החברה החרדית היא חברה מגוונת, אולי הכי מגוונת במדינת ישראל. חסידים, ליטאים, אשכנזים וספרדים. היטיבה לתאר את המורכבות של החברה הזו הסדרה המצוינת "שבאבניקים", שיצר אלירן מלכה, ובה ניתן לקבל הצצה רגעית למורכבות החיים כפי שהיא משתקפת בעיניהם של בחורי ישיבה צעירים, שנאבקים בין הדחף לאינטגרציה עם החברה הישראלית לבין המילה האלמותית של טוביה החולב בהצגה "כנר על הגג" מאת שלום עליכם – "מסורת". השפעותיו של רכיב אטומי זה בתוך כור ההיתוך הישראלי באות לידי ביטוי בחליפות מודרניות ובדייטים במלונות הירושלמים מחד, וברצון התמידי להתקרב לאביהם שבשמיים ולהוריהם שבארץ מאידך, דרך לימוד בישיבה וכבוד להורים ולחינוך.

לתוך הקשת הצבעונית שבחרדיות הישראלית נכנסו הגוון המיוחד של ציבור בעלי התשובה, או כפי שחלקם מכנים אותו, "בעלי הבחירה", על שום הבחירה הלא מובנת מאליה לעבור מהציבור החילוני עמוק אל תוך החברה החרדית.

"החוויה הזו של לעבור מהתרבות החילונית אל התרבות החרדית היא חוויה מרתקת בעיניי. תמיד אנחנו שומעים על תהליך של חזרה בתשובה כשלעצמו, אבל אנחנו לא תמיד יודעים מה קורה בבתים שאותם חוזרים בתשובה מקימים, ומה קורה בחברה שאליה הם נכנסים. במחקרי חיפשתי להבין האם החילוניות נעלמה לגמרי מחייו של החרדי החדש, או שיש פה משהו מעבר שדורש חקירה מעמיקה", אומרת ד"ר עינת בר דרור, אנתרופולוגית בעלת תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית וכיום יועצת עצמאית ומרצה במכון לב.

"כשהתחלתי את הדוקטורט לפני שלוש שנים, רציתי לעשות את העבודה בכפר נוער לנוער חרדי נושר, שהיה ליד הבית שלנו", נזכרת ד"ר בר דרור, המתגוררת עם בן זוגה וחמשת ילדיהם ביישוב הקהילתי בני דקלים שבחבל לכיש. "בשלב מסוים החבר'ה בכפר לא היו נראים לי שם חרדים כל כך, והבנתי שאחוז גבוה מאוד מאותם ילדים הם למעשה דור שני לבעלי תשובה, באחוזים לא פרופורציונליים לחלקם בתוך האוכלוסייה החרדית. הבנתי שיש פה משהו יותר מעניין והחלטתי לשנות את נושא המחקר. התחלתי להתעסק בשאלות הזהות של בעלי התשובה בחברה החרדית ושל ילדיהם".

ד"ר בר דרור מסבירה את מה שעמד במרכז מחקרה, "מחשבות שניות: עבודת הקונברסיה של חוזרים בתשובה חרדים בישראל", וטוענת: "הרי מה אנחנו יודעים על חזרה בתשובה? בן אדם היה חילוני, 'גילה את האור' וביצע שינויים דרסטיים בחיים שלו ושל משפחתו. אבל גיליתי שהעניין הזה נוטה להסתבך לאורך השנים. בנקודה הספציפית של השינוי הזה לעבר הדת, הבן אדם לא מבין איך ואיפה השינוי הזה יפגוש אותו לאורך השנים".

בר דרור החליטה לבצע מחקר איכותני, שבמסגרתו היא קיימה 55 ראיונות עם ילדים של בעלי תשובה, עם בעלי תשובה עצמם, וגם עם אנשי מקצוע המתמחים בנושא של נוער נושר שהוא דור שני לחוזרים בתשובה. בנוסף, היא השתתפה בכל מיני אירועים של בעלי תשובה וקראה עלונים המיועדים לציבור שלהם, וחקרה חומרים שהיו מצויים באינטרנט. "ביצעתי עבודה מקיפה כדי לנסות לאתר את אותם מעגלים שבהם פתאום משתקף לבעלי התשובה גודל השינוי שהם עשו והם מתחילים להרהר בו", היא מספרת. "גם גיליתי שאפשרי בהחלט ששינוי זה יוביל אותם לעוד שינויים במעלה הדרך. השינוי זה לא דבר שנגמר בנקודה של החזרה בתשובה, אלא ממשיך במרוצת השנים".

האם ניתן להצביע על מכלול המורכבויות של החוזר בתשובה כשהוא נפגש עם הקהילה החרדית על גווניה? נניח בענייני חינוך ילדים, שידוכים, תעסוקה?

"אני זיהיתי מספר צמתים כאלו בחייו של החוזר בתשובה. המפגש הראשון הוא עם הקהילה החרדית. בעלי תשובה רוצים לגור בקהילות חרדיות. צריך להדגיש שתהליך התשובה עובר לרוב בסמינרים חרדיים של חוזרים בתשובה, ופתאום הם פוגשים חרדים בחיי היום-יום, בשגרה, באופן תדיר ובלתי אמצעי. פתאום הם שמים לב לדברים אחרים מאלו שהם פגשו בהתחלה – שהחברה החרדית מאוד מופנמת, מאוד קונפורמיסטית ואחידה, הרבה קודים חברתיים ששונים מהמוכר להם. יש כאלו שאומרים לעצמם ׳לא בשביל זה חזרתי בתשובה׳, וזה מוביל למאבקים ולהתלבטויות שהם לא חשבו בכלל שיתמודדו איתם.

"יש כאלו שאומרים לעצמם 'לא בשביל זה חזרתי בתשובה', וזה מוביל להתלבטויות ולמאבקים שהם לא חשבו בכלל שיתמודדו איתם"

"צומת נוסף הוא יחסי המגדר בחברה החרדית. הרי אדם חילוני מגיע מתפיסות מגדר מאוד שונות, ובחברה החרדית יש כללים מגדריים מאוד ברורים. נשים אמורות להיות ׳עזר׳ לבעלים שלהם, הן צריכות לגדל ילדים, להימנע מפעילויות פנאי מסוימות שאינן נחשבות ל'מקובלות', ומנגד, הבעל צריך להקדיש את כל כולו ללימוד תורה בכולל ובישיבה. חשוב להבין, אנחנו מדברים על נשים עם קריירה או עם שאיפות לקריירה, והן לא התעסקו בכל התבניות הספציפיות האלו שמכתיבה החברה החרדית. בחברה החרדית המושג ׳קריירה׳ הרבה פחות מצוי בשיח – נשים הולכות 'להתפרנס'. יוצא שאותן בעלות תשובה מוצאות את עצמן בבית או במשרה שהן לא חשבו עליה מלכתחילה. הן מגדלות את הילדים כשהבעל בכולל, וזה דבר לא פשוט בכלל. בהרבה מאוד מקרים, הדברים האלה גם מביאים לחיכוכים במרחב הזוגי".

"המרחב השלישי הוא המרחב ההורי", ממשיכה ד"ר בר דרור. "בשלב הזה ההורים מבינים שהם צריכים ללמוד קודים חברתיים לא רק בשביל עצמם, אלא גם ובעיקר בשביל הילדים שלהם. הם צריכים להקנות לילדים שלהם את הערכים החרדיים ולהשיל מעליהם את החילוניות כדי לא לבלבל את הילדים. יוצא שהם צריכים להדחיק הרבה מאוד מהחיים שלהם למען הילדים".

ד"ר בר דרור מספרת כי הרבה הורים אמרו לה שהם מסתירים מהילדים כל מיני ספרים או שירים שהם אהבו, כי זה מוביל למבוכה גדולה מאוד של ההורה מול הילד. התופעה מתרחשת גם בדברים קטנים – בעלת תשובה סיפרה לה ששלחה את בנה לתלמוד תורה לבוש בגרביים שעליהם מצויר דובי. התברר לה שזה לא מקובל והבת הגדולה שלה, שכבר גדלה בתוך החברה החרדית ומכירה אותה מבפנים, הסבירה לאם שהיא צריכה להחליף לאחיה גרביים. "לצד 'היפוך התפקידים' בין ההורים לילדים, שרואים הרבה פעמים בקרב בעלי תשובה וילדיהם, יש תופעה רווחת ומנוגדת של דקדוק מוגבר עם הילדים. צריך להבין שהילדים הם כרטיס הכניסה של ההורים בעלי התשובה לעולם החרדי. בגלל זה מקפידים איתם".

ד"ר בר דרור אף מתייחסת לממשק משמעותי נוסף בהקשר ההורי – הממשק עם מערכת החינוך החרדית. כשבעלי התשובה באים בשעריה של מערכת החינוך החרדית, הם פוגשים  עולם מובנה והיררכי מאוד: "המערכת החרדית היא מערכת שיש לה כללים ומעמדות ברורים, והם נפגשים בעצימות גבוהה בנחיתות החברתית שלהם, כי מעמד החוזרים בתשובה הוא לא מעמד גבוה – בטח אם הם ספרדים או חצי ספרדים. אם הם בחסידות ברסלב המעמד עוד יותר נמוך, ואם ההורים גרושים המעמד נמוך אף מזה".

מדוע שהחברה החרדית תתייחס בחשד מובנה כלפי בעלי תשובה שעברו את הסמינרים של החברה החרדית עצמה?

"יש לזה הרבה הסברים. הסיבה המרכזית היא שלא סומכים עליהם. מפחדים שגם בילדים דבק העבר של ההורים, שלא יציבים מספיק ויכולים להשפיע השפעות רעות לתוך הסמינר או הישיבה. יש באמת פער גדול מאוד בין מפעל ההחזרה בתשובה של החברה החרדית, לבין המצב בפועל של מעמד החוזר בתשובה בתוך החברה החרדית. כמובן שהיו לי ראיונות עם כאלו שהשתלבו בצורה טובה, אבל הרוב לא ככה. החינוך נתפס בחברה החרדית כקודש הקודשים, והחוזרים בתשובה במובן הזה מפחידים את בני הקהילה מאוד".

המעגל החמישי בחייו של בעלי התשובה הוא חיפוש הדרך, ואף אובדן הדרך של הילדים. גם לכך מספקת ד"ר בר דרור התייחסות במחקרה: "הרבה מהילדים לא ממשיכים את הדרך של ההורים, הם בועטים במסגרות ונושרים מבתי הספר. הרבה פעמים גם כשהילד מתקבל לבית הספר, המורים מפקפקים בילד וחושדים בו לאורך כל הדרך – בו ובהורים שלו. יוצא שהילדים סובלים מהמורים, שמקפידים עליהם מצד אחד, ומההורים, שדורשים מהם מצד שני. נשירה של הילדים ממוסדות החינוך היא סטירה מצלצלת להורים, מעין אות קלון שהם לא הצליחו להיטמע בחברה. בהתחלה הם באמת עושים הכל כדי להחזיר את אותם הילדים, אבל אני ראיתי שלאורך זמן, השינוי אצל הילדים עורר שינוי גדול אצל הרבה מההורים".

בנוסף, מבחינת זהותם של ילדי בעלי התשובה, מצאה ד"ר בר דרור תופעה מעניינת – הילדים יותר "דורשי צדק" או שואלים הרבה שאלות, שלעיתים מביכות את המורים במוסדות החינוך. כלומר הערך של לשאול שאלות ולברר מוטמע לא רק אצל ההורים אלא גם אצל הילדים, אפילו שזה לא מגיע אצלם באופן מודע.

