אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)ט"ו בשבט בפתח, וזה הזמן להפנות זרקור לעמותה שמחברת את המתנדבים שלה לגידולי ארץ ישראל כל השנה – "חיבורים בחקלאות". ראש העמותה, חקלאי ומתנדבת מספרים על הקשיים שחווה הענף עוד הרבה לפני פרוץ המלחמה, מפרטים את הערכים החשובים שמתממשים בעבודת כפיים, ומתארים חיבורים מרגשים אחרים שהתרחשו בעקבות ההתנדבות.
כשאני מבקשת מהרב שלמה שושן שיתאר לי סיפור אחד מרגש מההתנדבויות הרבות שמתקיימות בעמותת "חיבורים בחקלאות", הוא מתקשה לבחור: "היה חקלאי שכבר הרים ידיים, הוא חשב שהוא מאבד את השטחים שלו", מספר הרב שושן. "הוא כבר בדק איך הוא מגיש תביעה כדי לקבל פיצויים. ארגנו לו 80 מתנדבים שיעזרו לו בשתילות ובקטיף. ב"ה הם הצילו לו את כל העונה; היה חקלאי אחר שכבר שנים אנחנו מנסים לשכנע אותו שיקבל מתנדבים, והוא לא רצה. הוא היה פרפקציוניסט וחשש שהם לא מקצועיים – 'הם יהרסו לי את השטחים, הם לא מבינים בעבודת האדמה', אמר לי. עניתי לו – 'מה יש לך להפסיד? אתה ממילא כבר שתלת, וכרגע אין לך מי שיקטוף. או שזה ילך לפח או שבמקרה הטוב זה יצליח'. ביקשתי שיעבירו למתנדבים הדרכה מדוקדקת איך לעבוד בשטחים שלו. הם עבדו נקי ומסודר, והוא היה כל כך מבסוט!".
אלה רק שני חקלאים אסירי תודה מתוך מאות חקלאים, שהודות לעמותת "חיבורים בחקלאות" נהנים מעבודת מתנדבים שבאים לעזור להם לשקם את המשקים שלהם. הרב שלמה שושן, דיין וראש ישיבת ההסדר בבית שאן, הוא ראש עמותת "חיבורים" (שאחת ממיזמיה היא "חיבורים בחקלאות"), אשר הבינה את צורך השעה והסבה את עיקר פעילות העמותה מפרוץ המלחמה לטובת עזרה לחקלאים. בעקבות המלחמה, החקלאים נקלעו למצוקה קשה – הרבה מהעובדים הזרים ברחו חזרה לארצם, וחקלאים נשארו ללא ידיים עובדות, בשוקת שבורה.
"כל הסטיגמות התפרקו"
עמותת "חיבורים בחקלאות" קיימת זה עשור. את דרכה היא התחילה בתוכנית מיוחדת של קבוצת תלמידים שבכל יום עבדו בחקלאות באזור בית שאן מחמש וחצי בבוקר עד 11 לפני הצהריים, ואז למדו תורה עד תשע בלילה עם הפסקה באמצע. התלמידים צברו ניסיון בעבודת האדמה, והיה להם ביקוש רב בקרב החקלאים. לאחר מכן, הוקמה בעמותה מחלקה שמארגנת מתנדבים שיסייעו לחקלאים, ללא לימוד תורה. המתנדבים מגיעים ממגוון מסגרות – תלמידות אולפנות, מדרשות, בחורי ישיבות, חיילים, ועדי עובדים של חברות שונות, ואנשים פרטיים. ההתנדבות היא בשטחים חקלאיים בכל הארץ. תדירות ההתנדבות משתנה: חלק באים באופן חד- פעמי, חלק באים לשלושה ימים, אחרים לשבוע אחד, חלק באים על בסיס שבועי קבוע למשך כל השנה ועוד. פרט לישראלים, באות קבוצות מתנדבים מכל העולם – קנדה, ארה"ב וצרפת.
"בהתחלה החקלאים היו מיואשים מאוד מהמצב, וגם מאוד סקפטיים בנוגע להצלחת המיזם", מסביר הרב שושן. "הם לא האמינו במתנדבים. אנחנו רצינו לחזק אותם כי יש לנו ניסיון חיובי בעניין. כדי לחזק בהם את הביטחון, אמרנו להם בהתחלה שהם לא צריכים לדאוג לכלום. העלות של הלוגיסטיקה וההסעות של המתנדבים היא גבוהה, ובהתחלה אנחנו מימנו את זה באמצעות הלוואה שלקחנו. עם הזמן החקלאים צברו ביטחון במיזם ובמתנדבים. אנחנו מקבלים מהם משובים מחמיאים מאוד והמון סרטוני תודה. בשלב הזה, הזמנו את החקלאים לממן בעצמם את ההסעות. מי שלא יכול להתנדב בעבודה חקלאית, יכול לתרום לנו כספית. נשמח שאנשים ייתנו כתף באיזושהי צורה".
