כשאני מבקשת מהרב שלמה שושן שיתאר לי סיפור אחד מרגש מההתנדבויות הרבות שמתקיימות בעמותת "חיבורים בחקלאות", הוא מתקשה לבחור: "היה חקלאי שכבר הרים ידיים, הוא חשב שהוא מאבד את השטחים שלו", מספר הרב שושן. "הוא כבר בדק איך הוא מגיש תביעה כדי לקבל פיצויים. ארגנו לו 80 מתנדבים שיעזרו לו בשתילות ובקטיף. ב"ה הם הצילו לו את כל העונה; היה חקלאי אחר שכבר שנים אנחנו מנסים לשכנע אותו שיקבל מתנדבים, והוא לא רצה. הוא היה פרפקציוניסט וחשש שהם לא מקצועיים – 'הם יהרסו לי את השטחים, הם לא מבינים בעבודת האדמה', אמר לי. עניתי לו – 'מה יש לך להפסיד? אתה ממילא כבר שתלת, וכרגע אין לך מי שיקטוף. או שזה ילך לפח או שבמקרה הטוב זה יצליח'. ביקשתי שיעבירו למתנדבים הדרכה מדוקדקת איך לעבוד בשטחים שלו. הם עבדו נקי ומסודר, והוא היה כל כך מבסוט!".

אלה רק שני חקלאים אסירי תודה מתוך מאות חקלאים, שהודות לעמותת "חיבורים בחקלאות" נהנים מעבודת מתנדבים שבאים לעזור להם לשקם את המשקים שלהם. הרב שלמה שושן, דיין וראש ישיבת ההסדר בבית שאן, הוא ראש עמותת "חיבורים" (שאחת ממיזמיה היא "חיבורים בחקלאות"), אשר הבינה את צורך השעה והסבה את עיקר פעילות העמותה מפרוץ המלחמה לטובת עזרה לחקלאים. בעקבות המלחמה, החקלאים נקלעו למצוקה קשה – הרבה מהעובדים הזרים ברחו חזרה לארצם, וחקלאים נשארו ללא ידיים עובדות, בשוקת שבורה.

"כל הסטיגמות התפרקו"

עמותת "חיבורים בחקלאות" קיימת זה עשור. את דרכה היא התחילה בתוכנית מיוחדת של קבוצת תלמידים שבכל יום עבדו בחקלאות באזור בית שאן מחמש וחצי בבוקר עד 11 לפני הצהריים, ואז למדו תורה עד תשע בלילה עם הפסקה באמצע. התלמידים צברו ניסיון בעבודת האדמה, והיה להם ביקוש רב בקרב החקלאים. לאחר מכן, הוקמה בעמותה מחלקה שמארגנת מתנדבים שיסייעו לחקלאים, ללא לימוד תורה. המתנדבים מגיעים ממגוון מסגרות – תלמידות אולפנות, מדרשות, בחורי ישיבות, חיילים, ועדי עובדים של חברות שונות, ואנשים פרטיים. ההתנדבות היא בשטחים חקלאיים בכל הארץ. תדירות ההתנדבות משתנה: חלק באים באופן חד- פעמי, חלק באים לשלושה ימים, אחרים לשבוע אחד, חלק באים על בסיס שבועי קבוע למשך כל השנה ועוד. פרט לישראלים, באות קבוצות מתנדבים מכל העולם –  קנדה, ארה"ב וצרפת.

"בהתחלה החקלאים היו מיואשים מאוד מהמצב, וגם מאוד סקפטיים בנוגע להצלחת המיזם", מסביר הרב שושן. "הם לא האמינו במתנדבים. אנחנו רצינו לחזק אותם כי יש לנו ניסיון חיובי בעניין. כדי לחזק בהם את הביטחון, אמרנו להם בהתחלה שהם לא צריכים לדאוג לכלום. העלות של הלוגיסטיקה וההסעות של המתנדבים היא גבוהה, ובהתחלה אנחנו מימנו את זה באמצעות הלוואה שלקחנו. עם הזמן החקלאים צברו ביטחון במיזם ובמתנדבים. אנחנו מקבלים מהם משובים מחמיאים מאוד והמון סרטוני תודה. בשלב הזה, הזמנו את החקלאים לממן בעצמם את ההסעות. מי שלא יכול להתנדב בעבודה חקלאית, יכול לתרום לנו כספית. נשמח שאנשים ייתנו כתף באיזושהי צורה".

"צריך להחזיר את תחומי הבנייה והחקלאות לידיים יהודיות, למה צריך להזדקק לעבודה זרה תרתי משמע? התפזרנו להייטק יותר מדי"

איך רוח ההתנדבות למיזם?

"מדהימה! המתנדבים באים בשמחה וליום עבודה של 5 שעות לפחות. לפני המלחמה הצלחנו לארגן 3,000 מתנדבים, ועכשיו – כבר 40,000! כולם מרגישים את הצורך לעזור אחד לשני. אנשים באים לעזור כי הם מרגישים סיפוק, משמעות, אחווה ואחדות. כל הסטיגמות והדמוניזציה שעושים אחד לשני, משני הצדדים, מתפרקות לחלוטין כשרואים שכולנו בני אדם, כולנו יהודים. כולנו מרגישים שותפות גורל. לא נעים להגיד, אבל אם יש משהו טוב שהמלחמה האכזרית הזאת עשתה זה שהיא החזירה אותנו לשפיות של האחווה בינינו".

הרב שושן מבקש להשיב את ענפי הבנייה והחקלאות לידיים יהודיות, והוא פועל למען המטרה הזאת – הוא פנה ליצחק וסרלאוף, שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי. "הצעתי לו שיתגמל צעירים שבוחרים לעסוק בחקלאות; שהממשלה תיזום מתן עידוד כספי לחבר'ה שלא מוצאים עצמם בהייטק ובחברות אחרות, ושילכו לעסוק בעבודת האדמה או בבנייה. צריך להחזיר את התחומים האלה לידיים יהודיות, למה צריך להזדקק לעבודה זרה, תרתי משמע? התפזרנו להייטק יותר מדי. צריך לעבוד גם במקצועות הבריאים, החשובים והשורשיים האלה".

"המוקד קרס"

יהונתן בוצר, בן 31 ממושב מחולה, נשוי ואב לשתי בנות, הוא חקלאי כבר 9 שנים. הוא בעל כרם לענבי מאכל ומטע הדסים לסוכות. הוא מנהל התוכנית "חיבורים בחקלאות", אך גויס למילואים בתחילת המלחמה. "הקשיים שחווה ענף החקלאות טרום המלחמה הם רבים", הוא מפרט. "קושי אחד הוא הזדקנות עובדי הענף – הגיל הממוצע של העובדים בענף הוא 65. יש טכנולוגיות ופיתוחים חדשים שקיימים בענף, והם לא מיושמים בארץ, בין היתר מפני שהחקלאים מבוגרים ופחות יודעים להתחבר ולהשתמש בהם. זה פוגע גם באיכות וביעילות התוצרים וגם ביכולת לנהל כוח אדם בצורה טובה".

"קושי שני הוא פשיעה חקלאית", ממשיך יהונתן. "בעבר חקלאות נחשבה רק ענף פרנסה ותו לא, אבל זה קשור גם לציונות ולאהבת האדמה והארץ. זה גרם ליחס מזלזל. נוצר מצב של פשיעה חקלאית לאומנית של גניבת שטחים והשתלטות. חקלאים מגיעים למצב שהם חושבים מה ואיך הם יגדלו כדי שלא יגנבו להם, ולא מה שהם באמת רוצים או מה הכי משתלם לגדל בתנאי השטח שיש להם. זה מגביל את יכולת החקלאי להיות כלכלי, לנסות לחשב מה קשה לגנוב. קושי נוסף הוא ידיים עובדות. לכולם, בכל מגזר – בחברה הערבית, הפלשתינית ובטח ובטח היהודית – מקצוע החקלאות נחשב קשה ומיושן. יש גם אתגרים של יבוא ויצוא, שלא ארחיב עליהם".

"היציאה לשטח היא חשובה מנטלית. זה עוזר לאנשים להוריד את הסטרס שהם חווים במרחבים סגורים"

מפרוץ המלחמה בעיית כוח האדם החריפה שבעתיים: הרבה מהחקלאים ומהעובדים גויסו למילואים, ואילו העובדים הזרים נבהלו וחזרו לחו"ל. מבחינה אגרונומית, עונת הסתיו היא עונה קריטית ואינטנסיבית מאוד לכל הגידולים, וחקלאים מצאו עצמם ב"מאני טיים" של העונה חסרי אונים.

"כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה, הבנו בעמותה שאנחנו באירוע. ותוך כדי המילואים, התחלנו לגייס אנשים שפנויים לניהול מרחוק של החמ"ל. בנינו חמ"ל שהוציא אלפי מתנדבים לכל רחבי הארץ בצורה אינטנסיבית. כל חקלאי שהרים את היד ואמר 'אני צריך' – רצנו אליו והבאנו אליו מתנדבים. היה שיגעון בחודשים האלה. עדיין יש, אבל נכנסנו לאיזושהי שגרה מאוזנת".

