"חודש הרמדאן הוא החודש הקדוש ביותר בעולם המוסלמי. הוא משול, להבדיל, ליום הכיפורים שלנו", פותח פרופ' קובי מיכאל, חוקר בכיר ב-INSS ובמכון משגב, החוקר את העולם המוסלמי, ענייני ביטחון לאומי והסכסוך הישראלי-פלסטיני. "כידוע, הנוהג הוא שבמהלך הרמדאן צמים כל שעות היום. לחודש הזה יש משמעות דתית עמוקה, אבל הוא מסמל גם סוג של התחדשות. הוא משפחתי מאוד כי המשפחות המורחבות מאוד מכונסות סביב הארוחה בצאת הצום. יש לחודש הזה גם משמעויות היסטוריות רבות – בחג הזה המוסלמים מקבלים מעין השראה, והוא נוצל לא מעט בהיסטוריה האסלאמית בידי מנהיגים פוליטיים למהלכים הרואיים. לדוגמה: מלחמת יום הכיפורים נפתחה ברמדאן, ארגוני הטרור מגבירים מאמציהם לפגע דווקא בחודש הזה לאור ההתעלות שהם חשים. בדרך כלל, העצבים של המאמינים המוסלמים מתוחים יותר במהלך הרמדאן כי אנשים גם צמים וגם הם בסוג של 'היי' דתי ורגשי, ולכן כשמדובר בחיבור בין הרמדאן להר הבית, פוטנציאל הרגישות גבוה מאוד".

הר הבית הוא אולי המקום הנפיץ בעולם. במשך מאות שנים נאסר על יהודים להתפלל בו, שלא לומר לבקר במקום שעליו התקיים הבסיס האמוני והאזרחי של עם ישראל לדורותיו – בית המקדש הראשון והשני ולשכת הגזית בה ישבו הסנהדרין. הריבונות על ההר ידעה עליות ומורדות. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק והמשפט הישראליים על מזרח ירושלים, ובכלל זה על הר הבית, אולם לא נטלה לעצמה את ניהולו של האתר.

במהלך השנים, הריבונות על הר הבית ידעה עליות ומורדות. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק והמשפט הישראליים על מזרח ירושלים, ובכלל זה על הר הבית, אולם לא נטלה לעצמה את ניהולו של האתר.

קדושתו ליותר ממיליארד מוסלמים בעולם ושיקולי מדיניות בינלאומית הביאו את ראש הממשלה דאז לוי אשכול, להודיע ביוני 1967 כי יימשך המצב שעל פיו ניהול הר הבית יופקד בידי מינהלת הווקף הירדני, אך מאז אותו הסכם נשחק הסטטוס קוו לאורך השנים. אירוע הדגל לקריסת ההבנות היה עליית יו"ר האופוזיציה דאז אריאל שרון להר בספטמבר 2000, בעקבותיה התפתחו התפרעויות במזרח ירושלים ומשם התפשטו ההתפרעויות ליו"ש, ומזה התפתחה האינתיפאדה השנייה. מן הצד השני, נוכח החשש לכרסום נוסף בהגבלות על עליית יהודים להר, בזכות פעילות מאומצת ארוכת שנים של ארגונים שעודדו עלייה להר, הגיעו להבנות מסוימות על עליית יהודים להר, במגבלות.

"מגבלה גורפת – הזמנה להסלמה"

הר הבית הוא השלישי במשמעותו באסלאם, ולא רק לפלסטינים. כל דבר שקורה בהר הבית מייצר גלים בכל העולם המוסלמי. אנשים ברמדאן מרבים בתפילות, גם החילונים, ולכן ישנה עלייה במספר האנשים המגיעים למסגדים ובפרט להר הבית. השיטות על הטיפול בהר חלוקות. מצד אחד, רצון להחלת חוק שווה לכל העולים; מצד שני, רצון לטיפול ביד קשה במתפרעים והצהרת הריבונות הישראלית על ההר. בתוך סבך הדעות על המקום הנפיץ בעולם, מבקש פרופ׳ מיכאל להתוות דרך אמצע, ובכך למתוח כמה שפחות את החבל מול הגורמים הרלוונטיים.

"חייבים לנהוג בשום שכל וברגישות", טוען פרופ׳ מיכאל. "אסור בשום פנים ואופן להשתמש בהר כקרדום לחפור בו, ואסור שמעשים או התבטאויות בנוגע להר יהוו מעין סיבה או תירוץ לשחרר אגרסיות כלפי הערבים הפלסטינים וערביי ישראל. וודאי שאסור להשתמש בזה ככלי שנוצר לייצר דיבידנד פוליטי כלפי קבוצה זו או אחרת. צריך להבין, שההתנהלות שלנו בהר הבית מקרינה באופן עמוק לעולם המוסלמי, ולכן הטלה של מגבלות דרקוניות, כמו שהציע השר בן גביר, על עליית מוסלמים להר, בטח בתקופת הרמדאן, עצם העלאתן, גם אם לבסוף לא ייושמו, מעלה את מפלס המוטיבציה לביצוע טרור, ובנוסף גם חושפת את ישראל לביקורת עצומה בעולם הערבי והמערבי".

אנחנו לא בזמנים רגילים. ישנה מלחמה המתנהלת ביותר מזירה אחת, אז אולי צריך להציג פה קו תקיף יותר כדי להעביר את המסר?

"ברור שכעת אנחנו בזמן מלחמה וצריך להחמיר בהגבלות, אבל זה לא צריך להיות מלווה באיסור מוחלט של עלייה או במגבלות גיל חמורות. בכלל, כשמדובר על ערביי ישראל צריך לזכור שהם והנהגתם גילו ריסון ואיפוק במלחמה הנוכחית, ואין שום סיבה להתריס נגדם".

פרופ׳ מיכאל סבור כי יש להטיל מגבלות כניסה באופן נקודתי בלבד, אחרת להערכתו הדבר יהיה בעוכרינו. "לאורך השנים הטלנו מגבלות על הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, וזה בסדר להטיל עליהם מגבלות גם עכשיו, אבל יש שב"כ ויש משטרה, ואם יש מידע כזה או אחר ביחס לציבור הערבי בארץ או נגד הציבור הפלסטיני, בבקשה, שיגבילו נקודתית ולא יכפו את המגבלות האלו על כולם. אבל לומר באופן קטגורי שלא תהיה כניסה של פלסטינים מיו״ש להר הבית? אין בכך שום היגיון, וזה מזמין עלינו לחץ עצום גם בעולם הערבי וגם בקהילה הבין-לאומית. זו הזמנה להסלמה חריפה יותר. אפשר לנהוג בחוכמה ולא לנסות לגזור מכך קופון פוליטי. בן גביר הוא שר לביטחון לאומי של כולנו, יש לו אחריות לכלל האזרחים ולא רק למצביעיו. הוא צריך להביט בראייה הכוללת ולא דרך אינטרס פוליטי צר".

אני מפנה את פרופ׳ מיכאל לכתבות מ-6 באוקטובר, יום שישי, 24 שעות לפני הטבח הנורא בעוטף, כאשר על הר הבית מתנוסס לו שלט של חמאס תחת הכותרת "הדרך לאל-אקצא ספוגה בדם הגיבורים".

איך ניתן בכלל להתחיל לדבר על הכלה ושום שכל, כשזה מה שאנחנו מקבלים על ההר?

"כשמדובר באתר רגיש כל כך, ובהחלטות של ממשלות ישראל לאורך השנים, אנחנו צריכים לנהוג באופן חכם ומושכל. נכון שאנחנו צריכים למנוע ניצול של המקום הזה לפעולות ולצרכים שלא קשורים לפולחן הדתי, לכך אני מסכים. מצד שני, אנחנו חייבים להבין שהמקום הזה, כל אימת שלא הגענו להסדר אחר שלא יבוא דרך כפייה, יש למצוא את הדרך הנכונה לאפשר את חופש הפולחן בו. אני לא נבהל מכך שמאן דהוא ינופף בדגל של חמאס. בשביל זה יש לנו משטרה ומערכת ביטחון. הם אלו שצריכים לטפל במקרים כאלה, אבל לא צריך מהכישלון הזה להגיע למסקנות מרחיקות לכת שיביאו מדיניות הרת אסון. לא תקין שהשלט הזה הגיע ונתלה שם, ולא תקין שלא טיפלו בזה. יש לנו הכלים לטפל בהסתה כזו, ויש לנו סעיפים רלוונטיים בחוק לשם כך. יחד עם זאת, אי אפשר לגזור על הר הבית גזרות או תקנות שמקורן ממקומות אחרים שאין להם שום חשיבות דתית או רגישות היסטורית, שכן צריך להבין את הרגישות שקשורה בהר. אנחנו לא רוצים להפוך את כל הסיפור הזה למלחמת דת אחת גדולה. מתקיים סטטוס קוו שקבעה מדינת ישראל, ואותו צריך לשמור".