"הילדים הם כרטיס הכניסה של ההורים בעלי התשובה לעולם החרדי. בגלל זה הם מקפידים איתם. בין היתר, הם משילים מעליהם את החילוניות לגמרי כדי לא לבלבל את הילדים"

צומת נוסף הוא מוסד השידוכים – גם אם הילדים נשארים בחברה החרדית הם עדיין, לרוב, נחשבים "סוג ב'". לדברי בר דרור, זה גורם להורים ולילדים לחוש כאב גדול על השונות שלהם, שחרף מאמצי ההשתלבות שלהם בחברה – לא חלפה לאורך השנים. אם כבר מציעים להם שידוכים עם ילדים של "חרדים מבית", הם נוטים לקבל שידוכים "לא רגילים", לדוגמה פערי גילאים משמעותיים או לקויות מסוימות אצל בן או בת הזוג שמשדכים להם.

למחקרה של ד"ר בר דרור אין בהכרח "סוף רע". במסקנותיה ובממצאי המחקר היא מצביעה על אותו שינוי שחל לאחר שהמציאות החרדית טפחה על פניהם של בעלי התשובה: "הראיתי במחקר שלאורך השנים האחרונות יש התכנסות של בעלי תשובה לעמותות, לכנסים ולמפגשים, שבהם הם מדברים על הזהות שלהם כבעלי תשובה ולא רק כחרדים. יש ניסיון לפתח את הדבר הזה. בעוד השאיפה לקרבת ה' נותרת, לרוב, בעינה, רבים מהם הם כבר לא בהכרח חשים חלק מהחברה החרדית, למרות שחלקם עדיין מתגוררים בתוך קהילות חרדיות.

"ברמה האישית, למדתי שהבחירה היא לא עניין שנגמר בהחלטה אחת", היא משתפת. "זה עניין שגם אצל בעלי תשובה ובעצם אצל כל אדם עובד ה', צריך לעשות באופן תמידי. זאת הסיבה שיש כאלו מבעלי התשובה שקוראים לעצמם 'בעלי בחירה' ולא 'בעלי תשובה'. זה יפה לטעמי, וזה מתחבר גם לעניין של הבחירה התמידית בעבודת ה' של כל אחד ואחד".

"לקח שני שלמדתי הוא שאין דבר כזה 'אוטופיה'", מוסיפה החוקרת. "אין משהו שאני אדבק בו ואגיע בכך 'למנוחה ולנחלה'. אותם בעלי תשובה הגיעו לעולם החרדי ולמדו שיש רבדים לחברה, קודים וכל מיני נוהגים שהם תרבותיים ולא בהכרח דתיים, והם מבינים, בדיעבד, שאין להם עניין לאמץ אותם. לעיתים, הם גם מתנגדים ממש לנורמות תרבותיות שנתפסות בעיניהם כפסולות. איך הם אמרו לי? 'הבנו שלא כל השחור נוצץ'. הם כל כך רצו את השחור הזה, את החרדיות הזו, ואז הם פתאום חוו את המורכבות הזאת. גם ביחס לגידול הילדים הם אומרים שמתוך זה שהם התאהבו בחרדיות – הם לא היו קשובים לסבל שלעיתים הילדים שלהם עברו לאורך הדרך".

המסקנה השלישית והאחרונה של ד"ר בר דרור היא לגבי מקום הבחירה של הילדים. "בסופו של דבר, ההורים באו מתוך בחירה, אבל הם האמינו שהם מעניקים לילדים שלהם חיי אמת ואידיאלים", היא מסבירה. "וכשהילדים שוברים הכל, אז ההורים חווים משבר גדול מאוד. כאילו שהם הקריבו הכל בשביל הילדים, והילדים מורדים. פתאום ההורים מבינים שגם הילדים שלהם הם בעלי בחירה, גם הם בוחרים. היציאה של הילדים מהחברה החרדית גורמת לא פעם להורים להעמיק את המחשבות על המקום שבו הם רוצים להיות – לסדר את החיים שלהם אחרת, לחזור לאמת שלהם ולדייק אותה שוב ושוב".

הפוסט במחשבה שנייה: מחקרה של ד"ר עינת בר דרור על חוזרים בתשובה שבמרוצת השנים מהרהרים על גודל השינוי שביצעו באורח חייהם הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בחודש ינואר השנה, השר לענייני חוץ ואירופה של הרפובליקה של סלובקיה החליט למנות את הסרוג ישי ברנע, 53, "מנכ"ל מלון יהודה בירושלים" לקונסול הכבוד של סלובקיה בישראל.

ביום ראשון השבוע, ברנע מונה בפועל לקונסול הכבוד של סלובקיה בישראל.

טקס ההכתרה נערך במשרד החוץ בירושלים בנוכחות ראש הטקס השגריר מר גיל השכל ושגריר סלובקיה בישראל מר איגור מאוקאש.

ישי גר במודיעין נשוי לסיגל ולהם 4 ילדים ושתי נכדות.

מזל טוב!

הפוסט מינוי סרוג לקונסול הכבוד של סלובקיה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אם פניתם למועצה הדתית וביקשתם עזרה כלשהי, וסורבתם בנימוק ש'נגמר הכסף', אל תמהרו לקנות את ההסבר הזה. ראו מה מצא משרד מבקר המדינה בבדיקה שערך על מועצות דתיות.

העודפים המצטברים (הנכסים נטו) שמקורם בפעילות שוטפת – בדוח עלה כי בשנים 2018 – 2020 חל גידול ביתרת העודפים המצטברים של כלל המועצות הדתיות, ללא הקרנות לפיתוח בתי עלמין, מ-247 מיליון ש"ח ל-427 מיליון ש"ח (עלייה של כ-73%). העלייה בעודפים המצטברים היא נחלתן של מועצות דתיות רבות, כך למשל בשנים 2018 – 2020 מספר המועצות שהעודף המצטבר שלהן גדול מ-10 מיליון ש"ח הוכפל (מ-5 ל-10 מועצות), ומספר המועצות עם עודף בטווח של 1 מיליון ש"ח ועד 10 מיליון ש"ח גדל מ-61 מועצות ל-90 מועצות; אחד ההסברים לצבירת העודפים הוא אי-הוצאת הכספים לצורך קידום מטרות המועצות. הבנתם?

ומה אתם חושבים על הדרך בה מנהלים שם, במועצות הדתיות, את הכספים? הנה מה שחושב מבקר המדינה:

"ניהול ההשקעות של המועצות הדתיות – בבדיקה עלה כי 394 מיליון ש"ח מתוך 438 מיליון ש"ח יתרת המזומנים ושווי המזומנים לא היו מושקעים בשנת 2020 (כ-90%). מתוך 129 מועצות דתיות, ל-110 מועצות (85%) לא היו תיקי השקעות, דבר אשר יש בו פגיעה בשמירה על הערך הריאלי של המזומנים. שיעור התשואה, על השקעותיהן, של כלל המועצות בשנים 2019 – 2020 מסך המזומנים ושווי מזומנים היה 0.09% ו-0.23% בהתאמה, זאת אל מול קצב האינפלציה השנתי בישראל שעמד נכון לספטמבר 2022 על 4.6%". הבנתם? ככה זה שם כשמתעסקים בכספי ציבור. למי אכפת?

יתרת החובה של הרשויות המקומיות (הקצבות ומענקים לקבל) – גדלו החובות של הרשויות למועצות הדתיות פי 3.5 מכ-18 מיליון ש"ח לכ-64 מיליון ש"ח.

התחייבות בגין פנסייה תקציבית – נכון לשנת 2020, 13 מועצות דתיות (כ-10% מכלל המועצות) אינן מפקידות בקופות מרכזיות את ההפרשה המחויבת משכר העובדים במסגרת פנסיה תקציבית.

מדדי יעילות לפי דוח על הביצוע הכספי – המשרד לשירותי דת לא קבע מדדי יעילות למועצות הדתיות ובכלל זה הוא לא קבע מדדים ביחס להיקף המחזור.

התקציב מול הביצוע – מהניתוח של התקציב מול הביצוע עלה כי שיעור ביצוע התקציב במועצות הדתיות עמד בשנים 2019 – 2020 על כ-90% (787 מיליון ש"ח ו-772 מיליון ש"ח בהתאמה מסך הוצאות מתוכננות של 870 מיליון ש"ח מדי שנה), ובסעיפים מסוימים שיעור ביצוע התקציב היה נמוך יותר, למשל – שיעור ניצול התקציב לפעילויות בשנת 2020 היה 77.4% (214.4 מתוך 276.9 מיליון ₪). בקרב חמש המועצות ביישובים החרדיים שיעור הביצוע של התקציב היה נמוך משמעותית משאר המועצות ועמד על כ-54% בשנת 2020 (15.5 מתוך 29 מיליון ש"ח) בהשוואה לממוצע של כל המועצות שעמד על כ-90%.

ביקורת פנימית וסקר סיכונים במועצות הדתיות – מהפרוטוקולים של דיוני ועדת הביקורת המשרדית שהתקיימו בין ינואר 2019 למרץ 2022 עלה כי 46 (36%) מ-129 המועצות הדתיות פועלות ללא מבקר פנימי.

עיקרי המלצות הביקורת

• מומלץ למשרד לשירותי דת לקבוע מדדים בנוגע לצבירת עודפים, שיכללו התייחסות להיקף העודפים המותרים בצבירה ביחס למחזור הפעילות של כל מועצה; זאת כדי לתמרץ את המועצות הדתיות לנצל את יתרות העודפים לטובת שיפור השירות לאזרחים.
• מומלץ למשרד לשירותי דת לבחון מחדש את הנחיותיו לניהול תיקי השקעות בידי המועצות הדתיות ולהנחות אותן כיצד להשקיע את יתרות המזומנים שלהן כך שערכם הריאלי לא יישחק.
• על המשרד לשירותי דת לוודא כי התוספת התקציבית של יותר מ-16% בהכנסות המוסדיות בין 2018 ל-2020 משמשת למטרת התוספת כפי שנקבעה – שיפור השירות הניתן לתושבים, הסדרת כוח האדם החיוני לביצוע תפקידי המועצות הדתיות, שיפור תנאי העבודה של העובדים המועסקים וקידום מחשוב תהליכי העבודה.
• מומלץ למשרד לשירותי דת לקבוע יעדים ומדדי יעילות ביצועיים שנתיים ורב-שנתיים ולפרסמם, וכן לתמרץ את המועצות בכדי להביאן לכך שהן ישפרו את השירות שהן מעניקות לציבור.
• מומלץ שהמשרד לשירותי דת יעקוב אחר הביצוע התקציבי של המועצות הדתיות אל מול התכנון התקציבי שאישר, באופן שוטף וכן בעת אישור התקציב השנתי. כמו כן מומלץ שהמועצות יממשו את מלוא תקציבן המאושר כדי להבטיח שהציבור מקבל את השירותים שאותם הוא זכאי לקבל באיכות ובהיקף הנדרשים.
• על המשרד לשירותי דת לעקוב אחר ביצוע ביקורות עומק אחת לשלוש שנים בכל אחת מהמועצות הדתיות, בהתאם להנחיות שהוא קבע בנושא תדירות הביקורות. כמו כן על המשרד לשירותי דת לוודא שכל מועצה תמנה מבקר פנימי בהתאם לחובה העולה מחוק הביקורת הפנימית.

הפוסט מדוע במועצות הדתיות הצטברו סכומי עתק? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המחשבה שאדם בודד יכול לשאת לבדו את כל הדרישות הללו, גוזרת על מערכות החינוך הדתיות הלקאה עצמית כל אימת שלא כולם עומדים בכל הסטנדרטים בכל התחומים

מוסדות חינוך דתיים מקיימים מעת לעת דיונים בלתי נגמרים בשאלת "דמות הבוגר" הרצויה, של התיכון, האולפנה, הישיבה, התנועה, המכינה או המדרשה. דיונים שבדרך כלל מגיעים עם ערימה של ביקורת עצמית מהולה בלא מעט תסכול, בגין העובדה שרבים מהבוגרים והבוגרות, לא עומדים בסטנדרט של אותו בוגר רצוי ומדומיין. בסופו של דבר הדיון תמיד מגיע לאיזושהי הלקאה עצמית על אחוז הדתל"שים.