יהונתן מסכים עם הרב שושן שרוח ההתנדבות למיזם היא בלתי רגילה. "לא לכל הפניות אנחנו מצליחים להגיע מרוב שיש עומס במוקד", הוא מודה. "בשלושה-ארבעה שבועות הראשונים למלחמה הרבה אנשים היו בבתים. היה מדהים לראות את ההתגייסות – אנשים הגיעו באופן עצמאי לחקלאים – נשים מבוגרות, ילדים, נערים, אנשים ללא קשר ביניהם התאגדו דרך קבוצת הווטסאפ שפתחנו. פשוט שלחנו בקבוצה שאלה: מי יכול לבוא מחר בבוקר למקום מסוים, ואנשים נרשמו. למחרת בשש בבוקר קבוצה של 50 איש התייצבה, אנשים שלא מכירים אחד את השני. המתנדבים מגיעים לשטחים בכל הארץ מרמת הגולן ועד אזור מצפה רמון, ומסייעים בהתאם לביקוש, לצורך ולעונה – גדיד תמרים, בציר ענבים, זמירת כרמים, איסוף. הם שותלים, גוזמים, קוטפים, מעשבים, עוברים על מערכת ההשקיה, מתקנים את הגדרות, מסירים מזיקים – הרבה פעולות אחזקה והשבחה. הם מגיעים להתנדב ומבינים את גודל השעה ונותנים את הכל. זה מדהים ומרגש".

"ריגש אותנו לראות גם את החקלאים בסוף יום העבודה", הוא מוסיף. "הם מודים לנו ואומרים לנו 'הצלתם אותנו'. אומנם 50 אחוזים מהיבול הלכו לפח, אבל 50 אחוזים הנותרים ניצלו. גם המתנדבים חוזרים הביתה אחרת: הם היו סגורים בבית במשך שבועות ושמעו חדשות, והם יוצאים מהבית, באים לשטח, עובדים באדמה וחוזרים עם גב זקוף הביתה".

"ערכים מפה ועד הודעה חדשה"

"נולדתי בנהלל לזוג חקלאים, וכשהייתי קטנה נצמדתי לאבי כמו דבק", מספרת איריס סגל, בת 71 ממושב נהלל. "עבדתי מהרגע שעמדתי על רגליי, והיה אך טבעי שאהיה חקלאית גם אני. לבעלי ולי היה פרדס קלמנטינות מסוג אור, שמישהו תחזק אותו עבורנו. בשלב מסוים הפרדס לא היה רווחי ולא יכולנו להתפרנס ממנו, אז עקרנו אותו".

כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, יצרה איריס קשר עם "חיבורים בחקלאות", והם ציוותו אותה למשפחת בן סעדון שבדרום, שהעובדים התאילנדים שלהם עזבו בעקבות המלחמה. שם היא סייעה למשפחה באיסוף ובאריזה של חסות מהשעה שבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים. "חיפשתי מקום שאנשים פוחדים להגיע אליו, כי שם הכי צריך עובדים. נשארתי לישון שם, כי כחקלאית אני יודעת שללמד מחדש אנשים חדשים זה סיפור מההפטרה. זו משפחה מיוחדת במינה. הם אירחו אותי ואת שאר המתנדבים כיד המלך, היו נהדרים ונפלאים. עבדתי שם בתקופה שהטילים שרקו ונראו יפה מעל הראשים, ונהניתי מאוד. בסך הכל התנדבתי שם במשך חודש וקצת".

"אוי ואבוי אם היינו צריכים להישאר בבית ולכרסם את הציפורניים – זו לא אני. אני אופטימית וסומכת על הצבא שלנו"

בשלב מסוים נאלצה איריס לחזור לביתה בנהלל בשל התחייבות קודמת – היא חברה בכיתת הכוננות של המושב. כיום היא עוסקת בהתנדבויות פיזיות אחרות במושב שגם כן קשורות למלחמה. חוץ מזה, היא נשואה, אם לשלושה וסבתא לשמונה. הגיוס לצבא וההגנה על המולדת הם כחוט השני במשך דורות במשפחתה, והם ערכים מרכזיים שהיא מקפידה להנחיל הלאה. "אמא שלי הייתה מגויסת לצבא הבריטי. היא זייפה את הגיל והתגייסה בגיל 17. היא שירתה כנהגת משאית בקו קהיר-טוברוק-לוב ולחיפה. אבא שלי היה לוחם בצנחנים ועבר הרבה מלחמות. אני שירתי כפקידה פלוגתית של סיירת צנחנים והתנדבתי במג"ב הרבה שנים. שימשתי מפקדת יחידת המושבות כפר תבור וביבניאל. בעלי התחיל בגדוד 50 של הנח"ל, עבר לצנחנים, ולאחר שהגדוד שלו סיים את שנות השירות במילואים והשתחרר מצה"ל, הוא רצה להמשיך ולתרום והועבר לאחת מהיחידות המובחרות. בתי מתנדבת באיחוד הצלה ובמג"ב. גם היא בכיתת כוננות כחובשת. בן אחר חבר בכיתת כוננות פעילה מאוד בנווה אטי"ב. גם בני הצעיר מגויס".

בימים אלה בעלה, ילדיה ושלושה מנכדיה מגויסים ללחימה, אחד מהם משרת ביחידה מובחרת ו'מבלה' בעזה.

איך את מצליחה לתפקד ולהתנדב בימים אלה, כשבני משפחתך מגויסים למלחמה?

"אין לי את הגנים האלה של שיתוק וחרדה. אני אופטימית וסומכת על החיילים ועל הצבא, ואני אוהבת את המדינה שלנו. זה נדרש. אם לא היו צריכים אותם – הם לא היו שם, אז הכל בסדר. אוי ואבוי אם היינו צריכים להישאר בבית ולכרסם את הציפורניים – זו לא אני, זו לא המשפחה שלי. לו יכולתי להתנדב לצבא בעצמי, הייתי עושה את זה ללא היסוס, אבל בינתיים יש שם לא מעט נציגים מהמשפחה".

אילו ערכים אתם רואים בעבודת החקלאות?

איריס: "מה זאת אומרת? מכאן ועד להודעה חדשה. זה יסוד ערכי. זו התזונה שלנו ושל כל המדינה. לעבוד את האדמה זה להרגיש את ארץ, לגדל על האדמה שלנו זה לחיות את הארץ לפני ולפנים. אני לא רואה אופציה אחרת שאני יכולה לחיות איתה בשלום שהיא לא חקלאות ועבודת אדמה. זה הקשר שלנו למדינה והארץ – דרך האדמה".

יהונתן: "זה מחבר את הדור להתיישבות ולאדמה. בסוף החבר'ה הצעירים שבאים יישבו בעתיד מאחורי שולחנות ויקבלו החלטות. תהיה להם הבנה הרבה יותר משמעותית של דמות החקלאי שבקצה. לפעמים נדמה בדור שלנו שזה מקצוע שעבר מן העולם ושאפשר להזמין הכל מחו"ל. כשאתה פוגש את זה בשטח – אתה מתייחס לזה אחרת, בכל מיני מישורים: ביטחון תזונתי, אדמה, התיישבות, ביטחון מרחבי, ריבונות. בסוף מי שמחובר לאדמה – גם יילחם עליה. בנוסף, היציאה לשטח היא חשובה מנטלית. זה עוזר לאנשים להוריד את הסטרס שהם חווים במרחב סגור. גם החיבור בין האוכלוסיות מעניין ומחזק מאוד. אנשים מהמרכז שמגיעים לפריפריה או הפוך. חקלאי קיבוצניק שמקבל קבוצה של חרדים. החיבור האנושי הוא חשוב מאוד, בטח בתקופה כזאת".

לבסוף, הרב שושן מבקש לשתף בעוד סיפור מרגש שהתרחש הודות למיזם: "בחור מגן יבנה, שמגיע בקביעות להתנדב עם עוד אנשים, סיפר לסבא שלו בן 80 על ההתנדבות בחממות לגידול חסה לחסלט. הסבא התלהב וביקש גם הוא להתנדב. הוא הגיע לחממות. עיסוק בקטיף או בשתילות היה לו קשה, אבל הוא התעקש לעשות משהו, אז שמו אותו במיון של החסות. היה לו קשה לעמוד הרבה שעות, אז סידרו לו כיסא מוגבה מיוחד, והוא עבד במשך כמה שבועות ברציפות. בסוף כל יום הוא ניגש לבעלים של המקום ואמר 'תודה שזיכיתם אותי להתנדב ולהרגיש משמעותי'".

הפוסט בסרבל ומעדר: עמותת "חיבורים בחקלאות" מקשרת את המתנדבים שלה לגידולי השדה כל השנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הסיפור הציוני שהתחדש בעת המודרנית- הנטיעות- הוא ההגשמה והביטוי הערכי-לאומי של זיקת האדם למקומו

בט"ו בשבט תש"ט התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של  האספה המכוננת. יומיים לאחר מושב הפתיחה הוחלט שם כי בית המחוקקים של מדינת ישראל ייקרא "​הכנסת". הכנסת חוגגת את היווסדה מידי שנה בראש השנה לאילנות.

