ט"ו בשבט וריבונות

הסיפור הציוני שהתחדש בעת המודרנית- הנטיעות- הוא ההגשמה והביטוי הערכי-לאומי של זיקת האדם למקומו

בט"ו בשבט תש"ט התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של  האספה המכוננת. יומיים לאחר מושב הפתיחה הוחלט שם כי בית המחוקקים של מדינת ישראל ייקרא "​הכנסת". הכנסת חוגגת את היווסדה מידי שנה בראש השנה לאילנות.

פרשת בשלח, אותה אנו קוראים השבת, מספרת על יציאת מצרים. בשבוע הבא יחול ט"ו בשבט, יום יסוד הכנסת. האם קיים קשר בין המועד ההלכתי לאירוע המכונן את חייה של האומה היהודית, הקמת מדינת ישראל? יציאת מצרים אינה מסתיימת ביציאת עם ישראל מארץ מצרים, אלא רק לאחר שהעם עובר בתוך ים-סוף, כשלב נוסף בדרך לקבלת התורה ולכניסה לארץ ישראל. שני תאריכים אלו נפגשים ביום הבאת הביכורים, בו נזכרו במפורש הכניסה והישיבה בארץ (ויקרא, כ"ג, ט-י"ז). הרב יואל בן נון מסביר (הרב יואל בן-נון, חמץ ומצה בשבועות ובקורבנות הלחם) כי הקשר בין שני האירועים אינו מקרי, אלא מרמז על עומק רעיוני. במילים "והיה כי תבואו אל הארץ…" פותחות שתי מצוות בספר דברים. מצוות שהתנאי לקיומן הוא ישיבה בארץ; המלכת מלך ומצוות ביכורים. מצוות המלכת מלך, ומצוות הביכורים ושאר המצוות התלויות בארץ, הן ביטוי לערך ההתיישבות על הקרקע – האדנות והבעלות הם תנאי לקיומה של חירות.

ט"ו בשבט נקבע כיום המבדיל בין שנה לחברתה בכל הנוגע לחיוב במעשרות. חודש שבט נתפס בידי חז"ל, כחודש הרה גורל להתפתחות האילנות. משכך, נודע לו גם מעמד הלכתי ייחודי. למעמד זה התלווה לימים גם היבט רוחני. לחמשה עשר בשבט שנקבע להלכה כראש השנה לאילנות, כבית הלל, יש משמעות גם לעניין שנות הערלה של העץ, גם לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, וכן לעניין שביעית. העובדה שכבר יצאו רוב גשמי הברכה של השנה ועלה השרף באילנות, הוא גם הביטוי לייחודה וטיבה של ארץ ישראל. הסיפור הציוני שהתחדש בעת המודרנית- הנטיעות- הוא ההגשמה והביטוי הערכי-לאומי של זיקת האדם למקומו. נטיעת האילנות על ידי הקרן הקיימת לישראל הפכה סמל להתחדשות ההתיישבות בארץ ישראל, זהו מועד המייחד את הגשמתה של הריבונות היהודית על ארץ ישראל.

במהלך ההיסטוריה פעמיים שארץ ישראל נתקדשה בידי עם ישראל בקדושה המחייבת את קיום המצוות התלויות בארץ. הקדושה הראשונה הייתה בכיבושיו של יהושע בן נון. קדושה זו בטלה עם חורבן הבית הראשון. הקדושה השנייה הייתה עם עלייתו של עזרא הסופר ובית דינו. הם קידשו את רוב האזורים שהם ישבו בהם. קדושה שניה זו לא בטלה, לדעת הרמב"ם ועוד פוסקים, על אף חורבן הבית השני. יסוד זה תמוה מאוד, אפשר שביאת יהושע ועולי מצרים, שהייתה מטרת ד' ביציאת מצרים, ולוותה בנבואה, בארון, אורים ותומים ובכל ישראל, הייתה רק קדושה לשעתה, זמנית, ואילו עליית עזרא, שהייתה במתי מעט, בלא ארון ואורים ותומים תהיה קדושתה עולמית? במה גדול כח החזקה, כלומר, הישיבה בארץ, מכוח הכיבוש? ומדוע כשנלקחה הארץ מידינו לא בטלה החזקה כשם שבטל הכיבוש? עוד קשה, הרי בכיבוש יהושע הייתה גם כן חזקה ביחד עם הכיבוש, שהלוא ישבו בארץ, ומדוע עדיפה חזקה בלא כיבוש, מחזקה עם כיבוש? (כסף משנה שם).

יתכן שההסבר לכך הוא כי בימי עזרא הסופר שעלה לארץ ועמו רבים מישראל היה הדבר ברישיון מלכי פרס ומספר גדול של יהודים החזיקו בארץ וישבו בה גם לאחר חורבן בית שני עוד מאות בשנים בימי המשנה והתלמוד, ועל כן למרות שהארץ נכבשה על ידי הרומאים, לא הופקעה מהם הזכות שהוקנתה להם על ידי ממשלת פרס. זאת לעומת כיבוש יהושע שבטלה החזקה על ידי נבוכדנצר מלך בבל, ו-52 שנה שלא היה איש שעבר ביהודה (שבת קמ"ה ע"ב).

גאולתנו היא המשכו של אותו מהלך שהחל בבית שני, נקטע ושב והתחדש. שתי הקדושות הללו, תלויות בקשר הממשי של עם ישראל עם הארץ.

הרב שלמה גורן תיאר את תפקידה של המדינה היהודית, כשלב מיוחד בתולדות עם ישראל. הרב גורן חילק את ההיסטוריה היהודית לשלוש תקופות, תקופת הבית הראשון והשני, תקופת הגלות והתקופה המשיחית. לפי השקפתו, למדינת ישראל יש ערך דתי עצום, ונודע לה מקום מיוחד בהיסטוריה היהודית. ובכל זאת, אין היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה ('מדינת ישראל לפי חזון הנבואה וההלכה', תורת המדינה, עמ' 468). הרב עמיטל טען כי מדינת ישראל היא ודאי הגשמת חזון הנביאים, אך זוהי לכל היותר גאולה חלקית, ולא גאולה שלמה. הוא משווה את מצבנו לימי בית שני – ריבונות יהודית, בעלת ערך דתי, שאינה הגאולה הסופית והשלמה) עלון שבות 151 תשנ"ח, עמ' 137-143(. הרעיון הפוליטי ורעיון ההתיישבות מבטאים במשותף את ערך הריבונות.

(בשלח תשפ"ג)