הנקודה שגם ההורים וגם הצוות ברבים מהמוסדות הללו מפספסים, היא שעצם השאלה שגויה וממילא התשובה נעשית לא רלבנטית. בעיניי, אם יש רעיון מודרני אחד, שעומד בסתירה עמוקה ומהותית לעיקרי העיקרים של תורתנו, זהו האינדיבידואליזם הקיצוני, שמכה בעוז בכל חלקה טובה. האינדיבידואליזם חלחל כל כך עמוק לתרבות שלנו, עד שהוא מחריב מבפנים גם את מוסדות החינוך הדתי.

המחשבה לפיה אפשר לדבר על בוגר אחד, ספציפי או תיאורטי, שנושא לבדו את כל האמיתות הרוחניות, את כל הדרישות המוסריות ואת כל ההשקפות והערכים, היא הפנמה עמוקה של המחשבה האינדיבידואליסטית, לפיה תהליכים נמדדים ברמת הפרט הבודד, ולא ברמת הקבוצה הכוללת.

אנחנו "מעמיסים" על התלמידים שלנו מערכת ערכים עצומה ומגוונת – אנחנו מצפים מהם להיות יראי שמים ושומרי מצוות, וגם תלמידי חכמים מלומדים הקובעים עתים לתורה. דורשים מהם להתגייס לצבא, לשרת בקרבי, עדיף בסיירת, ואם אפשר כמובן גם לצאת לקורס קצינים ולחתום קבע. הם אמורים ללכת ללמוד באוניברסיטה, שני תארים לפחות, לרכוש מקצוע מכניס (שכן "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מהירא שמים") להתחתן מוקדם ולהקים משפחה גדולה. הם נדרשים לעשות מילואים, לעסוק בחסד, לשמוע שיעורי תורה בקביעות, להיות מעורבים פוליטית, להיות בוועד הכיתה, בוועד ההורים, בוועד המקומי ובוועד הבית. המחשבה שאדם בודד יכול לשאת לבדו את כל הדרישות הללו, גוזרת על מערכות החינוך הדתיות את הספורט המיותר של ההלקאה העצמית כל אימת שלא כולם עומדים בכל הסטנדרטים בכל התחומים.

באחד הפרקים החשובים ביותר בספר במדבר, מלמדת אותנו התורה כי האמת הא-לוהית גדולה ממה שאדם אחד, גדול ככל שיהיה, יכול לשאת לבדו. משה רבנו, אדון הנביאים, מתלונן לפני הקב"ה שאינו יכול עוד להנהיג לבדו את עם ישראל. הקב"ה פוקד עליו לאסוף שבעים זקנים שיסייעו לו במשימה, "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם". מסתבר שהבעיה של משה אינה מחסור ברוח א-לוהית, אלא בכתפי אנוש שיישאו אותה. כתפיו של משה, אפילו של משה, צרות מלשאת לבדן את הרוח הא-לוהית השלמה. את רוח ה', את דבר ה' בעולם, יכולה לשאת רק חבורה, קבוצה וקהילה. אף פעם לא אדם יחיד, גדול ככל שיהיה.

את השאלה המיותרת אודות "דמות הבוגר" צריכה להחליף השאלה על "קהילת הבוגרים". השאלה איך "יצא" בוגר ספציפי, לא צריכה להעסיק אותנו כלל. ברמת הפרט כל מה שצריך לעניין אותנו הוא אושרם ורווחתם של תלמידינו וילדינו. ברמה הרוחנית, האמונית, הדתית והערכית, השאלה המעניינת נשאלת רק ברמת הכלל – מהי דמותה של קהילת הבוגרים והבוגרות? איזה בתים הם בונים? לאיזה חבורות הם מצטרפים? איזה מגוון של קולות הם משמיעים?

מתוך העומס הערכי האדיר והמגוון שהם ספגו במוסדות החינוך השונים, כל אחד ימשיך לאחוז בחלק מאותה אמת גדולה, אך אף אחד לא יאחז בכולה. אין שום ציפייה כזו, ואין טעם להיות מתוסכלים מכך שמישהו ממשיך לאחוז רק ב-70% מהערכים שאליהם חינכו אותו בבית או בישיבה.

הוגי ימי הביניים אהבו לציין שאחד הדברים המיוחדים במסורת היהודית, בניגוד לדתות אחרות, הוא העובדה שהיא מבוססת על התגלות לקבוצה ולא לאדם בודד. שאנו מאמינים כי מעמד הר סיני היה לכל העם, ולא רק לנביא אחד. ממצרים יצא כל העם ולא רק אוסף של פרסונות, ומאז מי שמוציא את עצמו מן הכלל, הוא "כופר בעיקר" כפי שנהוג להכריז כל שנה בליל הסדר. ההשתייכות לחבורה היא יסוד אמונתנו, הניסיון להפריט את הרוח היהודית ולבחון אותה ברמת הפרט של הבוגר הבודד, גורר השטחה מתסכלת של כל השיח החינוכי.

כשאני מתבונן בקהילות הבוגרים של המכינה שלנו, ובכלל של החינוך הדתי במרחבים שסביבי – אני מתמלא גאווה ושמחה. החבורה הזו נושאת יחד את דבר ה' לגווניו. לא כל אחד ואחת באופן פרטי, שזה כאמור בלתי אפשרי. אך יחד, "כולם קדושה לך ישלשו".

(משפטים תשפ"ג)

הפוסט מה אנחנו מצפים מבוגרי הציונות הדתית? קצת יותר מדי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האובדן טרי מידי מכדי שיאפשר להתיישב ולהעריך את גודל האובדן עם הסתלקותו של מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל. הרב היה שותף להנהגה של כל כך הרבה דברים בציבור הדתי ובמדינה, שקשה להחליט מאיפה להתחיל. אולם, פטור בלא כלום אי אפשר, במיוחד כשהקושי הזה נובע דווקא מההיקף הגדול והעשיר הזה של פועלו, שבגללו הוא יחסר לנו מאד, ודווקא מכך עלינו ללמוד, כל אחד במה שיוכל.

זכיתי להרבה נקודות מפגש, לימוד, ושיתוף פעולה עם הרב דרוקמן זצ"ל. כבר מגיל צעיר מאוד. כבר בפעם הראשונה הבנתי, כהבנה של אדם צעיר לימים, דאז, שמדובר במנהיג מיוחד במינו. עבורי, כל נקודת מפגש, בכל תחום שהוא, גם במסגרת שיעור שבועי בתורת הרב קוק זצ"ל בשיעור א' ב'מרכז הרב' היה שיעור במנהיגות רוחנית לאומית אמיתית. לא כל איש רוח זוכה להיות מנהיג ציבורי שמצליח להנחיל ולהוביל. ולא כל מנהיג זוכה להיות גם איש רוח. בעולם הרבני החינוכי הצורך במנהיגות שגם תדע להנחיל ולהוביל הוא גדול שבעתיים, ורק מעטים כמו הרב דרוקמן זצ"ל אכן מצליחים להיות גם וגם בצורה מוצלחת כל כך.

הרב דרוקמן זצ"ל לא היה מנהיג ציבורי רוחני לאומי בגלל שמישהו מינה אותו, ולא בגלל שהוא ניצב בעמדות ציבוריות שהיה צריך להכתיב לאחרים. אלא בגלל שרוחו האמונית הכלל ישראלית, תורגמה אצלו לקבלת אחריות ואכפתיות על גורלו של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. ולכן היא גרמה לו להתייצב בשורה הראשונה לכל דבר שבקדושה, בהכרזת 'הנני' בין שהיתה זו חזית ציבורית וכללית ובין אם היתה זו סוגיה אישית ופרטית, די היה בכך שנצרכה בו עשיה משמעותית בעלת שאר רוח ואמונה. לשם שמים. ולחפש כל דרך לעשות כדי שהדברים יצליחו, ושיהיה טוב. אולם, גם בשנים שכבר מנהיגותו התקבלה והציבור הכיר בגדולתו ובעשייתו הוא התייצב בין הראשונים, אבל לא העמיד את עצמו מעליהם. זו לא היתה מנהיגות משתררת וכוחנית, אלא מנהיגות ענוותנית שנובעת מתוך רצון לשותפות אמיתית להובלה להשגת הדבר הטוב והמתבקש. הרב לא ניצל את מעמדו כדי להכתיב, בבחינת "קבלו דברי", אלא נתן לכולם להרגיש שהוא שווה בין שווים. ודווקא משום כך רבים כל כך רצו בעצתו, בחוכמתו, בניסיונו ובמנהיגותו, ודבריו התקבלו.

במשך כעשור וחצי שנים בהן הייתי חבר בהנהלה הארצית של בני עקיבא, תמיד חזרתי בהתפעלות מכינוסי המליאה, כשהרב דרוקמן זצ"ל, שכבר היה קרוב לגיל שמונים, ואיתו הרב צוקרמן זצ"ל שהיה אף מבוגר ממנו, יושבים במעגל סביב ומתעקשים לאפשר לקומונריות הצעירות לומר את דבריהן תחילה, להעיר, ולהציע. היה ניכר בו שהוא הקשיב באופן אמיתי וכן לדברים שנאמרו. גם כאשר דעתו היתה שונה. ניכר היה שהוא בא ממקום של מחוייבות עמוקה, ואכפתיות גדולה לחינוך הנוער ומתן מענה לאתגריו. עבורי זה היה שיעור במנהיגות רוחנית אמיתית.

גם בנקודות המפגש בתחום הדאגה לעולם התורה הציוני דתי, לעולם ישיבות ההסדר והמכינות, תמיד התייצב בשורה הראשונה. ותמיד ביקשו לשמוע את דעתו.

והיו גם תקופות של משבר, שדרשו החלטות מורכבות וקבלת אחריות. מטבע הדברים בדיונים והתכנסויות מעין אלה שנידונים בהם נושאים עקרוניים וחשובים ביותר ישנן גם מידי פעם התלהמויות. הרב דרוקמן זצ"ל היה תמיד במקום של ה'מבוגר האחראי' שמכניס את הדיון לפרופורציות, ולוקח אחריות כיצד להסדיר את הדברים ולצקת את הרעיונות הגדולים לתוך דפוסים של עולם המעשה. ההתכנסויות הללו גם כן היו שיעור במנהיגות רוחנית אמיתית, מזווית נוספת.

ניתן למנות עוד תחומים, תקצר היריעה, הרב דרוקמן זצ"ל נפטר לבית עולמו לאחר שנים רבות של הנהגה תורנית חינוכית של הציבור שלנו. דברים רבים שקיימים היום אצלנו בתורה, בחינוך בתנועות הנוער וגם במרחב הציבורי, הם בזכות העשייה רבת השנים שלו וההתגייסות המוחלטת שלו עבור כלל ישראל.

בית מדרשנו, ביחד עם כל בית ישראל מבכה את האבדה הגדולה. חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך לעד ולנצח נצחים.

