: "הציווי שנצטווינו למנות מלך מישראל שיאחד כל אומתנו וינהיג את כולנו, והוא אומרו יתעלה: 'שום תשים עליך מלך'". אבל אין הדבר פשוט כל כך שהרי בפרשת־המלך מקדימה התורה ואומרת: "כי תבא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך", מה שמורה שהדבר תלוי בהסכמתו ובבקשתו המוקדמת של העם. ועל כן כתבו רבים מרבותינו שהכתוב: "שום תשים עליך מלך" אינו חובה אלא רשות, כמו הירושלמי [סנהדרין סוף פ"ב]: שדרש את הכתוב: 'שום תשים עליך מלך' – 'אשים' אין כתיב (שהיה משמע שרצון הקב"ה הוא להשים המלך – "פני משה") אלא 'תשים', דאת שוי עלך (שאתה תשים עליך)". וכך מפרש רס"ג: "שום תשים – מותר לך" והראב"ע כתב: "שום תשים – רשות". והספורנו מבאר זאת: "והיה הרשות במינוי המלך כמו רשות ב'יפת תואר'".

וגם מפרשי הרמב"ם כמו הרדב"ז [הל' מלכים פ"ג ה"ח] כתב: "והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל, אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה – אין ישראל מחויבים לשמוע אליו, והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות". יתר על כן, הסכמתו של העם אינה נדרשת רק לעצם מינויו של המלך, אלא היא גם הקובעת את היקף סמכויותיו של המלך, כמו שכתב החתם סופר [תורת משה, עמ' לו ב]: שהעם "יכולים להתנות עם המלך שעל מנת כן אנחנו מקבלים אותך". ומפני זה כתב מהר"ץ חיות במאמרו "דין מלך ישראל": שמשפטי המלך הם התקשרות בין העם והמלך, והסכמתו של הציבור היא רק למען תועלת הכלל, ואם ינצל המלך את שלטונו לצרכיו האישיים ולא לתועלת הכלל הוא פשע שיש בו משום גזל ורשע ולכן נאמר לאחאב: 'הרצחת וגם ירשת'".

בסיכום: אפשר לומר שהמשטר המועדף בישראל הוא כל משטר שהעם מסכים לו, ובלבד שהמנהיג המושל יהיה אדם מוסרי הנאמן לייעודיו האמיתיים של עם ישראל ורותם את השלטון לקידום יעודים אלו, ולנגד עיניו טובת הציבור בלבד, כל משטר שיש בו מרכיבים אלו הוא הראוי לבוא בקהל.

(שופטים תשפ"ג)

הפוסט מהי צורת השלטון העדיפה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.