מערכת שבתוןד"ר מאיר נזרי
חוקר שירה וקהילה
ראש השנה לאילנות
לט"ו בשבט כיום ייחודי אין זכר במקרא, אבל יש לו זכר ומעמד במשנה כראש השנה לאילנות: 'ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי; באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו" (רה"ש א, א).
מכאן נקבע מעמדו ההלכתי לעניין הפרשת תרומות ומעשרות: "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו, ואם תרם אינה תרומה, שנאמר שנה שנה… וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן" (רמב"ם, הלכות תרומות ה,יא).
למה ט"ו בשבט?
אילו נפסקה ההלכה כבית שמאי שרה"ש לאילנות הוא באחד בשבט, הרי נעשה שווה לשאר ראשי שנים, שחלים באחד לחודש שהוא גם ראש חודש ובלאו הכי אין אומרים בו תחנון, ואף אומרים בו הלל ו'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו' (חוץ מאחד בתשרי), אולם ההלכה נפסקה כבית הלל ורה"ש לאילנות חל בט"ו בשבט, דבר המצריך בירור מעמדו – לפחות מבחינת אמירת תחנון.
גרעין ראשוני לתשובה זו משתמע מנוסח רמב"ם, שייחודו של ט"ו בשבט הוא הלכתי בלבד לתאריך חישוב הפרשת מעשרות: 'ט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן', שיש הדק מזה: למעשרות האילן, ולא לאילן, משמע שאין הוא חג.
- בתקופת הגאונים נקבע, שאין אומרים תחנון בט"ו בשבט, לפי שהוא נכלל עם ארבעה ראשי שנים במשנה.
- בימי המהרי"ל (ר' יעקב הלוי בן משה מולין, 1427-1355) הנחשב אבי המנהגים באשכנז, נהגו בו יום פגרא לתשב"ר, אבל אמרו בו תחנון.
- כשנשאל רבנו גרשום מאור הגולה מן המאה ה-11 אם לגזור בט"ו בשבט תענית, השיב בשלילה, כיוון שקרוי ראש השנה.
- בספרד לא נודע מנהג ט"ו בשבט ולא נזכר לא בספר המנהיג של ר' נתן הירחי (1215-1155), לא בשבלי הלקט לר' צדקיהו בן אברהם הרופא מן המאה ה-13 ולא במנהגי אבודרהם מן המאה ה-14. גם בכתבי האריז"ל אין זכר לט"ו בשבט.
- מרן ר' יוסף קארו פסק, שאין לומר תחנון בט"ו בשבט (שו"ע או"ח סימן תקע"ב).
אשכנזים אוכלים פירות בט"ו בשבט
לכבוד מנהג זה שהיה ידוע למקובלי צפת הקדיש מחבר 'חמדת ימים' חוברת 'פרי עץ הדר' המהווה מקור לסדר ט"ו בשבט, שהודפס בתפ"ח, אך לפי מחקרים מאוחרים מסתבר, שהמנהג קדום יותר, והיה מקובל במשך מאתיים שנים ויותר באשכנז לפני פרסום "חמדת ימים' (דב רפל).
מבחינת מניין הפירות שיש לאכול יש המסתפקים בשבעת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל; יש האוכלים 15 מיני פירות כמניין ט"ו בשבט, ויש הממליצים על 30 מיני פירות: 10 הנאכלים פנים וחוץ (ענבים, תאנים), 10 שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (תמרים, אפרסקים) ו-10 שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (רימונים, בננה). שלושת הסוגים הנ"ל הם כנגד שלושת העולמות: בריאה, יצירה, עשייה (חמדת ימים).
כך הולכים השותלים
עם ראשית התנועה הציונית נתווסף לט"ו בשבט מנהג הנטיעות. טקס הנטיעות הראשון התקיים בתרמ"ד/ 1884 ב'ייסוד המעלה'; ב-1908 נתמסד ט"ו בשבט לחג הנטיעות על ידי הסתדרות המורים בארץ ישראל, ובימינו נתגוון גם כיום שמירת הטבע ואיכות הסביבה.
ט"ו בשבט בראי השירה העברית
ט"ו בשבט מיוצג היטב בשירה העברית לדורותיה. ובכל יצירה מודגש היבט כלשהו לט"ו בשבט: תפילה לאילן, טעם הפירות, הווי אכילת הפירות, הוויי הנטיעות ועוד. להלן מדגם קטן של שירים מתקופות שונות.