(ויגש תשפ"ג)

הפוסט הרב דרוקמן זצ"ל נתן לנו שיעור במנהיגות רוחנית לאומית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דר' עדו ליברמן

החוג לסוציולוגיה, המכללה האקדמית גליל מערבי

תוצאות הבחירות האחרונות הביאו עדנה למפלגת הציונות הדתית. מפלגה זו עתידה להיות אחת המפלגות המרכזיות בקואליציה המתגבשת, התפקידים שעליהם היא מנהלת מו"מ בלתי מתפשר הם לא פחות מראש רשימת התפקידים בפוליטיקה הישראלית והשפעתם על קווי המתאר של הממשלה החדשה משמעותית. אולם בעיקר, תוצאות הבחירות האחרונות והתפקוד הפוליטי של יו"ר המפלגה, ח"כ בצלאל סמוטריץ' החל מסירובו להיכנס לממשלה בתמיכת מפלגת רע"ם בבחירות הקודמות, הפלת הממשלה האחרונה ועד המשא ומתן הכוחני שהוא מנהל עם הליכוד ועם העומד בראשו ראש הממשלה המיועד נתניהו, הביאו מפלגה זו למרכז השיח הפוליטי הישראלי. אולם, למרות מרכזיות זו ולכאורה הצלחה פנומנלית שהציבור הדתי לא חווה כבר שנים רבות, רבים בציבור הדתי חשים כי מפלגת הציונות הדתית אינה מייצגת את תפיסתם הפוליטית והערכית וכי ניכוס שם התנועה שהם מרגישים חלק ממנה כשמה של המפלגה נעשה שלא כדין ולמורת רוחם.

נתחיל בעובדות – ניתוח של נתוני הבחירות האחרונות מלמד כי בבחירות האחרונות לכנסת ה- 25 הצביעו כ- 54% ממי שמגדיר את עצמו כציוני דתי למפלגת הציונות הדתית. בראיה מפוכחת מלמד ממצא זה על כך, שקרוב לוודאי מרבית הציבור הציוני דתי לא רואה במפלגה זו כמייצגת אותו שכן בבחירות אלה היה צבר אירועים ייחודי שהגדיל את התמיכה במפלגה הרבה מעבר לתמיכה הטבעית בה. ראשית, סביר להניח כי חלק מהמצביעים הציונים דתיים הצביעו למפלגת הציונות הדתית רק בגלל החיבור שלה למפלגת עוצמה יהודית וסביר להניח שלא היו מצביעים לה אם היתה רצה לבדה. שנית, הטראומה הפוליטית שחוותה הציונות הדתית בבחירות לכנסת הקודמת ובכל תקופת הכהונה של ממשלת בנט-לפיד הביאו בחורים ציונים דתיים לתנועת מטוטלת של הצבעה לקצה הימני כדי למנוע כל אפשרות להקמה מחדש של ממשלת מרכז-שמאל ואחרון התארגנות פוליטית לא מיטבית של האגף הימני הרך בציונות הדתית יצר מצב שבו בלית ברירה הצביעו חלק מתומכי האגף הזה למפלגת הציונות הדתית.

ניתוח זה מלמד כי אם למרות המצב הפוליטי המיטבי והייחודי שנוצר במערכת הבחירות הנוכחית לטובת מפלגת הציונות הדתית, הצביעו לה לא הרבה מעבר למחצית הציבור המוגדר ציונות דתית, סביר להניח כי לפחות כמחצית מציבור זה, אם לא למעלה מכך, אינם נמנים עם תומכיה של מפלגה זו. ניתוח זה משתלב היטב גם בממצאי סקרים שנעשו על ידי במהלך החודשים שקדמו לבחירות ולימדו על גוש קבוע שנע בין 45% ל- 55% של בעלי זכות בחירה מתוך הציבור הדתי לאומי שלא רואים בח"כ סמוטריץ מנהיג המייצג את דעותיהם וערכיהם ובמפלגת הציונות הדתית מפלגת קצה שהם לא מעוניינים להצביע לה בהינתן אלטרנטיבה פוליטית אחרת.

אך נתונים אלה מהווים רק ביטוי פוליטי-מעשי לפיצול אידיאולוגי-מהותי ארוך שנים בתוך הציבור הציוני דתי. הציבור המכונה אנשי "הכיפות הסרוגות" מפוצל בתוכו לציבור חרד"לי אשר אמון באופן כללי על תורת בית הרב קוק הרואה בציונות ובמדינה שלב מכונן בתהליך הגאולה של עם ישראל. לעומתם, חלקים גדולים בציונות הדתית אמון על בית המדרש ההיסטורי של תנועות המזרחי והפועל המזרחי אשר מדגישים את הפן המעשי והארצי יותר של הציונות והמדינה.

למרות היותה של מחלוקת זו בבסיסה מחלוקת רעיונית, יש לה ביטוי פוליטי-יישומי. מפלגת הציונות הדתית הינה מפלגה אשר נבנתה על בסיס איחוד מפלגות שפרשו במהלך השנים ממפלגת המפד"ל ההיסטורית על רקע של מחלוקות רעיוניות ומאז היא מהווה בית לציבור החרד"לי. היא נוטה יותר לטהרנות אידיאולוגית ימנית-דתית ומנסה ככל יכולתה לבטא קול זה במגרש הפוליטי. זה גם הרקע לדרישות המופלגות והבלתי מתפשרות של ח"כ בצלאל סמוטריץ לקבלת תפקידים, תקציבים והחלטות מחייבות לקראת הקמת ממשלת הימין המתגבשת. לעומתם, הציבור הדתי לאומי האחר נוטה להתפזר יותר במפלגות כלל-ישראליות אחרות, נוטה לפשרנות פוליטית ולניסיון ליצירת הסכמה כלל ישראלית במגרש הפוליטי.

ניתוח זה מלמד כי למרות היותה של מפלגת הציונות הדתית, בשלב הנוכחי המפלגה היחידה המייצגת לכאורה את הציבור הדתי לאומי על המפה הפוליטית, רבים בציבור זה חשים כי היא אינה מייצגת אותם ואת ערכי הציונות הדתית כפי שהם מבינים אותם, לא ברמה האידיאולוגית ולא ברמה הפוליטית-מעשית. מצב דברים זה, כך נראה, לא יוכל להישאר כפי שהוא והוא עשוי להשתנות בדמות יזומה חדשה להקמת מסגרת רעיונית-פוליטית חדשה שתבנה על מנת לייצג את הציבור הדתי לאומי שלא רואה במפלגת הציונות הדתית בית התואם את ערכיו.

(וישלח תשפ"ג)

הפוסט את מי מייצגת הציונות הדתית? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרב דניאל שילה

בנערותנו בבני עקיבא, היו בתוכנו קבוצות מסומנות. הלומדים בפרדס חנה נקראו "מדרשיסטים", בכפר הרא"ה – "ישיבניקים", בתיכון בתל אביב- "עירוניסטים". אלו היו "כינויי שייכות" לא "כינויי מהות". היו חילוקי דעות אודות התנהגות, כגון בנושא הריקודים המעורבים והרחצה המעורבת, אך הם לא הבשילו לידי "כינויים מסווגים". עם ריבוי הנושאים השנויים במחלוקת, ועם התגברות הרוח האקדמית המרבה לעסוק בחילוקים ואפיונים, הופיעו גם הכינויים: "משיחיסטים", "לאומנים" ועוד כמה על זה הדרך. הסיווג הזה מחדד ניגודים ובעיקר, פוטר מן הצורך בדיון. די לומר "חרדליסט"/ "לייט"/ "משיחיסט", ונפטרת מן הצורך לפרט.

עם הזמן הופיע גם ה"רצף הדתי" ובדינמיקה הזו יופיע גם ה"רצף החרד"לי". הכינויים אף החלו להתארך; כך נכתב במאמר דעה אורח בגיליון קודם של "שבתון": "חובבי טרשים קדושים ביהודה ושומרון". ומה יעשה עם הביטוי: "ארצנו הקדושה, מידי אביר יעקב לנו מורשה" ששוב הושר בפי אלפים בשבת הארגון האחרונה! "שום דבר אינו קדוש בעיניהם יותר מאשר אדמת ארץ ישראל", הוא הוסיף. למי כוונתו, לאנשי יצהר שמקרבם יצאו תורמי כליה יותר מאשר בכל יישוב בגודלם? לאנשי עלי, אשר רבים בתוכם משרתים שנים רבות בצה"ל? לאנשי "קדומים" שגידלו מג"דים מח"טים וטייסים, מלבד לוחמים רבים?

לפני שנה ויותר, סיימו שלושה מנכדיי שירות כקצינים. עוד מהם מכשירים עצמם לקצונה בימים אלה. שלוש מנכדותיי סיימו שירות של שנתיים כקומונריות באותו סניף. אבל מגוריי בשומרון עושים אותי 'חרד"ל'. הרב אליעזר מלמד מעודד את תלמידי ישיבתו לשרת בצה"ל. לאחר מכן הוא מכוון אותם ללימודים באקדמיה. אולם, הוא עומד בראש יישוב בשומרון, ולכן הוא 'חרד"ל'. מכני הכינויים סומים מראות, שהמומים שהם רואים באחרים מצויים יותר בהם. מי שמתיישב ביהודה ושומרון הוא "משיחיסט". ומה דינו של הסומא שקיווה לשלום עם איש דמים כמו יאסר ערפאת? או מי שהיה בטוח שיציאת צה"ל מעזה וגירוש היהודים מגוש קטיף יביאו מנוח ליהודי צפון הנגב?

"אין לנו בית", זועקים עתה "סרוגים" רבים בהיסטריה. יש בית. יש בו כמה וכמה חדרים וחצר משותפת. בחדרים דרות קבוצות בעלות גוונים שונים, אך עדיין מדובר באותו בית ואותה חצר.

בצבא פגשתי מפקדים שלא הכירו את הביטוי "תפילין". הם קראו לזה "כלי תפילה" או "אביזרי תפילה". פעילות חב"ד בנושא שינתה את המודעות. אבי מעוז מבקש לפעול נגד הבורות הזו. יש כנראה כאלה המבקשים להנציחה ולכן מנהלים נגדו מסע הפחדה.

ראוי לחדול מכינויים מפלגים ב"מחנה הסרוג" ולפעול למען מטרות משותפות.

(וישלח תשפ"ג)

הפוסט חדלו מן ה"חירדול" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הדרישה של מפלגת הציונות הדתית לקבל לידיה את השליטה על החמ"ד היא לא פחות ממאמץ להשתלט עליו ולנסות להטמיע בחמ"ד את האג'נדה החרד"לית

מפחיד

גל האלימות השוטף את הארץ, מפחיד. לא, זה לא רק הנגב. זה בכל מקום, גם ה'צפונבוני' ביותר. לא צריף להיות מומחה גדול כדי להבין שתוספת משמעותית של שוטרים וניידות בכבישים זה האלף-בית של ההתמודדות עם הגל הנורא הזה. אבל עד שזה יקרה (עניין של חודשים לכל הפחות), יש לענ"ד להעלות את העניין הזה למודעות, כל יום, כל היום. איך? את מערכת החינוך לפתוח ב'שעת מחנך' שתעסוק בעניין כולל הנחיות איך לא להיכנס לעימותים כשאתה לא יודע עם מי יש לך 'עסק', כך גם פעולות הסברה נרחבות במחנות צה"ל, להקיש דרשות רבנים ומחנכים לנושא, לפתוח את מהדורות החדשות בנושא, להעלות (הממשלה) ליוטיוב חומרים המדברים אל הצעירים, להעלות שלטי חוצות שלא ניתן יהיה להתעלם מהם, להמציא את הגלגל. העיקר- לדבר, להתריע, להזהיר, לחנך. ואח"כ יבואו השוטרים החדשים. כן, והשופטים. לו אני נשיאת בית משפט העליון, הייתי קוראת למנהלי בתי המשפט די בכל אתר ואתר ומנחה אותם, נוכח מגיפת האלימות הפושה כאן, להורות לכל השופטים העוסקים בתחום, להחמיר בענישה על עבירות אלימות. הכלל הוא- לפסוק את העונש החמור ביותר המותר בחוק, וכדאי שיהיו כמה שפחות יוצאים מהכלל, ורק בנסיבות מיוחדות. ולו כהוראת שעה, עד שהארץ תירגע.

