ישנו עם אחד

פרשיות "ויקהל" ו"פקודי" מופיעות לאחר חטא העגל. לפי פשוטו של מקרא נראה שפרשת המשכן נאמרה למשה לפני מעשה העגל, אך במדרש מובא שפרשת המשכן נאמרה למשה לאחר מעשה העגל, וכעדות לכל באי עולם שנתכפר לישראל חטא העגל, על כן נקרא בשם "משכן העדות", שהוא עדות שהד' השרה שכינתו בתוכם (תנחומא, תרומה, ח').

איך משקמים את חברת עגל הזהב? התשובה, על ידי הקמת פרויקט לאומי, שמלכד סביבו את כל עם ישראל, המשכן. הפרשה פותחת במילים" וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, ל"ה, א'). בסיום מלאכת המשכן נאמר, "וַתֵכֶּל כָל עֲבֹדַת מִשְׁכַן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַעֲשּו בְנֵי יִשְׁרָאֵל כְכֹל אֲשֶּר צִּוָה ד' אֶּת מֹשֶּה כֵן עָשּו" (שם, ל"ט ב'). הכתובים חוזרים ומזכירים את תרומתם הייחודית של העם. לבסוף בא הכתוב וכוללם יחד כדי ללמדנו שַאל לנו להביו שמדובר כאן ביחידים העושים. בעל ה'אורח החיים הקדוש' מפרש, "כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יְזַכּו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל – כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה, ואולי לזה רמז באומרו 'וְָאהַבְתָ לְרֵעֲָך כָמוָֹך', לצד שהוא כמוך, כי בשלומו ייטב לך, ובאמצעיתו אתה משלים שלמותך, ואם כן אינו אחר אלא אחד מחלקיך…והוא מה שאמר הכתוב, 'וַיַעֲשּו בְנֵי יִשְׁרָאֵל כְכֹל אֲשֶּר צִּוָה ד", – כינה לכולם יחד מעשה כולם, הגם שמהם יביאו נדבה, מהם עשו מלאכה, יאמר על כללותם שעשו הכול" (שם, ל"ט, ל"ב).

הרב קוק במאמר המתייחס לתקופתו הסוערת מתקשה, "בימי הפורים האלה בשעות קשות הללו שייסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל הגוי כולו צרות רבות מבחוץ, ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל…" וממשיך הרב בהשראת המגילה שנכתבה לדורות "ואיך זה תאמר, 'לך כנוס את כל היהודים'? אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באמרו 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא… אבל בוודאי כאן ישאל מי שיודע לשאול, וגם מי שאינו יודע לשאול, הייתכן, עכשיו, אתה אומר 'לך כנוס את כל היהודים'? כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם, כיצד ישובו העצמות הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה, הגלות החמרית והגלות הרוחנית להתקרב אחד אל אחד, להיות לשיעור קומה אחד הנקרא כלל ישראל, העומד לדרוש את חסנו, את תחייתו ואת שיבת שבותו?"

ובעומק האופטימיות של הרב הוא ממשיך "וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה, ועוד הפעם יקום ישראל, באמרתו הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים" (מאמרי הראי"ה, עד דלא ידע, עמ' 107).

אף שהדברים נכתבו לפני כמאה שנה, דומה כאילו הם מכוונים לתקופתנו שלנו. הצום שביקשה אסתר שיצומו טרם שנכנסה אל המלך אחשוורוש נמשך שלושה ימים. בחג הפסח בו אסור לצום – מרדכי ואסתר הרשו לעצמם לבטל את מצוות התורה לטובת הצום? לפי חז"ל מרדכי התלבט בשאלה זו, כשאסתר ציוותה "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים", י"ג, י"ד, וט"ו, אמר לה מרדכי, "והלא יום שלישי יום פסח הוא?! אמרה לו, הלא אתה ראש לסנהדרין, ואתה אומר דבר זה?! ואם אין ישראל למי הפסח?! שמע מרדכי את ועשה ככל אשר צותהו, שנאמר 'ויעבור מרדכי', מלמד שעבר יום ראשון של פסח בלא אכילה" (פרקי דרבי אליעזר, פר' נ').

הלשון, 'ויעבור מרדכי', הביא את חז"ל לדרוש כי מרדכי עבר על דברי תורה, אלא שלא היה זה מעשה שלילי, להפך, בעת ההיא המאמץ כולו הופנה לגרום לעם להתעורר ולשוב בתשובה. אסתר הבינה כי בהחלטתה זו היא לא תפגום בחג, אלא להפך תעשה תיקון של צום ותפילה לדורות.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי נעזר בלב בכדי להסביר את מקומו המיוחד של עם ישראל בין העמים, "כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים, שהוא כבד חולאים מכולם ורב בריאות מכולם" (ספר הכוזרי, ב' ל"ו).

כאשר הוא מתאר את מצבם של עם ישראל בשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, הוא כותב, "סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם… ונתקימו בהם ההבטחות הא-לוקיות רק במידה מצומצמת – כפי מיעוט התעוררותם, כי העניין הא-לקי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה".

הרב עוזיאל בהתייחסו להכרזת המדינה אמר, "הכרזה נועזה זאת, שלא האמינו לה כל מלכי ארץ, עשתה את עם ישראל שבארץ ובתפוצות לעם עצמאי וריבוני בארצו ובכל משטרי חייו, ונתנה אומץ וגבורה לצבאות ד', הם צבאות ישראל, במלחמת גאולתו. הכרזה זו היא אשר פתחה את שערי הארץ לפני עם ישראל, לעלות מכל פזורי הגולה אל ארץ נחלת ד’, והיא אשר נתנה לעם ישראל את מקומו המכובד בין העמים, באלפי שנות גלות ופיזור של עם ישראל, לא חדל מהיות לעם בתורתו נשמת חייו, וצפייתו הבלתי פוסקת לשיבתו לחירותו הלאומית, בארץ נחלת ד' לעמו בחירו. אולם הוויתו הלאומית הייתה מעורפלת ואפילה מאד, בהיותו מפורד ומפוזר בין העמים, משועבד בגופו ומופקר בנפש, לכל העמים אשר קראוהו בשם של גנאי – 'היהודי הנודד' (הרב בין ציון חי עוזיאל).