פרשת בשלח, אותה אנו קוראים השבת, מספרת על יציאת מצרים. בשבוע הבא יחול ט"ו בשבט, יום יסוד הכנסת. האם קיים קשר בין המועד ההלכתי לאירוע המכונן את חייה של האומה היהודית, הקמת מדינת ישראל? יציאת מצרים אינה מסתיימת ביציאת עם ישראל מארץ מצרים, אלא רק לאחר שהעם עובר בתוך ים-סוף, כשלב נוסף בדרך לקבלת התורה ולכניסה לארץ ישראל. שני תאריכים אלו נפגשים ביום הבאת הביכורים, בו נזכרו במפורש הכניסה והישיבה בארץ (ויקרא, כ"ג, ט-י"ז). הרב יואל בן נון מסביר (הרב יואל בן-נון, חמץ ומצה בשבועות ובקורבנות הלחם) כי הקשר בין שני האירועים אינו מקרי, אלא מרמז על עומק רעיוני. במילים "והיה כי תבואו אל הארץ…" פותחות שתי מצוות בספר דברים. מצוות שהתנאי לקיומן הוא ישיבה בארץ; המלכת מלך ומצוות ביכורים. מצוות המלכת מלך, ומצוות הביכורים ושאר המצוות התלויות בארץ, הן ביטוי לערך ההתיישבות על הקרקע – האדנות והבעלות הם תנאי לקיומה של חירות.

ט"ו בשבט נקבע כיום המבדיל בין שנה לחברתה בכל הנוגע לחיוב במעשרות. חודש שבט נתפס בידי חז"ל, כחודש הרה גורל להתפתחות האילנות. משכך, נודע לו גם מעמד הלכתי ייחודי. למעמד זה התלווה לימים גם היבט רוחני. לחמשה עשר בשבט שנקבע להלכה כראש השנה לאילנות, כבית הלל, יש משמעות גם לעניין שנות הערלה של העץ, גם לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, וכן לעניין שביעית. העובדה שכבר יצאו רוב גשמי הברכה של השנה ועלה השרף באילנות, הוא גם הביטוי לייחודה וטיבה של ארץ ישראל. הסיפור הציוני שהתחדש בעת המודרנית- הנטיעות- הוא ההגשמה והביטוי הערכי-לאומי של זיקת האדם למקומו. נטיעת האילנות על ידי הקרן הקיימת לישראל הפכה סמל להתחדשות ההתיישבות בארץ ישראל, זהו מועד המייחד את הגשמתה של הריבונות היהודית על ארץ ישראל.

במהלך ההיסטוריה פעמיים שארץ ישראל נתקדשה בידי עם ישראל בקדושה המחייבת את קיום המצוות התלויות בארץ. הקדושה הראשונה הייתה בכיבושיו של יהושע בן נון. קדושה זו בטלה עם חורבן הבית הראשון. הקדושה השנייה הייתה עם עלייתו של עזרא הסופר ובית דינו. הם קידשו את רוב האזורים שהם ישבו בהם. קדושה שניה זו לא בטלה, לדעת הרמב"ם ועוד פוסקים, על אף חורבן הבית השני. יסוד זה תמוה מאוד, אפשר שביאת יהושע ועולי מצרים, שהייתה מטרת ד' ביציאת מצרים, ולוותה בנבואה, בארון, אורים ותומים ובכל ישראל, הייתה רק קדושה לשעתה, זמנית, ואילו עליית עזרא, שהייתה במתי מעט, בלא ארון ואורים ותומים תהיה קדושתה עולמית? במה גדול כח החזקה, כלומר, הישיבה בארץ, מכוח הכיבוש? ומדוע כשנלקחה הארץ מידינו לא בטלה החזקה כשם שבטל הכיבוש? עוד קשה, הרי בכיבוש יהושע הייתה גם כן חזקה ביחד עם הכיבוש, שהלוא ישבו בארץ, ומדוע עדיפה חזקה בלא כיבוש, מחזקה עם כיבוש? (כסף משנה שם).

יתכן שההסבר לכך הוא כי בימי עזרא הסופר שעלה לארץ ועמו רבים מישראל היה הדבר ברישיון מלכי פרס ומספר גדול של יהודים החזיקו בארץ וישבו בה גם לאחר חורבן בית שני עוד מאות בשנים בימי המשנה והתלמוד, ועל כן למרות שהארץ נכבשה על ידי הרומאים, לא הופקעה מהם הזכות שהוקנתה להם על ידי ממשלת פרס. זאת לעומת כיבוש יהושע שבטלה החזקה על ידי נבוכדנצר מלך בבל, ו-52 שנה שלא היה איש שעבר ביהודה (שבת קמ"ה ע"ב).

גאולתנו היא המשכו של אותו מהלך שהחל בבית שני, נקטע ושב והתחדש. שתי הקדושות הללו, תלויות בקשר הממשי של עם ישראל עם הארץ.

הרב שלמה גורן תיאר את תפקידה של המדינה היהודית, כשלב מיוחד בתולדות עם ישראל. הרב גורן חילק את ההיסטוריה היהודית לשלוש תקופות, תקופת הבית הראשון והשני, תקופת הגלות והתקופה המשיחית. לפי השקפתו, למדינת ישראל יש ערך דתי עצום, ונודע לה מקום מיוחד בהיסטוריה היהודית. ובכל זאת, אין היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה ('מדינת ישראל לפי חזון הנבואה וההלכה', תורת המדינה, עמ' 468). הרב עמיטל טען כי מדינת ישראל היא ודאי הגשמת חזון הנביאים, אך זוהי לכל היותר גאולה חלקית, ולא גאולה שלמה. הוא משווה את מצבנו לימי בית שני – ריבונות יהודית, בעלת ערך דתי, שאינה הגאולה הסופית והשלמה) עלון שבות 151 תשנ"ח, עמ' 137-143(. הרעיון הפוליטי ורעיון ההתיישבות מבטאים במשותף את ערך הריבונות.

(בשלח תשפ"ג)

הפוסט ט"ו בשבט וריבונות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אם תבדקו – בינות סיפורי בריאת העולם, עלילות האבות, הנביאים ומלאכות המקדש, תוכלו למצוא שבכל המקרא נזכרים כמאה צמחים.

מספר הצמחים הנזכרים אינו חד משמעי וישנה מחלוקת לגביו, משום שישנם מונחים שהפרשנים והחוקרים לא בטוחים האם הם מתייחסים לצמחים או לא.

שאלתי את פרופסור זהר עמר, מרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן שעוסק במחקר רב תחומי של תולדות הטבע במקורות ישראל ולאור הספרות הקלאסית והערבית, כמאה צמחים בכל המקרא – זה לא מעט?

פרופ' עמר: "חלק מהם נסקרים גם עשרות פעמים, כך שאם נסקור כמה פעמים הוזכרו שמות של צמחים – מדובר במאות רבות. מספר זה אינו מועט כלל אם נשווה לספרות מקבילה שהייתה באותה תקופה כמו אצל המצרים ובספרות היוונית הקדומה – באף אחת מהתרבויות הללו לא מתקרבים לעושר ולגיוון שקיים אצלנו בתנ"ך. זה נחשב די הרבה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהפולחן שלנו אינו מושתת כמו אצל הכנענים על מיתולוגיה אלילית שקשורה לחקלאות ולנוף.

"בנוסף, כל האזכורים האלה נזכרים באופן אקראי. התנ"ך הוא לא ספר בוטניקה, אלא ספר דת ומוסר שרוצה להעביר את האג'נדה שלו. למשל, כשהוא רוצה לצאת נגד עבודה זרה, כנגד אלה שעובדים את העצים על הגבעות הרמות הוא מזכיר את האלון והאלה, אבל זה לא יקרה לצורך בוטני טהור".

הספרים העשירים ביותר בתיאורי טבע הם ספר תהילים, ספר איוב וכמובן שיר השירים, שהם לונה פארק של צמחים, בעלי חיים ונוף עבור חוקרים כמו פרופ' עמר.

לא סתם תפאורה

אז מתי בעיקר הצמחים נזכרים במקרא? מבלי שנשים לב, כמעט ואין סיפור מקראי, שירה, משל או סמל שלא קשורים למשהו מעולם הצומח. זה מתחיל מיד בגן העדן עם עץ הדעת, דרך תיבת נח העשויה מעצי גופר, התיבה של משה שהייתה עשויה מגומא והושמה בתוך הסוּף שבשפת היאור, הסנה הבוער, ועוד ועוד.

"בסופו של דבר אבותינו היו חקלאים ורועי צאן, והם שיקפו בדבריהם חלק מהמורשת התרבותית שלהם. התורה דיברה בלשון בני אדם, וגם הנביאים מדברים עם הקהל בעולם המונחים שלהם, ובהתאם ניתן למצוא הבדל בתיאורי הטבע בין הנביאים – בין ישעיהו היושב בירושלים ומשקף נוף חקלאי ים תיכוני בדבריו, ובין ירמיהו הגר בענתות בנוף אזור הספר של המדבר", מתאר פרופ' עמר.