לומר באופן קטגורי שלא תהיה כניסה של פלסטינים מיו״ש להר הבית? אין בכך שום היגיון, וזה מזמין עלינו לחץ עצום גם בעולם הערבי וגם בקהילה הבין-לאומית

האם היית עד לגורמי דת מוסלמים משמעותיים שקראו להרגיע את הרוחות ולא מזהים את הקשר הישיר בין חודש הרמדאן, לבין אלימות חסרת מעצורים?

"אני מניח שאם נחפש, נמצא כאלו גורמים, אבל צריך להתאמץ. המוסלמים, ובכללם אנשי הדת, רואים את עצם הריבונות היהודית על הר הבית כהשפלה, עלבון וביזוי, אז קשה למצוא גינויים לאלימות. הראייה שלהם היא ראייה דתית-הלכתית, אז ודאי שאני מתקשה למצוא כאלו שמתנערים מהאלימות שם, כשמדובר בהתבטאויות של חכמי דת.

"עם זאת, אני חושב שכשמדובר בפוליטיקאים ובמנהיגים פוליטיים של המדינות המוסלמיות, כמובן להוציא את איראן השיעית שגם ככה נגדנו, אנחנו כן נמצא גינויים להתפרעויות. אבל צריך להבין, האסלאם היא דת-מדינה. היא נוגעת לכל חיי היום-יום של המוסלמים, אין באסלאם את המושג ׳חילוניות׳. גם אם מוסלמי לא יתפלל חמש תפילות ביום, הוא עדיין לא יחשיב עצמו חילוני. אותו מוסלמי שתיארתי עדיין מרגיש עצמו פגוע מכך שהיהודים שולטים בהר הבית, ולכן זה אירוע לא פשוט בכלל עבורנו״.

להערכתך, הרחוב הפלסטיני יתלהט ברקע חודש הרמדאן ונצטרך כמדינה לבצע 'הסטת קנים' מעזה כדי לטפל באיזו אינתיפאדה שלישית או משהו בסגנון?

"אני חושב שהרמדאן הוא מטבעו חודש נפיץ, יש לו דינמיקה ייחודית ויש כאלו שינסו להסית ולהלהיט את הרחוב בשמו. כמובן שלארגוני הטרור הפלסטיניים יש תמיד את הלהט להתסיס את הרחוב, אבל אני חושב שבמצב הנתון, כשאנחנו כבר יותר מארבעה חודשים לתוך הלחימה בעזה, האוכלוסייה הפלסטינית עצמה די מרוקנת מאנרגיה בשביל להילחם על הדבר הזה. אבל, אם כן תהיה הסלמה בהר הבית או אירועים שייתפסו אצלם כאירועי דגל שאי אפשר לטאטא במהלך חודש הרמדאן – זה בהחלט יכול להביא את הציבור, את הרחוב הפלסטיני, לאותה התעוררות שתיארתי".

"לא לחפש פתרונות קלים"

"בשורה התחתונה הכל תלוי בהתנהלות שלנו, בכל התחומים. כמו שבהתנתקות ברחנו וחשבנו שהכל יהיה בסדר ועכשיו חטפנו, אותו דבר בהר הבית", פותח את דבריו יהודה גליק, ח"כ לשעבר בליכוד ופעיל הר הבית. "אם אתה בורח מההתמודדות, אתה רק מעודד עוד ועוד טרור, אתה נותן תיאבון למי שרוצה לחמם את הגזרה. הר הבית נפיץ? הר הבית זה המקום שממנו נפיץ את האור בעולם. אני בכלל לא קורא להר הבית הר הבית, אלא ציון. אם ניכנע בציון, הוא יהפוך להיות כמו עזה. לכן העניין פשוט מאוד – אנחנו צריכים לעודד שגורמי הביטחון ישימו עין על כל ההתנהלות שם. השאיפה שלנו היא שכל אדם באשר הוא שרוצה להתפלל לה' שם, צריך לאפשר לו. וכל מי שרוצה להפריע, צריך לסלק אותו".

בשבועות האחרונים לקראת הרמדאן דולפות מדי פעם אמירות שונות והחלטות (בדרך כלל שנויות במחלוקת, ככה אפשר לשגר בלוני ניסוי ולראות את תגובת הציבור ביתר קלות) הקשורות למדיניות על ההר ברקע הלחימה בעזה. אחת ההדלפות שזכתה לסקירה רחבה היא הגבלת גיל העולים מקרב ערביי ישראל.

"אני לא הייתי קובע תנאים לפי גיל. אני חושב שהמשטרה צריכה להיכנס להידברות עם ההנהגה המוסלמית. מעבר לזה, הם צריכים להבין שאנחנו לא נסבול שום הסתה לאלימות, ואם יש כל מיני גורמים שרוצים להתסיס, צריך להילחם נגדם. צריך לאפשר את התפילה על ההר לכולם, ברמדאן ובכלל", טוען גליק.

הר הבית נפיץ? הר הבית זה המקום שממנו נפיץ את האור בעולם. אני בכלל לא קורא להר הבית הר הבית, אלא ציון

גליק מסביר על הייחודיות של חודש הרמדאן בשנה הזו ואומר: "השנה היא שנה מעוברת. בשנה שעברה רמדאן חל בפסח, ועכשיו הוא לא מקביל לפסח, אז ברוך ה' השנה אין לנו את ההתמודדות הזו, כי אין בתקופה הזו ריבוי של עליית יהודים בהר. היעד שלנו צריך להיות שהמקום הזה יהפוך למקום קדוש. בלי אלימות. אסור לנו לאפשר שהמקום הזה יהפוך למקום של חילול ה'. לכן, לא הייתי שם את הדגש על גילאים אלא על בדיקה פרטנית וקונקרטית, ואם צריך להיאבק נגד גורמים מסיתים אז בסדר. אבל, היעד הוא שמי שרוצה לבוא להתפלל יוכל לעשות זאת, בלי הגבלות".

האם אתה שם לב למגמה כלשהי על ההר בזמן האחרון? נאומי הסתה או גילויי אלימות כלשהם?

"אני עולה להר כמעט מדי שבוע. לא זיהיתי שההר הוא יותר טעון, להיפך. בארבעה החודשים האחרונים ההר הרבה יותר שקט, וצריך לדאוג שכך יהיה. אני מבין שאנחנו בעיצומה של מלחמה, ואני יודע שיהיו גורמים שינסו להפוך את המקום הזה למקום שמעודד מלחמה, ובדיוק בשביל זה יש גורמי מודיעין. המודיעין צריכים להיות עסוקים מסביב לשעון ולאסוף כל מידע שקיים כדי לפעול נגד מי שמנסה להתסיס את המקום. אז מצד אחד, לאפשר שהמקום יהיה פתוח כמה שניתן; ומצד שני, להיות בהיכון ולא לאפשר לשום גורם טרוריסטי לפעול".

"גורמי הביטחון לא יכולים לבוא ולעשות לעצמם חיים קלים, כמו שאמרו על יהודים שימנעו מהם להתפלל בגלל כל מיני טיעונים משונים", הוא מוסיף. "כשאתה מתחמק מהגדרה ברורה, אתה מקבל דברים נוראיים על עצמך. אז אסור לחפש פתרונות קלים, כי הם גם לא פותרים את הבעיה. צריך לומר למוסלמים – אם אתם לא תילחמו בטרור, אנחנו נילחם במקומכם. ואם יהיה אירוע של אלימות, למחרת ייסגר ההר. לא לשחק משחקים. להיות מאוד ברורים. אבל להגביל גיל זה לחפש פתרונות קלים, ואני בעד הפתרונות הנכונים – כאלה שאומרים שאנחנו לא נאפשר לאף גורם להתסיס את המקום".

גליק טוען שככל שיעלו יותר יהודים להר, ככה יהיה יותר שקט. "אני קורא מכאן לכולם לבוא לעלות ולא לאפשר למקום הזה להפוך למקום שהוא רק מוסלמי! זה פשע שלנו, ולכן אני קורא למי שלא עולה – לבוא ולעלות. לא בשביל להוכיח איזה משהו, אלא לעלות בענווה גדולה ומתוך כבוד. רק כך המקום יהפוך להרבה יותר שקט".

לאור המתיחות מול סעודיה, מגינת המקומות הקדושים לאיסלאם, האם ניתן יהיה לקבל מהם תכתיבים על הר הבית, מתוך הרצון להגיע להבנות וליחסים טובים עם בית המלוכה, ואולי גם לנורמליזציה בהמשך?

"אנחנו לא יכולים לקבל תכתיבים בעניין הזה. כמו שברור לך שאם סעודיה הייתה דורשת נורמליזציה אבל דורשת שנפנה את ׳הבימה׳ או את שכונת רמת אביב, לא היינו מקבלים זאת בשום אופן – כך לא יכול להיות שהסעודים יכתיבו לנו מדיניות בציון. אם הם רוצים להכתיב לנו הכתבות שיהודים לא יעלו או שיעלו גורמים טרוריסטיים – בשום פנים ואופן לא לקבל זאת. אפילו אם אנחנו רוצים מאוד נורמליזציה, אנחנו לא מוותרים על הזהות שלנו ועל הביטחון שלנו".

