הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)"אנחנו אצל משפחה יוצאת אתיופיה שבנה נפל בעזה, והאב ביקש שלא תהיה קריעה. הופתענו מאוד מהבקשה. האם נהוג אצל יהודי אתיופיה לעשות קריעה בהלוויה?"
מפעם לפעם אני מקבל שאלות הנוגעות לדין מנהגי אבלות אצל יהודי אתיופיה, ויש בהחלט מקום לעסוק בהרחבה בנושא ולדון בהבדלים הקיימים במנהגי אבלות בין יהודי אתיופיה ליהודי יתר הקהילות.
קריעה בהקשר של אבלות במסורת של יהדות אתיופיה אסורה בהחלט. יותר מזה, אקט זה מתפרש כמעשה כפירה בקב"ה. לאור המנהג במסורת הרבנית, הרואה באקט הקריעה כמצווה, נשאלת השאלה: מהו הטעם העומד מאחורי כל מנהג של קבוצה לנהוג כך ולא אחרת?
המקור לחיוב קריעה במסורת הרבנית נלמד ממותם של בני אהרון. אהרון ובניו הנותרים הצטוו לא לנהוג כאבלים, ולכן נאמר להם: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו". מכאן שהאבל צריך לפרוע את ראשו ולקרוע את בגדו. עד כדי שיש דעה בגמרא הקובעת ש"אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה". אבל מה הקשר בין שני העניינים? הפסוק עוסק באיסור על הכוהנים העסוקים בעבודת הכוהנים שבמקדש. ככל הנראה, בגלל אופי עבודת בית המקדש נאסרו בקריעת בגדיהם. אז מדוע ללמוד מכאן שהשאר חייבים בקריעה? זה נראה שהחכמים מוצאים את הפסוקים מהקשרם. שאלות אלו היו הבסיס למחלוקת בין החכמים לקבוע אם מצוות קריעה היא מדאורייתא או מרבנן.
כך או כך, המנהג המקובל היום במסורת הרבנית היא שקריעת הבגד נערכת במסגרת דיני האבלות. מי שמת לו אחד משבעת הקרובים (אב, אם, אח, אחות, בן, בת ובן זוג) שחייבים לשבת עליהם שבעה, חייב בקריעה. הקריעה נעשית בבגד העליון, מיקומה בבית הצוואר, מלפנים, מלמעלה כלפי מטה, ולא לרוחב. זמנה מעיקר הדין בעת יציאת הנשמה, ולעיתים נוהגים לקרוע לפני שמוציאים את המת מן הבית לבית קברות. במקרים רבים נהוג שהקריעה מתבצעת בבית הקברות עצמו, בתחילת טקס ההלוויה, בסיוע של איש חברה קדישא (לנשים מתבצעת הקריעה על ידי אישה).
מהו המקור אצל יהודי אתיופיה שמצוות הקריעה מתפרשת בעולמם ככפירה? שאלתי את כהין סמאי אלאס שליט"א על כך, והוא השיב: "אין אנו יהודי אתיופיה נוהגים לקרוע, כי זה מעשה של גויים. הם שורטים את עצמם. אבל גם התורה עצמה אוסרת זאת במפורש לאחר שהילדים של אהרון הכהן מתו. התורה מצווה אותם 'ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו'. דין הכוהנים כדין כל ישראל. אומנם יש הבדלים בין כוהנים לישראלים, אבל בעניין זה אנו לא עושים חלוקה. קשה לנו מאוד להבין את מה שנוהגים פה בבית הקברות. הם אומרים שמצווה להשתתף בנשיאת המיטה של המת, ואז אנשים נדחפים לשאת את המיטה של המת. זה בניגוד לתורה, שמצווה אותנו: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים'. אסור לגעת במת, אז איך הפכו את זה למצווה? וזה לא רק לכוהנים אלא לכלל ישראל. ולכן גם בנושא הקריעה, אומנם הציווי הוא לכוהנים אבל זה ציווי לכלל ישראל".
שאלתי את כהין סמאי: אז מה עשו במקום? הוא ענה: "יש לנו סמני אבלות אחרים. הנשים והגברים נהגו ללבוש את הבגדים בצורה הפוכה ונהגו לקשור את הנטלה (בגד שנהגו לשים על הבגדים לאחר החתונה, דומה לטלית). בגד זה שונה בין גברים לנשים, וגם הצורה שנהגו לקשור לצורך סימני האבלות שונה בין גברים לנשים. האבלים, הן הגברים והן הנשים, זוהו באמצעות הלבוש המיוחד שהיה נהוג בקרב האבלים".
דומני שהן המסורת האתיופית והן המסורת הרבנית היו מודעות היטב שקריעת בגדים היא ביטוי של צער וכאב עמוקים. כבר במקרא מסופר על אנשים שונים שקרעו את בגדיהם על שמועה רעה. במסורת הרבנית מבינים שתגובה זו היא תגובה אנושית ואי אפשר להתעלם ממנה. ולכן המסורת הרבנית אינה אוסרת אלא היא מאפשרת לקרוע דווקא בשעת חימום, בשעה שהלב מבקש לאבד עצמו תוך כי שליטה ותוך כדי ברכת דיין האמת. המטרה של דין קריעה היא יישוב דעתו של האבל הקורע, וזה מה שמפריד בין עבודה זרה לעבודת ה', בין כפירה לאמונה.
לעומת זאת, במסורת של ביתא ישראל נצמדו לכתוב בתורה, ובעיקר הם ראו במעשה זה כפירה, שכאילו אינם מקבלים את גזרותיו של הקב"ה. מי שמסוגל לקרוע בגדים ולשרוט עצמו, מראה בכך שאינו מקבל בהכנעה את הדין של הקב"ה. גם אם זה מהו סמלי, כפי שנהגו במסורת הרבנית, זה עדיין מתפרש בצורתו השלילית ויש לכך משמעויות של איבוד שליטה ומזכיר את מנהגי הגויים. לכן, הם אסרו זאת כדי להתרחק כמה שאפשר מאיבוד השליטה ואיבוד עצמי כתוצאה מצער וכאב גדולים של האדם האבל. זהו מנהגם והניח להם לישראל.
שנזכה לבשורות טובות!