שאלת תם

מי יעצור את מגיפת ריבוי המשרדים הממשלתיים שעומדת בפתחנו? במגיפה הזו נגועים כולם. (ממשלות) ימין ו(ממשלות) שמאל. כולם, אבל כולם, מבינים שהמדינה יכולה להסתדר (אולי טוב יותר, בטח יעיל יותר) עם הרבה פחות משרדי ממשלה מכפי שיוקמו בימים הבעל"ט (עובדה, שמדינות גדולות בהרבה מאתנו מצליחות, ועוד איך), אבל איך אומרים החבר'ה: "זה מה יש". חייבים לספק את הדרישות הקואליציוניות של כולם. אני עוד זוכר איך יאיר לפיד התחייב בזמנו, לפני "ממשלת ברית האחים" עם בנט, שבממשלה יהיו 18 שרים, לא יותר. ומה היה בפועל? זוכרים? ברוב ימי כהונתה היו 28 שרים ושישה סגני שר. (תכפילו בלשכות, עוזרים, נהגים, פקידים, מה לא). ומה הפעם? הצפי הוא לכ-30 שרים כי"ר (כן ירבו – או – כן ימעטו…). לא שיש המון מפלגות שיצטרפו לקואליציה, אלא שאלה שיש, באות רעבות עם רשימת מכולת מכאן ועד הונולולו. וכשמול נציגיו של נתניהו למו"מ באים חבר'ה צעירים, אידיאליסטים, כמו סמוטריץ' ובן גביר, שעוד מאמינים שאת הבטחותיהם לבוחרים יש (וניתן) לקיים (אשרי המאמין), אי אפשר לפטור אותם ב"אין לי" (משרדים פנויים). אז מה עושים? ממציאים שמות למשרדים חדשים, מוצאים כמה מאות מיליוני שקלים, והוקוס פוקוס יש לך משרד. אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. ואם כבר דאגנו למפלגות ה'סרוגות', למה ייגרע חלקן של החרדיות? ממש אין סיבה. ואז, מה עם הליכודניקים נאמני נתניהו הרואים כי העוגה מצטמקת, נותנים לזה, גם לזה ורק לנו לא יישאר? ב"ה לא אלמן ישראל. קואליציה של 64, מפתח של שר לשניים, 32 שרים (פחות או יותר), ומה שנשאר זה לברך בכוונה שלמה "ושלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה". אבל כאזרח תמים, משלם מסים, אני רק שואל: מה לדעתכם היה קורה לו ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו, בנאום הניצחון שלו היה אומר: חברים יקרים. מאת ה' היתה זאת. נבחרנו כדי לשנות. כדי לתקן. כדי להבריא. כדי להזניק את הכלכלה. יהיו לנו ח"י שרים, שיחולקו בין המפלגות שווה בשווה עפ"י הצלחתן בבחירות. זה מה יש, ועם זה נסתדר בעז"ה. אם חושבים, שמי מראשי המפלגות, לו השתכנע שאכן החלוקה הוגנת, היה עושה שרירים ובעיות? אני רוצה לתת להם קרדיט שלו היו משוכנעים שהכל נעשה בהגינות, הם היו בולעים את הצפרדע הזו ולא מסכנים את הסיכוי שלהם להיות שרים ולהיות שותפים בניווט הספינה הזו, מדינת ישראל.

החמ"ד

אך טבעי הוא שהתקשורת המלווה את המגעים להרכבת הממשלה, מתמקדת בדרישות לחלוקת התיקים ולעלויות הכלכליות, ופחות בעניינים של 'רוח'. הנה לפניכם סוגיה שהיא גם וגם, אבל היא פחות 'סקסית' ולכן ממעטים לעסוק בה. החמ"ד. בהנחה שמשרד החינוך יישאר בליכוד, העלתה מפלגתו של סמוטריץ' דרישה שהאחריות על החמ"ד – החינוך הממלכתי דתי- יועבר לאחריותה. יען, ייצא מאחריות משרד החינוך ויופקד בידיים 'סרוגות'. אני לא מעלה על דעתי שבימים עברו, כשנציגי המגזר בממשלה היו מהמותג ההוא של המפד"ל, מישהו היה מעלה הצעה שכזו, גם בימים ששר 'חילוני' היה מופקד על המשרד. (בהערת אגב, אחד הבכירים בחמ"ד, לשעבר, אמר לי בזמנו כי דווקא בתקופה שיוסי שריד היה שר החינוך, החמ"ד רק הרוויח). לא זו אף זו, דרישה נוספת היא להשוות את תקצוב המדינה למוסדות המוכש"ר (מוכר שאינו רשמי, רוב המוסדות החרדליים והחרדיים הם כאלה) לזה שמקבלים המוסדות הממלכתיים והממלכתיים דתיים. הראשונים, שמלמדים רק חלק מלימודי הליבה, מקבלים מהמדינה 75% ממה שמקבלים הממלכתיים פר תלמיד. על ראשון ראשון. גורמים בחמ"ד נכנסו לכוננות ספיגה נוכח האפשרות שנתניהו ייעתר לדרישה להוציא את החמ"ד ממשרד החינוך, שם הוא פועל מאז הוקם. החשש הוא גם פרסונלי אך בעיקר ענייני-מהותי. אין זה סוד שרבנים וגורמים חרד"ליים בחשו בקדרה היטב היטב בקדנציה הקודמת, ובין השאר הם שגרמו לאי הארכת כהונתו של יו"ר החמ"ד הקודם הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, למרות ההערכה הרבה לה זכה בתוך החמ"ד. גם אין זה סוד שרבנים וגורמים חרד"ליים עשו כל שלאל ידם כדי למנוע את בחירתה של מועצת חמ"ד חדשה ובראשה הרב פרופ' יהודה ברנדס, איש חינוך ואישיות איכותית, שמה לעשות, לא התחנך בבית המדרש של החרד"לים. היו מהם בכירים שאף 'איימו' כי לא ישתפו פעולה עם מועצת חמ"ד זו. כעת, כשנציגיהם נבחרו לכנסת ובקרוב לממשלה, הם בהחלט צפויים 'לבוא חשבון'. הדרישה לקבל לידיהם את השליטה על החמ"ד היא לא פחות ממאמץ להשתלט עליו ולנסות להטמיע בחמ"ד את האג'נדה החרד"לית. לטובת מדינת ישראל היהודית, כמובן (בעיניים שלהם). אישית, אני מקווה שנתניהו יידע לעמוד בפרץ. רוצים לטפל בחמ"ד? קחו לידיכם את משרד החינוך. ולסוגיית התקצוב. לא סתם נקבע בזמנו שסיוע המדינה למוכש"ר יהיה רק 75% מהסיוע למוסדות הממלכתיים. ההיגיון- אם למדינה יש מה להגיד בסיוע, אמור להיות לה סיי גם בחלק מהתכנים, בדברים המהותיים לטעמה. אבל, 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', ואם המדינה- מהימים הקרובים סמוטריץ' את גפני- יחליטו, יקבלו את תמיכת הקואליציה, והאחרים ייאלצו לבלוע את הרוק, להרכין את הראש, ולהשלים עם המציאות. איך הבטיחו? "תקבלו מה שתבחרו", נכון לכלל, מה שבחר העם.

מי שממש חרדים מהאפשרות הזו הם תנועת נאמני תורה ועבודה, ששלחו מכתב בעניין לבנימין נתניהו בו כתבו, בין השאר, שמהלך שכזה יביא להקמתם של מאות מוסדות חדשים. הורים בעלי ממון יעבירו את ילדיהם למוסדות הנחשבים פרטיים, וילדים ממשפחות חלשות, בעלי צרכים וכל מי שיסונן מהחינוך המוכש"ר, הם בלבד אלו שיישארו בחינוך הציבורי. אם טיעון זה לא ישכנע את נתניהו, הם הוסיפו שהגדלת תקצוב המוכש"ר תגדיל גם את תקציבם של מאות מוסדות ערביים שאינם מכירים כלל במדינת ישראל, מוסדות התנועה האסלאמית הצפונית ומוסדות במזרח ירושלים שבחלקם התקיימה בעבר הסתה ממשית לאלימות ואף הועסקו שם מורים שעסקו בכך בפועל. עד כאן נאמני תורה ועבודה.

ומכאן ל'שורה התחתונה' בעניין, כפי שהטיבה לתאר (לטעמי) מנכ"לית משרד החינוך דלית שטאובר (שמן הסתם השר/ה החדש/ה 'ישחרר' אותה למרות היותה מקצוענית מהשורה הראשונה) בריאיון לישי שנרב בוועידת החינוך הלאומית של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון השבוע, ביחס לאפשרות של הוצאת החמ"ד ממשרד החינוך: "ניתוק אגפים מהמשרד הוא סכנה מאוד גדולה. בטווח המיידי אולי רואים מזה רווח, אבל בטוח הרחוק זה יוביל לדברים הרי אסון, כולל זה שאוכלוסיות אמוניות אחרות יבקשו את העצמאות שלהן. איך נייצר חברה בישראל? איך נייצר מדינה אחת עם עמוד שדרה וזהות ישראלית חזקה? זה פירוקה של החברה בישראל".

תחושה שלי – הדרישה דלעיל של מפלגת סמוטריץ' והחרדים תיבלם רק אם מי שנתניהו ייעד למשרד החינוך, וברור שזה יהיה מהליכוד, יעמוד/תעמוד על זה.

אין מה לדאוג?

ח"כ אבי מעוז (מפלגת נעם), סיעה של ח"כ אחד, יכול לצחוק כל הדרך אל המשרד. בתום פגישת עבודה עם נתניהו יצא מעוז עם צ'ק נדיב בחתימת רה"מ המיועד; סגן שר ויו"ר רשות חדשה לזהות לאומית-יהודית שתוקם במשרד ראש הממשלה. (נקווה שנשארו חדרים פנויים). נשמע טוב ונחוץ, בטח נוכח מה שנראה במדינה, בעיקר בקרב צעירים, כהתעלמות, אם לא ניכור, מכל מה שמריח יהדות (אולי יצליח במקום שמשרד החינוך, הצבא, תנועות הנוער, ואנו כהורים נכשלנו?). אלא, שיש אבל, ולא קטן. אבי מעוז (כבן אדם שמעתי עליו דברים טובים) בא עם אג'נדה של קבוצה דיי קטנה (אבל דעתנית ודוגמטית) בחברה, קטנה אבל קיצונית בהשקפותיה, הוא מהמקורבים ביותר לרבו הרב צבי טאו נשיא מוסדות הר המור ומנסה לקדם את השקפותיו (הדוגמא המובהקת- התנגדות, שלא לומר סלידה מהלהט"בים), רחוק מאוד מהמיינסטרים הדתי כאן, רחוק אפילו מהחרד"לי המצוי. (לשואלים, כן, שרת בצה"ל, קרבי). בהתבטאויות רבות שלו ערב הבחירות, בעניינים של דת-מדינה, הוא סיפק לא מעט סיבות לישראלי ה'ממוצע', להיות מודאג אם יופקדו בידיו סמכויות של ממש. והנה זה קורה, לפחות בתחום הזהות היהודית. ולא רק זה. מעוז יהיה אחראי גם על 'נתיב', הגוף שבודק את בקשות העלייה מחבר העמים וקובע לכל בקשה אם היא עומדת במבחן 'הסבא היהודי', מה שמקנה (עדיין) את הזכות לעלות (כולל לנכדים וכד') ארצה וליהנות מיידית באזרחות ישראלית על כל המשתמע מכך. מעוז ער לחששות, וניסה להרגיע. בישיבת סיעת נעם, אמר היו"ר, אבי מעוז, בין השאר: "אני מודע לכל קולות הנהי והדאגה, לשיימינג ולהכפשות שמופנים כלפיי, לצד הרבה מאוד קולות של אהדה ושל תמיכה שאני מקבל. קיבלתי הבוקר הודעה מהמ"פ שלי לשעבר ששירתי לצידו כ-30 שנה בסדיר ובמילואים. הוא כתב לי: 'ברכותיי על הצטרפותך לממשלה. אצלי אתה עומד על הנגמ"ש בלבנון, פוקח עין ומתפלל עת הסתערנו על אויבינו. איש עשייה לאומית ציונית'. אני פונה מכאן לכל עם ישראל: אל תתבלבלו, אין מה לדאוג. אחיכם ובשרכם אנוכי. באתי לשרת את מדינת ישראל ואת כל תושביה על פי אמונתי ודעותיי. אמשיך בכך בנחישות, ברגישות לכל אדם ובאהבה למדינת ישראל ולכל אחד ואחד מתושביה. אני אוהב כל אחד ואחד מישראל וגם לא מישראל, כל אדם שנברא בצלם אוהב אותו. את ביטול מצעדי הגאווה לא דרשתי בהסכמים הקואליציוניים. זה לא עלה במשא ומתן עם הליכוד". אתם נרגעתם?