לדבריו, תיאורי החי והצומח שלרוב מוטמעים בסיפור נראים לנו כחלק מ'התפאורה', אבל הם לא שם כקישוט, אלא חלק מהותי מלב העניין ובעלי חשיבות רבה בהבנת המשל, הנמשל, המסר והמוסר שהתורה רוצה להעביר, שלא ניתן להפנימו כראוי מבלי לזהות באיזה צמחים בדיוק מדובר. ומעבר לחשיבות העצומה שבהבנת העלילה המקראית כהווייתה, צמחי המקרא הם תבנית נוף מולדתנו אליה שבנו, וגם, לעתים בעלי חשיבות הלכתית, כמו ארבעת המינים או המרורים שיש לאכול בפסח, וחשוב לזהותם.

 

לזיהוי הצמחים קיימת חשיבות יומיומית; אם אוכל לסייע לכך שאנשים יבינו את מה שהם ממלמלים "בתפילה בעצם זה שאנחנו מבארים את הדברים והופכים את המשנה לטקסט חי – דיינו"

 

השמות האבודים

לדידו של פרופ' עמר, בחלק ניכר מהמקרים, שמות הצמחים שאנחנו משתמשים בהם כיום בעברית אינם זהים לאותם הצמחים שנזכרים במקרא. לכן, ערך מחקר גדול וניסה לזהות את הצומח והחי בהתאם לתיאורים במקורות ישראל ולקלוע לזהות הקדומה.

לאחר שלימד משך כעשרים שנה את התחום הזה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן בהתייחס לכל האסכולות השונות של החוקרים שעסקו בתחום זיהוי צמחי המקרא, החליט להתחיל את המחקר מחדש ולהעלות את רמת הזיהוי של צמחי המקרא. הוא סרק בצורה שיטתית את כל המקורות והתרגומים הקדומים ביותר בהם נזכרו הצמחים, עבר על הפרשנויות והמחקרים, בחן האם יש הסכמה לגבי הזיהוי ומצא כי רק כשליש מצמחי המקרא מזוהים בוודאות; בעיקר גידולי יסוד כמו שבעת המינים וצמחים שכיחים אחרים. לשליש מהצמחים יש הצעות זיהוי אחדות – כ-2-3 הצעות, והשליש האחרון הם צמחים שקשה מאוד לזהותם.

אז איך זיהית את הצמחים?

פרופ' עמר: "השיטה שפיתחתי פשוטה; אני בודק את מסורות הזיהוי של כל צמח מהפרשנויות הקדומות ביותר שידועות לנו מאז חתימת המקרא ועד ימינו. אם לאורך כל הדרך כולם מסכימים ללא כל ספק, למשל – שהזית שנזכר במקרא הוא הזית שלנו, סימן שיש מסורת זיהוי ודאית מוחלטת. אם יש שמות שכבר בתקופה קדומה היו חילוקי דעות לגבי הזיהוי שלהם אני צריך לבחון את ההתגלגלות ואת האסכולות השונות של הזיהוי ולראות את הסבירות שביניהן", הוא משיב ומספק דוגמא:

"אם רב סעדיה גאון, שהיה גדול הפרשנים באזור התרבות הערבית בימי הביניים, וגם רש"י שחי במערב אירופה וכתב בצרפתית יסכימו לאותו זיהוי – זה מעלה את הסבירות שהזיהוי נכון. למשל, כתוב שהמן שאכלו בני ישראל במדבר נראה "כזרע הגד" – גד זה שם של צמח. רב סעדיה גאון מביא את השם שלו בערבית – כוסברה, רש"י מביא את השם שלו בצרפתית – קוריינדרי, ושניהם בעצם מגיעים להסכמה שמדובר באותו צמח. זה דבר מדהים, שני פרשנים משני מקומות שונים בעולם העלו את אותו הזיהוי, מבלי שהכירו זה את זה – ומבחינתי יש לנו מסורת זיהוי ודאית, חד-משמעית, גם לגד. אבל, אם הם יזהו אחרת את הצמחים יש מחלוקת, ואחד מהם בוודאי טעה ופה אנחנו צריכים לנסות להכריע שזיהוי מסוים הוא בעל סבירות גבוהה יותר".

ויש פעמים כמו במקרה של צמח החבצלת, שנזכרת בשיר השירים ובמקומות נוספים, שהיא אינה החבצלת של היום, והחוקרים לא הצליחו לזהותה. "על פי מסורות הזיהוי יש למעלה מעשר הצעות זיהוי ופרשנויות ל'חבצלת' המקראית, כך שאנחנו צריכים פשוט להודות – אנחנו לא יודעים באיזה צמח מדובר, עד שיבוא אליהו… זה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים על גלות ארוכה, חלק ניכר משמות הצמחים שנמצאים במגדיר הצמחים הם שמות משוחזרים".

כתוב שהמן נראה "כזרע הגד". רב סעדיה הגאון מביא את השם שלו בערבית – כוסברה, רש"י מביא את השם שלו בצרפתית – קוריינדרי, ושניהם בעצם מגיעים להסכמה שמדובר באותו צמח. זה דבר מדהים

והצמחים שנזכרים מתאימים לאזור של ארץ ישראל?

"כל הצמחים שאנחנו מדברים עליהם הם צמחים של אזור הסהר הפורה. כ-80 אחוז מתייחסים לארץ ישראל ממש, חלק מהם כמובן למצרים, וגם לבבל – למשל, יחזקאל פעל בבבל ומתאר הרבה תיאורים של האזור ההוא, לכן, בזיהוי הצמחים חשוב לבדוק מאיפה הנביא מגיע ובאיזה עולם דימויים הוא משתמש", פרופ' עמר עונה.

פרופ' עמר מתאר שכאמור, החלק הארי של הצמחים שנזכרים במקרא הוא של צמחים בארץ ישראל, בדגש על ארץ ישראל הגרעינית, מה שהתורה מכנה "מדן ועד באר שבע". כשלדוגמא, צמחים מדרום לבאר שבע נזכרים – זה קורה במהלך נבואות שעוסקות בהפרחת השממה לעתיד לבוא ומזכירות את המדבר, או כשמסופר על אנשים שנאלצו לברוח למדבר, כמו אליהו שברח לאזור באר שבע בספר מלכים וישב תחת שיח הרותם, שיח מדברי.

זיהית את הסנה הבוער?

"לגבי הסנה יש כמה פירושים ואני הולך עם פרשנות קדומה ביותר שמופיעה בתרגום השבעים ואצל חז"ל", משיב פרופ' עמר, ומפרט: "הסנה מזוהה עם צמח שאנחנו היום קוראים לו הפטל הקדוש – צמח קוצני נמוך שנמצא לעיתים ליד מקווי מים. משה רבנו רועה את הצאן במדבר וצריך גם לתת להם לשתות מים ואנחנו מוצאים את אותו צמח פטל באזורים האלה.

"כמעט לכל מפגש של האדם עם הצמח יש משמעות – וגם בסיפור של הסנה, המפגש עם העץ מבטא חלק בלתי נפרד מהסיפור. ההתגלות של הקב"ה דווקא בצמח הנמוך, השפל, הקוצני שאף אחד לא רואה אותו, מעבירה את המסר שהקב"ה נמצא בכל מקום והוא לא צריך להתגלות בהכרח במקום גבוה, ולכן יש גם את הקשר בין הסנה להר סיני – שהוא לפי המדרש ההר הנמוך ביותר. אנחנו לא צריכים הרים גבוהים כדי לעבוד את הקב"ה, אנחנו יכולים לקבל את השכינה בכל מקום".

ההלכה מושפעת

וישנו ההיבט ההלכתי. ישנן מצוות הקשורות לחי ולצומח שמחקר וזיהוי שלהם יכולים להאיר פן חדש במצווה. ואכן, פרופ' עמר צופה שיהיו זיהויים בעלי השלכות הלכתיות: "המחקר שלי אקדמי אבל הוא גם תורני ולדוגמא, במקרה של 'חמשת מיני דגן' יש למחקר התורני הרבה מה לומר. יש מחלוקת גדולה לגבי הזיהוי של מהי שיבולת שועל ומהו השיפון, ואני מקווה שבמהלך המחקר שלנו בספר שכתבנו כולו בנושא זה ביארנו את העניין ואנחנו יכולים לחזק מסורת זיהוי מסוימת, ויש לזה השלכות הלכתיות מאוד חשובות.

"אבל, על מצוות שקשורות לנושא כמו ארבעת המינים – המחקר לא יכול להשפיע כי עוד לפניו הייתה לנו מסורת עתיקה מאוד לגבי מה זה 'פרי עץ הדר' שמזוהה עם האתרוג ועולם היהדות וההלכה לא צריכים אותי בשביל להוכיח את זה".

ויש גם עניינים של 'לעתיד לבוא' שמעסיקים את פרופ' עמר לא מעט; באיזה סממני קטורת נשתמש אז? האם מזהים אותם? מהיכן יביאו אותם? חלק מהצמחים הוא מגדל בעצמו, והוא נוסע ברחבי העולם כדי ללמוד איפה וכיצד הם גדלים בבית גידולם.