"צריך להחזיר את תחומי הבנייה והחקלאות לידיים יהודיות, למה צריך להזדקק לעבודה זרה תרתי משמע? התפזרנו להייטק יותר מדי"
איך רוח ההתנדבות למיזם?
"מדהימה! המתנדבים באים בשמחה וליום עבודה של 5 שעות לפחות. לפני המלחמה הצלחנו לארגן 3,000 מתנדבים, ועכשיו – כבר 40,000! כולם מרגישים את הצורך לעזור אחד לשני. אנשים באים לעזור כי הם מרגישים סיפוק, משמעות, אחווה ואחדות. כל הסטיגמות והדמוניזציה שעושים אחד לשני, משני הצדדים, מתפרקות לחלוטין כשרואים שכולנו בני אדם, כולנו יהודים. כולנו מרגישים שותפות גורל. לא נעים להגיד, אבל אם יש משהו טוב שהמלחמה האכזרית הזאת עשתה זה שהיא החזירה אותנו לשפיות של האחווה בינינו".
הרב שושן מבקש להשיב את ענפי הבנייה והחקלאות לידיים יהודיות, והוא פועל למען המטרה הזאת – הוא פנה ליצחק וסרלאוף, שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי. "הצעתי לו שיתגמל צעירים שבוחרים לעסוק בחקלאות; שהממשלה תיזום מתן עידוד כספי לחבר'ה שלא מוצאים עצמם בהייטק ובחברות אחרות, ושילכו לעסוק בעבודת האדמה או בבנייה. צריך להחזיר את התחומים האלה לידיים יהודיות, למה צריך להזדקק לעבודה זרה, תרתי משמע? התפזרנו להייטק יותר מדי. צריך לעבוד גם במקצועות הבריאים, החשובים והשורשיים האלה".
"המוקד קרס"
יהונתן בוצר, בן 31 ממושב מחולה, נשוי ואב לשתי בנות, הוא חקלאי כבר 9 שנים. הוא בעל כרם לענבי מאכל ומטע הדסים לסוכות. הוא מנהל התוכנית "חיבורים בחקלאות", אך גויס למילואים בתחילת המלחמה. "הקשיים שחווה ענף החקלאות טרום המלחמה הם רבים", הוא מפרט. "קושי אחד הוא הזדקנות עובדי הענף – הגיל הממוצע של העובדים בענף הוא 65. יש טכנולוגיות ופיתוחים חדשים שקיימים בענף, והם לא מיושמים בארץ, בין היתר מפני שהחקלאים מבוגרים ופחות יודעים להתחבר ולהשתמש בהם. זה פוגע גם באיכות וביעילות התוצרים וגם ביכולת לנהל כוח אדם בצורה טובה".
"קושי שני הוא פשיעה חקלאית", ממשיך יהונתן. "בעבר חקלאות נחשבה רק ענף פרנסה ותו לא, אבל זה קשור גם לציונות ולאהבת האדמה והארץ. זה גרם ליחס מזלזל. נוצר מצב של פשיעה חקלאית לאומנית של גניבת שטחים והשתלטות. חקלאים מגיעים למצב שהם חושבים מה ואיך הם יגדלו כדי שלא יגנבו להם, ולא מה שהם באמת רוצים או מה הכי משתלם לגדל בתנאי השטח שיש להם. זה מגביל את יכולת החקלאי להיות כלכלי, לנסות לחשב מה קשה לגנוב. קושי נוסף הוא ידיים עובדות. לכולם, בכל מגזר – בחברה הערבית, הפלשתינית ובטח ובטח היהודית – מקצוע החקלאות נחשב קשה ומיושן. יש גם אתגרים של יבוא ויצוא, שלא ארחיב עליהם".
"היציאה לשטח היא חשובה מנטלית. זה עוזר לאנשים להוריד את הסטרס שהם חווים במרחבים סגורים"
מפרוץ המלחמה בעיית כוח האדם החריפה שבעתיים: הרבה מהחקלאים ומהעובדים גויסו למילואים, ואילו העובדים הזרים נבהלו וחזרו לחו"ל. מבחינה אגרונומית, עונת הסתיו היא עונה קריטית ואינטנסיבית מאוד לכל הגידולים, וחקלאים מצאו עצמם ב"מאני טיים" של העונה חסרי אונים.
"כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה, הבנו בעמותה שאנחנו באירוע. ותוך כדי המילואים, התחלנו לגייס אנשים שפנויים לניהול מרחוק של החמ"ל. בנינו חמ"ל שהוציא אלפי מתנדבים לכל רחבי הארץ בצורה אינטנסיבית. כל חקלאי שהרים את היד ואמר 'אני צריך' – רצנו אליו והבאנו אליו מתנדבים. היה שיגעון בחודשים האלה. עדיין יש, אבל נכנסנו לאיזושהי שגרה מאוזנת".
יהונתן מסכים עם הרב שושן שרוח ההתנדבות למיזם היא בלתי רגילה. "לא לכל הפניות אנחנו מצליחים להגיע מרוב שיש עומס במוקד", הוא מודה. "בשלושה-ארבעה שבועות הראשונים למלחמה הרבה אנשים היו בבתים. היה מדהים לראות את ההתגייסות – אנשים הגיעו באופן עצמאי לחקלאים – נשים מבוגרות, ילדים, נערים, אנשים ללא קשר ביניהם התאגדו דרך קבוצת הווטסאפ שפתחנו. פשוט שלחנו בקבוצה שאלה: מי יכול לבוא מחר בבוקר למקום מסוים, ואנשים נרשמו. למחרת בשש בבוקר קבוצה של 50 איש התייצבה, אנשים שלא מכירים אחד את השני. המתנדבים מגיעים לשטחים בכל הארץ מרמת הגולן ועד אזור מצפה רמון, ומסייעים בהתאם לביקוש, לצורך ולעונה – גדיד תמרים, בציר ענבים, זמירת כרמים, איסוף. הם שותלים, גוזמים, קוטפים, מעשבים, עוברים על מערכת ההשקיה, מתקנים את הגדרות, מסירים מזיקים – הרבה פעולות אחזקה והשבחה. הם מגיעים להתנדב ומבינים את גודל השעה ונותנים את הכל. זה מדהים ומרגש".
"ריגש אותנו לראות גם את החקלאים בסוף יום העבודה", הוא מוסיף. "הם מודים לנו ואומרים לנו 'הצלתם אותנו'. אומנם 50 אחוזים מהיבול הלכו לפח, אבל 50 אחוזים הנותרים ניצלו. גם המתנדבים חוזרים הביתה אחרת: הם היו סגורים בבית במשך שבועות ושמעו חדשות, והם יוצאים מהבית, באים לשטח, עובדים באדמה וחוזרים עם גב זקוף הביתה".
"ערכים מפה ועד הודעה חדשה"
"נולדתי בנהלל לזוג חקלאים, וכשהייתי קטנה נצמדתי לאבי כמו דבק", מספרת איריס סגל, בת 71 ממושב נהלל. "עבדתי מהרגע שעמדתי על רגליי, והיה אך טבעי שאהיה חקלאית גם אני. לבעלי ולי היה פרדס קלמנטינות מסוג אור, שמישהו תחזק אותו עבורנו. בשלב מסוים הפרדס לא היה רווחי ולא יכולנו להתפרנס ממנו, אז עקרנו אותו".
כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, יצרה איריס קשר עם "חיבורים בחקלאות", והם ציוותו אותה למשפחת בן סעדון שבדרום, שהעובדים התאילנדים שלהם עזבו בעקבות המלחמה. שם היא סייעה למשפחה באיסוף ובאריזה של חסות מהשעה שבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים. "חיפשתי מקום שאנשים פוחדים להגיע אליו, כי שם הכי צריך עובדים. נשארתי לישון שם, כי כחקלאית אני יודעת שללמד מחדש אנשים חדשים זה סיפור מההפטרה. זו משפחה מיוחדת במינה. הם אירחו אותי ואת שאר המתנדבים כיד המלך, היו נהדרים ונפלאים. עבדתי שם בתקופה שהטילים שרקו ונראו יפה מעל הראשים, ונהניתי מאוד. בסך הכל התנדבתי שם במשך חודש וקצת".