הפוסט מי 'בעל הבית' בהר הבית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בן 40, נשוי + 6 ילדים. תושב כרמי צור שבגוש עציון, מנכ"ל מפלגת "הציונות הדתית"

הילדות בקריית משה

גרנו בילדותי מספר שנים בכפר הרא"ה כשאבא שלי לימד שם בישיבה. ילדות קסומה בין בתי הכפר ומסדרונות הישיבה של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרב אברהם צוקרמן זצ"ל. לאחר מכן, עברנו לירושלים לשנים מאושרות בשכונת קריית משה. הרבה חברים וכדורגל, תנועת נוער ומאפיית אנג'ל. תפילות הימים הנוראים בישיבת "מרכז הרב" יחד עם אבא וליד ראש הישיבה ר' אברום שפירא חקוקות בזיכרוני.

גוש עציון

אחרי ששירה ואני התחתנו קבענו באזור המדהים הזה את ביתנו, בין עיר הקודש לקברי האבות שבחברון. זכיתי להיות מספר שנים חבר מליאת גוש עציון ולראות כיצד הגוש מתפתח וגדל. 76 שנה אחרי שרחל דורון – מלוחמות גוש עציון – הודיעה בקשר את ההודעה ההיסטורית "מלכה נפלה", שסימנה את נפילת הגוש בידי האויב במהלך מלחמת העצמאות, המלכה קמה והגאולה מתגשמת מול עינינו.

"אבוקת אור"

אחי הגדול אריאל ז"ל נולד עם מוגבלות קשה – הוא לא ראה, לא הלך ולא דיבר. אמא ואבא גידלו אותו במסירות ובאהבה רבה. כשגדל, אמא הקימה עבורו ועבור חבריו מסגרת מיוחדת של דירות בקהילה ומרכז יום תעסוקתי שנקרא "אבוקת אור". אריאל נפטר לפני מספר שנים. אנחנו נשארנו עם געגוע עצום, אבל עם שיעור גדול על אמונה, קבלת השונה וערכה של נשמה מיוחדת.

מלחמת "חרבות ברזל"

יצאתי מהבית בשמחת תורה והגעתי עם חבריי הלוחמים הצנחנים לכבישי העוטף ולכפר עזה. נלחמנו שם וחילצנו תושבים. לאחר מכן הספקנו לעלות לצפון הארץ, ובחודשיים האחרונים לחמנו בחאן יונס כחלק מהתמרון של אוגדה 98. מראות הזוועה מיישובי העוטף ומראות הגבורה ברחובות חאן יונס לא ייצאו מראשי. אל מול רגעי הייאוש והכישלון ב-7 באוקטובר, הייתה לנו משימה להחזיר את האמון והתקווה במדינה, להחזיר את הכבוד הלאומי. כיסחנו לחמאס את הצורה שם בעזה. אסור לעצור עד הניצחון והחזרת אחיותינו ואחינו החטופים.

מפלגת "הציונות הדתית"

המלחמה הזו הוכיחה שוב שהמגזר הדתי לאומי הוא הכי לא מגזרי שיש. תנועות נוער והישיבות הציוניות, המכינות הקדם-צבאיות, הגרעינים והשירות הלאומי – אלה בתי גידול לשליחים שמוסרים את הנפש למען כל עם ישראל. אני רואה ערך גדול שבכנסת ישראל תהיה מפלגה שתפיח את הרוח הגדולה הזו גם בהנהגת המדינה. יש ציבור גדול שמאמין בערכי ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, והמשימה שלנו היא להפוך את הסיסמאות למציאות ולהוביל יחד את המדינה לאורם. צריך לזה אחדות גדולה והרבה עין טובה.

הבחירות המוניציפליות

ב"ה הייתה הצלחה מטורפת הרבה מעבר למה שציפינו. למרות שרבים מאנשי המטה והמועמדים היו בצו 8, הצלחנו להכניס עשרות נציגים ונציגות בקרוב למאה ערים ומועצות בכל רחבי הארץ. אלה שליחי ציבור שיעשו הרבה טוב לכל תושבי ישראל. החיבור בין ההנהגה הארצית וההנהגה המקומית היא מכפלת כוח משמעותית.

ארגון "אחים לנשק"

יש גוונים שונים בעם ישראל, אבל אסור שדעות שונות יביאו לפירוד בלבבות. לצערי, הארגון הוביל קו קיצוני שחצה קווים אדומים של שיח מפלג, כולל קריאה לסרבנות ולפגיעה בלכידותו ובעוצמתו של צה"ל. הקול שלהם חשוב בחברה הישראלית, ואני מתפלל שהם יצליחו להתעלות לגודל השעה ולחשב מסלול מחדש, כדי שנוכל לנהל את המחלוקות בצורה שלא תפגע במדינה ובעם.

גיוס חרדים

אנו רואים בגיוס לצבא מצווה גדולה וזכות עצומה בדור הגאולה. אנחנו מחנכים את ילדינו ללימוד תורה משמעותי ולשירות צבאי משמעותי, ויש לנו על זה מחלוקת עמוקה עם הציבור החרדי. אחרי 7 באוקטובר ברור לכולם שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, והציבור החרדי חייב להיכנס מתחת לאלונקה. עם זאת, אנו חייבים לשמור על אחדות העם ואסור שזה יוביל למלחמת אחים. אם אנחנו רוצים שהתהליך יקרה, חייבים להציב את הדרישה בכל עוזה –  אבל בהידברות ולא בכוח.

הפוסט השבוע בעזרת גברים: יהודה ולד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מפעם לפעם אני מקבל שאלות הנוגעות לדין מנהגי אבלות אצל יהודי אתיופיה, ויש בהחלט מקום לעסוק בהרחבה בנושא ולדון בהבדלים הקיימים במנהגי אבלות בין יהודי אתיופיה ליהודי יתר הקהילות.

קריעה בהקשר של אבלות במסורת של יהדות אתיופיה אסורה בהחלט. יותר מזה, אקט זה מתפרש כמעשה כפירה בקב"ה. לאור המנהג במסורת הרבנית, הרואה באקט הקריעה כמצווה, נשאלת השאלה: מהו הטעם העומד מאחורי כל מנהג של קבוצה לנהוג כך ולא אחרת?

המקור לחיוב קריעה במסורת הרבנית נלמד ממותם של בני אהרון. אהרון ובניו הנותרים הצטוו לא לנהוג כאבלים, ולכן נאמר להם: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו". מכאן שהאבל צריך לפרוע את ראשו ולקרוע את בגדו. עד כדי שיש דעה בגמרא הקובעת ש"אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה". אבל מה הקשר בין שני העניינים? הפסוק עוסק באיסור על הכוהנים העסוקים בעבודת הכוהנים שבמקדש. ככל הנראה, בגלל אופי עבודת בית המקדש נאסרו בקריעת בגדיהם. אז מדוע ללמוד מכאן שהשאר חייבים בקריעה? זה נראה שהחכמים מוצאים את הפסוקים מהקשרם. שאלות אלו היו הבסיס למחלוקת בין החכמים לקבוע אם מצוות קריעה היא מדאורייתא או מרבנן.

כך או כך, המנהג המקובל היום במסורת הרבנית היא שקריעת הבגד נערכת במסגרת דיני האבלות. מי שמת לו אחד משבעת הקרובים (אב, אם, אח, אחות, בן, בת ובן זוג) שחייבים לשבת עליהם שבעה, חייב בקריעה. הקריעה נעשית בבגד העליון, מיקומה בבית הצוואר, מלפנים, מלמעלה כלפי מטה, ולא לרוחב. זמנה מעיקר הדין בעת יציאת הנשמה, ולעיתים נוהגים לקרוע לפני שמוציאים את המת מן הבית לבית קברות. במקרים רבים נהוג שהקריעה מתבצעת בבית הקברות עצמו, בתחילת טקס ההלוויה, בסיוע של איש חברה קדישא (לנשים מתבצעת הקריעה על ידי אישה).

מהו המקור אצל יהודי אתיופיה שמצוות הקריעה מתפרשת בעולמם ככפירה? שאלתי את כהין סמאי אלאס שליט"א על כך, והוא השיב: "אין אנו יהודי אתיופיה נוהגים לקרוע, כי זה מעשה של גויים. הם שורטים את עצמם. אבל גם התורה עצמה אוסרת זאת במפורש לאחר שהילדים של אהרון הכהן מתו. התורה מצווה אותם 'ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו'. דין הכוהנים כדין כל ישראל. אומנם יש הבדלים בין כוהנים לישראלים, אבל בעניין זה אנו לא עושים חלוקה. קשה לנו מאוד להבין את מה שנוהגים פה בבית הקברות. הם אומרים שמצווה להשתתף בנשיאת המיטה של המת, ואז אנשים נדחפים לשאת את המיטה של המת. זה בניגוד לתורה, שמצווה אותנו: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים'. אסור לגעת במת, אז איך הפכו את זה למצווה? וזה לא רק לכוהנים אלא לכלל ישראל. ולכן גם בנושא הקריעה, אומנם הציווי הוא לכוהנים אבל זה ציווי לכלל ישראל".