"לזיהוי הצמחים קיימת גם חשיבות יומיומית, שכשבן אדם מתפלל הוא יבין מה הוא אומר – צרי, ציפורן, חלבנה וכו' או רשימת השמנים והתפילות שבמסכת 'במה מדליקין'. אם אוכל לסייע לכך שאנשים יבינו את מה שהם ממלמלים בתפילה בעצם זה שאנחנו מבארים את הדברים והופכים את המשנה לטקסט חי – דיינו", הוא אומר.

בלי תרופות

ולבסוף, מה לגבי צמחי מרפא? האם התרופה לסרטן – או אפילו לקורונה – מסתתרת בצמחי המקרא? אל תסתמכו על זה. לדבריו של פרופ' עמר, המקרא כמעט ולא מזכיר צמחים בהקשר רפואי – מלבד אולי שמן זית ודודאים לפריון, וגם הם נזכרים מתוך מטרה מסוימת. הסיבה נעוצה בכך שהאג'נדה המקראית היא 'כי אני הוא רופאך'. רופאים בשר ודם ותרופות כמעט ולא נזכרים במקרא, ספרו של הקב"ה.

עם זאת, מתוך כמאה צמחים שמוזכרים במקרא, 20-25% יכולים להיחשב כצמחי מרפא, גם אם לא מוסבר שהם כאלה. "דוגמא לכך היא הלבונה, שנזכרת כקטורת ולא כצמח מרפא, אבל אני יודע שבספרי הרפואה של אותם ימים – זו המצרית, הבבלית, ומסופוטמיה, היא נזכרת כצמח מרפא ואני יוצא מנקודת הנחה שגם בארץ השתמשו בה כך", מסביר פרופ' עמר, שעבודתו בנושא עוד לא תמה: "מלבד הצמחים ישנה חשיבות רבה לזיהוי בעלי החיים, המינרלים השונים, שמות מקומות ועוד, שצריך לבצע זיהוי מחדש ולהעריך את איכות הזיהוי שלהם, והכי חשוב – להבין שהתנ"ך הוא נכס חינוכי אסטרטגי לאומי והוא לא רק העבר שלנו, אלא גם העתיד שלנו כאן, בארץ", הוא מסיים.

(בשלח תשפ"ב)

הפוסט ט"ו בשבט תשפ"ב: איזה צמחים היו בתנ"ך? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אם נחפש בקונקורדנצייה לתנ"ך את המילה פְּרִי, ניווכח כי היא מופיעה בו יותר ממאה פעמים – וכולן בלשון יחיד. כפי שכותב חוקר הלשון גד בן־עמי צרפתי, פְּרִי הוא ביסודו שם קיבוצי שמשמעותו 'יבול', 'תנובת הצמח': "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו, ד). רק בלשון חכמים קיבל הפרי משמעות של יחידה אחת, ואז נוצרה לו צורת הרבים פֵּרוֹת. במשנה ברכות ו, א נאמר: "על פירות האילן הוא אומר: בורא פרי העץ". במַטְבֵּעַ הברכה באה המילה פְּרִי על דרך לשון המקרא, ואילו המשנה עצמה נוקטת את צורת הרבים פירות. גם העֵץ הנזכר בברכה אופייני ללשון המקרא, לעומת האילן האופייני ללשון חכמים.

מבחינה בוטנית פרי הוא איבר הצמח המכיל את הזרעים. על פי זה גם מלפפון ועגבנייה הם פירות. ואולם בחיי היום־יום אנו נוהגים להבחין בין פירות לירקות לפי הטעם: הפירות מתוקים ומשמשים לקינוח הסעודה ולתקרובת. הבחנה אחרת בין סוגי פירות היא ההבחנה ההלכתית: על פירות של אילנות רב־שנתיים מברכים "בורא פרי העץ" ועל שאר הפירות "בורא פרי האדמה".

למילה פְּרִי מקום של כבוד בלשוננו גם מחוץ לגן ולפרדס. היא מציינת את צאצאי האדם והבהמה, בעיקר בצירוף 'פרי בטן': "בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ…" (דברים כח, ד). העץ העושה פירות הוא משל לאדם המצליח: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהלים א, ג). בהשאלה פְּרִי פירושו רווח ותוצאה: "וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו יז, י), "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם [=רווחיהם] בעולם הזה, והקרן [=השכר הבסיסי של המצווה] קיימת לו לעולם הבא" (משנה פאה א, א). גם בלשוננו היום הפרי משמש במשמעות זו: 'מאמציו נשאו פרי', 'ההשקעה הניבה פירות', 'פרי מחקר של שנים', 'ספר מפרי עטו', 'פרי המקרה' ועוד.

אל המילה פְּרִי קשור הפועל פָּרָה, לִפְרוֹת, המציין הִתְרַבּוּת והעמדת צאצאים. ידועה ברכתו של אלוהים לאדם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ…" (בראשית א, כח), ועל ישראל במצרים נאמר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז). כמו המילה פְּרִי, גם הפועל פָּרָה משמש במשמעות מושאלת: קַרְקַע פּוֹרִיָּה או כַּר פּוֹרֶה הם מקום – מוחשי או מופשט – שיש בו בסיס נוח להיווצרות או להתרבות של תופעה מסוימת. משורר הכותב שירים רבים נחשב משורר פּוֹרֶה, ולאחר פגישה מוצלחת אומרים שהשיחה הייתה פּוֹרָה או פּוֹרִיָּה.

עץ הנותן פירות נקרא עץ מאכל או אילן מאכל, ועץ שאינו נותן פירות נקרא אילן סְרָק (מילה זו קשורה כנראה למילה רֵיק). ולפי אמרתו של אחד מחכמי התלמוד הבבלי, לא לנצח יתקיים הבדל זה שבין העצים: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות" (כתובות קיב ע"ב).

כתבה: תמר קציר (כץ) – האקדמיה ללשון העברית

למאמרים נוספים של האקדמיה ללשון העברית בנושא ט"ו בשבט:

https://hebrew-academy.org.il/topic/%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%91%D7%9B%D7%99%D7%AA%D7%94/moed/tubishvat/

הפוסט ט"ו בשבט – כמה פעמים מופיעה המילה "פרי" בתנ"ך? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חוקר שירה וקהילה

ראש השנה לאילנות

לט"ו בשבט כיום ייחודי אין זכר במקרא, אבל יש לו זכר ומעמד במשנה כראש השנה לאילנות: 'ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי; באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו" (רה"ש א, א).

מכאן נקבע מעמדו ההלכתי לעניין הפרשת תרומות ומעשרות: "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו, ואם תרם אינה תרומה, שנאמר שנה שנה… וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן" (רמב"ם, הלכות תרומות ה,יא).

למה ט"ו בשבט?

אילו נפסקה ההלכה כבית שמאי שרה"ש לאילנות הוא באחד בשבט, הרי נעשה שווה לשאר ראשי שנים, שחלים באחד לחודש שהוא גם ראש חודש ובלאו הכי אין אומרים בו תחנון, ואף אומרים בו הלל ו'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו' (חוץ מאחד בתשרי), אולם ההלכה נפסקה כבית הלל ורה"ש לאילנות חל בט"ו בשבט, דבר המצריך בירור מעמדו – לפחות מבחינת אמירת תחנון.

גרעין ראשוני לתשובה זו משתמע מנוסח רמב"ם, שייחודו של ט"ו בשבט הוא הלכתי בלבד לתאריך חישוב הפרשת מעשרות: 'ט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן', שיש הדק מזה: למעשרות האילן, ולא לאילן, משמע שאין הוא חג.

• בתקופת הגאונים נקבע, שאין אומרים תחנון בט"ו בשבט, לפי שהוא נכלל עם ארבעה ראשי שנים במשנה.
• בימי המהרי"ל (ר' יעקב הלוי בן משה מולין, 1427-1355) הנחשב אבי המנהגים באשכנז, נהגו בו יום פגרא לתשב"ר, אבל אמרו בו תחנון.
• כשנשאל רבנו גרשום מאור הגולה מן המאה ה-11 אם לגזור בט"ו בשבט תענית, השיב בשלילה, כיוון שקרוי ראש השנה.
• בספרד לא נודע מנהג ט"ו בשבט ולא נזכר לא בספר המנהיג של ר' נתן הירחי (1215-1155), לא בשבלי הלקט לר' צדקיהו בן אברהם הרופא מן המאה ה-13 ולא במנהגי אבודרהם מן המאה ה-14. גם בכתבי האריז"ל אין זכר לט"ו בשבט.
• מרן ר' יוסף קארו פסק, שאין לומר תחנון בט"ו בשבט (שו"ע או"ח סימן תקע"ב).

אשכנזים אוכלים פירות בט"ו בשבט

לכבוד מנהג זה שהיה ידוע למקובלי צפת הקדיש מחבר 'חמדת ימים' חוברת 'פרי עץ הדר' המהווה מקור לסדר ט"ו בשבט, שהודפס בתפ"ח, אך לפי מחקרים מאוחרים מסתבר, שהמנהג קדום יותר, והיה מקובל במשך מאתיים שנים ויותר באשכנז לפני פרסום "חמדת ימים' (דב רפל).