"אוי ואבוי אם היינו צריכים להישאר בבית ולכרסם את הציפורניים – זו לא אני. אני אופטימית וסומכת על הצבא שלנו"
בשלב מסוים נאלצה איריס לחזור לביתה בנהלל בשל התחייבות קודמת – היא חברה בכיתת הכוננות של המושב. כיום היא עוסקת בהתנדבויות פיזיות אחרות במושב שגם כן קשורות למלחמה. חוץ מזה, היא נשואה, אם לשלושה וסבתא לשמונה. הגיוס לצבא וההגנה על המולדת הם כחוט השני במשך דורות במשפחתה, והם ערכים מרכזיים שהיא מקפידה להנחיל הלאה. "אמא שלי הייתה מגויסת לצבא הבריטי. היא זייפה את הגיל והתגייסה בגיל 17. היא שירתה כנהגת משאית בקו קהיר-טוברוק-לוב ולחיפה. אבא שלי היה לוחם בצנחנים ועבר הרבה מלחמות. אני שירתי כפקידה פלוגתית של סיירת צנחנים והתנדבתי במג"ב הרבה שנים. שימשתי מפקדת יחידת המושבות כפר תבור וביבניאל. בעלי התחיל בגדוד 50 של הנח"ל, עבר לצנחנים, ולאחר שהגדוד שלו סיים את שנות השירות במילואים והשתחרר מצה"ל, הוא רצה להמשיך ולתרום והועבר לאחת מהיחידות המובחרות. בתי מתנדבת באיחוד הצלה ובמג"ב. גם היא בכיתת כוננות כחובשת. בן אחר חבר בכיתת כוננות פעילה מאוד בנווה אטי"ב. גם בני הצעיר מגויס".
בימים אלה בעלה, ילדיה ושלושה מנכדיה מגויסים ללחימה, אחד מהם משרת ביחידה מובחרת ו'מבלה' בעזה.
איך את מצליחה לתפקד ולהתנדב בימים אלה, כשבני משפחתך מגויסים למלחמה?
"אין לי את הגנים האלה של שיתוק וחרדה. אני אופטימית וסומכת על החיילים ועל הצבא, ואני אוהבת את המדינה שלנו. זה נדרש. אם לא היו צריכים אותם – הם לא היו שם, אז הכל בסדר. אוי ואבוי אם היינו צריכים להישאר בבית ולכרסם את הציפורניים – זו לא אני, זו לא המשפחה שלי. לו יכולתי להתנדב לצבא בעצמי, הייתי עושה את זה ללא היסוס, אבל בינתיים יש שם לא מעט נציגים מהמשפחה".
אילו ערכים אתם רואים בעבודת החקלאות?
איריס: "מה זאת אומרת? מכאן ועד להודעה חדשה. זה יסוד ערכי. זו התזונה שלנו ושל כל המדינה. לעבוד את האדמה זה להרגיש את ארץ, לגדל על האדמה שלנו זה לחיות את הארץ לפני ולפנים. אני לא רואה אופציה אחרת שאני יכולה לחיות איתה בשלום שהיא לא חקלאות ועבודת אדמה. זה הקשר שלנו למדינה והארץ – דרך האדמה".
יהונתן: "זה מחבר את הדור להתיישבות ולאדמה. בסוף החבר'ה הצעירים שבאים יישבו בעתיד מאחורי שולחנות ויקבלו החלטות. תהיה להם הבנה הרבה יותר משמעותית של דמות החקלאי שבקצה. לפעמים נדמה בדור שלנו שזה מקצוע שעבר מן העולם ושאפשר להזמין הכל מחו"ל. כשאתה פוגש את זה בשטח – אתה מתייחס לזה אחרת, בכל מיני מישורים: ביטחון תזונתי, אדמה, התיישבות, ביטחון מרחבי, ריבונות. בסוף מי שמחובר לאדמה – גם יילחם עליה. בנוסף, היציאה לשטח היא חשובה מנטלית. זה עוזר לאנשים להוריד את הסטרס שהם חווים במרחב סגור. גם החיבור בין האוכלוסיות מעניין ומחזק מאוד. אנשים מהמרכז שמגיעים לפריפריה או הפוך. חקלאי קיבוצניק שמקבל קבוצה של חרדים. החיבור האנושי הוא חשוב מאוד, בטח בתקופה כזאת".
לבסוף, הרב שושן מבקש לשתף בעוד סיפור מרגש שהתרחש הודות למיזם: "בחור מגן יבנה, שמגיע בקביעות להתנדב עם עוד אנשים, סיפר לסבא שלו בן 80 על ההתנדבות בחממות לגידול חסה לחסלט. הסבא התלהב וביקש גם הוא להתנדב. הוא הגיע לחממות. עיסוק בקטיף או בשתילות היה לו קשה, אבל הוא התעקש לעשות משהו, אז שמו אותו במיון של החסות. היה לו קשה לעמוד הרבה שעות, אז סידרו לו כיסא מוגבה מיוחד, והוא עבד במשך כמה שבועות ברציפות. בסוף כל יום הוא ניגש לבעלים של המקום ואמר 'תודה שזיכיתם אותי להתנדב ולהרגיש משמעותי'". ♦