וברשותכם, בעיניים שלי, לפחות ביחס לסעיף הנכד האמור. בהיבט ההלכתי, אין ספק שנכדים של סבא יהודי (כשהסבתא והאם אינה יהודיה, כמובן), אינו יהודי. נקודה. לפני שנים החליטה הכנסת, מסיבותיה היא, לאמץ גם 'ייחוס' כזה, לאפשר לו לעלות, להעניק לו אזרחות ישראלית, גם כשברור כי יהודי הוא לא וגם לא יהיה אלא אם יעבור גיור. למה החליטו כך? כנראה היו אז שיקולים לאומיים והומניטריים חשובים. כעת פאוזה. הפסקה. כיום בישראל כחצי מיליון ישראלים טובים, אבל אינם יהודיים עפ"י ההלכה. לטעמי, 'פצצת זמן" הגורמת לריבוי נישואים של ישראלים/ות יהודים/ות עם ישראלים/ות שאינם יהודים. נישואי תערובת, אם תרצו. התבוללות, גם אם לא תאהבו. בעיניים שלי, ראוי ונכון לשאול, אם בנקודת זמן כזו, נכון להביא ארצה עוד רבבות ואולי יותר כאלה שהסבא שלהם היה יהודי. לא פשוט, לטעמי מחייב מחשבה עמוקה של הגורמים הרלוונטיים. בטח לא למסקנת 'שלוף' לטור זה. מה שאני כן בטוח בו הוא שחייבים, אבל חייבים, למצוא פתרון גיור הלכתי אבל מקרב למאות אלפי הישראלים שאינם יהודים עפ"י ההלכה. שיטת הרב עוזיאל, הרב דרוקמן, מה שתרצו. גיור עפ"י ההלכה, בלי להקשות יותר מדי על החיים. לטעמי, הדיון המתבקש על 'סעיף הנכד' צריך להתקיים רק לאחר הצעד האמור. לא בטוח שסגן השר אבי מעוז ימתין עם סגירת הברז למשפחות 'סעיף הנכד' עד שישתנה משהו בנושא הגיור האמור.

יוטה כבר כאן

היינו כל כך עסוקים עם המאמצים להרכבת הקואליציה מזה ובצפייה במשחקי המונדיאל מזה, שלא נתנו את תשומת הלב הראויה להחלטת בית המשפט העליון בשבוע שעבר, שדחה את בקשת פרקליטות המדינה לעיכוב ביצוע של פסק הדין שניתן בנושא "נישואי יוטה". משמעות ההחלטה היא שרשות האוכלוסין מחויבת לפעול מיידית על פי פסק הדין שניתן לפני כחודש בבית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה שהגישה עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון יחד עם מספר זוגות שנישאו באמצעות "זום" מול עורכי נישואין ביוטה. כזכור, בפסק הדין קבע בית המשפט המנהלי בירושלים כי על רשות האוכלוסין ומשרד הפנים לרשום כנשואים כל זוג אשר נישא במסגרת "נישואי יוטה". פסק הדין שניתן לא יושם עד כה, בשל החלטות זמניות לעיכוב ביצוע שניתנו, אולם כעת ביטל בית המשפט העליון את העיכוב הזמני. "נישואי יוטה", למי שלא בעניינים, הם 'נישואים' הנערכים בהיוועדות חזותית מול עורך נישואין במדינת יוטה שבארה"ב, ואפשרה כבר לאלפי בני זוג מכל העולם, ובהם גם כ-600 זוגות מישראל (מרביתם עשו כן בתקופת הקורונה שהיה סגר יציאות מהארץ), 'להינשא' ממקום מגוריהם ללא צורך להגיע פיזית ליוטה. כידוע, בישראל קיימת אפשרות להתחתן רק על פי הדין הדתי. בישראל ישנם כחצי מיליון עולים שנחשבים לחסרי דת, זוגות חד מיניים, מתגיירים רפורמים וקונסרבטיבים, וזוגות פסולי חיתון לפי ההלכה (כמו כהן וגרושה, או כהן וגיורת) שהרבנות לא תחתן אותם. ללא ספק, נושא הראוי להידון. וזה מה שיש לתנועת נאמני תורה ועבודה לומר בעניין: "פסיקת בית המשפט מוכיחה כי הגיע הזמן לחשיבה מחודשת על מנת לייצר פתרונות למנועי חיתון במדינת ישראל. דווקא המצב הקיים, שמרחיק רבים מלהינשא דרך הרבנות ומוביל רבים לקיים משק בית מבלי להינשא, הוא המסוכן ביותר ליהדות ולהמשך קיומו של העם היהודי ויש בו סכנה ממשית להגברת תופעת הממזרות. העובדה שבית המשפט התיר נישואים מקוונים בחו"ל רק מגחיכה את ההסדר הקיים. יש לפעול למצוא פתרון מיטיבי שיאפשר ליותר זוגות להירשם אזרחית דרך המדינה כבני זוג בישראל, מבלי לפגוע ביהדות". דרך אזרחית, לא הלכתית. לחשוב על זה לעומק, מותר? בעיניים שלי, עד שלא תהיה פה רבנות ראשית עם אומץ ופוליטיקאים ללא חת שמוכנים להסתכל מעבר לאופק הצר בלי לחשוש, מה שהיה הוא שיהיה. ובמקום שיש ואקום, יש מי שממציא את עצמו. 'נישואי יוטה', כמשל.

היכן הפרופורציות?

לוחם גבעתי שתועד מתעמת עם פעילי שמאל בחברון נשלח לעשרה ימי מאסר כיוון שקרא לעברם: "בן גביר יעשה פה סדר". עשרה ימי מחבוש. הגזמה פראית. התמיהה מתעצמת כאשר שומעים את גרסת החייל, כפי שכתב למפקדיו בבקשה להקל בעונשו: "בחמישי שעבר הייתי בתפקיד כשהגיעו מפגינים למקום והתחילו לקלל אותי ואת שאר החיילים. עשינו הכל כדי להסביר להם בצורה הכי יפה שהם צריכים לתת לנו למלא את התפקיד ולעזוב את המקום. במקום זה הם צעקו עלינו וקיללו, התקרבו אלינו ועמדו מכל הכיוונים. אחד מהם צעק עליי כל הזמן שאני ממלא את הפקודות של בן גביר ושאני חייל של בן גביר. לא רציתי להגיד שום דבר פוליטי ולא רציתי להתנהג בצורה שלא מתאימה לחייל. עניתי לו באותה שפה שהוא השתמש. הוא אמר שאני חייל של בן גביר, אז אמרתי לו שאם אני חייל שלו אז שהוא יעשה כאן סדר…", תאר החייל. החייל הביע במכתב חרטה על מעשיו וביקש להקל בעונשו: "אני אמרתי כמה מילים בלי שום כוונה לבייש את צה"ל או לעשות עבירה ואני מוצא את עצמי הולך לכלא. אני מבין שדיברתי בצורה שלא הייתי צריך לדבר, גם אם עשיתי את זה בלי כוונה. הייתי מאוד לחוץ באירוע. אני מבקש סליחה. הבנתי את הטעות שלי. לא אגיד דברים כאלה שוב בשום אופן. החלום שלי היה להיות לוחם. אני מאמין במה שאני עושה ואני רוצה להמשיך להיות לוחם. יש לי המון מוטיבציה לשרת. לכן אני פונה אליך המפקד ומבקש לזכות אותי, או לפחות להקל בעונש", כתב החייל. לו אני המפקד, הייתי מזכה אותו מהעונש, וגם מזכה אותו בחיבוק חם.

(ויצא תשפ"ג)

הפוסט זה לא החינוך שלנו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחת הביקורות על המכינות המעורבות היא שהרבה מבוגרי ובוגרות החמ"ד שמגיעים לשם, מתרחקים משמירת מצוות, בעוד החבר'ה שהולכים לישיבות, מכינות דתיות ומדרשות "יוצאים דתיים"

בשנים האחרונות עולה מספרם של בוגרי ובוגרות החמ"ד הפונים ללמוד במכינות קד"צ מעורבות לדתיים וחילונים. הנושא מסעיר את עולמם של רבים מאנשי החינוך בתיכונים, באולפנות, בישיבות ואף במכינות עצמן ורוב מוסדות החמ"ד מתנגדים לכך מאד. עם זאת, נראה שחרף הניסיונות של בתי הספר הדתיים להיאבק בתופעה, היא רק הולכת ומתרחבת.

בקורס מבוא לסטטיסטיקה לומדים שמתאם אינו מעיד על סיבתיות. העובדה שקיימת קורלציה בין א' לב', אינה אומרת שא' הוא הגורם לב', וייתכן גורם שלישי המסביר את שני הנתונים. לפעמים יש לי הרושם שמחנכים דתיים פספסו את השיעור הזה. אחת הביקורות הנוקבות על המכינות המעורבות היא שהרבה מבוגרי ובוגרות החמ"ד שמגיעים לשם, מתרחקים משמירת מצוות, בעוד החבר'ה שהולכים לישיבות, מכינות דתיות ומדרשות "יוצאים דתיים" (איזה ביטוי מוזר) באחוזים גבוהים יותר. המתאם הזה כנראה נכון, אבל המסקנה הנגזרת ממנו שגויה. חלק מאותם צעירים וצעירות שבחרו שלא ללכת למוסד "תורני" ושלא להקדיש את השנה ללימוד תורה גרידא, עשו זאת בגלל שהתרחקו מהעולם הדתי ולא להיפך. העובדה שלישיבות יש יותר בוגרים דתיים אינה נובעת מכך שהישיבות פיצחו את הסוד כיצד מחנכים ליראת שמים, אלא בגלל שמוסד חינוכי יכול לסייע לאדם ללמוד, יכול לכוון את מי שמבקש הכוונה, יכול לקדם ולהציע למי שמעוניין, אבל טרם פוצח הסוד כיצד גורמים לאדם לרצות. מי שבוחר להירשם למוסד שבו לומדים גמרא בחברותא שלושה סדרים ביום – עם מעט שיעורים, עם מעט פעילות חברתית, כמעט בלי פעילויות הפגה – הוא אדם עם מוטיבציה תורנית בשמים. זו חכמה קטנה להתגאות אחר כך באחוזי הבוגרים הדתיים. למען האמת – בנתוני הפתיחה הללו, המוסדות התורניים כולם אמורים להתבייש בעובדה שיש להם כל כך הרבה בוגרים ובוגרות שבכל זאת בחרו לעזוב את הדרך. אולי הגיע הזמן להכיר בעובדה שבני אדם הם יצורים בחיריים, והעובדה שאדם בחר (בחלק מתחומי החיים! רק בחלק מהם!) אחרת מאיך שחינכו אותו, לא מעידה שהמחנך כשל אלא שלחניך יש שכל. זה אמנם לא הנושא של הדיון כרגע, אבל להערכתי אחד הדברים שמרחיקים צעירים וצעירות מהעולם הדתי זו החשיבות המוגזמת שמייחסים אנשי חינוך דתיים לשאלה "האם אתה דתי"?