מבחינת מניין הפירות שיש לאכול יש המסתפקים בשבעת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל; יש האוכלים 15 מיני פירות כמניין ט"ו בשבט, ויש הממליצים על 30 מיני פירות: 10 הנאכלים פנים וחוץ (ענבים, תאנים), 10 שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (תמרים, אפרסקים) ו-10 שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (רימונים, בננה). שלושת הסוגים הנ"ל הם כנגד שלושת העולמות: בריאה, יצירה, עשייה (חמדת ימים).

כך הולכים השותלים

עם ראשית התנועה הציונית נתווסף לט"ו בשבט מנהג הנטיעות. טקס הנטיעות הראשון התקיים בתרמ"ד/ 1884 ב'ייסוד המעלה'; ב-1908 נתמסד ט"ו בשבט לחג הנטיעות על ידי הסתדרות המורים בארץ ישראל, ובימינו נתגוון גם כיום שמירת הטבע ואיכות הסביבה.

ט"ו בשבט בראי השירה העברית

ט"ו בשבט מיוצג היטב בשירה העברית לדורותיה. ובכל יצירה מודגש היבט כלשהו לט"ו בשבט: תפילה לאילן, טעם הפירות, הווי אכילת הפירות, הוויי הנטיעות ועוד. להלן מדגם קטן של שירים מתקופות שונות.

1. פיוט ראשון, לר' יהודה הלוי ברבי הלל מאסכולת הפיוט הקדום בארץ ישראל, כנראה בתקופת הגאונים, שיש הרואים בו הד ואולי אף אֵם לפסק הגאונים, שאין לומר תחנון בט"ו בשבט. הפיוט משמש קרובה בתפילת י"ח כתפילה חגיגית לט"ו בשבט, או תפילה לתיקון הפירות. בכל מחרוזת נזכר אחד מהפירות. 18 המחרוזות שבפיוט מקבילות לח"י ברכות לפי סדרן. להלן שתי מחרוזות לשתי הברכות הראשונות:

  אֶדֶר נִזְלֵי יֶשַע תַּזִּיל לַהֲמוֹנַי

                         אֱגוֹז יַפְרִיחַ לִמְעֻדַּנַי

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן  אַמֵּץ אֱמוּנַי

                                 כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה'

                                 בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן אַבְרָהָם

                                  בְּהִלּוֹ נֵרוֹ יָאִיר לִנְחוִּיים

                                  בְּרוֹשׁ יַבְהִיק יַזְהִיר לִפְדוּיִים

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן   בָּרֵךְ בְּגִשְׁמֵי תְחִיָּה לְאֶרֶץ הַחַיִּים

                                  כִּי מוֹצְאִי מָצָא חַיִּים

                                  בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֶּה הַמֵּתִים

2. בספרד חיבר אלחריזי מקאמה 'בשבח פירות הגן', ובתוכה קטעי שיר על כל מיני פירות. להלן בית אחד:

עֲרֵבִים הֵם לְכָל לָשׁוֹן עֲנָבִים

 וְלִמְאֹד נָעֲמוּ לִטְעֹם וְלֶאֱכֹל

וּבָם שִׂמְחַת אֱלֹ-הִים וַאֲנָשִׁים

יְבָרֵךְ אֵל אֲשֶׁר הִפְלִיא וְיָכֹל

וּמֵרֹב אַהֲבַת אֵל בְּאֶשְׁכֹּל

 לְזֹאת תָּלָה מְכוֹן עוֹלָם בְּאֶשְׁכֹּל

3. שירים לכבוד ט"ו בשבט זוכים לפריחה גם לאחר הגירוש בספרד על ידי משוררים שונים: ר' יעקב אבן צור מפאס, ר' דוד חסין ממכּנאס, ר' יוסף חיים מבגדאד, ועוד. הנה הבית הראשון לר' משה חלואה מהמאה ה-19.

'יוֹם זֶה מִפִּינוּ אַל יֻשְׁבַּת

אֶפְצְחָה בּוֹ שִׁירִים וּרְנָנוֹת

גָּדוֹל הוּא לָנוּ יוֹם טוּ בִּשְׁבָט

רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת'

4. שירים אחרים נכתבו בלשונות היהודים, כמו שיר הפירות 'קומפלאס די לוס פרוסאס' שנכתב בלאדינו על ידי ר' יהודה קלעי ונדפס ב-1800 וכן שיר עממי מחלב שבסוריה על הווי ט"ו בשבט, שנתרגם לעברית, הנה תרגומו ותבניתו:

מַה זֹּאת לָכֶם בְּנֵי אָדָם?

הַלַּיְלָה הַזֶּה אֶצְלֵנוּ חַג הָאִילָנוֹת!

עֲקֶרֶת הַבַּיִת רַפְּדִי הַדִּירָה

וְקִרְאִי לַשְּׁכֵנִים וְלַשְּׁכֵנוֹת!

הָבִיאוּ קַעֲרַת הַצַּפִּיחִיּוֹת

בִּדְבַשׁ וּבְחֶמְאָה סְפוּגוֹת!

….. הַגִּישִׁי צַלַּחַת הַבָּטְנִים

 וּמִנֶּגְדָּהּ צַלַּחַת הַלּוּזִים!

מִי יְרַנֵּן וּמִי יִמְחָא כַּף

חַג הָאִילָנוֹת כֹּה לֶחָי!

5. עם התעוררות התנועה הציונית והעליות הראשונות לארץ נתחדש ז'אנר חדש של שירה המעודד נטיעות בארץ ורואה בפירותיה השתקפות נופי הארץ על ידי משוררי התחייה. להלן דוגמה:

צלחת לחמישה עשר המשקפת בתוכה נופי הארץ

לאברהם רגלסון, משורר ציוני יליד 1896

עַל פְּנֵי צַלַּחַת קְטַנָּה זוֹ

פְּרוּשָׂה צִיּוֹן כֻּלָּהּ

מֵרִאשׁוֹן שְׁקֵדִים

מִצְּפַת חָרוּב

עֲנָבִים מִמְּטוּלָה.

אֶשָּׂא תַפּוּחַ זָהָב בְּיַד וְאֶשָּׁקוֹ

יַעַן רְקָחָיו מֵימֵי יַרְדֵּן הֵם

קְלִפָּתוֹ  שֶׁמֶשׁ כְּנַעַן.

רִמּוֹן אַגִּיף בְּרֶתֶת

 עֲסִיסָיו כַּמָּה טְהוֹרִים!

הָרִמּוֹן צָמַח בְּתֵל חַי,

וְדָמוֹ – דָּם גִּבּוֹרִים !

הפוסט על השירים של ט"ו בשבט הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפוסט ט"ו בשבט וט' באב – שני חצאים של חג אחד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

קביעה זו מבטאת היטב עיקרון חשוב בעולמה של יהדות, שביטוייו ניכרים היטב גם בעולם המשפט: חובת השמירה על ה"טבע", על עולמו של הקב"ה. לפי מסורת ישראל מקדמת דנא, חובתו של האדם היא לשים לב לא רק להגנה על זכויות האדם (והמה, כמובן, עיקר) אלא גם לחובתו לשמור על הטבע, על האילנות והפרחים. כמאמר חכמים: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים הן, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".

בין השאר, קיבלה שמירה זו ביטוי מעשי בהלכה היהודית האוסרת על קציצת עצים שלא לצורך, אך משמעותה רחבה הרבה יותר בחובת האדם להימנע מפעולות שעשויות ל"קלקל ולהחריב" את העולם דוגמת זיהום האוויר ומקורות המים, והחובה הפעילה בעשיית פעולות לתיקונו דוגמת הקטנת השימוש בחומרים רעילים ומִחְזוּר פסולת.