שאלתי את כהין סמאי: אז מה עשו במקום? הוא ענה: "יש לנו סמני אבלות אחרים. הנשים והגברים נהגו ללבוש את הבגדים בצורה הפוכה ונהגו לקשור את הנטלה (בגד שנהגו לשים על הבגדים לאחר החתונה, דומה לטלית). בגד זה שונה בין גברים לנשים, וגם הצורה שנהגו לקשור לצורך סימני האבלות שונה בין גברים לנשים. האבלים, הן הגברים והן הנשים, זוהו באמצעות הלבוש המיוחד שהיה נהוג בקרב האבלים".

דומני שהן המסורת האתיופית והן המסורת הרבנית היו מודעות היטב שקריעת בגדים היא ביטוי של צער וכאב עמוקים. כבר במקרא מסופר על אנשים שונים שקרעו את בגדיהם על שמועה רעה. במסורת הרבנית מבינים שתגובה זו היא תגובה אנושית ואי אפשר להתעלם ממנה. ולכן המסורת הרבנית אינה אוסרת אלא היא מאפשרת לקרוע דווקא בשעת חימום, בשעה שהלב מבקש לאבד עצמו תוך כי שליטה ותוך כדי ברכת דיין האמת. המטרה של דין קריעה היא יישוב דעתו של האבל הקורע, וזה מה שמפריד בין עבודה זרה לעבודת ה', בין כפירה לאמונה.

לעומת זאת, במסורת של ביתא ישראל נצמדו לכתוב בתורה, ובעיקר הם ראו במעשה זה כפירה, שכאילו אינם מקבלים את גזרותיו של הקב"ה. מי שמסוגל לקרוע בגדים ולשרוט עצמו, מראה בכך שאינו מקבל בהכנעה את הדין של הקב"ה. גם אם זה מהו סמלי, כפי שנהגו במסורת הרבנית, זה עדיין מתפרש בצורתו השלילית ויש לכך משמעויות של איבוד שליטה  ומזכיר את מנהגי הגויים. לכן, הם אסרו זאת כדי להתרחק כמה שאפשר מאיבוד השליטה ואיבוד עצמי כתוצאה מצער וכאב גדולים של האדם האבל. זהו מנהגם והניח להם לישראל.

שנזכה לבשורות טובות!

הפוסט דיני קריעה אצל יהודי אתיופיה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

תהיה זו טעות להתרשם משאגות "נמות ולא נתגייס", שצעקו כמה מתוך עשרות חברי 'הפלג הירושלמי', ולהקיש מכך שזו העמדה הרווחת במגזר החרדי. הפלג הזה הוא אחד מהקיצוניים המתבדלים שבחרדים, מיעוט ממש. הטינה שמתסיסיו חשים כלפי ההנהגה החרדית, בעיקר הפוליטית אבל גם הרבנית, גדולה לאין שיעור מזו שהם חשים כלפיי ושכמותי, ה'מזרוחניק'. אותנו 'לא סופרים', כפשוטו, אנחנו לא בקבוצת ההתייחסות שלהם.

בעיניים שלהם, עיקר העימות הוא מול אותם מנהיגים חרדיים שעשו צעד או שניים לכיוון החברה הישראלית הלא חרדית. לוקחים כספים מהשלטון, והרבה, למשל. איכא דאמריי, שגם חסימות הכבישים מוכוונות קודם כל כלפי ההנהגה הרוחנית החרדית ה'רגילה': הנה ראו, הצבנו קו ברור נגד כל התפשרות בעניין הגיוס, ועכשיו נראה אתכם (המנהיגים החרדיים שלא בפלג) מתפשרים בנושא. תעזו – תסתבכו גם איתנו. סביר שלכן המפגינים האלה התאהבו בצומת גהה. בני ברק, שם ישבו, עפ"י ההגדה של פסח, התלמידים של רבי עקיבא ותכננו את המרד (לפי אחד הפירושים), שם יושבת כיום ההנהגה החרדית.

בעיניים שלי, מההנהגה הרוחנית של החרדים אין לצפות ל'היתר פומבי' וברור להתגייס, גם לא לאלה שלא בדיוק משכימים ומערבים בבתי המדרש. שתי דוגמאות שימחישו זאת: תוך כדי הלחימה בחמאס בעזה, נטל מאיר שוורץ, מג"ד וראש מכינה קדם צבאית, יוזמה והלך (כמובן לאחר תיאום) לביתו של אחד מגדולי הדור הרב הירש, וביקש שיתיר לצעירים חרדיים ולו להשתתף בלוויות של חללי צה"ל, ולחלופין לבקר חיילים שנפצעו. הרב נשמע ואף נראה המום מעצם ההצעה, וכה השיב: "לבקר פצוע? הוא (תלמיד הישיבה) אדם רגיש, הוא יראה פצוע, הוא לא יוכל אח"כ לחיות". תוספת שלי: אוי, ויי, זמייר. וגדול הדור הרב ברגמן, שנשאל על גיוס חרדים, השיב: "לא נסכים לשום דבר בגיוס, לא יעזור להם כלום". סוף ציטוט (להם? להם ולא לו, מתוך שהוציא את עצמו מהכלל, כפר בעיקר. כלומר, אל תבלבלו לי את המוח, בעניין הגיוס, בתרגום שלי לעברית רחוב). לא צריך להיות חכם גדול להבין שמהגדויילים, לא תצמח הישועה/הרפואה/פתרון סביר.

אולי הפוליטיקאים החרדיים קצת יותר מציאותיים מרבותיהם? סביר שכן, בכל הקשור לחיי המעשה, אבל כל מהותם, הקריירה שלהם, תלויה במה יאמרו רבותיהם, גם אם יחשבו אחרת. ולשכנע בעניין את הגדויילים – חבל"ז. ולהפסיד קולות מהבייס – חבל כפול שבע. אכן, יש כמה פוליטיקאים חרדיים לא מעטים שכבר הכריזו בהזדמנויות שונות, שאלה שלא באמת לומדים כמו שצריך – "קחו אותם". כלומר, אין לנו התנגדות. אם אתם, הצבא, יודעים איך להגיע אליהם, תנסו.

בעיניים שלי, זה כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. למה? קל להגיד כשיודעים מראש את התמונה: מאות צעירים צובאים על הג'יפ שבא לשלוף צעיר חרדי, ולך תזהה אותו. גם מג"בניק משופשף יוותר. החלק האופטימי שבי עוד רוצה להאמין שמתישהו יקום מנהיג פוליטי חרדי ויגיע להבנות עם ראשי ישיבות מהמיינסטרים החרדי על העברת שחנ"שים (שיחות נפש) לכל אותם 10, 20, 30 אחוזים של צעירים בטלנים (שבתכל'ס גם גורמים לתדמית הישיבה יותר נזק מתועלת), שיתגייסו לשירות לאומי כלשהו – אזרחי או צבאי – כמשימה חינוכית, לאומית ואישית. על המדינה יהיה כמובן להתאים את המסלולים, ואני מאמין שזה יקרה אם באמת תגיע מסה של צעירים חרדיים מדי שנה. 20 אחוז משנתון (בתור התחלה) זה משהו בין 2,000 ל-2,500 בחורים. וזה משמעותי. גם החומה הסינית לא נבנתה ביום אחד.

מה שבעיניים שלי יותר ריאלי, זה שההתפכחות תבוא דווקא מצד הצעירים האלה עצמם. המלחמה הנוכחית לא משאירה גם את הרחוב החרדי אדיש. לדוגמה: עד למלחמה, חייל חרדי שהתגייס לצבא והגיע לחופשה בביתו שבריכוז חרדי, היה במקרים רבים מחליף את המדים לבגדים 'רגילים', כדי שלא לבייש את המשפחה. בחודשים האחרונים, חיילים במדים המסתובבים עם נשק ברחובות בני ברק ובריכוזי חרדים אחרים, מתקבלים באהבה רבה ואף במבטי הערכה. להרגשתי, שם, בקרב הצעירים האלה צריך לעשות עבודת שטח, וחזקה על מי שאמון על הנושא שיידע להפעיל 'סוכני גיוס' בדיוק כפי שנהוג בהייטק עם 'ציידי עובדים'. כאלה שיודעים לדבר עם הצעירים האלה חרדית בגובה העיניים, יודעים מה נוגע להם פנימה.

דומני שהיום כבר מוסכם על הכל שההיגד "תורתו אומנותו" הוא לא יותר מסיסמה נבובה בכל הקשור לאי התגייסותם של צעירים חרדיים לצבא. מה שבאמת עומד מאחורי השתמטות זו הוא החשש של המשפחות ושל הצעירים ששירות בצבא הוא מתכון כמעט בטוח לירידה משמעותית ברמה הדתית והאמונית, עד כדי חילון ממש, כשגם 'שביל הזהב' ('סרוגים'?) הוא עבור אותן משפחות לא פחות מאסון. אם להיות כנים, יש לחשש זה על מה לסמוך, בטח אם מדובר ביחידות שאינן הומוגניות לציבור החרדי, וכנראה גם בהן. בעיניים שלי, הצבא צריך להתמודד עם חשש זה ביושר, והצבא התמודד עם בעיות גדולות בהרבה. צריך רק הבנה ורצון לכך.