לא מזמן שאלה אותי חברה על מוסד חינוכי כלשהו אם לדעתי הוא "טוב". השבתי לה שבעיניי רוב המוסדות טובים, והשאלה החשובה אינה אם המוסד טוב, אלא האם הוא מתאים לאדם המסוים שעל הפרק. בחירת מוסד חינוכי היא שידוך, לא תחרות. כדאי לבחור את המתאים ביותר לאדם ספציפי, לא את המוצלח ביותר במדדים כלליים. כמו בשידוכים, אם אין התאמה וחיבור, זה לא משנה כמה הוא מוצלח. מוסדות תורניים טרום צבאיים סובלים לא פעם מנשירה גדולה (בחלק מהמוסדות המספרים מגיעים לכמעט 30% במהלך השנה הראשונה), תופעה שכמעט ולא קיימת במכינות המעורבות. שם המשחק הוא התאמה.

תפקידם של המחנך או המחנכת הדתיים הוא לא למנוע מהשמיניסטים ללכת למוסדות כאלו או לדחוף אותם למוסדות אחרים. תפקידם הוא לסייע להם לשאול את השאלות הנכונות, לזקק את רצונם הפנימי ובעיקר לוודא שהם מבינים את המחירים וההשלכות של הבחירה שלהם. בנוגע למכינות מעורבות, חשוב שיבינו שבצד כל הדברים הנפלאים באמת שהם יזכו להם שם, ישנם גם מחירים משמעותיים כמו ויתור כמעט מוחלט על תפילה במניין, או ויתור על ההזדמנות לרכוש מיומנויות תורניות בסיסיות כמו למשל היכולת להתמודד לבד עם דף גמרא. אגב, גם לבחירה ללכת למוסד תורני יש מחירים גדולים, וגם אותם טוב שהמחנך ישקף לחניך לפני הבחירה. כשפוגשים מוסד חינוכי ביום הכרות או ביום פתוח, קל ליפול ל"מקח טעות". קל לראות רק את הצדדים החיוביים של החבילה, בלי להבחין במחיריה. מוסדות שמציעים רק לימוד תורה, מסתכנים בכך פחות, כי הציפיות של הבאים בשעריהם הן בהתאם. אבל מוסדות שמציעים "גם וגם" – דתיים וחילונים, בנים ובנות, לימוד והתנדבות, טיולים ובית מדרש, לימוד תורה ולימודים כללים, ועוד שלל חיבורים, נותנים לפעמים אשליה לשמיניסט המתלבט ששם אפשר לקבל הכל בלי הצורך לבחור ולהכריע. תפקידו של המחנך הוא לסייע להם לראות את תג המחיר, ולהזהיר את מי שמחפש את ה"גם וגם וגם" שלא יצא לו בטעות "מגומגם".

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט הסיבה שרבים מהצעירים שהולכים למכינה מעורבת לא נשארים דתיים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כששרית (שם בדוי) סיימה את לימודיה באחת האולפנות המוכרות ורצתה להתקבל למדרשות כמו יתר חברותיה לשכבה, היא נתקלה בבעיה.

שרית, מטופלת מזה 5 שנים בתרופות נוגדות דיכאון ומלווה בטיפול פסיכולוגי צמוד, הייתה מגיעה לבדוק מדרשה אחרי מדרשה, מתחברת לתכנים, לצוות ולמועמדות האחרות, אך רגע לפני שנרשמה באופן סופי הרגישה חובה לשתף את ראש המדרשה במצבה הנפשי. בשלוש מדרשות שונות המידע החדש שינה את היחס לשרית והיא אכן קיבלה תשובה שלילית עם הודעה שלא תוכל להשתלב בבית המדרש כפי שקיוותה.

אמה, גלית (שם בדוי), מספרת בכאב: "אנשי ה'חינוך' פשוט התנערו ממנה, התחמקו ממנה ולא נתנו לה שום אפשרות להשתלב, הם פשוט טרקו בפניה את הדלת. החוויה הזו השאירה אותה עם הרגשת דחיה קשה מאוד".

גלית משתפת בתחושות ובהשפעה הרחבה של היחס לביתה ולבנות נוספות במצב דומה: "זה לא הוגן ולא מוסרי לנהוג ככה כלפי נערה שגם ככה מתמודדת עם מחלה נפשית שגוררת התמודדויות קשות. היא כל כך השקיעה כדי להגיע לבדוק את המדרשה. היא ילדה מדהימה, זה שיש לה את הבעיה הרפואית הזאת ואחת לכמה שנים היא יכולה להגיע לאשפוז – מה זה אומר? שנזרוק אותה מחוץ למחנה? נוקיע אותה כמו איזה מצורעת ולא ניתן לה להיות חלק מהעולם שלנו? להפך, היא יכולה ללמד אותנו כל כך הרבה דברים, יש לה רגישות מיוחדת ומהשבר הזה נבנה אצלה משהו שלם ובוגר ועמוק".

לא רק במסגרת המדרשה נתקלה שרית בטריקת דלת מהמוסדות. גם בשנת השירות הלאומי כשהיא נזקקה לאשפוז של שבוע וחצי בבית החולים למחלות נפש, כשהשתחררה ותכננה לחזור ולהמשיך את השירות הלאומי – מקום השירות לא נתן לה לחזור ולהמשיך בתפקיד.

"הילדה אושפזה שבוע וחצי ועכשיו היא נענשת על זה במשך ארבעה חודשים?!", גלית תוהה בכעס, ומפרטת: "ארבעה חודשים היא ישבה בבית וחיכתה שיאשרו לה לחזור לתפקיד. התחילו לטרטר אותה להביא אישורים שמאשרים שהיא יכולה לחזור לשירות. ביקשו ממנה דברים לא מותאמים. ברגע שהיא קצת לא בסדר – מתנערים ממנה? להפך, תעזרו לה לחזור לשירות כמה שיותר מהר, מתוך הבנה שחזרה לשגרה היא זו שמחזירה את הנורמליות לבן אדם.

"חייבים לעשות סדר בעולם הדתי סביב הנושא הזה, של הכלה והסברה על הנושא הזה של התמודדויות נפשיות", היא נחרצת.

זה שיש לה את בעיה רפואית ואחת לכמה שנים היא יכולה להגיע לאשפוז – מה זה אומר? שנזרוק אותה מחוץ למחנה?

'לא סמכו עליי'

בדומה לשרית, גם נעמה גרוסמן בת ה-19 מפתח תקווה, התמודדה בסיום י"ב עם בעיות דומות, ובמידה מסוימת היא עדיין מתמודדת איתן. "בעקבות טראומה שחוויתי לפי 4 שנים אני מאובחנת כפוסט טראומטית והדבר משפיע על בריאותי הנפשית מאז", היא משתפת.

"לפני כשנה, כמו חברותיי לכיתה שסיימו י"ב, התחלתי ללמוד במדרשה מוכרת בשומרון. הימים הראשונים היו נפלאים. הרגשתי כמו כל אחת שם. רגילה. אבל מהר מאוד אמרו לי שכדי ללמוד תורה צריך נפש בריאה ואי אפשר ללמוד תורה כשהמצב הנפשי לא טוב, ושאולי בשלב זה ההתמודדות הכפולה הזאת, אינה מתאימה למדרשה. אני כמובן הפנמתי את המסר – להגיד על הכל 'בסדר', ולא להראות שום קושי – אפילו שזה הדבר הכי טבעי לחוות קשיים עם המעבר למסגרת חדשה, לראשונה בתנאי פנימייה מחוץ לבית. היה לי ברור שאני צריכה להרגיע את הצוות, שלא יילחצו ויצמידו לי 'בייביסיטר' כי 'לך תדע מה היא יכולה לעשות'…".

נעמה סבורה שהעובדה שחששה שהצוות יבחין בכך שיש לה מצוקה, מעידה על בעיה חמורה בהתנהלות של המוסדות: "כשאת צריכה להראות שהכל טוב איתך, גם כשזה לא נכון – את מתמודדת לבד, כי בכל רגע הם יכולים להגיד לך לעזוב את המקום, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם זה. זה מתסכל שזה קורה דווקא במקום שאת מגיעה אליו כדי להתפתח, ומצפה שהם יידעו להעניק לך כלים שיעזרו לך, או לפחות שהם יכילו אותך. והם – פשוט מחליטים שככה אי אפשר להיות במדרשה והם לא מוכנים לקחת עליך אחריות בשלב הזה.

"אם הייתי בוחרת להסתיר את ההתמודדות שלי ולא לחלוק אותה עם ראש מדרשה לפני תחילת השנה אני בטוחה שדברים היו נראים אחרת – בלי התווית הזו שמוצמדת אליי למצב 'מתמודדת נפש' היו מתייחסים אליי כמו לכל אחת אחרת, בלי היחס המיוחד שגורר איתו סנקציות והגבלות שרק מגבירות את הקושי וההתמודדות שלי".

נעמה מתמודדת עם פוסט טראומה כבר 4 שנים, התמודדות שיש בה תקופות של עליות וירידות.

"יש כל כך הרבה אנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות כאלה ואחרות והם מתפקדים כרגיל רוב הזמן, אז מה במדרשות ובישיבות רוצים? שנשב כל היום בבית ונהיה באשפוזים?", נעמה יורה את השאלה בכאב ומשאירה אותי דקה ארוכה עם המחשבות.

נעמה, שמרגישה שהיא מייצגת עוד עשרות צעירים כמותה, ממשיכה: "השאלה צריכה להיות איך אני מתמודדת עם זה עכשיו, בתקופה הזו. יכול להיות שעכשיו אני בשלב מאוזן ואז אין סיבה לפחד או להיבהל מזה, אם אני ואנשי המקצוע הרפואיים חושבים שאני מסוגלת להיות שנה במדרשה אז כנראה שזה כן בכוחות ובמסוגלות שלי. אבל, בשום שלב במדרשה לא שאלו אותי מה אני מרגישה ומה המצב שלי, והאם אני חושבת שאני מסוגלת להתמודד במדרשה. לא סמכו עליי. החליטו בשבילי שזה לא מתאים. אני לחלוטין יודעת מה המסוגלות שלי ולא צריכה שיחליטו בשבילי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות. תבדקו איתנו באיזה מצב אנחנו ותסמכו עלינו, אנחנו יודעים מה אנחנו מסוגלים ומה לא!".

בניגוד לרוב המשתתפים בהכנת הכתבה, נעמה בחרה להתראיין בשם ובפנים גלויות, וכך היא גם נוהגת בחשבון הטיקטוק שלה, עם אלפי עוקבים וכרבע מיליון ציפיות. גם שם היא חושפת בצורה מעוררת השראה את ההתמודדות המורכבת שלה עם הטראומה, הטיפולים והאשפוזים.

נעמה עזבה את המדרשה, ומאז, כמעט שנה שהיא בבית, והיא מאוכזבת שאף אחד מצוות המדרשה לא התעניין בשלומה עד לרגע זה: "תלמידה שלכם התחילה אצלכם את השנה ועזבה בנסיבות חריגות ואתם מתנערים ממנה?", היא תוהה. "הרי, אם היה מדובר בתלמידה שחס וחלילה עברה תאונת דרכים באותו שלב של השנה – הצוות כולו היה מתגייס ללוות אותה כל השנה. לוקח אחריות. אבל פה, הם לא מודעים ולא מכירים את הנושא – אז הם פשוט נבהלים והתלמידה צריכה לעזוב".

בימים אלו נעמה לא נמצאת בשום מסגרת, ובעיקר מתרכזת בלטפל בעצמה ו"לעשות דברים שעושים לה טוב על הלב", כדבריה.