פרשיות יציאת מצרים הנקראות בתקופת "ראש השנה לאילן" (והריהי נעה בין ר"ח שבט, כדעת בית שמאי לט"ו בשבט, כדעת בית הלל), מדגישות אף הם את הזיקה ההדוקה שבין האדם והטבע. כך, למשל, מדגיש הכתוב "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות יג, ד), והתורה חוזרת, כופלת ומשלשת הדגשה זאת בספר דברים (טז, א) "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה".
מעגל החיים היהודי נע כל העת על שני הצירים, הציר ההיסטורי והציר הטבעי. בין "חג החירות" ל"חג הקציר", בין "חג מתן תורה" לבין "חג הביכורים", בין "חג הסוכות" לבין "חג האסיף". אלפיים שנות גלות הרחיקו יהודים רבים מן הטבע. הפרחים והאילנות – כמו גם בעלי החיים – נודעו להם, אם בכלל, רק כיצורים וירטואליים, אגב עיון תיאורטי בתיאורי הטבע הנפלאים שבמקרא (דוגמת מזמור "ברכי נפשי") או בסוגיות התלמוד.
החזרה לארץ ישראל מבטאת שיבה מחדש אל הטבע. ודומה שלא לחינם נמשלה וסומלה גאולתם של ישראל (ואף דימויה הלשוני נלקח מעולם הצומח, "ראשית צמיחת גאולתנו") בהוויה פיזית, גשמית, ארצית, המחברת את ישראל לאילנות דווקא. במראה שנגלה בחזון יחזקאל (לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" ראו חכמים את סימן הגאולה, עד שאמרו עליו "אין לך קץ מגולה מזה!" (סנהדרין צח, ע"א). לא קולות וברקים, ולא רעש. לא מחזות אלוקים ולא השגות נעלמות ב"רזין דרזין". אלא ענפים ופירות, ש"נישאים" מחדש לעם ישראל, ומתחברים עמו בקשר מחודש.
אותם עצים, ענפים ופירות, מבטאים משהו מן המייחד והמאחד. העצים למיניהם, כמו גם ענפיהם ופירותיהם, מסמלים את החברה האנושית בכלל, ואת החברה היהודית בפרט. לכל אחד מהם צבע משלו, צורה משלו, ואין האחד זהה לחברו. כל אחד מהענפים פונה לכיוון אחר. יש ענפים הנוטים לצד ימין, ויש הפונים לשמאל. יש עצים עשירים בפירות ויש עניים ביבול. חלקם קרובים זה לזה, וחלקם רחוקים זה מזה. ויש שענף אחד מנסה לטפס על חברו, או מונע את גידולו של האחר. הצד השווה שבהם – שבסיסם משותף, וכולם יונקים ממקור אחד, ושואפים לגדול ולצמוח.
החברה הישראלית מורכבת מהרבה גוונים. דתיים וחילוניים, בעלי דעות ימניות ושמאליות, אשכנזים ומזרחים, עולים חדשים וותיקים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים. לעתים נדמה שהשסעים גדלים ומתרחבים, עד כדי איום על החברה כולה. ועם זאת, הקרקע המאחדת, הבסיס ומקורות המים משותפים הם: המורשת היהודית, היעד והייעוד המשותפים – כינונה של מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים – הם הערובה להשתרשותנו בארץ ציון וירושלים, להמשך צמיחה וגדילה. (בשלח תשס"ד)

הפוסט כי האדם עץ השדה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

(בשלח תשס"ד)

הפוסט משמעות היום הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

(התמונות באדיבות הספרייה הלאומית, ירושלים)

סדר ט"ו בשבט מלפני 200 שנה

כתב היד של סדר הט"ו בשבט הגיע מהעיר צחאר (Sohar), היום בעומאן. הוא נכתב ב-1805 ומופיע ככרך השני מתוך שלושה כרכים הכוללים קריאות ותפילות מיוחדות לימי ה"שובבים". איורי הפרחים, פירות ארץ ישראל, וצמחי האביב משקפים את אהבתו של מזמין הספר לאירוע ולמנהגיו.

'שים לב: השדות מוריקים – מלשון ירוק'

דוגמה לכרזות שהפיץ משרד החינוך בשנת תשכ"ה (1965) לקראת כל חג, ובהן ביאר מונחי לשון הקשורים לחג בהקשר תכנית הלימודים, עפ"י מערכת החינוך הממלכתית של אמצע שנות השישים. ישנה התייחסות לשירי החג, לפתגמים נפוצים בענייני עצים ונטיעה, לעבודות הנטיעה, למשנה ואגדה בעניין ראש השנה לאילנות ועוד.

תרע"ד ירושלים

כל מוסדות החינוך של היישוב החדש בירושלים השתתפו בתהלוכת ט"ו בשבט. "אגודת המורים בארץ ישראל" ריכזה יחדיו תלמידים מכל מוסדות החינוך של היישוב החדש בירושלים – בנים ובנות, ספרדים ואשכנזים, חילונים ודתיים. בתמונה- שקיק בד של שתיל שנשאו הילדים באירוע החגיגי.

קזינו עבור אסירי המחתרות

ט"ו בשבט עבור מטרה לאומית: נשף ריקודים שהכנסותיו קודש לסיוע למשפחות אסירי המחתרות (גולי האצ"ל והלח"י) – מפעל שראשיתו שנתיים קודם לכן עם גירושם למחנות מעצר באריתריאה.

נטיעות בשומרון

גוש אמונים אימץ את דגם הנטיעות הציוני הוותיק, וב-1986 הזמין את הציבור לפעילות בשומרון: נטיעות ביערות קק"ל וביישובים, טיולים וסיורים באתרים היסטוריים.

חרובים בקאלאניע

גלויית שנה טובה מארץ ישראל, המתארת את חג ט"ו בשבט במושבה (ב"קאלאניע") ראשון לציון. הציור מתאר ילדים הקוטפים חרובים ואוספים אותם יחד עם פירות ארץ ישראליים אחרים, במטרה להביא אל יהודי הגולה את מראות היישוב החדש בארץ ישראל.

מניו יורק באהבה

הקהילה היהודית בניו יורק יזמה הדפסת ספרים עבריים לילדיה כדי לקרבם אל המסורת ואל השפה העברית. (רבן, זאב, 1970-1890. חגינו: ספר תמונות, חרוזים מאת אבי-שי (לוין קיפניס), מילר לין, New York 1928).

השקדיה פורחת

חמישה עשר בשבט בא"י. תמונה מאוספי מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית, שצילם יעקב בן דב, איש בצלאל, שפעל בעשור הראשון והשני של המאה ה- 20.

הפוסט תהלוכות, נשפים ונטיעות – חגיגות ט"ו בשבט מהעבר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אמנם השבוע חל ט"ו בשבט, אבל יחידת ה"חקלאות על פי התורה", במכון למדעי הצמח שבמינהל המחקר החקלאי- המכון הוולקני, עוסקת בעניינים מרתקים שבין חקלאות להלכה בכל השנה; מייעצת לחקלאים כיצד לגדל את יבוליהם בצורה בה יקבלו תעודת כשרות, מקיימת יחסים הדדים של יעוץ-התייעצות עם משגיחי הכשרות והרבנים ועוסקת במחקר ובפיתוחים בלתי פוסקים של אמצעים טכנולוגיים שיסייעו בגידול חקלאי איכותי אך (ולעתים זה סותר)- גם כשר.

היחידה מתעסקת במגוון רחב של מצוות התלויות בארץ- עניינים של שמיטה, קיום כרם בשמיטה, עניינים של זריעה מוקדמת  לפני ראש השנה של שנת שמיטה או מאידך הוברת שדות- סיוע לכך ששדה יישאר בור בשנת השמיטה ולא ישתלטו עליו עשבים שוטים שיעיקו על החקלאי שירצה לחזור לפעילות בשנה השמינית, עורלה ועוד.

לדוגמא, ד"ר יהושע קליין, חוקר במכון הוולקני ביחידת "חקלאות על פי התורה" וטכנאי השטח שלו, שלמה כהן, פיתחו תרסיס שכשמרססים אותו על צמחים של עצי פרי הוא מדביר את הפריחה של תפרחות שכבר קיימות. ד"ר קליין מתאר: "אפשר לרסס אותו על עצים צעירים- שהחקלאי לא רוצה שהם יניבו פירות בשנות העורלה. לרוב הריסוס פוגע רק בפריחה ולא בעלים. לדוגמא, בשנה השנייה ובוודאי בשלישית, של עץ אפרסק או נקטרינה, אפשר לקבל חצי טון פרי לדונם. עפ"י ההלכה, אי אפשר ליהנות מהפירות האלה, אסור לאכול אותם או אפילו לחלק אותם למי שאיננו יהודי. זה יותר חמור מאכילת חזיר, שהוא אסור רק באכילה. אז עבור חקלאים רבים שרוצים לקבל גושפנקא של כשרות ורוצים להיפטר מהפירות- התרסיס שלנו מוריד עד ל-90% מיכולת הייצור של העצים ולא פוגע כמובן ביכולת הייצור של העצים בשנה העוקבת, בה הפירות כבר מותרים לאכילה. אפשר גם ליישם את העיקרון הזה גם בעצים מבוגרים בשנת שמיטה", הוא מסביר.