ולשורה התחתונה: כששעון בג"ץ מתקדם במהירות, והתקשורת לא מפסיקה להעלות ולפמפם סוגיה זו (לטעמי בצדק, וגם אני רואה כשליחות לעשות זאת), סביר שלא יהיה מנוס אלא לחוקק חוק גיוס חדש שיפסיק סוף-סוף את העוול הזה של פטור גורף לצעירים חרדיים. גם סביר, לענ"ד, שבכפייה לא ניתן (וגם לא רצוי) יהיה לגייס את מי שליבו אינו שלם עם זה ואף סולד מזה. חייל טוב לא ייצא ממנו. תגידו, גם הרבה חיילים חילוניים וסרוגים לא בטוח היו מתגייסים לו ניתנה בידיהם הבחירה? נכון, אבל לגביהם לפחות דרך חינוכם וכל החברה שלהם מכוונת לגיוס, מעודדת אותו ומוקירה אותו. וזה שוני משמעותי.

דומני שהיום כבר מוסכם על הכל שההיגד "תורתו אומנותו" הוא לא יותר מסיסמה נבובה בכל הקשור לאי התגייסותם של צעירים חרדיים לצבא

אם חוק גיוס חדש כן, אך כפייה לא – מה כן, כאן ועכשיו? לטעמי, הכפלת הגמול הכספי וההטבות תוך כדי שירות ואחריו לחיילים בכלל ולחיילים לוחמים בפרט, תעשה קודם כל צדק עם המשרתים ועשויה גם לעודד את המגזר החרדי להתגייס. באותה המידה, בעיניים שלי, שלילת הטבות כספיות מהמדינה (לא שלילה טוטאלית, די באקסטרות שהפוליטיקאים החרדיים הצליחו להשיג) ממי שיכול לשרת ובוחר שלא לעשות כן, היא לגיטימית. כפי שאמר פעם מיודענו ביבי בעניין אחר: ייתנו (שירות אזרחי או צבאי) – יקבלו (מלוא החופן תקציבים, מענקים, קצבאות); לא ייתנו – יקבלו רק את המינימום ההכרחי, בלי שום העדפה מגזרית/ קואליציונית. ואז, תשאלו, איך תקום קואליציה/ממשלה, אם החרדים לא יבואו? או שיפסיקו עם החרמות ויסתדרו בלעדיהם, או שגם הסיעות החרדיות ייאלצו להכיר את שריר הגמישות והוויתורים. אם אינני טועה, מדיווחים על שיחות בחדרים הסגורים עולה כי על 'מכסות' גיוס לישיבות כבר מוכנים לשמוע.

והקומפוט של קטע זה: היועצת המשפטית לממשלה הכריזה בבג"ץ, כזכור, שאם לא יקודם עד סוף מרץ חוק גיוס חדש שיסדיר את מעמד 'תורתו אומנותו', לא יהיה אפשר להמשיך את העברת התקציבים לישיבות עבור התלמידים והאברכים. אם בג"ץ יקבל את עמדתה והחוק לא יקודם, כל ההעברות אמורות להיפסק באחת. אבל, לא אלמן ישראל, לא אלמן הישיבות.

מיודענו בצלאל סמוטריץ', העומד בראש מפלגה הקוראת לעצמה מפלגת הציונות הדתית, התבטא, כך פורסם ולא הוכחש (ככל שאני יודע), שאם בג"ץ יורה להפסיק את הזרמת הכספים לישיבות בגין זה, הוא יפעל לחוק עוקף בג"ץ שיאפשר להמשיך את העברת התקציבים לישיבות גם עבור תלמידים שלא התגייסו, אף על פי שלא קיבלו פטור צבאי או דחיית שירות כדין.

בעיניים שלי, אם כך ינהג, תהיה זו סטירת הלחי הכי גדולה שלו לציונות הדתית. זלזול בה, זלזול בערכים שלה, ונשיאת שם הציונות הדתית לשווא.

יש רבנות ראשית בישראל?

בעיניים שלי, סוגיית 'תורתו אומנותו' ו(אי) גיוס צעירים חרדיים לצה"ל אמורה להעסיק את הרבנות הראשית לישראל. בטח כשאנו בעת מלחמת מצווה. מישהו שמע? מישהו יודע? יש לה עמדה? אגב, הייתי מצפה לשמוע גם את עמדתו בעניין של כל מי שרואה עצמו מתמודד בקרוב לכהונת הרב הראשי לישראל. בשקיפות, בבהירות. שיידעו חברי הגוף הבוחר למי הם מצביעים.

בשליחות עצמו

"בישראל יש ראש ממשלה אחד", אמר נתניהו לגנץ, בתגובה להודעה שמסר לו על נסיעתו לשיחות בוושינגטון. גנץ לא ביקש רשות, רק עדכן. ביבי זעם, ואנשיו הורו לשגרירות בוושינגטון ובתחנה השנייה בלונדון, לא לסייע לביקור של גנץ. כזכור, חבר קבינט מדיני ביטחוני, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, 40 שנה על מדים.

בעיניים שלי, גנץ כן היה צריך לבקש אישור, כמקובל. נתניהו היה צריך להתגבר על האגו שלו ולתת ברכת הדרך. אין זה סוד שלנשיא ביידן "נגמר" מנתניהו. אין זה סוד שישראל זקוקה לארה"ב כאוויר לנשימה, בטח כל עוד הלחימה בעזה נמשכת והלחימה האמיתית בצפון עוד לפנינו. נכון שזה לא נראה טוב שגנץ מנהל שם שיחות עם סגנית הנשיא ומזכיר המדינה כאשר חלק מהדברים (היום שאחרי, למשל) הוא לא רואה עין בעין כמו שרואה ראש הממשלה, וגם נכון שייתכן שהממשל שם שמח על הביקור ולו כדי להעמיד את נתניהו באור מגוחך. ובכל זאת, כאשר על הכף מונחים יחסי ישראל וארה"ב, ובהנחה שלגנץ יכולה להיות השפעה חיובית עליהם, לא אכפת לי שנתניהו ייפגע קצת. ענייני הביטחון של המדינה קודמים להרגשתו שלו.

הפוסט חרדים לגורלם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

איך משקמים את חברת עגל הזהב? התשובה, על ידי הקמת פרויקט לאומי, שמלכד סביבו את כל עם ישראל, המשכן. הפרשה פותחת במילים" וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, ל"ה, א'). בסיום מלאכת המשכן נאמר, "וַתֵכֶּל כָל עֲבֹדַת מִשְׁכַן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַעֲשּו בְנֵי יִשְׁרָאֵל כְכֹל אֲשֶּר צִּוָה ד' אֶּת מֹשֶּה כֵן עָשּו" (שם, ל"ט ב'). הכתובים חוזרים ומזכירים את תרומתם הייחודית של העם. לבסוף בא הכתוב וכוללם יחד כדי ללמדנו שַאל לנו להביו שמדובר כאן ביחידים העושים. בעל ה'אורח החיים הקדוש' מפרש, "כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יְזַכּו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל – כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה, ואולי לזה רמז באומרו 'וְָאהַבְתָ לְרֵעֲָך כָמוָֹך', לצד שהוא כמוך, כי בשלומו ייטב לך, ובאמצעיתו אתה משלים שלמותך, ואם כן אינו אחר אלא אחד מחלקיך…והוא מה שאמר הכתוב, 'וַיַעֲשּו בְנֵי יִשְׁרָאֵל כְכֹל אֲשֶּר צִּוָה ד", – כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם יביאו נדבה, מהם עשו מלאכה, יאמר על כללותם שעשו הכול" (שם, ל"ט, ל"ב).

הרב קוק במאמר המתייחס לתקופתו הסוערת מתקשה, "בימי הפורים האלה בשעות קשות הללו שייסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל הגוי כולו צרות רבות מבחוץ, ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל…" וממשיך הרב בהשראת המגילה שנכתבה לדורות "ואיך זה תאמר, 'לך כנוס את כל היהודים'? אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באמרו 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא… אבל בוודאי כאן ישאל מי שיודע לשאול, וגם מי שאינו יודע לשאול, הייתכן, עכשיו, אתה אומר 'לך כנוס את כל היהודים'? כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם, כיצד ישובו העצמות הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה, הגלות החמרית והגלות הרוחנית להתקרב אחד אל אחד, להיות לשיעור קומה אחד הנקרא כלל ישראל, העומד לדרוש את חסנו, את תחייתו ואת שיבת שבותו?"

ובעומק האופטימיות של הרב הוא ממשיך "וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה, ועוד הפעם יקום ישראל, באמרתו הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים" (מאמרי הראי"ה, עד דלא ידע, עמ' 107).

