ט"ו בשבט וט' באב – שני חצאים של חג אחד

הרב משה פינצ'וק, ראש המרכז למורשת ישראל, המכללה האקדמית נתניה
במקורותינו הקדומים, המשנה, התוספתא והתלמודים, ט"ו בשבט לא מוכר כחג. הוא מובא במשנה )ראש השנה א, א( כתאריך הקובע בנוגע למצוות התלויות בארץ: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו". כך בתוספתא )תרומות ב, ו(: "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה … ליקט אתרוג בערב חמשה עשר בשבט עד שלא בא השמש וחזר ולקט אחר משבא השמש, אין תורמין ומעשרין מזה על זה מפני שזה חדש וזה ישן". ממקור אחר מתברר שט"ו בשבט הוא סוף עונת החורף: "חצי תשרי, מרחשון וחצי כסליו – זרע; חצי כסליו, טבת וחצי שבט – חורף; חצי שבט, אדר וחצי ניסן – קור וכו'" )תוספתא תענית א, ז(.
בתאריך ט"ו בשבט תש"ט 14) בפברואר 1949( אישרה האסיפה המכוננת את חוק הַמַעֲבָר, שקבע כי האסיפה המכוננת תהיה הכנסת הראשונה של מדינת ישראל. האם צירוף מקרים אקראי לפנינו, או שמא ניתן לראות כאן סמליות?
רמז ראשון לכך שט"ו בשבט הוא לא רק תאריך אלא גם חג מצאנו בתשובה של ר' גרשם מאור הגולה )מאה ה-11(: "צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגעו בו בתענית ראשון ט"ו לשבט, אם יש לחוש לראש השנה ולדחות התענית או לא. כך דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבוע הבא ואין קובעים תעניות בו דלא מצינו תענית בראש השנה כלל, ותנן ארבעה ראשי שנים הם וכיון שהם נמנו יחדיו במשנה דיניהם דומים". מאיזכורו של ט"ו בשבט ברשימת ראשי השנים מוכיח ר' גרשום, שלט"ו בשבט יש מעמד פורמלי של ראש השנה, ובראש השנה לא מתענים. אולם הוא לא הסביר מהם התכנים של ט"ו בשבט שבגינו הוא נחשב ראש השנה.
בגניזת קהיר נתגלו כמה פיוטים לט"ו בשבט של רבי יהודה בן משה הלוי )מפייטני ארץ ישראל במאה העשירית(. פיוט זה נאמר במשולב בחזרת הש"ץ של תפילת העמידה. מקיומם של פיוטים אלו יש להסיק כי כבר לפני יותר מאלף שנה, היו לט"ו בשבט סממנים של חג. עיון בפיוט מגלה את משמעותו של ט"ו בשבט כחג: נושא הפיוט הוא תפילה ותחינה לגאולת עם ישראל, שיבתו לארץ ישראל, ולשגרת חיי החקלאות. לדוגמה בבית השמיני:
חפש פדות לקהלך.
חרוב ימתיק וברכה בו להללך.
בראש השנה לאילן.
חי תרפא גוי מייחלך: כי אעלה ארוכה לך.
ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל.
מתוך הפיוט עולה תמונה של חיי היומיום של האיכר היושב על אדמתו, על תקוותיו וחרדותיו, לצד תפילה על הגאולה. אולם ידוע כי בתקופה בה נתחבר הפיוט היה הישוב היהודי בארץ דליל ביותר ורוב העם היה בגולה. לעומת זאת, בספרות התנאים והאמוראים, תקופה שבה דווקא פרח היישוב היהודי בארץ, אין אנו מוצאים זכר לקיום יום טוב כלשהוא בט"ו בשבט. מתבקשת המסקנה שצמיחתו של ט"ו בשבט כחג הייתה דווקא על רקע הניתוק הפיזי של העם מן הארץ. ט"ו בשבט כחג מקורו, כנראה, בגעגועים שהתפתחו בארץ ישראל לימים שבהם הייתה הארץ בפריחתה, ובכמיהה ל"חדש ימינו כקדם".
והנה, כששה חודשים לפני ט"ו בשבט, ממש בקצה השני של השנה, חל ט' באב, היום בו אנו מתאבלים על חורבן המקדש, ירושלים, וארץ ישראל. שני מועדים אלו, קשורים לדעתי, זה לזה. הגרי"ד סולובייצ'יק העיר על כך שיש שתי הלכות, כמעט הפוכות, בדין לזכר למקדש: א. להתאבל על חורבן המקדש, העיר והארץ. מקור דין זה בגמרא בבא בתרא ס ע"ב, "אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט … עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט … עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט … שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי". ב. להתגעגע אל המקדש, העיר והארץ כפי שהיו. מקור דין זה בגמרא )ר"ה ל ע"א(, "התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש … ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא … כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה, מכלל דבעיא דרישה". בתשעה באב אנו מקיימים את ההלכה הראשונה, מתאבלים על האבדן של חורבן המקדש וירושלים. ואילו בט"ו בשבט אנחנו מקיימים את ההלכה השניה וזוכרים בכמיהה את הקיום החומרי הפשוט בארץ ישראל. לא בנין בית המקדש, לא חידוש מלכות בית דוד או הסנהדרין אלא חיי השגרה הפשוטים של חקלאי בארץ ישראל. אותן בקשות פשוטות וצנועות שאנו מבקשים בברכת על המחיה, "והעלינו לתוכה ושמחנו בבנינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה".
זכינו, ובדורנו התגשמה תפילתנו "והעלינו לתוכה ושמחנו בבנינה", מה מתאים שביום זה של געגועים לארץ ישראל, נולד מוסד הכנסת של מדינת ישראל, המסמל את ראשית בניינה של ארץ ישראל.
(בשלח תשעז)