הרב אילעאי עופרן (רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ "רוח השדה")
המחשבה שאדם בודד יכול לשאת לבדו את כל הדרישות הללו, גוזרת על מערכות החינוך הדתיות הלקאה עצמית כל אימת שלא כולם עומדים בכל הסטנדרטים בכל התחומים
מוסדות חינוך דתיים מקיימים מעת לעת דיונים בלתי נגמרים בשאלת "דמות הבוגר" הרצויה, של התיכון, האולפנה, הישיבה, התנועה, המכינה או המדרשה. דיונים שבדרך כלל מגיעים עם ערימה של ביקורת עצמית מהולה בלא מעט תסכול, בגין העובדה שרבים מהבוגרים והבוגרות, לא עומדים בסטנדרט של אותו בוגר רצוי ומדומיין. בסופו של דבר הדיון תמיד מגיע לאיזושהי הלקאה עצמית על אחוז הדתל"שים.
הנקודה שגם ההורים וגם הצוות ברבים מהמוסדות הללו מפספסים, היא שעצם השאלה שגויה וממילא התשובה נעשית לא רלבנטית. בעיניי, אם יש רעיון מודרני אחד, שעומד בסתירה עמוקה ומהותית לעיקרי העיקרים של תורתנו, זהו האינדיבידואליזם הקיצוני, שמכה בעוז בכל חלקה טובה. האינדיבידואליזם חלחל כל כך עמוק לתרבות שלנו, עד שהוא מחריב מבפנים גם את מוסדות החינוך הדתי.
המחשבה לפיה אפשר לדבר על בוגר אחד, ספציפי או תיאורטי, שנושא לבדו את כל האמיתות הרוחניות, את כל הדרישות המוסריות ואת כל ההשקפות והערכים, היא הפנמה עמוקה של המחשבה האינדיבידואליסטית, לפיה תהליכים נמדדים ברמת הפרט הבודד, ולא ברמת הקבוצה הכוללת.
אנחנו "מעמיסים" על התלמידים שלנו מערכת ערכים עצומה ומגוונת – אנחנו מצפים מהם להיות יראי שמים ושומרי מצוות, וגם תלמידי חכמים מלומדים הקובעים עתים לתורה. דורשים מהם להתגייס לצבא, לשרת בקרבי, עדיף בסיירת, ואם אפשר כמובן גם לצאת לקורס קצינים ולחתום קבע. הם אמורים ללכת ללמוד באוניברסיטה, שני תארים לפחות, לרכוש מקצוע מכניס (שכן "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מהירא שמים") להתחתן מוקדם ולהקים משפחה גדולה. הם נדרשים לעשות מילואים, לעסוק בחסד, לשמוע שיעורי תורה בקביעות, להיות מעורבים פוליטית, להיות בוועד הכיתה, בוועד ההורים, בוועד המקומי ובוועד הבית. המחשבה שאדם בודד יכול לשאת לבדו את כל הדרישות הללו, גוזרת על מערכות החינוך הדתיות את הספורט המיותר של ההלקאה העצמית כל אימת שלא כולם עומדים בכל הסטנדרטים בכל התחומים.
באחד הפרקים החשובים ביותר בספר במדבר, מלמדת אותנו התורה כי האמת הא-לוהית גדולה ממה שאדם אחד, גדול ככל שיהיה, יכול לשאת לבדו. משה רבנו, אדון הנביאים, מתלונן לפני הקב"ה שאינו יכול עוד להנהיג לבדו את עם ישראל. הקב"ה פוקד עליו לאסוף שבעים זקנים שיסייעו לו במשימה, "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם". מסתבר שהבעיה של משה אינה מחסור ברוח א-לוהית, אלא בכתפי אנוש שיישאו אותה. כתפיו של משה, אפילו של משה, צרות מלשאת לבדן את הרוח הא-לוהית השלמה. את רוח ה', את דבר ה' בעולם, יכולה לשאת רק חבורה, קבוצה וקהילה. אף פעם לא אדם יחיד, גדול ככל שיהיה.
את השאלה המיותרת אודות "דמות הבוגר" צריכה להחליף השאלה על "קהילת הבוגרים". השאלה איך "יצא" בוגר ספציפי, לא צריכה להעסיק אותנו כלל. ברמת הפרט כל מה שצריך לעניין אותנו הוא אושרם ורווחתם של תלמידינו וילדינו. ברמה הרוחנית, האמונית, הדתית והערכית, השאלה המעניינת נשאלת רק ברמת הכלל – מהי דמותה של קהילת הבוגרים והבוגרות? איזה בתים הם בונים? לאיזה חבורות הם מצטרפים? איזה מגוון של קולות הם משמיעים?
מתוך העומס הערכי האדיר והמגוון שהם ספגו במוסדות החינוך השונים, כל אחד ימשיך לאחוז בחלק מאותה אמת גדולה, אך אף אחד לא יאחז בכולה. אין שום ציפייה כזו, ואין טעם להיות מתוסכלים מכך שמישהו ממשיך לאחוז רק ב-70% מהערכים שאליהם חינכו אותו בבית או בישיבה.
הוגי ימי הביניים אהבו לציין שאחד הדברים המיוחדים במסורת היהודית, בניגוד לדתות אחרות, הוא העובדה שהיא מבוססת על התגלות לקבוצה ולא לאדם בודד. שאנו מאמינים כי מעמד הר סיני היה לכל העם, ולא רק לנביא אחד. ממצרים יצא כל העם ולא רק אוסף של פרסונות, ומאז מי שמוציא את עצמו מן הכלל, הוא "כופר בעיקר" כפי שנהוג להכריז כל שנה בליל הסדר. ההשתייכות לחבורה היא יסוד אמונתנו, הניסיון להפריט את הרוח היהודית ולבחון אותה ברמת הפרט של הבוגר הבודד, גורר השטחה מתסכלת של כל השיח החינוכי.
כשאני מתבונן בקהילות הבוגרים של המכינה שלנו, ובכלל של החינוך הדתי במרחבים שסביבי – אני מתמלא גאווה ושמחה. החבורה הזו נושאת יחד את דבר ה' לגווניו. לא כל אחד ואחת באופן פרטי, שזה כאמור בלתי אפשרי. אך יחד, "כולם קדושה לך ישלשו".
(משפטים תשפ"ג)