אף שהדברים נכתבו לפני כמאה שנה, דומה כאילו הם מכוונים לתקופתנו שלנו. הצום שביקשה אסתר שיצומו טרם שנכנסה אל המלך אחשוורוש נמשך שלושה ימים. בחג הפסח בו אסור לצום – מרדכי ואסתר הרשו לעצמם לבטל את מצוות התורה לטובת הצום? לפי חז"ל מרדכי התלבט בשאלה זו, כשאסתר ציוותה "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים", י"ג, י"ד, וט"ו, אמר לה מרדכי, "והלא יום שלישי יום פסח הוא?! אמרה לו, הלא אתה ראש לסנהדרין, ואתה אומר דבר זה?! ואם אין ישראל למי הפסח?! שמע מרדכי את ועשה ככל אשר צותהו, שנאמר 'ויעבור מרדכי', מלמד שעבר יום ראשון של פסח בלא אכילה" (פרקי דרבי אליעזר, פר' נ').

הלשון, 'ויעבור מרדכי', הביא את חז"ל לדרוש כי מרדכי עבר על דברי תורה, אלא שלא היה זה מעשה שלילי, להפך, בעת ההיא המאמץ כולו הופנה לגרום לעם להתעורר ולשוב בתשובה. אסתר הבינה כי בהחלטתה זו היא לא תפגום בחג, אלא להפך תעשה תיקון של צום ותפילה לדורות.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי נעזר בלב בכדי להסביר את מקומו המיוחד של עם ישראל בין העמים, "כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים, שהוא כבד חולאים מכולם ורב בריאות מכולם" (ספר הכוזרי, ב' ל"ו).

כאשר הוא מתאר את מצבם של עם ישראל בשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, הוא כותב, "סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם… ונתקימו בהם ההבטחות הא-לוקיות רק במידה מצומצמת – כפי מיעוט התעוררותם, כי העניין הא-לקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה".

הרב עוזיאל בהתייחסו להכרזת המדינה אמר, "הכרזה נועזה זאת, שלא האמינו לה כל מלכי ארץ, עשתה את עם ישראל שבארץ ובתפוצות לעם עצמאי וריבוני בארצו ובכל משטרי חייו, ונתנה אומץ וגבורה לצבאות ד', הם צבאות ישראל, במלחמת גאולתו. הכרזה זו היא אשר פתחה את שערי הארץ לפני עם ישראל, לעלות מכל פזורי הגולה אל ארץ נחלת ד’, והיא אשר נתנה לעם ישראל את מקומו המכובד בין העמים, באלפי שנות גלות ופיזור של עם ישראל, לא חדל מהיות לעם בתורתו נשמת חייו, וצפייתו הבלתי פוסקת לשיבתו לחירותו הלאומית, בארץ נחלת ד' לעמו בחירו. אולם הוויתו הלאומית הייתה מעורפלת ואפילה מאד, בהיותו מפורד ומפוזר בין העמים, משועבד בגופו ומופקר בנפש, לכל העמים אשר קראוהו בשם של גנאי – 'היהודי הנודד' (הרב בין ציון חי עוזיאל).

הפוסט ישנו עם אחד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

העם שהתקהל בחטא העגל הוא קהל מתוסכל, שמיהר להתייאש ורצה להשמיע קולו. המילה "קָהָל" מבטאת בעיקרה את הקול והרעש בהתאסף המון עם (יהודה מוריאל, עיונים במקרא, ב', עמ' 108-107). הרחק מן ההמון הסואן אומר משה: "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". היו אלה קולות של אנשים שאיבדו את דרכם, קולות של ציפייה דרוכה שהסתיימה באכזבה, קולות של מחאה ודרישה לחלופה.

קהל זה עומד לנגד עיני משה, שבא לשאת נאום לאומה על הקמת משכן לשכינה. לשם כך, משה יודע שעליו להופכם מעם לעֵדָה, ובכך הקמת המשכן תהיה תיקון לחטא העגל, כדברי חז"ל: "יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל" (שמ"ר נא, ח).

לשם תיקון זה לא היה די בעצם עשייתו, אלא היה צורך להקהיל את העם סביבו. היבט זה מופיע בבהירות במדרש אחר, שבו נאמר: "…תבוא קהילת משה רבינו, שנאמר 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' ותכפר על קהילת אהרן, דכתיב 'ויקהל העם על אהרן'…" (מדרש אגדה בובר שמות לה). מדרש זה מדגיש שכפרת המשכן על העגל מחייבת היקהלות של העֵדָה לפני משה, במקום היקהלות של העם מסביב לאהרן.

בני ישראל נקראו לראשונה בשם "עֵדָה" כאשר משכו עצמם מעבודה זרה של מצרים, והתכנסו לעבודת הפסח לשם שמיים. שם הם קיבלו ייעוד משותף של עבודת ה' בלוח הזמנים המקודש. בפרשתנו הם מקבלים ייעוד משותף של עבודת ה' במקום מקודש. בלשונו של הרי"ד סולובייצ'יק אפשר לומר שספר שמות מתאר את האתגר הגדול של הפיכת עם עבדים השותפים בברית גורל, לעדה מגובשת שיש לה ברית ייעוד.

האילוצים הקיומיים הפכו אותנו מעם לעדה. הם הבהירו והנהירו את ברית הגורל ואף יצרו ברית ייעוד משותף, שבסיסה בחיזוק עצמאות ישראל

יצירת ייעוד לאומי משותף מחייבת לרתום אליו את כל העם. לפיכך, קורבן הפסח לא נעשה באמצעות כוהנים אלא על ידי כל ישראל, והתרומות למשכן ובנייתו לא נעשו באמצעות הנשיאים והעשירים, הבנאים והאומנים, אלא כל ישראל נתבעו לתרום ולהירתם לבנייתו. השותפות והלכידות של כולם בעשייה יצרו ויצקו את חיבורם לברית ייעודם.

איך הופכים עם לעדה? נראה שהתשובה נמצאת בתבנית המשכן. המשכן הורכב מחיבור חלקים רבים, ואחרי כל החיבורים הוא חוזק והתייצב בעזרת הבריח התיכון, מוט שהושחל בלולאות והידק את כל חלקי המבנה.

העם כולו זקוק לבריח תיכון – עמוד תווך ערכי ואידיאולוגי שעליו העם ייכון. המתקפה האכזרית שהחלה בשמחת תורה האחרון, יצרה מעין בריח תיכון, כאשר כל חלקי העם התאחדו סביב הכאב והזעם, האבל והסבל, והתחברו לתקווה משותפת להצלחת החיילים, להשבת החטופים ולניצחון במערכה.

האיומים והאילוצים הקיומיים הפכו אותנו מעם לעדה. הם הבהירו והנהירו את ברית הגורל ואף יצרו ברית ייעוד משותף, שבסיסה בחיזוק עצמאות ישראל וביטחונו בארצו. בחלוף הזמן עלתה חלודה בבריח התיכון וחיבוריו התרופפו. העדה חזרה להיות עם, שבתוכו עדות שונות, ולכל אחת  ברית ייעוד משלה ובריח תיכון אחר שעליו היא נכונה. הבריח התיכון של היהדות החרדית הוא האמונה: "רק תורה". ליהדות הדתית-לאומית יש בריח בצורת וו חיבור, המחבר תורה ועבודה, ספרא וסיפא, אמונה ומדע ועוד. הציבור החילוני מלוכד סביב הבריח התיכון של זכויות אדם, חירות ושוויון.

בעת האחרונה פשטה התחושה שהאיום הקיומי מתייצב, ומצב האומה לא מתקדם לא לטוב ולא לרע. הדשדוש יוצר דכדוך, הציפיות לא מתממשות, וקולות המלחמה הפכו לקולות מחאה ולדרישות לחלופה. כדי להפוך את עם ישראל שוב לעדה דרוש בריח תיכון אחד ומאחד, בחזון יחיד ומלכד, ולא שלושה המתנגשים ביניהם.

החזון שעשוי לרתום את כל חלקי החברה ליצירת קהילת ייעוד הוא בניית חברת מופת. חברה שבה, כמו במשכן, כולם יירתמו ויתרמו לחיזוקה, חברה שבה כל חלק יכיר בערכו ובזכויותיו של חברו ובשותפות בנטל שעליו לקחת על עצמו, חברה שבה יהיה מקום חופשי לאדם כיחיד, מעמד לתורה שחיה בקרב עמה, ודרך מאוזנת ושקולה לכל עגלה מלאה.

הפוסט ברית ייעוד, שלא נלך לאיבוד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מדוע מוביליו אינם מתייחסים בשקיפות לכך שדווקא 'חוק השוויון בנטל' של שנת תשע"ד (2014) הוא שהזיק באופן קשה למגמת ההתרחבות של התגייסות החרדים?!

האם הקמפיין הגדול, עתיר המשאבים, המתנהל כעת ל'בחירות השנה' מונע באמת מהצורך לרפא את החברה הישראלית מאסון שמחת תורה?! או שמא הוא מובל ממניעים פוליטיים ע"י מי שמבקש לשלוט?! מדוע מוביליו אינם מתייחסים בשקיפות לכך שקמפיין בחירות עלול לגרום להפסקת המלחמה עוד טרם שהושג 'ניצחון מוחלט', ולהפסד הישגיה?!

