האם ה' באמת 'אשם'?

אנו זועפים על ה' ושוכחים שהכל בא עלינו מפני שהסכמנו להביא אל ביתנו אלפי מרצחים צמאי דם יהודי ואפשרנו להם להתחמש ברבבות כלי נשק

בפסוק: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", מתאר דוד המלך שני מצבים בחיי האדם, האחד שבו ההצלחה מאירה פנים לאדם בחסד שמים המאיר לאדם כאור הבוקר, ואז הכל מלאים שבח והודיה למי שאמר והיה העולם, אין פרץ ואין צווחה, ועל זה אנו אומרים: "להגיד בבוקר חסדך". ויש מצב שבו החושך יכסה ארץ, רעות וצרות פוקדות את האדם, הכלכלה קורסת והביטחון האישי מתערער, האדם מגשש באפילה כאשר ימשש העיור מבלי להצליח לראות את האור בקצה המנהרה, ואז עליו להפעיל את האמונה, לדעת שעל אף כל זאת גם כי אשב בחושך ה' אור לי, וישועת ה' כהרף עין, ועל זה אנו אומרים: "ואמונתך בלילות".

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" [ח"ג פי"ב] מביא את טענת ההמון הטוען שבמציאות שלנו הרע מרובה מן הטוב, את טענתם זו הם מבססים ממקרים בודדים כאילו הם מאפיינים את כלל המציאות. כנגדם טוען שם הרמב"ם שהם מתעלמים מהטוב הרב המצוי במציאות. ועם זאת אין הרמב"ם מתעלם שיש בעולמנו גם רע, ולדעתו יש לרע בעולם שלוש סיבות: האחת, אסונות טבע, כמו שיטפונות ורעשי אדמה, או מומים מלידה, הרע הזה אמנם אינו באשמת האדם והוא מחיר מציאות החומר שאנו מצויים בה, שהמציאות היא בעלת "הויה והפסד" והחסרונות הללו הם חלק ממנה. אלא שהרע הזה גם אם הוא קיים הוא זניח וקורה לעיתים רחוקות ובמקומות בודדים, כנגדם ישנן מדינות רבות שלא חרבו במשך אלפי שנים, וכנגד כל לידה פגומה יש אלפי לידות בריאות. הסיבה השניה לרע בעולם לפי הרמב"ם היא הרעות שבני אדם עושים מקצתם לקצתם, כמו המלחמות, התחרות, עושק ושאר מרעין בישין שבני אדם פוגעים זה בזה. וגם אם הסוג הזה של הרע הוא רב יותר מקודמו, עדיין הוא אינו כל הזמן ואינו מתרחש אלא בחלק קטן של המציאות, כי לא בכל יום ולא בכל מקום פורצת מלחמה, לא בכל רגע האחד מזיק את זולתו, ועוד שסוג זה של הרע אין ליחסו לריבונו של עולם, אלא הוא המחיר של הבחירה החופשית שניתנה לאדם. והסיבה השלישית לרע בעולם הוא הרע שהאדם מביא על עצמו וסוג זה של הרע הוא המצוי ביותר ועליו נאמר: "מידכם היתה זאת לכם" [מלאכי א ט], או "משחית נפשו הוא יעשנה" [משלי ו לב], או "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" [קהלת ז כט]. הרע הזה הוא מה שהאדם בסכלותו גורם לעצמו ואח"כ הוא מאשים בהם את האחרים כולל את ריבונו של עולם, ועליהם אמר שלמה: "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

האיוולת המסלפת את דרכו של האדם אינה רק בתחום הפרט אלא היא מצויה גם בהתנהלות הלאומית של הכלל, דוגמא לדבר פוגשים אנו פעמים רבות במדינת ישראל. איוולת של מנהיגים כמו ב"הסכם אוסלו" שהמחיר שלה היה מחיר דמים כבד, איוולת שאימללה משפחות רבות, שהותירה עשרות יתומים ללא אב ואם, פגעה בכלכלה וערערה את הביטחון האישי, ואחר כל זאת אנו זועפים על ה' ועל משיחו. ובה בעת אנו שוכחים שכל זאת בא עלינו בגלל האיוולת שלנו, מפני שהסכמנו להביא אל ביתנו חבורה של אלפי מרצחים צמאי דם יהודי, שאפשרנו להם להתחמש ברבבות כלי נשק, תוך העלמת עין במשך שנים מהברחות אמצעי תחמושת ביבשה בים ובאוויר (מטוסו של ערפאת), מסרנו להם ערים שהפכו לערי מקלט למחבלים ומרצחים. וכאשר לבסוף יצא השד מן הבקבוק, שמלכתחילה לא היה פקוק, והמרצחים קוטלים בנו, אנו בחוצפתנו שואלים: 'למה באה עלינו הרעה הזאת?'. במצבנו הנוכחי אין אנו יכולים להתעלם מהאזהרה החוזרת ונשנית בתורה פעמים רבות, שאם נפר את הברית שלנו עם בורא עולם יבואו עלינו רעות וצרות, ככתוב: "ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". על כן על השאלה שאנו שואלים את עצמנו ללא הרף: "מה יהיה?" התשובה היא: שאם נהיה נבונים ונאמנים לאמת שלנו, נחסוך מעצמנו הרבה מהרעות הפוקדות אותנו.

(ניצבים וילך תשפ"ג)