העמים שמתנגדים לנו

יש ניסיון של כוחות עולמיים המתנגדים לישראל, בדמות אויבים או ידידים ושל אחינו החיים אתנו, לנשל את ישראל מלב הארץ

שירת האזינו סוקרת את ההיסטוריה הישראלית מראשית ועד אחרית. את הסקירה הזו פותחת התורה בארץ ישראל: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" ופירשו במדרש [ספרי]: "כשהנחיל הקב"ה העולם לאומות העולם, פירש תחומן לכל אומה ואומה… ופירש תחומן של אומות כדי שלא ייכנסו לארץ". והיא מסיימת אותה גם בארץ ישראל, ככתוב: "וכפר אדמתו עמו – ועל כך אמרו חז"ל [ילק"ש תתקמ"ו] – כל הדר בארץ־ישראל, וקורא קריאת־שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם־ הבא". כי ארץ־ישראל היא אחד משלושת מרכיבי השלמות היהודית, שהם: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, כמו שדרשו במכילתא [יתרו כ]: "לאוהבי ולשומרי מצוותי – אלו ישראל שהם יושבין בארץ־ישראל ונותנין נפשם על המצוות". ועל כן אין משמעות להיסטוריה של העם היהודי ללא ארץ ישראל.

הרמב"ם באגרת תימן כותב שמאז ניתנה לנו התורה ביקשו אומות העולם לפגוע בישראל באחת משתי הדרכים הבאות: השמדה פיזית באמצעות חרב, או פגיעה באמונה בכוונה לסתור דתנו ולהפר תורתנו. על שני הניסיונות הללו הבטיח לנו הנביא ישעיה: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח (כנגד החרב) וכל לשון תקום עליך למשפט תרשיעי (כנגד מלחמת הדת)". ואכן, בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו והקב"ה הצילנו מידם.

במהלך ההיסטוריה של עמנו הכרנו את שתי הדרכים שהזכיר הרמב"ם, האחת, דרכו של פרעה שגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ובדרכו הלך המן הרשע ש"ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד", וכך נמשכו הדברים בפוגרומים ובשואה. כמו כן הכרנו בהיסטוריה גם ניסיונות לפגוע באמונה היהודית, כמו גזירת היונים על השבת, על המילה ותלמוד תורה, עד שהכריחום לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל, כמובא במדרש [ב"ר בראשית פרשה ב]: "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל" ובדרכם המשיכו אח"כ הנוצרים והמוסלמים בניסיונות לאלץ את היהודים להמיר את דתם וכך גם לאחרונה ברוסיה הסובייטית. רק הקמתה של מדינת ישראל הקהתה את שתי הסכנות הללו, אם כי לא ביטלה אותן לגמרי, אבל בו בזמן היא יצרה חזית עימות חדשה להתנכלות של אומות העולם לעם היהודי, והוא המאבק על עתידה של ארץ ישראל, שהיא המרכיב השלישי בשלמות היהודית.

הסכסוך הערבי־ישראלי מתמקד בעיקרו סביב הבעלות על ארץ־ישראל. יש הרואים כאן סכסוך גבולות רגיל בין עמים אשר אפשר לחסלו בפשרות וויתורים. אבל במבט ההיסטורי של העם היהודי, ובצפייה להתגשמות חזון נביאי ישראל של "ושבו בנים לגבולם", יש כאן כפי הנראה סכסוך עמוק יותר. יש כאן ניסיון נואש לא רק של כוחות עולמיים המתנגדים לישראל, בדמות אויבים או ידידים, אלא גם מאחינו החיים אתנו, המבקשים לנשל את ישראל, אם לא מכל ארצו הרי מלב לבה של הארץ. על הניסיונות שמבית ומבחוץ עמד הגר"א [הובאו דבריו בספר 'קול התור']: "לדעת מראש כי ארץ־ישראל נקנית בייסורים, אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו, וגם ע"י ארמילוס שר הערב־רב… ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו, אם יהיה איזה קושי, איזה מכשלה, בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב ייוושע, ומן המייצר נגיע למרחביה". על הניסיונות הללו כתב גם רבי אליהו גוטמאכר: "ויש לראות גודל התכלית (של גאולת אדמת ארץ ישראל) בזה ש"הקליפה" (כוחות הרוע והטומאה) גובר גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה, יען שכל כח הקליפה תלוי בגלות, ובביטול הגלות יבוטל (הקליפה)".

(ראש השנה תשפ"ג)