בעולם דמוקרטי אידיאלי מי שמבקש להוביל מהלך ציבורי, ולשכנע את הציבור בצדקתו, מתנהל בשקיפות מוחלטת וחושף בפני הציבור את המטרה האמיתית שלו. מה שמתנהל "לפני הקלעים" זהה לחלוטין לכוונות של מי שתכנן אותו "מאחורי הקלעים".

אולם, לצערנו, זה שנים רבות שאנחנו לא שם. סביבנו מתנהלים תהליכים מוסווים, שמוביליהם מצהירים בפומבי שהם נועדו לשם מטרה מסוימת, ומבקשים לשכנע את הציבור בצדקת המהלך, יתרונותיו, וכיצד הוא יטיב עימו. אולם זוהי למעשה רק 'תחפושת'. "מאחורי הקלעים" של המהלך הוא נועד למשהו אחר לגמרי. מוביליו יודעים שאם תיחשף המטרה האמיתית הציבור לא היה תומך בו. לכן הם מטילים מסך כבד על המטרה האמיתית. הם מסתירים אותה מפניו, ומציגים מצג שווא שמדובר על מטרה אחרת. יש פעמים שהם גם מובילים קמפיין עתיר ממון כדי לשכנע את הציבור שזוהי אכן מטרתם.

במהלך השנים הציבור פיתח כלים שיאפשרו להתבונן ולהבחין באמת שמסתתרת "מאחורי הקלעים"

אין פלא שהציבור הולך ומאבד את תמימותו, ונעשה חשדן וספקן לגבי המניעים ש"מאחורי הקלעים" של מהלכים ציבוריים. במהלך השנים הציבור פיתח כלים שיאפשרו להתבונן ולהבחין באמת שמסתתרת "מאחורי הקלעים". אחרי הכל לא ניתן ליצור מסך אטום לחלוטין. יש בו 'חורים' שדרכם משתקפת האמת.

זהו גם סודה של ה'מגילה'. האירוע שמתנהל ע"י הקב"ה "מאחורי הקלעים", מוסתר ע"י 'גלימה' – 'מסך' שמסתיר את המגמה האמיתית בפני מי שמתבונן באירועים ש"לפני הקלעים". לכן היא "מגילת ההסתר". קריאת ה'מגילה' היא 'גילוי ההסתר', הסרת המסך ו'פרסום הנס'.

בדומה לכך מצוות נתינת 'מחצית השקל', כדי לספור את העם, ולא שקל שלם, נועדה 'לגלות' שביחס לכלל, היחיד אינו אלא 'מחצית', והוא נדרש לצרוף של ה'מחצית' של זולתו כדי להגיע לשלמות.

פרשתנו עוסקת בבניין המשכן ומקדישה מספר פסוקים ל'קלעי החצר', למחיצה המקיפה את חצר המשכן, ומפרידה בין משכן השכינה לבין המחנה: "וַיַּעַשׂ אֶת הֶחָצֵר לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קַלְעֵי הֶחָצֵר וגו'" (שמות לח ט). מדוע היא נקראת "קלעים" ולא "יריעות" כמו היריעות המכסות את המשכן עצמו? "קלעים – עשויין כמין קלעי (מפרש) ספינה, נקבים נקבים, מעשה קליעה ולא מעשה אורג" (רש"י שמות כז ט). ה"קלעים" היוו מחיצה, אולם שלא כיריעות המשכן שהיו אטומות, הם לא היו אטומים לגמרי.

המשכן עצמו נעשה מלכתחילה באופן שלא מאפשר להדיוט שנמצא בחוץ 'להתקרב' ולהתבונן פנימה – בעבודה ובהופעת השכינה שנועדו להיות בחשאי. לעומת זאת "קלעי החצר" נועדו להסתיר רק למתבונן מרחוק את העבודה שהתנהלה בתוך חצר המשכן, "מאחורי הקלעים". אבל מי שביקש בכל זאת 'להתקרב' ולהתבונן פנימה בעבודה המרוממת, 'התקרב' ל"קלעים" והתבונן דרכם: "משום דמעשה קליעה אפשר לעשות בנקבים גדולים ואפשר בנקבים קטנים, משום הכי פירש הכתוב שיהיו קלעים הנהוגים בחצר שמקפידים על הראיה דרך הנקבים, כך יהיו הקליעות כאן בנקבים קטנים שלא יראו מרחוק הנעשה בחצר, וכדאיתא (זבחים נט ב): "אפשר כהן עומד ועבודה בידו וכל העם רואין אותו?" (העמק דבר שם).

בדרך זו ניתן גם לבאר את המחלוקת בבריתא (דמלאכת המשכן): לדעת ר' יהודה "הקלעים" היו בגובה חמש אמות ולא הסתירו כלל את המשכן שגובהו היה עשר אמות. ואילו לדעת ר' יוסי גובה "הקלעים" היה של חמש עשרה אמה והן הסתירו את המשכן ואת המזבח. אולי נקודת המחלוקת ביניהם היא עד כמה יש ענין ש"הקלעים" יסתירו את העבודה ש"מאחורי הקלעים".

הפוסט לפני ומאחורי הקלעים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במאמרו מסביר הרב דסלר זצ"ל שיש לאדם שני סוגים של בחירה: בחירה פרטית ובחירה כללית. בחירה פרטית היא בחירה שלא הולכת להשפיע על כל חייו של האדם מבחינה אסטרטגית. משהו לוקלי שלא אמור אופרטיבית להפוך לו יותר מדי את העולם. לדוגמה: אדם מתלבט באיזה כיסא לשבת באוטובוס לנחלים, ליד החלון או מאחור. זה לא באמת משנה איפה הוא ישב, בסוף הוא יגיע לנחלים.

שונה הדבר, אומר הרב דסלר, כאשר אנחנו עומדים בפני בחירה כללית: בחירה זו היא מסוג ההחלטות שהולכות להשפיע באופן אקוטי, כולל ובעיקר אסטרטגי על האדם. אם מקודם הדגמנו על מושב, עכשיו הכוונה היא ליעד. שינוי כללי של מסלול החיים. לא צחוק.

איך נוכל לזהות שאנחנו עומדים בפני בחירה כללית כזו שתוכל להשפיע לנו על כל החיים? איך נוכל להקשיב לקול הפנימי הזה שלוחש לנו: שימו לב! ההחלטה הבאה שתקבלו הולכת להפוך לכם את החיים! איך נוכל להטמיע בילדים שלנו את המודעות הזו?

ישיבה תיכונית או אולפנה הן בהחלט חממות שיכולות לתת טוויסט לחיים ולקחת את הילדים למקומות אחרים ממה שחשבנו

כולם יודעים שנישואים הם בחירה כללית שמשפיעה על כל החיים, אין כאן שאלה בכלל. גם עבודה ולימודים באוניברסיטה. אולם, מה לגבי בחירת אולפנה וישיבה תיכונית? האם גם זה אמור להשפיע על כל החיים שלנו? ומה לגבי הסיגריה הראשונה? או שתיית הוודקה הראשונה בפורים? יש לכם מושג כמה אלכוהוליסטים מכורים התחילו בדיוק ככה את מסלול ההידרדרות שלהם?

לכו תשאלו אנשים שדופקים שני פאקטים של סיגריות ליום איך הם התחילו… והאם הם האמינו, כשרצו להרשים את החבר'ה, שהסיגריה הבודדת שהם שאפו ולא ידעו בכלל איך לקחת לריאות – היא זו שאחר כך תגמור להם על החיים.

ואם נחזור לישיבות התיכוניות ולאולפנות, ובכן, נראה שכן. ישיבה תיכונית או אולפנה הן בהחלט חממות שיכולות לתת טוויסט לחיים ולקחת את הילדים למקומות אחרים ממה שחשבנו. ההשפעה החברתית והאקלים של המסגרת החינוכית יכולים לעצב ולהשפיע באופן דרסטי על המשך החיים של ילדינו.

דווקא בגלל זה כדאי לנו לעצור רגע, לנשום, לשקול את הדברים ולקחת בחשבון שאנחנו לפני בחירה כללית, בהתאם לכלל: אם יש ספק (שמדובר בבחירה כללית לפנינו) אז אין ספק, ואנחנו חייבים לנקוט את מלוא הזהירות ולשאול את השאלות הבאות:

האם השיקולים שהפעלנו לפני שעשינו את הבחירה הכללית שלנו, באמת נכונים ולא מוטים?

האם אנחנו מודעים להשלכות ורוצים להגיע לישיבה/אולפנה מהסיבות הנכונות?

האם אנחנו מודעים לקראת מה אנחנו הולכים?

האם אנחנו עולים על האוטובוס בדרך ליעד הנכון לנו?

נכון שתמיד אפשר לעבור לישיבה אחרת, ובכל זאת, מי ערב לנו שלא נסיים כמו ניסוי הצפרדע והמים הרותחים ונמשיך להישאר שם עד שכבר לא נזהה את עצמנו?

