מצב תודעת השייכות של א"י לעם ישראל

לצערנו, תודעת שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל נחלשה מאד לאחרונה בחוגים שונים בחברה הישראלית

בבואו להיפרד מעם ישראל פורס משה רבנו סקירה היסטורית על התנהלותו של עם ישראל. בסקירה זו הוא מייחד דברים לקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל: "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ועל כך אמרו במדרש [גדול]: "בהפרידו בני אדם – בשעת הפלגה, פירש תחומה של כל אומה ואומה שלא יהו מעורבבין. יצב גבולות עמים – קבע תחומן של האומות שלא יכנסו לארץ ישראל". על היותה של ארץ ישראל ארצו של העם היהודי בלבד כתב רש"י בפתיחתו לספר בראשית: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ואכן, שייכותה של הארץ לישראל מעוגנת בהבטחה אלוקית: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", הבטחה החוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה. והנה, אברהם אבינו, למרות שהקב"ה כרת עמו ברית על הארץ, ככתוב: "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת" [בראשית טו יח], אין הוא מממש את ההבטחה הזו בכוח הזרוע, אלא מנסה לרכוש אותה מבלי לפגוע בבעליה הזמניים. כך נוהג אברהם, בניגוד לרועי לוט, כמו שכתב רש"י [בראשית יג ז]: "שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברהם מוכיחים אותם על הגזל, והם (רועי לוט) אומרים: ניתנה הארץ לאברהם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני אז יושב בארץ ולא זכה בה אברהם עדיין", וכך בבואו לקבור את שרה, אין הוא נוטל את חלקת הקבר בכוח, ואינו מוכן לקבל בחנם את מערת המכפלה, אלא מציע: "בכסף מלא יתננה לי".

התנהגות כזו אנו מוצאים גם אצל דוד, לאחר שכבש את ירושלים, למרות היותו מלך אין הוא מנצל את כוחו ויכולתו להפקיע מארונה את מקום המקדש, אלא מבקש ממנו שימכור לו את השדה בכסף, וכאשר ארונה אומר לו: "קח לך" דוד משיב לו: "לא, כי קנה אקנה בכסף מלא".

גם יהושע שנצטווה לרשת את ארץ כנען, למרות מה ששמע ממשה: "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת" [דברים א כא], אין הוא מנצל את כוחו ואת ההבטחה האלקית לניצחונו, אלא שולח ליושבי ארץ כנען שלושה כתבים: "הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה". ואכן "הגרגשי עמד מאליו ופנה, גבעונים השלימו, שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו". אין עוד אומה בעולם שלמרות בעלותה על הארץ תתנהג בכל כך התחשבות עם הנכרים הגרים בה, אבל יחד עם זאת אסור לנו לגלות חולשה או וותרנות בעניין היות הארץ של ישראל.

אמת, מפני חטאנו גלינו מארצנו ובמשך מאות בשנים היינו מנותקים מחיים פעילים בארץ ישראל, אבל מעולם לא היתה אומה שהייתה כה קשורה לארץ ישראל כמו האומה הישראלית. גם כשהארץ היתה שוממה וגם כאשר נכרים ניסו להשתלט עליה לא חדל העם היהודי מלהעלות את ירושלים על ראש שמחתו. האומה הערבית הטוענת בשקר לריבונות על ארצם של ישראל, היא כבשה לראשונה את הארץ רק קצת לפני שנת 4400 (140 שנה אחרי חתימת התלמוד שהיתה בשנת 4260) וגם אז לא את ירושלים עשתה לבירה אלא את רמלה, והשלטון המרכזי שלה מעולם לא ישב בארץ ישראל, כך שלטון בני אומיה (4420-4510) שהיה בדמשק, עבאס (4510-4729) שהיה בבגדד, הפאטימים (4721-4858) שהיה בקהיר, כך שבכל התקופה המוסלמית עד היום לא היתה בארץ ישראל מעולם מדינה ערבית מיוחדת של הערבים.

כמו כן, בימי שלטונה על הארץ לא פיתחה האומה הערבית את הארץ. הרמב"ן שביקר בארץ בשנת 5027 כותב: "ומה אגיד לכם בעניין הארץ כי רבה העזובה וגדל השיממון". הסבר לתופעה הזו מוצאים אנו בפירוש הרמב"ן [ויקרא כו טז]: "וכן מה שאמר בכאן 'ושממו עליה אויבכם' היא בשורה טובה מבשרת בכל בגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבנו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היתה טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא [עתה] חרבה [מאין] כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

ולמרות כל העובדות הללו שארץ ישראל מעולם הייתה רק של העם היהודי, לצערנו תודעת שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל נחלשה מאד לאחרונה בחוגים שונים בחברה הישראלית, ועלינו לעשות כל מאמץ לרענן את הזיכרון הלאומי הזה שכה שמרנו עליו בכל שנות הגלות.

(האזינו תשפ"ד)