גם נושא הכלאיים מעסיק רבות את החוקרים ביחידה הזו. הכלאיים היא מצווה יוצאת דופן, שכן לאדם אסור לזרוע מין בשאינו מינו ולהרכיב, בצמחים, מין בשאינו מינו- אבל מותר לזולת ליהנות מהכלאיים. הלקוח שומר הכשרות שנמצא אצל הירקן אמביוולנטי, אבל החקלאי צריך לתת את דעתו על הנושא. הסיבה העיקרית ליצירת הרכבות היא השבחת היבול- טעמו ואיכותו- שיפור עמידות העצים ותנובתם. הרכבה של עץ שמוציא פירות טובים וטעימים אבל בעל עמידות נמוכה לתנאי החיים בארץ וסבילות נמוכה לתנאים של אדמה כבדה, עודף מים, זיהומים או מחלות מסוימות, עם עץ בעל עמידות ושרידות גבוהה בתנאים רבים אך פירות שאינם טובים, תוביל לעץ המושלם: עץ עמיד, חזק ומניב עם פירות טובים. אבל- לא תמיד ההרכבה המושלמת נמצאת במינים זהים. ביחידה עושים מאמצים להגיע לכנות (קטע העץ עליו מרכיבים מין אחר של פרי) שמתאימות מבחינת ההלכה וגם מבחינת השבחת היבול יותר מהכנות שנמצאות בשוק ובד בבד לסייע לחקלאים להימנע מעבירה על מצוות כלאיים.
"המודל שלנו הייתה הפומלית, צאצא של פומלה ואשכולית. כיום החושחש, שהוא תפוז ואין לו שום קשר גנטי לפומלית, משמש בתור כנה לפומלית. מצאנו כנה שקוראים לה NEW ZEALAND POORMAN ORANGE, של אשכולית בר שתרבתו אותה והיא יותר טובה מהחושחש ככנה לפומלית מבחינת ייצור ויבול, בתנאים של גידול אורגני היא הובילה לפי 2 יבול מאשר הכנה של החושחש. אז יש פתרונות טובים. אנחנו לא מצפים שכל חקלאי שמגדל פומלית ירכוש את הכנה הזאת, אבל אנחנו חוקרים והבאנו את האפשרות לתודעת החקלאים וגם לגופי הכשרות. למשל, מובא במשנה שאגס על חבוש אסור בהרכבה, אבל זה המצב השכיח, כך מגדלים אגסים- מרכיבים את הרוכב של האגס על כנה של חבוש. לאחרונה, מצאו כנות של אגס ששורדות היטב את תנאי הארץ ועמידות בפני תנאי מזג אוויר, סביבה, מחלות וחיות והעניין מתקדם, כך שלא יהיה צורך בהכלאה בשאינו מינו. החיפוש שלנו הוא אחרי משהו שיתאים ומבחינה הלכתית יהיה יותר דומה לפרי הטוב מאשר הכנות שנמצאות בשוק", מתאר ד"ר קליין.

"לצערי, לא מספיק פוסקי הלכה יוצאים לראות במו עיניהם מהי המציאות עליה הם פוסקים. יש כאלה שבהחלט עושים את זה או מתייעצים עם אנשים שמבינים בחקלאות ובמה שקורה במציאות, אבל יש לא מעט שקובעים על בסיס מישהו שמביא להם עדות מגמתית או פשוט חוסר הבנה"

הפרות הישראליות שומרות כשרות

בישראל- גם הפרות "שומרות כשרות" ונמנעות מחמץ בפסח. במהלך השנה הפרות הישראליות אוכלות תחמיץ חיטה. לקראת הפסח, עם הציווי "בל יראה ובל יימצא" וכדי שהחקלאים וצרכני החלב לא ייהנו בדיעבד מהחמץ, מגדלים תירס שיחליף את תחמיץ החיטה כמזונן של הפרות במהלך הפסח. אלא, שגידול התירס הוא עסק די יקר, והפרות כפויות הטובה לא כל כך אוהבות את שינוי התפריט הפתאומי. ד"ר קליין ערך מחקר בעקבות ההכרה בכך שצמח החיטה הוא לא חמץ והגרגרים עצמם הם לא חמץ עד שהם מסוגלים לנבוט בעצמם, בדק ומצא עד איזה שלב אפשר לקצור את החיטה ולעשות ממנה תחמיץ מבלי לחשוש לחמץ. כיום יש יותר מ-100 אלף דונם של חיטה שמגדלים לתחמיץ חיטה כשר לפסח, כשד"ר קליין הגדיל לעשות ופיתח שיטה בלתי תלויה לזיהוי שלב התקדמות הגרגרים מבחינת הסכנה שייווצר חמץ.

תכנית נוספת, בין יתר תכניות המחקר של יהושע, עוסקת בערבות. "מגדלים עצי ערבה בשביל מצוות חג הסוכות, אבל יש בהן הרבה עודפים", אומר ד"ר קליין. "יחד עם מישהו שעובד עם בעלי חיים ואחרים, אנחנו מגיעים למשהו שאפשר לעשות מהערבות המיותרות הללו. הערבות מכילות את החומר הטבעי של אספירין וזה משכיח כאבים אצל בעלי חיים ומבריא אותם. אם אין שימוש אחר לערבה פשוט גורסים אותה, והנה משהו שהיה פסולת הפך לבעל תועלת לבעלי החיים ולבני האדם", הוא מסביר.

אז אתם כמו הרבנות של הצמחים?

"אנחנו לא הרבנים. אמנם, אנחנו די מתייעצים עם רבנים ורבנים די מתייעצים איתנו. זה הדדי. לפעמים אנחנו מסייעים לחקלאים לקבל כשרות, אבל בדרך כלל יש שאלה נקודתית על כלאי הזרע, על עורלה, על העתקת עצים. שתלן רצה להיות בטוח שהשיטה בה הוא מייצר את העצים, במנותק מהקרקע, קבילה הלכתית. חשבתי שכן, אבל בדקתי עם מישהו עם סמיכה לרבנות שמתמצא בחקלאות. דנו בזה ביחד והוא קבע שהשיטה בסדר. זה לא אני שקובע. מבחינת הטכניקה כן. אני יכול להסביר לסמכות הלכתית מה קורה כאן, אבל אני לא קובע את ההלכה, רק מגבה את המשגיח. אני משתדל ללמוד את ההלכות היטב ובהתאם אני תמיד מדגיש- צאו לשטח ותראו. לצערי, לא מספיק פוסקי הלכה יוצאים לראות במו עיניהם מהי המציאות עליה הם פוסקים. יש כאלה שבהחלט עושים את זה או מתייעצים עם אנשים שמבינים בחקלאות ובמה שקורה במציאות, אבל יש לא מעט שקובעים על בסיס מישהו שמביא להם עדות מגמתית או פשוט חוסר הבנה. צריך להכיר את המציאות".

ברוב הסוגיות שקשורות בהלכה ובמקורות לחקלאות יש היגיון מבחינת היבול?

"דבר ראשון, הן כולן מצוות כמו יתר המצוות ואנחנו צוונו לקיים את המצוות", משיב ד"ר קליין. "תמיד זה שגור בפיהם של האנשים- "בעיית השמיטה". זו לא בעיה, זאת מצווה. זה כמו להגיד "בעיית הכשרות", "בעיית השבת" או "בעיית ואהבת לרעך כמוך".
אבל, השמיטה נותנת לקרקע לנוח וזה בהחלט לתועלת הקרקע ולתועלת החקלאי בשנה העוקבת, אם הוא לא זרע. מישהו שאינו שומר מצוות, ובקיא מאוד במחלות קרקע ובתולעת הנמטודה, אמר לי- 'אחרי שנים ראיתי שהדבר הכי טוב נגד הנמטודות היא השמיטה'. אם לא זורעים, אין למזיקים מזון והם מתים, ואפשר להתחיל מחדש עם אוכלוסיית מזיקים נמוכה בהרבה כך שלא צריכים לחשוש ליבול ולהדביר הרבה. אט-אט האוכלוסייה גוברת, עד לשנה השישית בה יש הרבה מאוד מזיקים, אז נמנעים מלזרוע ונותנים לאוכלוסיית המזיקים לקטון שוב כי אין להם מה לאכול, וחוזר חלילה", עונה ד"ר קליין ומוסיף: "תועלת בעורלה- אפשר להגיד שעדיף להשקיע בבניית שלד ולא בפירות שהם אסורים לנו ולא לחייב עץ צעיר להניב את ה10-15 פירות שיהיו לו במקום לפתח את השלד של הענפים ולחזק את הגזע ככה שהוא יניב עוד יותר בשנה הרביעית. מבחינת כלאיים- כאן נכנסות אמרות של הרמב"ם שאומר שזה מזכיר מעשי מצרים של מין בשאינו מינו ועבודה זרה. מה תועלת השבת? מנוחה, כן, אבל אנחנו גם צוונו- 'שמור את יום השבת לקדשו'. ארץ ישראל היא קדושה אבל אנחנו גם צריכים לשמור את המצוות התלויות בארץ ולקדש את הארץ, תרתי משמע".

ולסיום, באמת הארץ זבת חלב ודבש?

"השיטות הטכניות שמשתמשים בהן בישראל בכל התחומים החקלאיים- הן בין המתקדמות בעולם. יש לנו אנשי מקצוע בחקלאות, במחקר ובפיתוח מהמובילים בעולם, ולכן- גם אם ישראל לא נראית כארץ פוריה, היא כן. בעצי הפרי משבעת המינים אין חשש לכלאיים והרכבות מין בשאינו מינו, כי אין עניין שחייבים להשתמש בכנות אחרות שלא במינו, הם טובים מספיק. יש פיתוחים רבים של זנים חדשים של רימונים. גם היין וגם השמן של ארץ ישראל היו מאוד ידועים בעולם העתיק ויש לנו את זני הזית הכי טובים בעולם מבחינת השימוש הכפול שלהם- חמוצים ושמן. תנובת החלב פר פרה בישראל היא מהגבוהות בעולם. יש את דבש התמרים ודבש הדבורים בשפע באמצעות טכנולוגיות מאוד מתקדמות. כך שהארץ היא אכן זבת חלב ודבש", הוא מבטיח.

הפוסט פרות ששומרות כשרות וחקלאים שמתייעצים על עניינים הלכתיים – קצת מתוך העיסוק של יחידת חקלאות עפ"י התורה שבמכון וולקני הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.