אז בפעם הבאה שאתם או ילדיכם תיתקלו בבחירה כללית, פשוט עצרו ותשאלו את עצמכם את השאלות הללו. חשוב להטמיע בילדים את המודעות הזאת ולתווך להם את הטור הזה.

לכו תדעו, אולי בסופו של דבר מדובר בהחלטה שתהפוך להם את כל החיים.

הפוסט זהירות, בחירה כללית לפניך! הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר".

החכמים שעושים את מלאכת הקודש, שיש בידם את המפרטים המדויקים של חומרי הבניין, באים בהתראה למשה: העם מגזים ונותן יותר מדי. משה מקשיב ושולח קול במחנה להפסיק. במבט ראשון הסיפור תמוה – לפני רגע עם ישראל נרתם כולו להביא זהב לחטא העגל, מתקן מדרכו הרעה ומשקיע לבניית המשכן, אז למה להפסיק אותו? אם יישאר כסף וזהב ניתן יהיה להשתמש בהם להמשך תפעול המשכן. מה רע ביותר מדי כסף?

כאשר מקימים מיזם חדש או סטארטאפ עם רעיון חדשני, השלב הראשון הוא לשכנע את בעלי העניין להשקיע ברעיון כדי שיוכל להתפתח למוצר. במקומות כאלה נראה שאין דבר כזה "יותר מדי כסף" – כמה שישקיעו יותר ניתן יהיה לגייס עוד אנשים, ציוד, נדל"ן, מכשור חדיש. יחד עם זאת, עסקים ואנשים פרטיים ישמחו גם לשים מהכסף בצד שיעזור בהמשך, בשעת משבר למשל, אבל כאשר באים תורמים ומשקיעים, הם רוצים לראות את התמורה במהירות והעסק מוצא את עצמו מוציא יותר ממה שתכנן, חוסך פחות, משקיע במקומות שאינם מדויקים. ואז במקום גיוס משאבים לפרויקט החדש, הכסף הוא שמנהל את הדרך שאליה הארגון הולך.

בגיוס ההמונים למשכן, העם שנותן את הכסף הוא גם המשקיע וגם הלקוח

בגיוס ההמונים למשכן, העם שנותן את הכסף הוא גם המשקיע וגם הלקוח. אם העם יגזים ויביא עוד ועוד תרומות, הדבר שקול לכך שיהיה עודף של מיסים בקופת המדינה. התרומה כרגע נובעת מתוך מקום טוב והתלהבות, אבל המשכן אמור לשרת את העם לאורך תקופה ובני ישראל יצטרכו להביא קורבנות בשגרה. הקשר הרציף לא יכול להיבנות מההתלהבות הרגעית, כמו שהקשר עם הקב"ה צריך תחזוקה לאורך זמן.

משה צריך לוודא שלעם נשאר די והותר כדי להמשיך ולהשקיע לאורך הזמן, וגם לוודא שבוני המשכן לא משנים מהתוכנית האלוקית בגלל עודף כספים שגויסו. במילים אחרות, צריכים לשאוף לאיזון. איזון שימשיך את מערכת היחסים העדינה בין העם למשכן, כמו ארגון שזקוק לתמיכת המשקיעים והלקוחות, לא רק בשלב ההקמה אלא גם לאורך הדרך.

הפוסט לשאוף לאיזון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

משה מתפעל מתכונותיו של בצלאל, ורש"י מסביר: "בחכמה – מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד. בתבונה – מבין דבר מתוך דבר. ובדעת – רוח הקודש". מדוע ראה רש"י להסביר דווקא את המילה דעת כרוח הקודש?

מסביר הרב הירשנזון בפירושו 'נימוקי רש"י', כי צריך לגרוס ברש"י "וכולם ברוח הקודש" כיוון שרש"י עצמו מבאר בפרקי אבות את המילה דעת "כאדם המראה סלע לשולחני, והשולחני אומר לו 'טוב' או 'רע' ומוציא לו מטבע אחר מתוך חיקו הדומה לו ומראה לו". שהרי דעת באה מלשון ידיעה. השולחני יודע את מלאכתו, וכך גם בצלאל. אלא שלבצלאל היה עוד משהו מיוחד: כישרון מעולה שניחן בו מאת ה'.

בתולדות עמנו היו כמה וכמה בצלאלים, שברוב כישרונם ידעו ליצור את היצירה הנכונה בזמן הנכון. אחד מהם היה איש האצ"ל הנודע עמיחי פאגלין, הידוע בכינוי המחתרתי "גידי". לאחר פיצוץ המפקדה הבריטית בידי אצ"ל במלון המלך דוד [יולי 1946] החלו הבריטים בביצור עמדותיהם בא"י. הם הקיפו את מחנותיהם ומפקדותיהם בגדרות תיל. הגדרות זכו לשם הנלעג "בווינגראדים" על שמו של שר החוץ הבריטי בווין, בעל העמדה הנוקשה כלפי החזון הציוני להקמת מדינה יהודית.

בתולדות עמנו היו כמה וכמה בצלאלים, שברוב כישרונם ידעו ליצור את היצירה הנכונה בזמן הנכון

למרבה האירוניה נדרש גידי להמצאה חדשה דווקא בגלל הצלחתו בתכנון ובפיצוץ המלון. על הכוונת הייתה מפקדת הבולשת הבריטית בכניסה לנמל חיפה. על מנת להתגבר על גדר התיל הגבוהה, בנה גידי מתקן מוגבה דמוי חבית על גבי משאית. לתוך החבית הוכנס מטען נפץ במשקל של חצי טונה. בשני צידי החבית הורכבו צמיגי טרקטור ענקיים ומתחתיה מגלשות מתכת, שהיו למעשה שתי מסילות שעליהן אמורה החבית לגלוש היישר אל המטרה. בתא הנהג הותקנה ידית שחוברה למעצור שמנע מן החבית להתגלגל ללא בקרה. את המשאית רכשו אנשי אצ"ל מ… הצבא הבריטי.

המתקן נבנה בפרדס של משפחת גולדברג בפאתי בני ברק. אחרי שהסתיימו כל ההכנות הטכניות, הגיע זמן הביצוע. התאריך שנבחר: היום הראשון של חג הסוכות תש"ח [29.9.1947]. ביום כזה התנועה דלילה, וקטן החשש לפגיעה בבלתי מעורבים.

יום קודם לכן נסעו אנשי אצ"ל, משה לוי ובנימין בכר, במשאית. לפניהם נסע אופנוע מלווה, ומאחוריהם מכונית ובה יואל קמחי מפקד "חיל הקרב" של האצ"ל בחיפה. האתגר הראשון היה לעבור את הבקרה הבריטית במבואות חיפה. למשאית צורפו אישורים מזויפים על מטען של מכונות כביסה המיועד לנמל בחיפה. השוטרים שבדקו את האישורים אפשרו לה לעבור, אך רשמו דוח תנועה על כך שהמטען במשאית גבוה מדי. המשאית הגיעה בשלום לחניון במגרש בהדר הכרמל, סמוך לטכניון, והופקדה עליה שמירה למשך הלילה.

למחרת, בשעה 05:30 בבוקר, אחרי הרכבת חומרי הנפץ והנפצים, יצאה המשאית אל היעד. היא נעצרה ממול לשער הראשי של התחנה. משה לוי משך במעצור, והחבית התגלגלה אל מעבר לגדר היישר אל קיר הבניין. השומר הערבי עוד הספיק לצעוק "היי ג'ורג', נפלה לך חבית", ומשה מיהר לברוח מן המקום. בתוך 30 שניות התפוצץ המטען והרס את כל הקומה הראשונה של הבניין. גם הקומות האחרות ניזוקו, וביניהן הקומה השנייה שבה עונו אסירים יהודים בידי אנשי הבולשת. בזכות השעה המוקדמת בבוקרו של יום חג, לא נפגעו בלתי מעורבים, אך נהרגו 13 שוטרים ועובדים ששהו במשמרת באותה העת.

לוי ובכר נסעו עוד כברת דרך עם המשאית אל מקום המפגש שסוכם מראש, ליד השוק. שם החנו את המשאית ונפגשו עם קמחי. השניים הוכנסו למכונית שנסעה דרך קיבוץ בית אורן לתל אביב, עוד לפני שהבריטים הספיקו לפרוס מחסומים ולהטיל עוצר.

הייתה זו פעולת תגמול הולמת של היישוב היהודי לגירוש שתי אוניות מעפילים באותו החודש – ספטמבר 1947. שתי האוניות – 'יציאת אירופה תש"ז' ['אקסודוס'] שגורשה לגרמניה, והאונייה 'אף על פי כן' שגורשה לקפריסין – גורשו חודשיים בלבד לפני 'החלטת החלוקה' של האו"ם. החוכמה והתחבולה של גידי תרמו ללא ספק תרומה חשובה ללחץ העצום על בריטניה לסגת מארצנו, ולבניינה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

Yaakovspok1@gmail.com

הפוסט בחוכמה ובתחבולה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.