בשום שלב במדרשה לא שאלו אותי מה אני מרגישה ומה המצב שלי, והאם אני חושבת שאני מסוגלת להתמודד במדרשה. לא סמכו עליי. החליטו בשבילי שזה לא מתאים

הורחקה מ-2 אולפנות

נעמה ושרית לא לבד. סגירת הדלתות במוסדות הדתיים בפני מתמודדי נפש היא תופעה נפוצה, והמענה לאנשים אלו במוסדות הללו לוקה בחסר עד לא קיים בכלל.

"אין לצוותים החינוכיים שום מושג, הם לא יודעים על סוגי המחלות הנפשיות וסוגי הקשיים אז הם מאוד נבהלים מזה", אומרת לימור אמא של מיכל (שני השמות בדויים), נערה בגיל תיכון המתמודדת עם מחלה נפשית המתקשה למצוא מסגרת מתאימה לאחר שהורחקה משתי אולפנות. "אם הייתה להם יותר חשיפה והיכרות עם עולם מחלות הנפש וההתמודדות איתן, הייתה פחות בהלה והיה לצוות החינוכי קל יותר להכיל ולמצוא כלים להתמודדות נכונה".

לימור משתפת בחוויה האישית שלה: "מיכל, הבת שלי התחילה כיתה ט' באולפנה פנימייתית מוכרת ויוקרתית במרכז הארץ. באמצע השנה התגלו התנהגויות סיכוניות; היה לה קשה להירדם בלילות והיא יצאה מהחדר וישבה בחוץ בלילה ופעם אחת שרטה את עצמה עם מספריים. מאוד נלחצנו. לא הבנו מה זה ומה עושים עם זה. ביקשו מטעם האולפנה שהיא תתחיל טיפול, אז שיתפנו פעולה ושלחנו אותה לטיפול. ואז התחילה הקורונה וזה דרדר את המצב שלה".

כשהייתה הפוגה בין הסגרים מיכל נשמה לרווחה- היא יכולה לחזור לאולפנה ולשגרה הנורמטיבית שמסייעת לה להתמודד עם מחלתה. אבל השמחה לא הייתה הדדית.

לימור: "כשהיא חזרה לאולפנה במצב נפשי מאוזן, תוך שהיא נוטלת תרופות ומלווה בטיפול פסיכולוגי, קראו לנו לשיחה ואמרו לנו שזה מדביק בנות אחרות ושאין להם מספיק צוות כדי להתמודד עם זה. קראו לזה 'אירוע רב נפגעים', הם אמרו לנו 'זה לא בשבילנו'. הם סיפרו לנו שהורים של בנות מהכיתה התקשרו להגיד שזה משפיע על הבנות שלהם ושהם פוחדים שזה ידרדר אותן, אז העיפו אותה מהאולפנה".

בתחילת כיתה י' מיכל עברה לבית ספר אחר, והוריה שיתפו את בית הספר ברקע שלה. אבל, כשהחלו אצל מיכל התנהגויות של הסתגרויות בשירותים ומספר בריחות מבית הספר, צוות בית הספר, כחלק מהניסיון הכושל להתמודד איתה, דרש ממנה לחתום על חוזה שהיא יותר לא מתנהגת ככה.

לימור: "זה אבסורד, היו מחתימים חולת סוכרת שהיא לא מתעלפת יותר? זה מגוחך. צריך להבין שזה בדיוק אותו דבר – מחלה נפשית היא מחלה לכל דבר. שיתפנו איתם פעולה בזה כי לא הייתה לנו ברירה אחרת, רצינו שהיא תישאר במסגרת".

אבל, כשמיכל התחילה את כיתה י', המחנכת שתמכה בה יצאה לשנת שבתון. שבועיים אחרי תחילת השנה בית הספר הודיע שהם לא מסוגלים יותר להתמודד עם מיכל ושהיא לא יכולה להמשיך ללמוד אצלם.

לימור מספרת: "זה פירק את מיכל, היא התאשפזה בעקבות המקרה הזה, ולקח המון זמן לשקם אותה מזה. מאז אותו סיפור היא לא מסוגלת ללמוד, היא אפילו לא מסכימה לנסות; נהיה לה 'אנטי' לזה בעקבות מה שהיא עברה שם. אני יכולה להגיד באופן חד משמעי שהבת שלי הגיעה לאשפוז בגלל תחושת הדחיה הקשה מאוד שהיא חוותה והתסכול מזה שהיא ילדה טובה ושפשוט לא מצליחים להתמודד איתה בגלל מה שהיא עוברת".

נכון לימים אלו עדיין לא נמצאה למיכל מסגרת מתאימה. היא יושבת בבית ומקווה שתימצא עבורה מסגרת שתקבל אותה עם מחלתה ותדע לתת לה כלים טיפוליים להתמודדות. לימור מתארת שהם לא מוצאים מענה בדוגמת בית ספר שהוא גם דתי וגם יודע לטפל במצבים מורכבים נפשיים. מרוב ייאושם מכך שאין מסגרת מתאימה בנמצא, הם אפילו ביקשו שמיכל תישאר באשפוז יום בבית חולים כדי שלפחות תהיה לה מסגרת כל שהיא.

"זה מצב לא אידיאלי בכלל, אבל העדפנו אותו על פני הישארותה בבית יום אחרי יום ללא מעש", לימור מסבירה. "היא צריכה מסגרת עוטפת ומכילה נפשית, אבל לא בית חולים, ולא פנימיית רווחה. ופשוט אין דבר כזה. זה לא נתפס".

כשהיא חזרה לאולפנה במצב נפשי מאוזן, תוך שהיא נוטלת תרופות ומלווה בטיפול פסיכולוגי, קראו לנו לשיחה ואמרו לנו שזה מדביק בנות אחרות

מוגבלות שקופה

מי שנרתמה באופן אישי למאבק למען מתמודדי הנפש ופועלת במגוון דרכים בכדי לסייע להם ולבני משפחותיהם היא ח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית) שעומדת בראש השדולה למען בריאות הנפש בישראל.

ח"כ וולדיגר: "אנשים שמתמודדים עם קשיים נפשיים לא שונים מאדם שיש לו מוגבלות פיזית. קושי נפשי הוא מוגבלות. יש מוגבלות שלא מגבילה את היומיום; המוגבלות נמצאת והיא מתלווה לצד המתמודד איתה לאורך כל היום. אנחנו צריכים לתת את העזר לאדם שיש לו את המוגבלות ה'שקופה', ברגע שאתה נותן את ה'קביים' האלה אתה ממלא את תפקידך כחברה.

"התפקיד של החברה שלנו זה לקבל ולהכיל ולתת את הכלים והסיוע שהמתמודדים צריכים ובטח שלא למדר אותם. גם אם מוסד חושב שהנער/ה לא מתאימים, לא טורקים את הדלת. כל רגע שאדם כזה מקבל דחיה זה מוריד ומנמיך אותו, זה מגלגל אותו חזרה לחוסר היכולת לעמוד יציב מול החיים, הוא יכול להגיע לאשפוז מחוויה כזאת. וזה ההפך ממה שהחברה צריכה לנהוג כלפי אותו אדם".

"מחלה נפשית, כמו כל מחלה, צריכה לקבל מענה, תרופה מתאימה. כשיש מחלה פיזית – אין שאלה, וכולם יודעים לתת את המענה. אבל, כשמדברים על בעיות נפשיות העסק הרבה יותר מורכב", מסביר הרב שמואל וייס, ראש אולפנת צביה רבבה בשומרון. "כל מנהל בית ספר, במיוחד לילדים מתבגרים, חייב להכיר את התחום ולהתמקצע בו מבחינת אפשרויות הטיפול. צריך גם לתת כלים למחנכות ומחנכים בשביל לדעת להפנות לגורמים המקצועיים. ככל שזה יהיה מטופל גם במקרה קצה וגם בתופעות מניעתיות – אנחנו נרוויח מזה".

באולפנת צביה רבבה משלבים את הבנות שסובלות מבעיות נפש בכיתה רגילה, מתוך תפישה שכאשר אותה ילדה מאוזנת ויכולה להתמודד עם הקשיים שלה, הדבר הכי נורמלי וטבעי יהיה לתת לה להסתגל בתוך מסגרת נורמטיבית. ולפיכך, הם נדרשים לפתרונות יצירתיים:

"כשתלמידה חולה במחלה פיזית ונעדרת תקופות ממושכות הדברים יותר פשוטים, קל להסביר את זה לחברות שלה ואפשר לבקר אותה וליצור קשר. כשמדובר במחלה נפשית התלמידות לא תמיד מבינות ולא יודעות מה נכון לעשות ומה המקום שלהן.
מצד אחד אנחנו רוצים לשמור על החיסיון של התלמידה החולה, ומצד שני אנחנו צריכים להסביר להן למה חברתן לא הגיעה חודש לכיתה. במקרים האלו כשהתלמידה נעדרת תקופה ממושכת כי היא מאושפזת ואי אפשר להסביר לחברות שלה מה קרה לה ואיפה היא מאושפזת, אנחנו נעזרים באנשי מקצוע ומנסים לתת תשובות מבלי לפגוע בפרטיות התלמידה החולה", הרב וייס מסביר.

גם אם מוסד חושב שהנער/ה לא מתאימים, לא טורקים את הדלת. כל רגע שאדם כזה מקבל דחיה זה מוריד ומנמיך אותו

השתקה במגזר

בחברה הדתית מתקשים למצוא את הדרכים לשלב את מתמודדי הנפש במוסדות הלימוד. וזה משתקף גם בנתון הבא – בחברה הכללית יש פי 3 יותר "כיתות נפשיות"- כיתות משולבות בתוך בתי ספר רגילים הנותנות מענה רגשי ונפשי רחב, מאשר בחינוך הדתי.

הרב וייס מאשר את הדברים, ומבהיר שמדובר בדיני נפשות: "כל נושא בריאות הנפש במגזר מוחבא ולא מספיק מטופל. אין חברה, מוסד או אולפנה שלא מתמודדים עם תלמידים עם בעיות נפשיות ולא תמיד המוסדות יודעים לתת את המענה, הם לא תמיד מקבלים כלים אז הם לא יודעים איך להתמודד עם זה וזה גורר מצבים מסוכנים מאוד כלפי אותם ילדים שלא מקבלים את הטיפול שהם זקוקים לו.

"אני פוגש הרבה פעמים מקרים של השתקה מתוך רצון לא 'לשים את הבעיה על השולחן' ובכך להשתכנע שאין בעיה. בחברה הכללית יש יותר מודעות לבעיות ולמחלות נפשיות ויש פחות בהלה. ההסתרה גובה לא רק מחיר חברתי אלא גם מחיר רפואי, כי כשיש בעיה ולא מטפלים בה היא עלולה להגיע למצב קריטי ממש. היו לנו לא פעם מצבי קיצון עם תלמידות שהגיעו למצב מורכב מאוד מבחינה נפשית, ולפעמים לא היה שיתוף פעולה מצד ההורים- הייתה הכחשה והסתרה וזה החמיר את מצבן".

כל נושא בריאות הנפש במגזר מוחבא ולא מספיק מטופל. אני פוגש הרבה פעמים מקרים של השתקה מתוך רצון לא 'לשים את הבעיה על השולחן' ובכך להשתכנע שאין בעיה

"החסד, האתיקה והמוסריות הם כביכול הדברים הבסיסיים בחברה הדתית, אבל בתחום הזה הם פשוט אומרים 'אין לנו את היכולת לטפל או לעזור' ומוקיעים את מתמודדי הנפש מהחברה", לימור מוסיפה. "צריך להבין שזה כמו מחלה. זה לא משהו שמישהו עשה, זה לא אשמה של מישהו, זה לא יפגע לכם בשידוך, זה לא מדבק. אני רק מבקשת שיכילו ויקבלו את זה ושלא ישפילו את העיניים כשאנחנו עוברים ברחוב", היא מסיימת בתחינה.

(בלק תשפ"ב)

הפוסט "חייבים לעשות סדר בעולם הדתי בנושא מתמודדי הנפש" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.