- פיוט ראשון, לר' יהודה הלוי ברבי הלל מאסכולת הפיוט הקדום בארץ ישראל, כנראה בתקופת הגאונים, שיש הרואים בו הד ואולי אף אֵם לפסק הגאונים, שאין לומר תחנון בט"ו בשבט. הפיוט משמש קרובה בתפילת י"ח כתפילה חגיגית לט"ו בשבט, או תפילה לתיקון הפירות. בכל מחרוזת נזכר אחד מהפירות. 18 המחרוזות שבפיוט מקבילות לח"י ברכות לפי סדרן. להלן שתי מחרוזות לשתי הברכות הראשונות:
אֶדֶר נִזְלֵי יֶשַע תַּזִּיל לַהֲמוֹנַי
אֱגוֹז יַפְרִיחַ לִמְעֻדַּנַי
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן אַמֵּץ אֱמוּנַי
כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה'
בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן אַבְרָהָם
בְּהִלּוֹ נֵרוֹ יָאִיר לִנְחוִּיים
בְּרוֹשׁ יַבְהִיק יַזְהִיר לִפְדוּיִים
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן בָּרֵךְ בְּגִשְׁמֵי תְחִיָּה לְאֶרֶץ הַחַיִּים
כִּי מוֹצְאִי מָצָא חַיִּים
בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֶּה הַמֵּתִים
- בספרד חיבר אלחריזי מקאמה 'בשבח פירות הגן', ובתוכה קטעי שיר על כל מיני פירות. להלן בית אחד:
עֲרֵבִים הֵם לְכָל לָשׁוֹן עֲנָבִים
וְלִמְאֹד נָעֲמוּ לִטְעֹם וְלֶאֱכֹל
וּבָם שִׂמְחַת אֱלֹ-הִים וַאֲנָשִׁים
יְבָרֵךְ אֵל אֲשֶׁר הִפְלִיא וְיָכֹל
וּמֵרֹב אַהֲבַת אֵל בְּאֶשְׁכֹּל
לְזֹאת תָּלָה מְכוֹן עוֹלָם בְּאֶשְׁכֹּל
- שירים לכבוד ט"ו בשבט זוכים לפריחה גם לאחר הגירוש בספרד על ידי משוררים שונים: ר' יעקב אבן צור מפאס, ר' דוד חסין ממכּנאס, ר' יוסף חיים מבגדאד, ועוד. הנה הבית הראשון לר' משה חלואה מהמאה ה-19.
'יוֹם זֶה מִפִּינוּ אַל יֻשְׁבַּת
אֶפְצְחָה בּוֹ שִׁירִים וּרְנָנוֹת
גָּדוֹל הוּא לָנוּ יוֹם טוּ בִּשְׁבָט
רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת'
- שירים אחרים נכתבו בלשונות היהודים, כמו שיר הפירות 'קומפלאס די לוס פרוסאס' שנכתב בלאדינו על ידי ר' יהודה קלעי ונדפס ב-1800 וכן שיר עממי מחלב שבסוריה על הווי ט"ו בשבט, שנתרגם לעברית, הנה תרגומו ותבניתו:
מַה זֹּאת לָכֶם בְּנֵי אָדָם?
הַלַּיְלָה הַזֶּה אֶצְלֵנוּ חַג הָאִילָנוֹת!
עֲקֶרֶת הַבַּיִת רַפְּדִי הַדִּירָה
וְקִרְאִי לַשְּׁכֵנִים וְלַשְּׁכֵנוֹת!
הָבִיאוּ קַעֲרַת הַצַּפִּיחִיּוֹת
בִּדְבַשׁ וּבְחֶמְאָה סְפוּגוֹת!
….. הַגִּישִׁי צַלַּחַת הַבָּטְנִים
וּמִנֶּגְדָּהּ צַלַּחַת הַלּוּזִים!
מִי יְרַנֵּן וּמִי יִמְחָא כַּף
חַג הָאִילָנוֹת כֹּה לֶחָי!
- עם התעוררות התנועה הציונית והעליות הראשונות לארץ נתחדש ז'אנר חדש של שירה המעודד נטיעות בארץ ורואה בפירותיה השתקפות נופי הארץ על ידי משוררי התחייה. להלן דוגמה:
צלחת לחמישה עשר המשקפת בתוכה נופי הארץ
לאברהם רגלסון, משורר ציוני יליד 1896
עַל פְּנֵי צַלַּחַת קְטַנָּה זוֹ
פְּרוּשָׂה צִיּוֹן כֻּלָּהּ
מֵרִאשׁוֹן שְׁקֵדִים
מִצְּפַת חָרוּב
עֲנָבִים מִמְּטוּלָה.
אֶשָּׂא תַפּוּחַ זָהָב בְּיַד וְאֶשָּׁקוֹ
יַעַן רְקָחָיו מֵימֵי יַרְדֵּן הֵם
קְלִפָּתוֹ שֶׁמֶשׁ כְּנַעַן.
רִמּוֹן אַגִּיף בְּרֶתֶת
עֲסִיסָיו כַּמָּה טְהוֹרִים!
הָרִמּוֹן צָמַח בְּתֵל חַי,
וְדָמוֹ – דָּם גִּבּוֹרִים !
