הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')יותר מ-20 פעמים מכונים בני ישראל בכינוי "עַם" בפרשת חטא העגל. אולם, בפתיחת פרשתנו משה רבנו לא מקהיל את "הָעָם", אלא את ה"עֵדָה". השוני הלשוני הזה מצדיק תשומת לב רבה. הכינוי 'עם' הוא כינוי סתמי לכלל היחידים שמרכיבים את האומה, וכשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. הכינוי "עֵדָה", לעומת זאת, בא מהשורש יע"ד, והוא מציין אנשים שהתאחדו למען ייעוד משותף.
העם שהתקהל בחטא העגל הוא קהל מתוסכל, שמיהר להתייאש ורצה להשמיע קולו. המילה "קָהָל" מבטאת בעיקרה את הקול והרעש בהתאסף המון עם (יהודה מוריאל, עיונים במקרא, ב', עמ' 108-107). הרחק מן ההמון הסואן אומר משה: "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". היו אלה קולות של אנשים שאיבדו את דרכם, קולות של ציפייה דרוכה שהסתיימה באכזבה, קולות של מחאה ודרישה לחלופה.
קהל זה עומד לנגד עיני משה, שבא לשאת נאום לאומה על הקמת משכן לשכינה. לשם כך, משה יודע שעליו להופכם מעם לעֵדָה, ובכך הקמת המשכן תהיה תיקון לחטא העגל, כדברי חז"ל: "יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל" (שמ"ר נא, ח).
לשם תיקון זה לא היה די בעצם עשייתו, אלא היה צורך להקהיל את העם סביבו. היבט זה מופיע בבהירות במדרש אחר, שבו נאמר: "…תבוא קהילת משה רבינו, שנאמר 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' ותכפר על קהילת אהרן, דכתיב 'ויקהל העם על אהרן'…" (מדרש אגדה בובר שמות לה). מדרש זה מדגיש שכפרת המשכן על העגל מחייבת היקהלות של העֵדָה לפני משה, במקום היקהלות של העם מסביב לאהרן.
בני ישראל נקראו לראשונה בשם "עֵדָה" כאשר משכו עצמם מעבודה זרה של מצרים, והתכנסו לעבודת הפסח לשם שמיים. שם הם קיבלו ייעוד משותף של עבודת ה' בלוח הזמנים המקודש. בפרשתנו הם מקבלים ייעוד משותף של עבודת ה' במקום מקודש. בלשונו של הרי"ד סולובייצ'יק אפשר לומר שספר שמות מתאר את האתגר הגדול של הפיכת עם עבדים השותפים בברית גורל, לעדה מגובשת שיש לה ברית ייעוד.
האילוצים הקיומיים הפכו אותנו מעם לעדה. הם הבהירו והנהירו את ברית הגורל ואף יצרו ברית ייעוד משותף, שבסיסה בחיזוק עצמאות ישראל
יצירת ייעוד לאומי משותף מחייבת לרתום אליו את כל העם. לפיכך, קורבן הפסח לא נעשה באמצעות כוהנים אלא על ידי כל ישראל, והתרומות למשכן ובנייתו לא נעשו באמצעות הנשיאים והעשירים, הבנאים והאומנים, אלא כל ישראל נתבעו לתרום ולהירתם לבנייתו. השותפות והלכידות של כולם בעשייה יצרו ויצקו את חיבורם לברית ייעודם.
איך הופכים עם לעדה? נראה שהתשובה נמצאת בתבנית המשכן. המשכן הורכב מחיבור חלקים רבים, ואחרי כל החיבורים הוא חוזק והתייצב בעזרת הבריח התיכון, מוט שהושחל בלולאות והידק את כל חלקי המבנה.
העם כולו זקוק לבריח תיכון – עמוד תווך ערכי ואידיאולוגי שעליו העם ייכון. המתקפה האכזרית שהחלה בשמחת תורה האחרון, יצרה מעין בריח תיכון, כאשר כל חלקי העם התאחדו סביב הכאב והזעם, האבל והסבל, והתחברו לתקווה משותפת להצלחת החיילים, להשבת החטופים ולניצחון במערכה.
האיומים והאילוצים הקיומיים הפכו אותנו מעם לעדה. הם הבהירו והנהירו את ברית הגורל ואף יצרו ברית ייעוד משותף, שבסיסה בחיזוק עצמאות ישראל וביטחונו בארצו. בחלוף הזמן עלתה חלודה בבריח התיכון וחיבוריו התרופפו. העדה חזרה להיות עם, שבתוכו עדות שונות, ולכל אחת ברית ייעוד משלה ובריח תיכון אחר שעליו היא נכונה. הבריח התיכון של היהדות החרדית הוא האמונה: "רק תורה". ליהדות הדתית-לאומית יש בריח בצורת וו חיבור, המחבר תורה ועבודה, ספרא וסיפא, אמונה ומדע ועוד. הציבור החילוני מלוכד סביב הבריח התיכון של זכויות אדם, חירות ושוויון.
בעת האחרונה פשטה התחושה שהאיום הקיומי מתייצב, ומצב האומה לא מתקדם לא לטוב ולא לרע. הדשדוש יוצר דכדוך, הציפיות לא מתממשות, וקולות המלחמה הפכו לקולות מחאה ולדרישות לחלופה. כדי להפוך את עם ישראל שוב לעדה דרוש בריח תיכון אחד ומאחד, בחזון יחיד ומלכד, ולא שלושה המתנגשים ביניהם.
החזון שעשוי לרתום את כל חלקי החברה ליצירת קהילת ייעוד הוא בניית חברת מופת. חברה שבה, כמו במשכן, כולם יירתמו ויתרמו לחיזוקה, חברה שבה כל חלק יכיר בערכו ובזכויותיו של חברו ובשותפות בנטל שעליו לקחת על עצמו, חברה שבה יהיה מקום חופשי לאדם כיחיד, מעמד לתורה שחיה בקרב עמה, ודרך מאוזנת ושקולה לכל עגלה מלאה.
